_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בשל כותל מערבי

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

אליעזר-דויד הוא אדם בעל מרה שחורה מטבעו, קצת קפדן, אבל את קפדנותו אינו משמיע לעולם בדברים, אלא במבט עיניים, בתנועת קמטי מצחו ובזיז-שפתיים כל שהוא.  שורש נשמתו הוא מבחינת "גבורה," ועל זה מעיד גם חטמו ההולך ומתעקם למטה, כאילו אין לו דבר עם הבריות, וגם עיניו הגדולות שמביטות תמיד אל כל פינה, אך לא אל פינה זו, שאתה פונה שמה, הן רואות את הכול רק לא את פניך.

הוא ממעט בשיחה עם הבריות, ורק לפרקים רחוקים הוא מתערב בשיחות חבריו, ואפילו כשהוא מתערב, הוא מתערב בקפדנות מיוחדת, זורק מלים סתם לאויר, ופוסק ושותק. 

ומלים אלה, שהוא זורק, על-פי-רוב, אף-על-פי שהן יוצאות חטופות ומקוטעות, אילו היו נשמעות מפי איש אחר, היו בוודאי חושדין אותו במינות.  אבל עם אליעזר-דויד לא היו החסידים מדקדקים כל-כך על הדבר, כאילו זכויות מיוחדות ניתנו לו להשמיע דברים שצורמים את האוזן.  קצת מפני שהיה סוף כל סוף מוחזק וידוע לחרד וירא חטא קיצוני, וקצת מפני שהיו קטעי מאמריו יוצאים מפיהו באופן מיוחד.  זה לא היה התפקרות, אלא כעין התמרמרות והטחת דברים.  בכלל אין החסידים מדקדקים כל-כך על המחשבה והדיבור, כשהם באים בהתגלות ומתוך כובד-ראש ואינם יוצאים לידי מעשה.

וכבר היה מעשה, שבא אליעזר-דויד בשבת אחר הסעודה אל הקלויז ומצא שם אברכים יושבים ומזמרים להם ניגון מתוך עונג, והוא לא היה יכול לראות בני אדם שמחים ושרויים בחדווה.

"הוללים!" נתן עיניו בתקרה וקרא "געיה זו מהי?  שוורים מעל האבוס."

"האי מאי," עונים הנעלבים, "עונג שבת, שמחה של מצווה.  וכי לא שכר הרבה צפון  לנו בשל זה?"

"שכר?"  הוא זורק מלים, "לגן-עדן הוא מצפה.  על כל פסיעה ופסיעה איסור סקילה, שבות, מכשול עבירה ביודעים ובלא יודעים.  גיהנום פתוח לו מתחתיו, והוא מצפה לשכר, לחתיכת שור הבר, לשמן אפרסמון."

ויצא אותו האברך ופרסם לפני זקני החסידים, שאליעזר-דויד מלגלג בדברי חז"ל וכופר בשכר עולם-הבא.

אבל הזקנים שמעו והניעו בשכמיהם.  'אדם לקוי,' לחשו עליו בשפתותיהם והלכו להם.

ושוב מעשה, שבא אליעזר-דויד אל הקלויז לתפילת שחרית והתחיל זורק חדשות כלפי האויר:  "עוד שרפה בעיר אחת גדולה.  אפילו בית אחד לא נשאר.  בלי ספק נשרפו גם אנשים חיים.  באה חולירע משתובבת.  אומרים שהיא מתקרבת לכאן.  בתו של הטכסן מתה היום.  זהו בלי ספק אתחלתא..."

וזו היתה אחת מחולשותיו.  אף-על-פי שהיה ממעט בשיחה עם בני אדם, ואין צריך לומר שלא היה קורא עתונים, בכל זאת ידע כל מקרה רע אשר קרה, לא רק בעיר, אלא בתבל כולה, והיה שש להפיץ שמועתו ברבים ולהוסיף עליה את הערותיו.

"הי," קם עליו אחד מן השומעים, "'מוציא דיבה הוא כסיל,' כבר אמר החכם מכול."

"ריקא," התריס בו אליעזר-דויד, "ומה, אילו הייתי מבשר לך מלכת שבא, שדה ושדתין, גנות ופרדסים, לא הייתי כסיל, אלא שקרן ערום."

"על השם ועל משיחו," סיננו השומעים מתוך שפתיהם והביטו איש אל רעהו משתוממים.

רק פעם אחת בשנה, מן חצות יומו של שמיני באב ועד למחרתו, שורה עליו רוח רצון וקרבת דעת עם הבריות, מבט עיניו כמו מתרכך, לבו יותר פנוי לשיחתם של בני אדם.  דומה שכשהוא מביט על הפנים המסואבים והמקומטים של היושבים על הקרקע מסוגפים ומצטערים, הוא נהנה ורוחו נוחה.  על-כל-פנים עכשיו הם דומים בעיניו לאנשים, לאנשים בני צורה.  מלבושיו המטולאים וקרעיו הישנים, שהוא לובש ביום זה, כמנהג, הולמים אותו ביותר, כעין בגדי חג.  ובכל אבלותו ניכרת גאוניות מיוחדת וותרנות לאותו דבר המסוגלת רק לגאונים.

"יתאנחו להם גם אלו, איך שמתאנחים ועל מה שמתאנחים, סוף סוף גם אנחתם אנחה היא, גם הם בני אדם שבצלם נבראו."

את הדברים האלה אתה יכול לקרוא אז מעל רשמי פניו ומבטי עיניו שהוא שולח מגבוה.

לעת ערב, כשמתאספים המתענים בחצר הקלויז ויושבים בחבורה ומשיחים, בכדי להסיח דעת מקשי התענית ולקצר את היום הארוך בשיחות, הוא עומד עליהם בפנים חציים פונים כנגדם וחציים מהם והלאה, ושומע את שיחותיהם.

"כותל מערבי זה," אומר אחד מן החבורה, "נשאר בחסדי השם יתברך."

"זהו ערבון וסימן שייבנה עוד בית-המקדש השלישי."

"ריקא," גער בו אליעזר-דויד, במשיח, בענוות גאונים, כשנטפלים לאנשים פשוטים, "וכי בית-המקדש הוא העיקר?  מזבח שנטמא עוד יש לו תקנה, וכהן גדול שנתחלל שוב אין לו תקנה.  ואתה בוא ואגלה לך סוד קיומו של כותל מערבי:  ידוע, שכשנשא שלמה את בת פרעה, לא הסכימה בת רשע זה על הנישואין, עד שיתירו לה להוסיף אבן על בנין בית המקדש.  ושלמה?  שלמה לא מחה בדבר.  אדרבא,  היה שמח, שאומות העולם משתדלים לכבד את ישראל.  ולפיכך, כשיצא גזר-דין, וצריך היה, כביכול, לכלות חמתו בעצים ובאבנים כדי להציל את ישראל מכליה חס ושלום, לא שלטה האש באותה האבן, שהוסיפה בת פרעה, מפני שהיא שמה אותה בכישוף המכחיש, כביכול, כוחה של שכינה, כידוע.  ומפני זה יצא עלינו הקצף, והגלות נמשכת ונמשכת.  מפני שצריך היה שיחרב הכול, התבין?  בשביל טובת האומה צריך היה שיחרב הכול, כדי שיחרב גם בניינה של בת פרעה.  אבל בעוונותינו הרבים גדול כוח הכישוף.  ודבר זה יהיה מסור בידך.  כל זמן שאתה רואה חורבה זו, של כותל מערבי לעיניך, דע שלא באה עוד העת, ועד שלא ישקע שם הכול תתעכב הגאולה.

חבורת השומעים נמצאת באותה שעה במצב של גרוי עצבים, וחפצו להתקוטט ולאמור לו, שהוא אפיקורס מוחלט שאין לו תקנה, אבל מפני חולשת התענית לא היה להם די כוח לדבר, ושתקו.

'אדם לקוי,' הניעו אליו קצתם בכתפיהם והלכו להם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה