_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בין החיים והמתים

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

חפצה ההשגחה להתל בי, ותובילני מלוויה נוצרית אל לוויה ישראלית.

שימת-עין במתינות על פני-המת שבחדר מיוחד.  מטפחת לעיניים, אנחה על פי נימוס, שיחה בלחש, התלוננות על עצירת-גשמים, ירידת שער-התבואות.  מתי יום הסעודה?

את אלה ראיתי ושמעתי שם.

ופה –

הדבר היה ברגע האחרון, רגע של גסיסה, ברחוב עמדו קיבוצים קטנים צפופים ונפרדים, והתלחשו, מתוך הבית נשמע קול צעקות, אבל הן היו דומות יותר לתפילה מתוך יאוש.  אילו הייתי אלהים, לא הייתי עומד בפני תפילה כזאת.  זאת היתה תפילה בלי טעמים, רצון מופשט של בני-אדם אומללים, שאינם מתחשבים עם האפשרויות ועם המציאות.  בשל רצון כזה אין בני-אדם נמנעים מלהתפלל אפילו על המפרפר, שדמו שותת מתוך צווארו.  לעולם אל ימנע אדם את-עצמו מן הרחמים, אפילו חרב מונחת על צווארו – כלל זה יכול היה להתפתח רק אצל עם מלומד ביסורים ובנסים כישראל.

ברצון מופשט כזה בקע עם זה בימים עברו את הים והוציא מים מחלמיש, וכבש שלושים ואחד מלכים.

אבל הרגע האחרון עבר.  הקרובים הוצאו.  הצעקות יצאו מכלל תפילה לכלל מחאה וטענות.

והמחאה מרגיזה את השומע, והטענות, אף-על-פי שהן ישנות שכל איש טוען ומרצה בעת צרה כזו, אבל מפני שלא באה עליהן מעולם תשובה מספקת, עודן בחזקתן, ואינך יכול להסיח דעתך מהן.  בשגם, כל טענה אינה נבדקת על-פי מהותה וצדקתה, אלא על-פי ערך הטוען.  במידה שהלב הטוען מתמרמר ותובע, הטענה צודקת יותר.

ואנשי הרחוב עוברים ואצים איש לבצעו.  יש רודף אחרי גמילות-חסד, ויש בורח מפני המלווה שלו.  ויש רצים סתם, שאינם יכולים לעמוד, מפני שאינם מוצאים שום תועלת וריווח בעמידתם, ובעברם על הבית ועל קיבוצי האנשים, יעמדו בעל-כרחם ומתוך ריצה.

ניכר הדבר, שכל המחשבות והמזימות, שהתרוצצו במוחם ושהביאו את המכונות החיות הללו לידי תנועה חזקה, התחבאו פתאום באיזו פינה שבלב.  הפנים המקומטים מתפשטים  בהתעוררות.  הנשמה שבתוך הנפש מזדעזעת ומציצה בחרדה מתוך העיניים.

ובחרדה ובלחש הם שואלים:  "מי מת?"

אבל בטרם עוד ישמעו את שם המת, וכבר לבם מתרכך ועיניהם דומעות.  השאלה לא היתה לשם-תשובה, ורק מפני הנימוס.  וזהו בודאי הנימוס היחידי הנהוג בשעה זו, מפני שבעיקר הדבר, מאי נפקא מינא מי שמת?  בידוע, שאדם חי מת.

ואני מתעסק, מביט, מקשיב, מתחילה מתוך תשוקה לדעת.  רוצה אני רק לראות איך ובשל-מה בוכים אנשים.  כמדומה לי, שאני עומד מחוץ להם ומביט עליהם.  אבל מבלי-משים אני חש דקירה בתוך חוטמי, חניקה קלה בגרוני, מעיני זוחלת דמעה.  הריני בא לראות ונמצאתי נראה.

עלמה אחת מוצאת מתוך הבית.  ראשה פרוע, בגדיה פרומים, שוכחת גדר-הצניעות.  לבה מגולה, שכם אחת מציצה מתוך קרעי שמלותיה.  אבל אין סכנה בדבר.  אין יצר-הרע שולט ברגעים הללו.  טרוד הוא לרחוץ את סכינו.  היא נאבקת.  אנשים טובים אוחזים בידיה, לוחשים עליה חנונים, פיוסים.  אבל אין הפיוסים נכנסים ללב האומללה, מפני שלא יצאו מן הלב.  יודעים המפיסים בעצמם, שהם מדברים שקרים לשם שמים, ושבעיקר הדבר צדקה העלמה בטענותיה נגד רבונו-של-עולם.

"אמי, א-מ-י-י!"

כמה מן המרידה והמחאה יש בצעקה המטורפת הזאת.

"ויש רחמים בשמים, אם אם נלקחת בדמי-ימיה מעל בתה?"

כדברים אלו נשמעים מתוך הצעקה הנואשת הזאת.

ושכנים סוגרים חנויותיהם, ונשים רחמניות, שלא מצאו עוז בלבן לגשת ולהביט מקרוב בפני האסון, פתחו את דלתות חדריהן ועמדו על המפתן ועל סיפי חלונות-הבית, והן מתייפחות ומיבבות.

ואני חפץ לכבוש את יצר בכיתי ושואל את נפשי:  כלום מה קרבה יש לך ולמה זה?  או שמא המוות דבר היוצא מגדר הטבע?  כמה קרבנות לוקח המוות מן החיים על פני כדור הארץ ברגע זה.  כמה אבות, כמה כלות וחתנים מתחת חופותיהם.

אבל פה אין מקום לפילוסופיה יבשה.  במקום שהאסון האנושי בולט כל-כך ומתך מוטל לפניך, בעל-כרחך אתה בוכה.  מסתמא יש קרבה ביניכם.  שותפים אתם באסון גדול אחד.

ואני בוכה ומתבייש.  ועל-חינם אני מתבייש, מפני שלא אני האחד הבוכה.  הכל בוכים.  זוהי מרידה במידה ידועה באלהי החיים והמוות.  והא ראיה, היתומים מטיחים דברים כלפי-מעלה באופן גס, ואין גוער בם.  כאילו הכול מודים בדבר.

ושבחים אחרי המת.  ושבחים על שבחים.  והערות, והערות על הערות.  ואין בני-אדם מתבוששים להגזים ולהפריז במידה גסה כזו.  הם דוברים שקרים בתמימות המביאה לידי גיחוך.  ולא די שאינם מתבוששים, אלא כל אחד ואחד סומך ומסייע לכזביו של חברו.  דומה, שהמיתה היא באמת כפרה על כל עוונותיו של אדם, וכל זדונותיו שגגותיו נעשו לו כזכויות.

אבל, לא!  גם זהו רק להגדיל את המרידה כלפי-מעלה.  המרידה מתפרצת ונדחקת החוצה.  הכול כובשים טענות ומתאנחים מפני היד החזקה, המושלת בחיים בכפייה ואונס, החותכת להם חיים ומוות בעל-כרחם.

ובין כל היתומים המוצאים יוצאה ונגררת יתומה אחת אילמת-חרשת מלידה ומבטן.  ובעיניה – האורגן היחידי, שעל-פיו יכולה היא להשתתף בצערם של בני-אדם ולקבל את חלקה באסון המשותף, – היא מבטת מבט-פראים.  היא שואלת ותמהה.  ויש גם לה איזו השגה קלושה בדבר המוות.

אשרי שאיני אלהים, ואין אחריות מבטים כאלה עלי.

והכול בוכים.  ופה מתעוררת שאלה ומנקרת במוחי.  בכיה זו בשל-מה היא?  האמנם כדאים החיים לבכות עליהם כל-כך?  כלום הרבה יינות עזבה המתה במרתף?  הרבה בגדים נשארו בארונה?  ומה אילו היתה חיה, היתה נוסעת למעיינות חוץ-לארץ?  היתה מבקרת בבתי-תיאטרון, שומעת מנגינות נפלאות או יוצאת במסקרדה?

רעב, מחסור, נדודים, דאגת העתיד, צער גידול-בנים, הגבלות, מלחמה תמידית, שמיעת-עלבון – ערבב את כל אלו הסממנים, ויצאו לך חיי היהודי, וקראת את שמם גלות.

וכשתוסיף על זה צער בחשאי, הכנעה מוחלטת, הכרת שפלות עצמה, בריה שתמיד היא חייבת לכול, ולעולם לא תיפרע מחובותיה ועוד ועוד – ויצאו לך חיי אשה עבריה, שבעלי-הלשון לא המציאו עוד מלה יפה, שתהא הולמת את המרקחת הזאת.

כמדומה, שאין מה להתגעגע על חיים כאלה.

אבל, לא!  לחינם אתם ממעטים את דמותם של האנשים הללו ומגבילים אותם, האנשים הללו מכירים בעצמם, שהם השאור שבעיסה.  הם צריכים לחיים וחפצים חיים.  כן, המה אדוני העולם.  מתמציתה של הלווית המת והספדו אני משיג את הסוד, מפני מה יש אצלנו קופות רחבות של הכנסת-כלה, מה שאין כזאת אצל אומה ולשון.  חשה ומרגישה אומה זו, שאחריות העולם והחיים מוטלות עליה.

ואחד משלנו, שכבר התרחק מאתנו והתחבר עמהם, מתרץ לי את הדבר על-פי הגיונו שלו.  "אין עולם-הבא לישראל, אינם מאמינים במלכות שמים, ולפיכך קשה עליהם פרידתם מעולם-הזה."

רבון העולמים!  מה לא בדו עוד על עם ישראל?  אין לישראל עולם-הבא.  ובאיזו שפה ואצל איזו אומה נאמר, שהעולם-הזה הוא פרוזדור לפני עולם-הבא?  שמא בשפת בורית?  ואצל הרומנים?

"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא," "אבותי גנזו בעולם-הזה, אני לעולם-הבא."  שאלו את ילדינו, ויספרו לכם מהו עולם-הבא.

והנה לפניך קץ החזיון.  טהרה, הלבשה, מיטה.  ההתקוממות מגיעה למרום קצה.  כמדומה, המתקוממים נכנסים למלחמה עם הנושאים המתאכזרים לגזול מהם את אמם ולקברה באדמה.  הם נאבקים ומתגוששים.  מעמידים רעש.  ומביא הדבר לידי גיחוך.  ומתוך גיחוך אתה פותח פה, ו... ובוכה ומתייפח בדמעות.

חפץ אתה לראות עוד פעם את המתקוממים?  בוא לעת-ערב אל בית-האבל לתפילת-המנחה, ושמעת שם את הקהל קורא מזמור:  "כי יראה חכמים ימותו... כצאן לשאול שתו מות ירעם...  אך אלהים יפדה נפשי...  אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו..."

המתקוממים שומעים ונאנחים.  הם נכנעו.

רק מחדר הנשים עוד תישמע יבבה מקוטעת.  אנחה רצוצה וכבושה וגם זוהי התחלה של הכנעה והתרצות.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה