_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בתוך העגלה

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

פעמון בית-הנתיבות מנה:  אחת, שתים, שלוש.  שרקה המכונה, והעגלות התחילו מתנועעות.  בתי-התחנה חוזרים לאחור.

שלום, שלום – מתברכים הנפרדים עם הנשארים.  עוד שנים-שלושה מביטים דרך חלונות העגלות בהתחוננות מתוך צער הפרידה;  עוד שתים-שלוש מפות מורמות באויר;  עוד רגע והכל תם.

הנוסעים, קצתם מתגעגעים וקצתם מאמינים שמתגעגעים על הנשארים, וקצתם מלגלגים בעצמם על השקרים היפים, שדיברו בהתלהבות באזני הנשארים.

קימעא-קימעא מטשטשות הצורות וכלות מתוך הלבבות.  הנוסעים מתחילים מתעניינים בשכניהם העראיים ובצורות השונות, הקרובות אליהם.

הכל קנו שביתה, רק ירינה אלקסיוונה נוסעת בעמידה, מפני שצר לה המקום לשבת לפי ערך מידת גופה.

זוהי עממית צעירה, כבת עשרים, ילידת רוסיה הגדולה;  "גופנית" יפהפיה, בעלת כתפיים רחבות וקומה שאינה נכפפת.  סינרה הלבן, השטוח מתחת צווארה על כל רוחב החזה ומשולשל עד למטה מארכובותיה, נותן לה צורת אם;  אך פניה המלאים ועיניה הפתוחות מזכירות רעננות של בתולה ומעוררות את בעלי-ההנאה הגסים, שמצטמצמים ובוראים לה מקום לשבת בצדם;  אבל כשהיא מביטה על המקום הצר, שהכינו לה, היא מסרבת בחיוך עלוב, אין היא חושדת אותם אלא בהיתול וליגלוג;   ודאי שהם מלגלגים על רוחב גופה המשונה.

היא נוסעת הנגבה לבקש עבודה.  בעלה יצא לצבא ונשלח למזרח הרחוק.  כבר עברו כמה שבועות מיום שליוותה אותו.  ביום ההוא שתו שניהם לשכרה, עד שעמד אלקסי והיכה אותה מכה רבה.  סימני חבלות השאיר על כתפיה.  אבל כל זה לא הועיל.  מתגעגעה היא עליו כילד.  אדרבה, יותר שהיא נזכרת בהכאותיו, יותר מתגברים בה געגועיה.  קשה אגרופו, אבל באין אגרוף, גם אלקסי איננו.

רואה היא אותו לפרקים בחלומה על שדה-הקרב בתמונה מטושטשת, מפני שאין לה מושג ברור על קרב זה, מהו ובשל מהו?  יודעת היא רק ששורות-שורות של גברים מתנפלים על שורות-שורות של גברים ממין אחר, ומכים ופוצעים אלו את אלו.  יותר אין מוחה קולט.

אומרים לה, שהוא ישהה שם הרבה-הרבה, וקרוב הדבר שיפול חלל.  בזאת אין היא מאמינה.  כשהיא שומעת זאת, היא ממלאה פיה צחוק:  אין הם יודעים את אלקסי שלי, לפיכך הם מפטפטים כך.

אבל בשהיותיו היא שרויה בספק.  מכיוון שיצא שלא לרצונו, הרי שגם שיבתו תהיה תלויה ברצון אחרים.  מי יודע מתי ישיבוהו.

לפי שעה היא יושבת ומחכה לו, ביום היא עובדת, בלילה היא מחכה, ישנה היא ומחכה, קמה ועובדת.

ומצהירין פניה מעבודה, ומבריקות עיניה מחיכוי ותקוה;  ומושכת היא על עצמה לבות בעלי-הנאה.

צרררר!  רועשת המכונה ומבקיעה לה דרך בין הרים וגבעות, בין שדות ויערים.  עמודי הטלגרף יחד עם ההרים והיערות נדחקים ואצים לאחור, פעם מצד זה ופעם מצד זה, ומתוך חזירתם הם סוקרים בחלונות העגלות, נדחקים ורצים לאחור.

נעים לה לשכוח לפי שעה את מחוז נסיעתה.  די לה לדעת, שהיא נוסעת למרחקים.  גם אלקסי מצוי עכשיו במרחקים.  מי יאמר לה שאין באפשרות לפגוש אותו באיזה מן המקומות?

שמא הוא מעבר להר?  שמא הוא עומד על המשמר במסילה זו?  הלא גם הוא נושא כפתורים נוצצים.  ושמא היה בין אלה שעמדו בצדי המסילה וסקרו בחלונות?

חיוך גס משתרע על פניה הרחבים.  שוקעת היא בהרהורים וזכרונות של רגעים נעימים בחייה עם אלקסי בשעת פיכחותו.

בעגלה הסמוכה ישבו חבל חיילים צפופים ושרו במקהלה:

"בכל מקום חכה, מיקדו,

נשבר את קדרותיך!"

גיחוך מתרחב על פניה ההמוניים.  יודעת היא, שלדבר זה אין לך מומחה כאלקסי שלה בשעתו.

מכיוון שהוא מבוסם, הוא מתחיל מן הקדירות וגומר על שכמה.

הכפתורים הנוצצים והכידונות הקצרים של החיילים שבעגלה הפתוחה הגדילו בלבה מדורת געגועיה.  חפצה היא לקום ולהיכנס ביניהם.  היא מרגישה בעצמה קרבת נפש לזריזים הללו.  לכשתרצה, תוכל לטעות ולחשוב, שגם אלקסי שרוי בתוכם.

והיא קמה ונכנסה.

שירת החיילים נפסקה מאמצע החרוז.  המה הביטו ברמזים על גישומה הבולט.  התחילו מסלסלים בשפמם אחת למעלה ואחת למטה.  העזיז שבהם עשה סיבוב על עקבו, בחינת תרנגול על כנפו, ופנה אליה:

"מהיכן ולהיכן, לבנוניה?"

נכנסת היא עמם בשיחה מרצון טוב.  מספרת על בעלה,שגם הוא חייל זריז, שקראו אותו למזרח הרחוק "לשבור את קדירות המיקדו."

מיד בוראים לה מקום מרווח, ובעלי-השפם עומדים עליה;  תוקעים בה מבטים קודחים.  היא סופגת אותם מתוך תמימות, מסתכלת בהם בנחת ומספרת.

שמחה היא בחברותה, דומה, שבין מכיריה, בין קרוביה היא שרויה.

הזריזים הגבורים מתחילים לעשות "מצור..."

זה מעיד על רעהו, שהוא פטפבל;  והפטפבל על עדו שהוא סגן-אפיציר לרוטה שאלקסי צובא בה.

בקבוקים שחורים נבראו בין החבורה על פי נס.  מגישים לפניה כוס שכר.  היא אינה מסרבת.

נכנס הקונדוקטור, מצליף עין על החבורה ועל ה"תוך" שבחבורה.  מחייך בערמימות.   נחפז הוא, אבל אינו רגיל לסרב לרבים.  יושב לו, כמו שהוא יושב.  שותה כוס שכר  ארעית, ואוכל בעיניו את ירינה.

והיא מספרת טובת לב, גלויה.  כשמשימים יד על שכמה, היא מסתכלת ומחייכת.

יודעת היא, שכל מה שהם עושים, אינו אלא מתוך חיבה וקירבת דעת.

שרררק!  והמסע עמד לפני התחנה.

הפסקה לשעה קצרה.

מציע לפניה מי שעתיד להיות סגן-אפיציר, שתרד ותיכנס עמו לחדר אחד.  בכאן, קרוב אצל התחנה, בבית אחד ממכיריו...

הפטפבל מנענע בראשו;  כאומר:  כך נאה, כך יפה.  מרמז לה, שיש כסף גם לאפיציר, גם בכיסו.

מיד הרגישה במחשבתם הזרה.  התכרכמו פניה, והתרחקה לעגלה הסמוכה.

ומשם היא סוקרת כפעם בפעם לתוך עגלת-החיילים.  לבה נמשך אחריהם.  קרבת נפש היא מרגישה להם.  כמה שמחה היתה בחברתם!

חבל, שהם מלאים מחשבות זרות.  הוי גברים, גברים!

ונזכרה, שגם אלקסי שלה הוא גבר במזרח הרחוק...

נזדעזעו העגלות המסע נע וירינה כמו התעוררה מהרהוריה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה