_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דאגות

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

שמש חציה חילונית חציה-חגיגית, שמש של אסרו-חג נכנסה בבוקר לתוך תחום המושב, והביטה על הבטלנים החילוניים הסובבים ברחובות.  דומה שהיא מתחרטת על שיצאה ונותנת לב לשוב.

הבטלנים הללו אמנם לבושים עוד בגדי חגיגה, אבל ניכר בהם, שזה אינו אלא משום שבגדי החול שלהם נקרעו מקודם הפסח.  בגדים אחרים אין להם.  אותם בגדי החג ישמשו מעכשיו לימות החול.

ואף-על-פי שאתה רואה אותם הולכים, כביכול, פסיעה דקה, כביכול, נטויי גרון, וידיהם משולבות לאחוריהם, בחינת בני חורין – כבר לטושות עיניהם לריווח ומריח האף לשלל של פרנסה, פעור הפה לשקר, לרמות, להונות, להחניף, בשביל לזכות בחררה שמהפך בה חברו.  קשה להכיר בהם, שאותם האנשים עמדו זה מקרוב וקראו "עבדים היינו – ויוציאנו."

ולואי, שיתיישנו בגדיהם מהר, ולא יעוררו עוד צחוק בניגוד שבין העצב שעל פניהם והיום-טוב שעל בגדיהם.

לא מצאה אותם השמש כדאים לתשומת לב, ולפיכך פסחה עליהם ושלחה שביב עליז ישר לתוך חלונו של גדליה ומצאה אותו על מיטתו נים ולא נים.

אשתו הצעירה, חווה, הקדימתו היום.  היא קמה בהשכמה להכין "ברות חמוצה," הראשונה אחר הפסח, בשביל בעלה ובשביל נחום'קה הבן-יחיד שלהם, נער בן שש הישן עוד במיטתו.  כדאית היא סעודה זו, שתטפל בה בעצמה ולא תסמוך על השפחה.

אך גדליה עודנו מתפנק, מאריך בשינה של שחרית על פי נוסח החג, מעלה גרה בחלומות הלילה, שכנראה לא מצא בהם שום טעם של מרור.

נכנס השביב השובב לתוך חדר-המיטות ופגש בראי והזדקר משם על כותל ומן הכותל על המיטה ובין עיני גדליה.  בעל-כרחו השתטח והתחיל מתעורר.

חוש-השמע היה הראשון, אשר זכה ליהנות מן המציאות.  מחדר-האוכל הגיע לאזניו זמזום המוליאר, אשר עמד ממתין על השלחן, ולחש לחשים בשפה, שאינה מובנת לך כל צרכה.  רצונך, אתה שומע בם, "נומה, נומה, נומה, לא ייגרע כלום משלך אם תאחר לקום."  רצונך, אתה שומע, "קומה, קומה, קומה עצל!  החיים כבר הכינו לך את הכול."

התמזג הזמזום עם סופי החלומות, ויצא מין מנגינה שאין עליה פירוש.

יש בה ממתיקותו של חלום ומבהירות ההרגשה של מציאות.

סוף-סוף התגברה המציאות על הדמיון.  התעורר חוש השמע והתחיל מבדיל בין מה שישנו ובין מה שאינו.

חוש-הריח וחוש-המישוש התעוררו בבת-אחת.  דרך החלון הפתוח אל הגן חדר זרם אויר צח-לח, בסים מנשימות שושני האביב, רענן ורך.

נכנס הזרם לתוך חטמו של גדליה, נגע על לחייו, ליטף על צווארו, והתגנב תחת הכסת.

נדמה לו לגדליה שכלת החלום בדמות חווה רעיתו מחבקת אותו, מנשמת עליו, מגשת "אשכול הכופר" אל אפו ולוחשת: 

הא, שובב, שאף ריחה!

באחרונה התעורר חוש-הראות.  פקח גדליה את עיניו ונפל מבטו הראשון על נחום'קה הקטן הישן לעומתו.  לחיוניו הבוערות אומרות נשקונו.  צוחק הקטן מתוך שנתו, כאילו אחז את בעל-החלום בדאי בפטפוטיו.

ותיכף לזה הקיצה בלבו ההכרה הברורה, שברכת אלהים שורה על הבית.  אין דבר חסר, אלפיו עובדים בין בחול בין במועד;  עבודתו נעשית על ידי אחרים בין כשהוא ער בין כשהוא ישן.

חסר היה לו קורטוב של דאגה הנחוץ כל-כך למאושרים, ושבלעדיו החיים בכל מנעמיהם הם תפל בלי מלח.

ומביט הוא שוב על נחום'קה, ופותח הוא בחיוך חדש, שנפסק מתוך אמצעיתו.

דמיון רב מצא בין פני נחום'קה ובין ה"אי-קיימים," שקדמו לו.  עד עכשיו לא עמד על הדבר.

וזכרונות התחילו מבצבצים ועולים. 

מתיאש היה כבר מזרע של קיימא, אף על פי שהוא עודנו צעיר, ויסוד וסמוכים היו לו לייאוש זה.  בן יחיד הוא להוריו.  שנים עשרה הריונות היתה אמו מונה, ומכולם לא נשאר לה אלא גדליה.  כולם לא הגיעו לחמש שנים מלאות.

גם חווה היא בת יחידה.  אמה שלה היתה מפלת ילדים, עד שילדה את חווה – ופסקה.  במשך שמונה השנים הראשונות אחר חתונתם הספיקה חווה להפיל ולדות וללדת ילדים, שחיו, חיו עד שהגיעו לשנה החמישית.  משהגיעו לאותה עונה הצטננו, חשו בגרון והלכו לעולמם.

ירושה קפחנית הנחילו להם אבותיהם.

מתיאש היה מזרע של קיימא.  מקנא היה מאד באבות, כשראה אותם מטפלים בבניהם ועוסקים בחינוכם.

הזכרונות האלה מקלקלים את השורה הטובה ששרתה עליו.  מטיל הוא שוב את עינו על נחום'קה, והזכרונות עולים בתוהו.

לנחום'קה כבר מלאו שש שנים.  שעת הסכנה כבר עברה.  זהו בן קיימא.

סוגר הוא שוב את עיניו, ומשתקע בדמיונות על דבר החינוך, שיטפל בו בעתיד.  ופתאום הוא מפסיק בם.   נזכר הוא באיזה ענין חשוב, שמוטל עליו, משליך מעליו את הכסת, קם על רגליו בבת-אחת, לבש את בגדיו בחטיפה ובסירוגין ונכנס לחדר-האוכל.

חווה קדמתהו באור פנים יפים, אך נצרבת בפנים הדואגים, שהוא מעמיד כנגדה.

"חושש אתה באבריך?"

"איני חושש בכלום.  הניחי לי."

תמהה חווה, מסתכלת עליו בחשד.  היא מזגה לו כוס חמים.

הוא לקח את מקלו בידו, נחפז לצאת.

"אנה אתה הולך בלב-ריקן?  הכוס תצטנן."

"הי!  הניחי לי.  אני עסוק, והיא קמה עלי בפטפוטים."

עלובה חווה.  היא לא הורגלה לשמוע גערות וזלזולים מפי גדליה.

ובאה היא ליד מסקנה, שלא תסלח לו דבר זה;  כשתרצה, תוכל גם היא לגעור ולזלזל.

נחפז גדליה והולך.  וכשהוא מגיע קרוב לבית שהוריו גרים בו, הוא מתחיל מתקרב לצדי הרחוב, כאילו חפץ הוא שיראוהו משם.

אביו מרתיק על שמשות החלון.  אמו פותחת את הדלת וקוראה לו שיכנס.

"אין לי פנאי," מתריס הוא כנגדם, ומעמיד פני דואג.

הוא נכנס לתוך החנות.  קנה מה שקנה ויצא.

כששב, נשא את הקניה בשתי ידיו נגד עינו, כמו שנושא יהודי כשר מצה שמורה בערב פסח.

כשנכנס לביתו סקרה עליו חווה.

"מה קנית?"

"מה קניתי?  הלא רואה את ניר, עט ועפרון.  כלום שכחת, שהיום צריך שיבוא המורה בפעם הראשונה לתת לקח לנחום'קה?"

הבינה אז חווה את דאגתו של בעלה, והתחילה משתתפת בה.  ויכוח עצום נפל בין הזוג בנוגע לרחבם של שרטוטי המחברות וטיב הניר וסוף-סוף באו לידי הסכמה.

שניהם כפפו במקצת את קומתם ומשכו על עצמם עננים של דאגה.  הם הרגישו, שסוף-סוף הם עומדים בפרק הראשון לחינוך בנים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה