_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דוקטור אורלוב

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

רומן

א

"ומהיכן ידעת, פוחז, שאני דוקטור?"

כך שאל האורח, שסר לאכסניה של גדיל מגיס בעיר א. את המשרת, שעמד על האסקופה בזקיפת-שידרה וכפיפת-קומה, עמידה שרק משרתי האכסניות מומחים לה.

הלז העמיד פנים מחייכים, שאינם רגילים אלא אצל משרתים שוטים, כשהם משתדלים לבדח דעת אורחיהם.

"והאיך יכולתי שלא לדעת?  אדם ששמו מרכוס לבוביץ' סמולינסקי ובא לעירנו מפטרבורג-גופה..."

"ריקא!" גער בו האורח, "הן כבר אמרתי לך, לא מפטרבורג, מריגה אני בא.  הייתי בימי בפטרבורג, שהיתי שם כמה ימים, יש לי שם מכירים, אבל אני גופי מריגה."

הלז הרכין ראש, קיבל נזיפה והצדיק על עצמו את הדין.  "כך הוא בדיוק, כמו שאדוני הדוקטור דובר."

"ובכן, כיצד הרגשת בי שדוקטור אני?  שמא הריני אחר?  שמא אני, נו, למשל, אדבוקט?"

"באדבוקטים אין צורך לעירנו.  ישנם בכאן הרבה."

"ודוקטור אין בעיר?"

מכיוון שנכנס עמו האורח בדברים, גס בו לב המשרת וביקש ממנו סיגרה.  כשקיבל את מבוקשו, טמנו בקופסתו ופנה אל האורח:

"אדרבה," הוא הרים אצבע כנוקב חור בחללו של אויר החדר, "היא הנותנת.  אלמלא שהיה בכאן דוקטור אחד מכבר אפשר שלא היה שום צורך גם בהוד-מעלתו, אדוני הדוקטור סמולינסקי.  אבל עכשיו שיש כבר אחד, הרי שיש צורך גם בדוקטור פטרבורגי."

"שוב פטרבורגי?  שכחן, מריגה אמרתי לך.  אבל אין דבריך מובנים לי כל צרכם."

המשרת ישב ישיבת-עראי על קצה אחד הכסאות שבחדר ואמר:

"רואה אני בך, אדוני הדוקטור, שהנך באמת דוקטור פטרבורגי.  כלומר, שאינך יודע בהוויות העולם, במחילה, אפילו כמידת ציפרנו של עכבר.  צריך אני לפקוח לך את עיניך.  יש בכאן דוקטור צעיר, אורלוב שמו, שבא זה מקרוב למלא מקום הדוקטור הזקן, שהלך לעולמו.  ויש בכאן גביר אחד, ר' נחום גולד, שהוא מקרב את הדוקטור הצעיר וחפץ להכתיר אותו בכתר רב-מטעם.  כמו-כן יש בכאן גביר אחר, ר' מרדכי חלפן, ומובן, שהוא חולק על דוקטור אורלוב, ואומר עליו, שראשו ראש-חמור והוא אינו אלא מדיח קרביים.  וצריך הוא אותו ר' מרדכי לדוקטור אחר, שיכתירוהו לרב-מטעם, כדי להכעיס את ר' נחום.  עכשיו כבר הבין אדוני הדוקטור, שמצא כאן את מקומו, כעכבר את חורו?  ועכשיו כבר הבין אדוני הדוקטור, שהוא אינו מריגה, אלא דוקא מפטרבורג-גופה?  מפני שאפשר, שמריגה בא גם הדוקטור אורלוב, ובמה אתה גדול ממנו?"

"אני מבין, אני מבין," מנענע לו הדוקטור סמולינסקי בראשו, "הוי, ממזר, חכם גדול אתה לי, כביסמרק בשעתו."

"מכיוון שאדוני הדוקטור מבין את הכול, יתן נא לי סיגרה ואלך להודיע לבעל-האכסניה.  צריך הוא לדעת כל-זאת.  הוא שלחני אליך."

המשרת טמן גם את הסיגרה השניה בתוך קופסתו ויצא מלפני האורח בקידה, כשהוא פוסע פסיעות סרטניות.

האורח נשאר יחידי, הביט סביבו ואמר לעצמו:  אדם יודע, שיצא לדרך, ואינו יודע להיכן מוליכין אותו.  כך היתה אומרת סבתא, שלום לעפרה.  ברם זו היתה אשה חכמה.

הוא קם, פסע פסיעות דקות לאורך החדר, שיפשף ידיו מתוך התפעלות.  חיוך של חולמים נח על פניו.

 

דוקטור מרכוס לבוביץ' סמולינסקי הוא אדם, שהגיע לשנות בינה אלא שקשה להכיר בו את זה.  משעה שהרגיש, כי זקנו הצהוב מתחיל להשליג, התחיל מגלח אותו.  תיתי לו, ששערות ראשו פשותות[1]  ושקשה להכיר ביניהן את השיבה.  מעל למצחו משתרעת לו גבחת בולטת ומגוידת, הנותנת לו צורת פילוסוף צעיר.  עיניו רחבות, פקוחות ונוצצות.  פניו מלאים ונוטים יותר לחיוכים.  בכולו הוא אדם, שתפארת בחורים מלווה אותו.  עוד די אש בעיניו לעורר סימוק-לחיים אצל הנערות, והוא יודע את כוחו ואוהב להשתמש בו לפרקים.

העבר שלו אינו מסובך כל-כך.  כשהיה נער, נכנס לגימנזיה על-פי פקודת הוריו, עבר לו ממחלקה למחלקה.  פעמים ששהה במחלקה אחת שתי שנים.  אבל סוף-סוף גמר את חוק לימודיו ונשתחרר מהגימנזיה.  אחר-כך נכנס לאוניברסיטה.  שהה בה כמה ששהה ויצא בשלום דוקטור למדיצינה.  נתן עיניו בבת עשיר אחת, ונפגעה ונישאה לו.

ההצלחה לא האירה לו פנים.  חמש שנים ריפא חולים.  הרבה מתו תחת ידו, הרבה הבריאו.  אף-על-פי-כן לא נתפרסם למומחה.  נזדמנה לו אחר-כך משרת דוקטור אצל חברת האחריות. "אורבן."  תאוותו לבצע העבירתו על דעתו, ועשה מעשה מגונה:  נתן תעודת-בריאות לאדם, שכבר רקק חצי ריאתו.  המבוטח לא הוציא את שנתו.  לאשרו אין חברה זו רגילה לבוא בעקיפין.  לאלמנה פרעה את כסף הביטוח, ואת סמולינסקי הרחיקה ממשמרתו.

בין כך כלה כסף הנדוניה, וגם ה"הטבה" שקבל מן אלמנת המבוטח.  אז נודע לו שהמדיצינה היא עסק רע, שאינו מפרנס את בעליו.  בעיקרו של דבר הוא שונא את אומנותו.  מכיריו מצאו בו כשרון לדיבור ולשאת "משאות."  העירו לו כמה פעמים, שמוטב היה לו אילו הקדיש את עצמו למקצוע ההמלצה.  כשממון הנדוניה לא כלה עדיין, לא הרהר הרבה בדבר זה.  אבל מכיוון שהגיעו לו ימים רעים, נתן אל לבו ומצא, שלא עברה עדיין שעתו.  והתחיל לנסות כוחו במקצוע זה.

נסיונותיו עלו לו יפה.  הוא היה דברן מצויין, ולא היה זקוק כל-כך אל החוק ואל הכשרון להכניס כוונה רצויה במלים ריקות.  די לו, שהיה יכול לטבע גרעין אחד של אמת במבול של דברים יפים.

אלא שאין נביא מתקיים בעירו.

בין כך מתה עליו אשתו ובנים לא השאירה אחריה.  הוא הספידה, ישב באבלות והיה שרוי בצער וחישב ומצא, שלא יקבל תנחומין על אבדתו ולא ירפא מחץ לבבו, עד שישא לו אשה אחרת.

באותה עונה הגיע לו מכתב-תנחומין מאחיו המשמש בתור רופא בבית-חולים אשר באחת מערי הנגב.  מציע לפניו אותו אח, שיבוא לבלות סופו של קיץ בביתו.  ההצעה נראתה יפה בעיניו, מפני שראה בה אפשרות למצוא לו מקום באחת מערי הנגב לאומנות ההמלצה.  זה יהיה הצעד הראשון, שיש אחריו שני, למצוא לו צעירה יפה ולבוא עמה בזיווג שני.

ולא הספיק לבוא לעיר שאחיו גר שם.  כשבא עד עיר א.  עיכבהו מזלו באמצע הדרך על ידי משרת שוטה זה, המתעקש ומעיד בו, שהוא דוקא דוקטור מפטרבורג, ומבטיח לו מקום הגון בקהילה יהודית.

אפשר, שהדבר אינו רע כלל.  אפשר שקלקולו במקצוע המדיצינה היה בשל מזלה של אשתו המנוחה.  אפשר, שיהיה כאן גם רב-מטעם, גם דוקטור, גם אדבוקט, לפרקים.

הוא נשען על כסאו, עצם את עיניו, וחיש נהפכו לו האפשרויות לודאויות והודאויות להכרחויות.  וכבר רואה הוא את עצמו גורף כסף בידים.

בנוהג שבעולם, זוג חפץ לבוא בברית-נישואין הולכים אל הרב, הרי ריווח.  אחר החתונה היא מתחילה כואבת וחוששת.  זקוקה היא לדוקטור, שוב ריווח.  מתחילים להתקוטט, צריך להם אדבוקט.  ריווח.  ומכאן שתי דרכים, או גירושין או מיתה.  בשתיהן יש ריווח להרב.  ריווח, ריווח, ריווח.  כמה ריווח יביא לו כל אדם משעה שיוולד ועד שימות.

ואפשר ימצא לו אצל אחד הגבירים גם נערה יפה.

רעיונותיו נפסקו.  נשמעו דפיקות בדלת.

"יכנס."

נכנס גדיל מגיס בעל-האכסניה ועמו אדם נמוך, ראשו כפוף ועיניו צלופות למעלה.

גדיל מגיס הוא אדם, שהטבע העליבהו מיום היוולדו;  לחיו האחת שקועה, ועל השניה תלויה לו מיום הלידה ספחת עבה ושרועה בתמונה משונה של איזה רמש.  ליצני העיר אומרים עליו, שכשהוא משכים בבוקר ושומע, שראובן מכר והפסיד, ושמעון קנה אצלו והרוויח, הרי לחיו האחת שוקעת מצער, על שחברו הרוויח, ולחיו השניה משמינה מתענוג על שחברו השני הפסיד.  שפתיו מפושקות ושרועות, וקולו כקול אדם המדבר מטבורו.  עינו האחת גדולה מחברתה, וכשהוא מסתכל בך ומדבר אליך, נדמה לך שלא אליך הוא מביט, ולא גדיל הוא המדבר, אלא איזה אדם שמאחורי הכותל מדבר עם איזה רואה-ואינו-נראה, הנמצא בחללו של החדר.  נשים מעוברות מבריחות את עצמן מלהיפגש בו, ואמות מצניעות ממנו את ילדיהן.  מאמינות הן, כי כשגדיל מסתכל בילד, הילד בוכה בלילה.  בכלל אין הוא אורח רצוי בבתי העיר.  ואף-על-פי-כן הוא יוצא ובא בכל בתי הגבירים.  אין זה מטבעו להתחשב עם רצון אחרים.  מתערב הוא בענייני העיר, אף-על-פי שלכאורה אין לו דעה בין העסקנים, ואינו נדחק להשמיע את דעתו.  הוא אינו אלא שומע, סוקר והולך לו, ועושה מה שהוא עושה.  וסופו של דבר הוא, כי ענייני העיר נחתכים על-פי רצונו.

מגיס הניח ת יד על שכם בר-לוויתו,פנה כלפי האורח ואמר:

"אכבדה להציג לפני הדוקטור הפטרבורגי את החובש שבעירנו, מר סולומון מואיסייביץ' חגית.  אין בכך כלום, אף-על-פי שרק חובש הוא, כבר מתו רבים תחת ידו."

דוקטור סמולינסקי צחק בפה מלא, הושיט יד לאורחיו, הודיע להם את שמו, והושיבם כנגדו.

"כך, כך.  יפה," התחיל במלים בודדות, שאינן מצטרפות לענין אחד, "ומה דעתכם, המשרת השוטה-לחצאין משדל אותי, שאשאר דוקא דוקטור בעירכם.  מה דעתך, סולומון מואיסיוב?  הרי בקי אתה בחולי העיר."

"ודאי, ודאי," התחיל הלז מגמגם, "אין ספק בדבר.  בעירנו יש פרנסה, כלומר...  אף-על-פי, שבנוגע לי, למשל, הרי אני... שכחתי כיצד קוראים לזאת בלטינית...

"פויפר' גדול אני.  אבל דוקטור מפטרבורג הוא דבר אחר לגמרי.  הדוקטור שמת היה עשיר גדול.  וגם לי היתה אצלו פרנסה.  אלא..."

הוא נפנה לצד הכותל ורמז בעיניו על גדיל, כאומר, הכל תלוי בו.

סמולינסקי פנה כלפי מגיס:

"אדרבה, השתדל נא שאשאר, ואני איני כפוי-טובה.  מהו זה שעל לחייך?  הי, לזה יש שם בשפת לטין.  אני ארפאך."

"אותי תרפא?"  מעמיד גדיל עין אחת בו ועין אחת בתקרה, "בבקשה, רפא את כל גבירי עירנו עם ענייה ואביוניה, אך לא אותי."

"מפני-מה?  כלום אינך מאמין בי?"
"לא פחות ולא יותר מכפי שאני מאמין בכל הדוקטורים והפרופיסורים שבעולם יחד עם סולומון חגית.  בינינו לבין עצמנו, הרי כולכם, נו...  במחילה דוקטור.  כך היא דעתי.  מעולם לא השתמשתי ברופאים.  כשחלתה אשתי, חלתה, חלתה והתעקשה הרבה, וברוך השם, שלקח אותה ממני בלי דוקטור."

דוקטור סמולינסקי צחק בפה מלא.

"אם כן אזבוד לך בכסף."

"כסף?  למה לי כספך?"

"עשיר אתה?"

"איני מתגעגע כלל על העושר.  מעולם לא נהניתי מכסף זרים.  בכלל זה הרי אני מחזיק תמיד, דוקטור."

"אם כן, תעשה לי את הדבר לשם ידידות בעלמא."

"איזו ידידות יכולה להיות ביני ובינך?  אינני מאמין בשום ידידות שבעולם."

"ומה איפוא?"

"בשבילי אעשה מה שאעשה.  נחום גולד והכת שלו מאמינים, שהדוקטור שלהם יהא "רכוב ומנהיג" העיר.  הכול אצלם כבר גמור ועשוי.  ואני חפץ להרוס את כל בניינם.  האדון הדוקטור צריך לציית לי בכל אשר אומר לו, ואז ישאר אצלנו גם דוקטור, וגם רב, ולא – אורלוב."

"אציית, אציית."

"ובנוגע לסולומון מואיסייביץ', זהו ענין אחר.  הוא אדם אומלל.  שיש לו אשה ובנים.  ומאמין שוטה זה, שהוא מחוייב לפרנסם.  צריך הוא לפרנסה שתשליך לו עצם, ישרתך ככלב נאמן."

"יותר מכלב," חטף חגית ואמר, ועיניו הבריקו כעיני המתפלל, כשהוא סוקר לשמים מתוך תפילתו.

"במידה כזאת אינך מחוייב להאמין לו," הסתכל מגיס אל התקרה ואמר, "קבל את זאת על חשבון שקרים וכזבים, שאדם נצרך מחוייב לפטפט."

השיחה הקלה והגלויה השפיעה לטובה על מרכוס לבוביץ'.  אוהב הוא תמיד דברים ברורים, כדי שלא יהא זקוק לקמט מצחו עליהם.

הוא הרגיש את עצמו קרוב לאורחיו, חפשי מנימוסים יתירים ומטיפול בלשון.

"הי-הי, פוחזים.  נשבע אני ב... בהמדיצינה שלי, שיש לי נחת-רוח לשבת בחבורתכם."

דפיקה תכופה על הדלת הפסיקה את השיחה.

"יכנס."

נכנס איש ומסר פתקא ליד סמולינסקי.

דוקטור סמולינסקי קרא את הפתקא.

"חבר נכבד, סלח נא על שאני פונה אליך קודם שנתוודענו.  הוגד לי שיש בדעתך להשתקע בעירנו.  הואל-נא לקבוע בשבילי שעה קלה בחדרך (או שמא טוב עליך לבוא לביתי) להתוודע ולספר בעניין קרוב ללבי.  ובלי ספק גם ללבך."  ועל החתום:  אלכסנדר אניסימוביץ אורלוב.

המשיחים הביטו חליפות איש בפני רעהו במבטים של ערמה ונפרדו.

כשיצאו, השמיע חגית בחללו של אויר החוץ:

"דוקטור סמולינסקי נראה לי כדוקטור מצויין ומומחה.  והעיקר שהוא, במחילה, קצת שוטה.  זוהי מעלה יתירה לדוקטור."

גדיל לא ענה לו כלום.  טרוד היה ברעיונו שלו.  אורלוב, סמולינסקי, חגית.  עכשיו כשיהפכו שלשה רעבים בחררה אחת, ודאי שיגוועו שלשתם ברעב.

 

ב

אלכסנדר אניסימוביץ' אורלוב יצא מן האוניברסיטה מזויין בדעת, בכשרון וברצון כביר להתיישב בקהילה יהודית, להביא תועלת לאחיו.  בלבו הוא נושא מחשבות שלא גילה אותן לאיש, והוא מקווה להוציאן לפעולות.

כשתי שנים גלה ממקום למקום ועסק במדיצינה בדרך ארעי במקומות שונים, שרוב תושביהם נוצרים, ובאחרונה הגיע לעיר א., עיר שכולה יהודית, וקבע לו שם ישיבה.

וכר נרחב מצא בה לעבודה, לא רק בתור דוקטור, אלא גם בתור מחנך.

כל מה ששם צרכי-צבור נקרא עליו, מקולקל בעיר זו.  יש פה תלמוד-תורה ובני העניים הולכים בטל ללא תורה.  גובים כאן מבני העיר לקופת ביקור-חולים, ובית-חולים אין.  יש כאן קופת הטכסה, ופרנסי-העיר מריקים אותה בחשאי.  העניות גדולה בעיר, מפני שהעשירים מוצצים את לשד הפועלים ובעלי-המלאכות ברבית ובהקטנת מחיר העבודה.

וכשהתחיל לבוא בבתי בני העיר לרפאות חולים, בא לידי מסקנות מעציבות.

כמדומה לו שאין כאן אדם בריא אחד.  בכול מורגשת אפיסות-הכוח.  התמעטות המרץ, המובילה לכליון חרוץ.

הרבה סימנים ממחלות-התועבה מצא בכאן, אותן המחלות, שהיה רגיל להאמין, שאינן מצויות כל-כך אצל היהודים.

הראשון שהתוודע אליו בעיר זו, היה החובש סולומון מואיסייביץ' חגית, ופעם הציע לפניו את השקפתו זו, והעיר לו, שמתוך מצב כזה יש לקהילה זו לפחוד מפני כליון חרוץ.

"אמת, דוקטור," מודה לו הלז, "אבל מאידך גיסא אין הפחד גדול כל-כך, הרי עניותינו יולדות חמש פעמים במשך ארבע שנים, ופעמים שהן יולדות תאומים."

"זוהי נחמת שוא.  ריבוי זה מוכרח אצל היהודים מחמת הרדיפות והצרות התכופות.  גם העכברים פרים ורבים יותר מן החתולים."

"צריך להזדיין כנגד הרע."

"כיצד ?"  שאל חגית.

"ראשית כל צריך לייסד בכאן בית-חולים."

"איך?  בשביל עניים?  על הדוקטור לדעת, שפרנסת הדוקטורים מצויה בכאן רק מאת העניים.  הגבירים אינם כואבים."

דוקטור אורלוב לא שמע את הערתו של בר-שיחו והוסיף:

"ועוד יותר מזה צריך להשתדל להיטיב את מצב העניים שבעיר.  היטפל לעני כשהוא בריא, ולא יהא צורך להיטפל אליו כאל חולה."

"הרי אז אנחנו..."

"ובית-ספר עברי צריך לפתוח בכאן, לפתח ולעורר מידות טובות בלב הצעירים.  צריך לעקור את הרע משרשו.  בכלל צריך לסדר בכאן את ענייני העיר."

הלז הסתכל בו בתמיהה.  הוא לא הבין מה עניין בית-ספר לחולי העיר, וכיצד משתדל דוקטור לייסד מוסדות, שהם בהדיא מזיקים להאינטרסים של המאדיקים.  החריש החובש מתוך יראת-הכבוד ונפטר מעליו מתוך דאגה.

ויותר שהתוודע דוקטור אורלוב לחולי העיר וענייה, יותר בא לידי הכרה עד כמה נחוצים המוסדות והתיקונים, שעלה בדעתו לעשות בעיר.

משעשע הוא את נפשו, שכאן מצא מקום להוציא לפעולות את כל מחשבותיו.

כאן יפתח בית-חולים על-פי אותו הטיפוס, שעליו הוא חולם תמיד.

כאן יפתח בית-ספר על-פי אותה התכנית, שהוא מתגעגע לראות בכל תפוצות ישראל.

כאן יתקן תיקונים ציבוריים, יעורר חוש ציבורי בבני העיר.

פתרון אחד הוא חפץ למצוא להכלכלה, להציבוריות, להמצב הקולטורי, לההוה ולהעתיד.  על הכל יטביע חותם לאומי.

חפץ הוא לברוא דוגמה לשאר קהילות ישראל.  טיפוס של יהודי-גולה חדשים, שיהיו כדאים להעמיד דור של יוצאי גולה.

וכבר התחיל מציע את דעותיו לפני קצת מתושבי העיר.

 

ההתוודעות הראשונה של הדוקטור אורלוב בעיר היתה בבית העשיר נחום גולד, שנקרא שמה לבתו רוזה, נערה כבת שמונה-עשרה.

הוא מצא את הפציינטית במיטתה שבחדרה בין שכיבה לישיבה.  הנקיון שבחדר, הטפיטין הירוקים שעל הקירות, הרעננות המזנקת מתוך עיניה, הארגמן הרך, המכסה את חכליל לחייה, הטהרה הקפדנית שסביב למיטתה – הכול בחדר העיד על העלומים ועל האביב שבחיים.

מיחושה התיר לה להיראות לפני הדוקטור מתוך שכיבה, כשהיא לבושה לחצאין.

הוא התיר בזהירות את מעילה, וגילה מקום להעמיד את קנה-השמע, מה שלא עלה לו יפה, מפני שמקלעות שערותיה ירדו כרוכות כנחשים על צווארה המגולה והגיעו עד לחזה.  היא סגרה ופתחה אשמורות עיניה הגדולות והדובדבניות חליפות.  סגרתן מפני הבישנות, ופתחן משום זהירות בתולית, שאינה יכולה לעזוב את גופה מופקר, בלי שמירת עיניים.

עיניה המבריקות לנגדו ומביטות אליו לפרקים, בלבלו את מחשבות הדוקטור הצעיר, והתקשה על מוצא מחלתה.  ואף-על-פי-כן, לאחר כל הבדיקות, מצא את מבנה גופה איתן.  הדופק הוא על הצד היותר טוב.  הריאה נקיה וקלה.  הנשימה מזוגה.  מרגיש הוא אותה על לחיו, על אפו, נקיה בלי שום ריח, מה שהוא אצלו ערובה בטוחה, שגם הקיבה מתוקנת.  מעולם לא ראה גוף בריא כזה בין היהודים.

מחבב הוא מאד את הגופות הבריאים בכלל, וביחוד בין היהודים.

לאחרונה בדק בגרונה, וגם שם לא מצא שום דבר שיעורר חשד.

הוא בא לידי מסקנה, שזה אינו אלא מיחוש-עצבים, שאין כדאי לשום אליו לב, ודאי, שהעלמה גולד קוראה הרבה, העיר בדרך שאלה.

"כך-כך, אדוני הדוקטור," מסייע האב לדבריו מן החדר השני, "היא קוראה הרבה וחושבת הרבה.  צריך לאסור עליה."

"הקריאה היא דבר מועיל ונחוץ," ענה אורלוב, והמחשבות באות לאדם מאליהן.  אלא שעלמה צעירה צריכה לשום לב גם לדרישות החיים, כלומר, שלא להפריז בשום דבר יתר על המידה.  הרבי בטיולים באויר צח.  טוב שתקבעי לך שתים-שלוש אמבטיות בשבוע."

"ורצפט אין הדוקטור כותב בשבילה?"  תמה האב.

נחום גולד היה אדם בעל מיחושים רבים.  לכל תקופה מתקופות השנה היה לו מיחוש מיוחד, שהיה מקדים ומחכה לו.  מאמין נלהב היה בדוקטורים ובבית-מרקחת.  זוהי לו הפעם הראשונה, שיבוא דוקטור לביתו וייפטר בלא רצפט.

"אם כל-כך מאמין מר גולד בפעולת הרצפטים," מעיר הדוקטור בלגלוג קל, "צריך הוא גם להאמין, שכשם שהוא פועל לטובה על החולה, יכול הוא לפעול לרעה על הבריא.  לא נברא בית-המרקחת אלא... בשביל החולנים."

נחום השתדל לעשות רצון הדוקטור וצחק לדבריו.  זו היתה מעין הסכמה:  יפה דנת.

רושם נעים פעל עליו דוקטור צעיר זה.  עמד ופסק לו שכר-שנתי בעד ביקורים תמידיים.

 

ג

 בלילה, קודם שעלה אורלוב על מיטתו, סידר את כלי-מלאכתו על שולחנו.  כך הוא אוהב תמיד, שיהא כל כלי מונח על מקומו הקבוע מצוחצח ומוכן לשימושו.  שמא יעירו אותו בלילה ויקראוהו לחולה, ולא יצטרך לבקש הרבה.  נתגלגל לידו קנה-השמע, התחיל מצחצח את השן שעליו ונזכר, כי כשהעמידו היום על חזה של העלמה גולד, נראה לו כהה.  הוא אינו אוהב כלים כהים וישנים.  והעלה במסקנה לקנות לו חדש.

ובתוך כך נזכר, שגופה של העלמה גולד הוא בריא במידה שאין דוגמתה.

ומתוך בריאותה נזכר גם בעיניה המבריקות.

וכשעלה על מיטתו, השתקע בהרהורים על תיקוניו הרצויים ועל טיפוח דור שלם.

נדחק הרהור אחד במוחו ונזרק מתוך פיהו בסיגנון של החלטה, שאין לערער עליה.  עלמה זו תהיה אם הגונה לגדל דור בריא.

ליגלג על עצמו ואמר:  "כמה רביך אני ונוטה לרשמים והתפעלות.  זהו סימן לחולשת הרצון."

התכסה בשמיכה, והתחיל מהרהר בדאגה על חולשת רצונו, והחליט להבריאו ולחזקו.

למחר נכנס לבית גולד בשעה שהיו פנוי מעבודה, כדי לבלות שם שעה ארוכה, ומצא את רוזה בריאה, יושבת בחברת שני צעירים.  רוזה קמה לקראתו, אבל הוא הקדים והודיע, שלא נכנס לשם ביקור בלבד, אלא כך, פשוט, לבלות שעה נעימה אחר עבודת-היום.

"באמת?"  השמיעה העלמה את קולה המזוג והמצלצל בששון, שריחף והרעיד את אויר החדר, "אם-כן, אולי ינעם לדוקטור להתוודע אל אורחי?  זהו אחי, וזהו שארי.  יקומו ויגידו את שמותם."

האורחים הצעירים קמו ופנו כלפי הדוקטור:

"בוריס נאומוביץ' גולד."

"ברוך אלישיב לויט."

"אלכסנדר אניסימוביץ' אורלוב."

אחרי תקיעת-כפיים שבו איש למקומו ושתקו מתוך נימוס.

"אבל לא בשביל כך נכנסתי אליכם, שאפסיק את שיחתכם," העיר אורלוב, "דברו, שיחו.  אפשר, שאוכל להשתתף בשיחתכם."

"חוששת אני, דוקטור," אמרה רוזה, "ששיחתנו לא תעניין אותך.  עסוקים אנו בוויכוח.  אני ושארי בעד הציוניות, ואחי כנגדה.  שוב אני ואחי בעד הפרוגרס האנושי, ושארי כנגדו."

שמע אורלוב ציוניות, וכעין גל של אור עבר על פניו.

"ויש בכאן ציונים?"

"יש מעט."

"אדרבה, חביבים, השמיעוני את דעותיכם.  את משפט הבכורה, לפי-שעה, עד שנהיה בארץ-ישראל, ניתן, כמנהג אירופה, למין היפה.  העלמה גולד תתחיל."

"וגם בארץ-ישראל, דוקטור, גם שם תתנו לנו בעל-כרחכם את משפט הבכורה."  אמרה רוזה מתוך בדיחות-הדעת.

"אם תזכינה.  בלי זכויות, לא נתן חשיבות לשום אדם.  אבל לפי שעה, הואילי נא להשמיע את דעתך."

"בעיקרו של דבר, הרי איני אלא תלמידה לשני רבותי.  כשאני שומעת את אחי כולל כל השאלות בשאלת האנושיות, כשהוא מנבא לאותם הימים הטובים של המשפחה האנושית, אני נמנית על דגלו.  וכשאני שומעת שוב את שארי מדבר בשם הלאומיות, נדמה לי שהאמת לצדו."

"גם אני נוטה להאמין, ששניהם צודקים במידה ידועה.  ומפני ששני פסוקים סותרים זה את זה אינם יכולים להיות אמת בעונה אחת, לפיכך אני חושב לאפשר, שהם אינם סותרים זה את זה."

"כיצד?"

"אפשר שהלאומיות אינה מתנגדת כלל לאותה האנושיות של מר גולד."

"כך אומר גם לויט, אבל אינו נותן טעם מספיק לדבריו."

הרגיש אורלוב, שהוא נמשך בשיחה רצינית, מה שלא היה לפי רצונו עכשיו.  חפץ היה יותר בשעה זו, שהם ידברו, והוא יחריש וישמע.  ולפיכך, ביקש לו מקום הפסקה והסיחם לענין אחר.

"מפני שלא הלאומיות ולא האנושיות אינן מתגדרות בדברים ובנתינת טעמים לדברים," ענה תוך בדיחה קלה.  "ואתה, מר לויט, מוטב שתאמר לי, מה עשית לשם הציוניות?"

"מה עשיתי?  מה שייך?  שקלים אספתי..."

"ולא יותר?  ואתה, מר גולד, מה עשית בשביל לקרב את הקץ המקווה?"

"מה עשיתי?  כלום בי תלוי הדבר?"

"אמור מעתה..."

נכנס בעל-הבית והפסיק את השיחה לגמרי. 

"שלמא, מר גולד."

"שלמא, דוקטור.  שמח אני לראותך בביתי.  זה עכשיו דיברתי בך ברחוב.  מספרים בעיר, שיש בדעתך לפתוח בית-ספר.  האמת?"

"אמת ויציב."

"ובית-חולים אתה חפץ לייסד?"

"גם זוהי אמת."

"יהי אלהים בעזרך.  אני מצדי מבטיח לך משען חמרי, שבוודאי יהא צריך לך."

"תודתי וברכת הרבים עליך, מר גולד.  כך אתה אומר עוד קודם שהראיתיך על הצורך הגדול, המורגש פה במוסדות אלה.  ומה תאמר עוד אחרי שאראה לך את הטוב הצפון במוסדות הללו?"

"וודאי, וודאי.  אני מאמין, דוקטור.  ובלבי כבר גמלה מחשבה טובה, שכבר התחלתי מצרף אותה למעשה.  צריך להשתדל, שיבחרו בך לרב-מטעם.  ימי-הבחירות קרובים בעירנו.  אז יהיו כל ענייני העדה בידך.  מקורות נאמנים מכספי העדה תמצא להוצאות המוסדות.  אז תראה עוד הרבה קלקולים בעיר העומדים ומחכים למומחה ובר-יושר.  ודע, דוקטור, שכבר יש לך 'צד' גדול."

כשיצא אורלוב מבית גולד, כבר החשיך האויר בחוץ.  רוזה ליוותה אותו בחיוך רך ומבט חנין.  הוא הרגיש על עצמו את החיוך והמבט גם אחר-כך.  כשהיה כבר רחוק מן הבית.

הוא שב לביתו שמח.  דומה, שהכוכבים רוקדים כנגדו ומברכים אותו בהתחלה טובה.

כשהגיע לפתח חצרו, עמל לפתחו בידו השמאלית.  נדמה לו, שידו הימנית עסוקה, מחזקת איזה דבר עדין וחם וחביב.

באחרונה, כשמצא אותה ריקה, נזכר, שזו היא היד שלחצה את יד רוזה בשעת פרידה.  עמד על טעותו, וליגלג על עצמו בצחוק מלא.

כשנכנס לחדרו, מצא את חגית יושב וממתין לו.

"שלמא, סולומון מואיסייביץ', איזה חדשות הביא לך היום?"

"שלמא, דוקטור," עמד הלז על רגליו, "שמועה לא טובה יש לי להשמיעך."

"שמועה לא טובה?"

"כך, כך, דוקטור.  שמועה מרה, כ... כסטריחינין.  רוח-רעה הביאה לכאן איזה מרכוס לבוביץ' סמולינסקי..."

"דוקטור?"

"מפטרבורג גופה."

"וחפץ הוא להשתקע בעיר?"

"ודאי, דוקטור."

"וזה הכול?"

"כיצד?  איני מבין את דברי הדוקטור."

"הוי, חגית, נוטה אתה יותר מדי לעצבות, אדרבה, כוח חדש.  טובים השנים מן האחד.  העיר אינה קטנה, יכולה היא לכלכל שני דוקטורים."

"וחצי."  תיקן חגית.

"וחצי.  אל תדאג ואל תעצב.  העצבות היא מידה מגונה."

"אבל חסרון פרנסה, דוקטור.  היא מידה רעה ומגונה."

"אשתדל בשבילך, שתמצא אצלי עבודה.  כך ישתדל גם אותו הדוקטור שאמרת.  אני אדבר עמו בשבילך.  מחר אשלח לו פתקה ואתוודע אליו."

חגית קם, הרכין ראשו ולחץ את יד הדוקטור.

הרגיש אורלוב, שהלז חפץ להרימה אל שפתיו, והוציאה מתוך ידו ברגש של בחילה.

אורלוב פיטר מלפני את החובש, גירש מתוך לבו את רושם הפטפוטים שהשאיר אחריו הלז וישב והתמכר להרהורים, העולים מעצמם.

עלה לו ההרהור הראשון, שהעלמה גולד יש לה נטיה לאידיאליות ושהיא שופטת במישרים.  ושהיא חכמה מאד.

וחפץ הוא להיזכר באחד ממשפטיה המחוכמים, שהשמיעה בשעת השיחה.  אלא שהרהור שני עולה ומבלבל את הראשון.

רוזה היא עלמה יפה, שאין דומה לה.

ומוצא הוא שאין זה מעניינא.  מסיח הוא את דעתו מזה ומעלה בעצמו הרהורים אחרים.

"חפצים הם לבחור בי לרב-מטעם, אף-על-פי שאינם יודעים עדיין מה שאני חפץ לעשות בשבילם.  הביטו בי, ונעשיתי חביב עליהם."

ונזכר הוא, שבבית גולד, כשהביט על רוזה, הסתבך מבטו במבטה, עד ששניהם נבוכו והורידו עיניהם.

ומזכיר הוא לעצמו טיפוח דור חדש.  חשש בא בלבו, שמא יהיה קשה עליו לעשות את הכל לבדו.  חסר לו עוזר, שותף בדעות ובמעשים.

בית-ספר ובית-חולים – איזה משניהם קודם?

רוזה היא יפה מאד.  הוי, כמה רוך, כמה חנינה במבטה.

ועל הרהור זה השתקע שלא מדעת זמן רב.  ותעה בעולם שכולו טוב.  כשהתעורר, קם על עצמו בתמיהה:

"האמנם פגוע-אהבה אני?"

"ומה אם הן?"

צחוק התפרץ מפיו.  לקול הצחוק המשונה חרדה הטבחה בחדר-הבישול ונכנסה לחדרו.

"הדוקטור קרא לי?"

"לא קראתי לך.  לכי  שובי."

 

ד

למחר בבוקר התעכב אורלוב בביתו שעה יתירה.  הוא שלח את הפתקה להדוקטור סמולינסקי, וישב והמתין לתשובה.

בין כך נכנס אליו הצעיר לויט.  אורלוב שמח לקראתו.

"שלמא, מר לויט," קידם הדוקטור את פניו הושיבהו לימינו.

"שלמא, דוקטור.  לשעה קלה נכנסתי אליך.  ברכה הבאתי לך מאת ציונינו.  יכול אני להגיד לך בשמם, שיחשבו לעצמם כבוד ואושר ותועלת לעניינם הקדוש, אם תימנה לחבורתם.  בדבר בית-הספר, שאתה חפץ לייסד, יהיו לך לעזרה."

"שמח אני על הדבר.  מרגיש אני אמנם צורך בעוזרים."

"נעזור, נעזור, דוקטור.  ובלבד שייקרא הדבר על שם הציונות.  אלא..."

לויט הסתבך בלשונו.  חפץ היה להגיד איזה דבר, ולא ידע כיצד להתחיל בו.

"כיצד חפץ הדוקטור לפתוח את בית-הספר?  כלומר, מה יהיה טיבו של זה?"

"לא כאחד מאלה הנהוגים.  חפץ אני לפתוח, פשוט, תלמוד-תורה, כדי שנהיה שליטים לעצמנו לסדר פרוגרמה, כפי הדרוש לנו."

"וזכויות?"

"של עבודת-הצבא?  הרבה יותר מדי אנו משלמים בעד זכות זו.  מוטב, שיעבדו בנינו שנה יתירה בצבא, ולא יוציאו את מבחר שנותיהם לבטלה."

"לבטלה?"

"ודאי.  על צער הבחינות, על שאלות ותשובות, שאינן נותנות כלום, על פרוגרמה, שבשעה שסידרוה לא התחשבו עם הילדות בכלל ועם כשרונות ילדינו בפרט.  והעיקר, שבשל זכויות אלו אנו צריכים לוותר על החינוך הלאומי."

לויט הרגיש, שהשיחה עוברת לענין אחר, והוא לא שאל עוד מה שהיה בלבו לשאול.

"חפץ הייתי לדעת, איזה מקום...  כלומר, איזה ערך תתן בבית-ספרך ללימודי הדת?"

"ללימודי הדת?  זוהי שאלה, שלא לתלמידים בלבד היא נוגעת, אלא לכל העולם כולו.  יש שמנבאים לביטול הדתות.  אני איני מאמין בזה.  רגיל אני להבין במושג דת שני עניינים כוללים:  מבטה של איזו אומה על אלהיה, או, שמא ניחא לך לאמור כך, יחוסה של נשמת האומה לנשמת העולם.  ומצוות-עשה ולא-תעשה, המקרבות את האדם לאלהיו.  האלהים זוהי נקודה היפרבולית, שתמיד ישתדל האדם להגיע אליה, ולעולם לא יגיע.  לפי זה אין מקום לשער, שהדתות תחדלנה, אלא שעתידים בני-אדם לשנות את יסודי הדתות."

"לשנות?"  הזדעזע לויט והשתדל לכסות על מבוכתו.

"כך.  יסודות כל הדתות הקיימות הם העבר והאמונה במה שאחר הטבע.  להבא יהיו היסודות העתיד והאמונה באפשרות דמיונית על חשבון כוחו של האדם.  שני אלה יתקיימו לעולם.  מאמין אני, שגם בזה יהיו בני-ישראל הראשונים.  אבל אין זה ענין לציוניות ולבית-הספר."

"אין זה ענין לבית-הספר, אתה אומר?"  חזר לויט על הדברים, ועיניו הבריקו, "הרי שאין בדעתך לקצץ בנטיעות."

"כלומר?"

"למשל, שמירת שבת וחגי ישראל."

"חגים ומועדים הם טובים לכל אומה.  השמחה, כשהיא לעצמה, היא דבר טוב ומועיל.  טובים הם גם המנהגים הציבוריים, כשאינם גורמים הפסד ציבורי מאיזה צד.  כל מה שמועיל לסדר, לארגן ולפתח בבני-אדם רגש ציבורי, הרי זה רצוי ונחוץ."

"הרי שלא תקצץ בנטיעות?"

"נטיעות שהרקיבו תפולנה מאליהן.  הדת אינה מן הדברים, שאדם אחד נותנם לעם כולו.  גם בן-עמרם, לא נתן לישראל אלא תורה, שכבר קיבלוה האבות.  הדת היא בריאת האומה, שירתה של נשמת האומה.  כשיתבצר העם בארצו, יגיע מאליו לידי-כך שיבקש את אלהיו לא בבית-הקברות של העבר, אלא בעתיד החי, הנצחי.  ובמקום אמונה במה שהיה  ובמה שאחר הטבע, שאינה מסוגלת אלא להחליש את האנרגיה ולהביא הכנעה בלב המאמינים, תבוא האמונה בכוח האנושי, שהוא כול יכול, אמונה בעתיד המסוגלת לחזק את האנרגיה, לרענן את החיים.  מצוות-עשה ולא-תעשה יתקין לו העם, מצוות המסוגלות להגביר כוח האדם ולקרב אפשרות הדמיון.  גם החכמה והמדע ישמשו דת כזו."

"כל זה – אז .  אבל לא עכשיו?"

"ירא אתה, שמא אגע בדתך?  הלא אמרתי לך, שאני מכבד מנהגים-ציבוריים.  כל מנהג, כל חג הוא מצבה לאומית.  זכרונות העבר הם הנימים, המקשרים לפי-שעה את האיברים הציבוריים לגוף אחד.  גם העתיד הגדול לא יהיה אלא המשך העבר הקדוש."

בין כך נזכר אורלוב, שצריך הוא ללכת אל יולדת חולה אחת, שכפי שנראה לו אתמול, יבוא היום רגע-המשבר.  קם ופנה לבן-שיחו מתוך הכנה ליציאה:

"יודע אתה, מר לויט, חפץ אני לקרוא לאסיפה בבית-הכנסת ולהציע לפני הקהל את התיקונים, שיש לעשות בעיר."

"זהו רעיון הגון, דוקטור.  ודאי, שתגיד את הכול בשם הציוניות."

"בשם הציוניות ובשם עתידות האומה.  ואתה נוטל על עצמך את הטורח להודיע זאת בעיר?"

"בעונג וברצון, דוקטור.  אבל..."

"מה, אבל?"

"צריך אני להעיר לך הערה אחת לטובתך ולטובת העניין.  אל תרגיז בדרשתך את הגבירים.  גם בלא זה כבר מרננים אחריך, שאתה...  שאתה חפץ לדחות אנשים מפרנסתם."

"כיצד?"

"יש בכאן בעל-בית אחד, שפרנסתו מקופת ביקור-חולים, כלומר, מקבל הוא שכר לשבועות בשביל טרחתו.  שוב יש כאן חכרן-הטכסה.  זהו גביר מבעלי-הזרוע.  שוב ישנה חברה קדושה:  מלמדי התלמוד-תורה, משגיחים .  וכשאתה חפץ לבוא בחשבון עם כל אלה, מהיכן יתפרנסו אחר-כך?"

אורלוב הביט בו מתוך חיוך.

"ומה אתה חפץ?  שאמשוך ידי מכל התיקונים?"

"לא.  אך נחוצה זהירות, דוקטור, כדי שלא להרגיז את האווזים."

"להחניף לגבירים?  לעשות כול במחשך?"

"טובת הענין דורשת זאת, דוקטור."

"טובת הענין דורשת לקפחו קודם שנתחיל בו.  הרי גם זה מעיקרי העבודה, לפתח חוש ציבורי בבני-אדם."

"וטובתך אתה, דוקטור?"

"לטובתי אל תדאג.  לא באתי לכאן לבקש עושר."

בין כך שב השליח מאת סמולינסקי בידים ריקניות.  דוקטור סמולינסקי פטרוהו בלי תשובה.

לויט יצא, ובו-ביום הדביק מודעות בעיר, ש"היום בערב ידרוש הציוני הנלהב דוקטור אורלוב דרשה בבית-הכנסת הגדול ולשומעים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב וכו' וכו'."  ואורלוב יצא לבקר את היולדת.

הוא מצא את החולה במצב רצוי.  המשבר עבר בשלום.  כשפנה אל הבעל באיזו שאלות הנוגעות להחולה, השתמט הלז מתשובות נכונות, ובדה לו שקרים שאינם מתקבלים על הלב.

אז הסתכל אורלוב וראה על השולחן בקבוק חדש מבית-המרקחת.  לקחו בידו וקרא את הכתובת.

"דוקטור סמולינסקי היה בכאן?"  תמה אורלוב.

"כן,"  מתחיל הלז מגמגם ומתנצל, "אנוכי לא קראתיו, אך השכנות הרימו קול צווחה:  אכזר!  נותן אתה לאשתך ש...  ששונאי ציון...  תמות, חס-ושלום.  ומה יכולתי לעשות?  אחר-כך בא חגית החובש, ורמז לי גם הוא, שאקרא לדוקטור שני."

"כך?  אין בכך כלום." אמר אורלוב ופנה לצאת.

"ומה דעת האדון הדוקטור?"  עיכב אותו הבעל בדרכו, "יכולה היא לשתות שיקוי זה?"

"יכולה היא לשתות ושלא לשתות.  בין-כך ובין-כך היא הולכת ומבריאה."

שעות יתירות נשארו לו היום, מפני שבאיזה מבתי-ביקוריו מצא דלתות נעולות.  ונכנס לפי שעה לבית-המרקחת לשבת שם, עד שתגיע שעתו ללכת לבית-הכנסת.

הרוקח פגש בו בעינים תבעניות, שחיוך של ערמה נוצץ בהן.

"שלמא, אלכסנדר אניסימוביץ'.  כיצד עסקיך?"

"ממש בשעת עליה."

"באמת?  ומה נשמע בדבר היולדת, שכחתי את שמה?..."

"רק יולדת אחת יש לי, ואתה צריך לדעת את שמה יותר ממני, מפני ששני דוקטורים כותבים לך בשבילה רצפטים."

"כותב רק אחד, דוקטור אורלוב.  וכל זמן שריפאה לא כתב יותר מרצפט אחד."

"והיא הבריאה."

"טועה אתה.  אדרבה, דוקטור סמולינסקי מצא אותה במצב מסוכן ועזוב."

"ולפיכך כתב לה חינין במיץ-ענבונים?"

"זה אינו נוגע לי."

דוקטור אורלוב הסתכל בבר-שיחו מתוך תמיהה.  הוא הכיר בו, שהוא מדבר מתוך כעס כבוש.

"איזה רוח עבר עליך היום?"

"מרוב דאגה, דוקטור.  דואג אני לבית-המרקחת שלי.  הרי מספרים, שדוקטור אורלוב משתדל להרסו."

"זו מניין לך?"

"מספרים, שהדוקטור מלמד את החולים, שלא יאמינו בתועלת הרצפטים, שיפה טיול אחד באויר צח מעשרה רצפטים."

אורלוב נעץ בו שתי עיניו.  הרוקח הסמיק.

"החובש סיפר, כלומר, לא החובש גופא, אלא סיפרו לחובש, שכך דיברת בבית נחום גולד.  האמת?"

"ומי אמר לך, שזה לא אמת?"
"כיצד אבאר לי את דבריך?"

"באר את דברי כך:  איני רואה במעשה זה שום רע.  אדרבה, זה ענין הגון.  צריך כל דוקטור לדאוג גם למצבו הכלכלי של החולה, שלא יוציא את מעותיו לריק.  אם לא עשיתי זאת עד עכשיו.  אודך על שהזכרתני את חובתי."

הוא קם ויצא.

 

ה

 הדוקטור סמולינסקי ישב בחדרו, והוגיע את מוחו למצוא פתרון לחידה זו, למה משתדלים וטורחים אנשים אלו בשבילו, בשביל אדם עני וזר?  תינח, חגית, מקוה הוא למצוא אצלו פרנסה;  אבל גדיל מגיס, שכלום אין לו לקוות ממנו, מדוע הוא משתדל כל-כך בשבילו?  שמא בשל אותו השכר הקטן, שהוא משלם לו בעד חדרו וארוחותיו?  כלום דרכו של אדם לעשות לחברו טובה במקום שאין תקוה לקבלת פרס?

ובעוד שהוא ישוב ומתקשה על הדבר, נכנס אליו מגיס והעיר לו, שבשביל טובת הענין ופרסום שמו לא נאה כלל, שיתאכסן אצלו כאורח.  לפיכך שכר בשבילו דירה נאה ומרווחת, לפי כבודו של דוקטור.

ראה הדוקטור סמולינסקי מעשה זה בהדיא בניגוד לאינטרסיו של מגיס, הרי זה מאבד בידיו שכר של אורח קבוע.  הוא ניסה שוב להבטיח לו שכר טוב על השתדלותו, כשיתחיל להרוויח כספים יפים.  אבל הלז העמיד את עינו הגדולה: 

"שוב הבטחת שכר?"

"אבל...  כסף.  כלום יש מוותר על כסף?"

"אין לי בו צורך.  כבר אמרתי לך, אשה היתה לי, וכבר נפטרתי הימנה.  ש"י עולמות לה, שהניחה לי עולם אחד.  שלושה בנים ילדה לי,  שניים גדלו ושלחתים מעל פני, קטן אחד נשאר בביתי לפי שעה.  כשיגדל קצת, אשלח גם אותו. ילכו להם להרבות דוחק בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא.  ומה שנוגע לי, הרי דירתי מפרנסת אותי ברווחה.  איני צריך לבעלי-חסד."

גדיל מגיס לא הונה את בר-שיחתו.  הוא עשה כל מה שעשה בלי פניה כל שהיא לתועלת עצמו.  הוא היה ידוע בעיר כאדם בלתי-משוחד, כיהודי בלי פניות.  ולפיכך היו לפעמים דבריו נשמעים בעיר.  יש לבני-אדם התבטלות בפני מי שיכול להסיח דעת מתועלתו הפרטית.

יש לו לגדיל מגיס היסטוריה שלו.  עלוב הוא גדיל מימי ילדותו.  כיעור פניו המשונים היו מרחיקים מעליו ילדים בימי ילדותו, נערים בימי נערותו ובתולות בימי בחרותו.  בימי ילדותו  מתה עליו אמו.  הוא אינו זוכרה אלא בתמונה קלושה ומטושטשת.  כמדומה לו שגם היא היתה מנוולת כמוהו.  נשא אביו אשה חדשה, שילדה לו ילדים יפים.  אמו-חורגתו היתה מצערת אותו, לא משום שזרה היתה לו, אלא פשוט, שונאה היתה אותו, כמו שהכול היו שונאים אותו.  כשהיתה מסגפת ומכה אותו, לא התערבו השכנות להצילו מתחת ידה.  גם הן היו מתייחסות אליו בשנאה, ולא הרשו לו להשתתף במשחק עם ילדיהן.  במידה שגדלו אחיו החורגים התחיל גם אביו מתייחס אליו בקרירות.  התחילו הילדים לומדים בחדר ועושים חיל בלימודים.  אביו לא יכול לשלם שכר-לימוד בעד כולם.  בא גדיל ביום אחד לביתו, קראו אביו אליו שיקרב אל השולחן עם החומש, והעמידו למבחן, אם יודע הוא את פרשתו.  התחיל קורא ונכשל בלשונו.  המטיר עליו אביו מהלומות, סטירות ותביעות.  ולאחרונה פסק עליו:  "הדיוט תישאר לכל ימיך.  רואה אני, שלחינם הוצאתי עליך את מוח עצמותי."

מאז פסק, בפקודת אבו, לבקר בחדר.

ואז הבין את מקומו בבית אביו.

אחרי כן מת אביו, והשאיר בלב יורשו שרשים מרים של כעס ושנאה.  עזב בית-הורים ויצא לאויר העולם.  התחיל משרת בבתים שונים ובמשרות שונות, ובכל מקום ספג מכות ועלבונות ושנאה עד שבא לשרת באכסניה שבאחד הכרכים.

שרותו במוסדות שונים ובחנויות שונות ונסיונותיו הקשים, שנתנסה בהם, הרחיבו לו גבול ידיעתו את העולם ופיתחו בו כשרון להסתיר את שנאתו לבני-אדם.

וגם באכסניה קשה היה עליו להישאר לזמן הרבה, מפני שגם שם מדקדקים על המשרתים שיהיו בעלי-צורה, וכשנשאר שם לא נשאר אלא בזכות כשרונו להספיק לאורחים צרכים ידועים.

קמצנותו הועילה לו לאסוף בימי שרותו סכום הגון של כסף.  אז נתן לב לשאת אשה, ומחפש היה דוקא אחר בתולה מכוערת שנזדקנה, כדי שיהא כדאי לה לזכות אותו בקורטוב של אהבה.

מתגעגע היה לאותו הקורטוב.  לפחות לב אחד בכל העולם הרחב קיווה למצוא, שיהא שייך לו, שידפוק בשבילו.  שותף חיפש לעצמו לחלק עמו אותה השנאה, שרחש לבו לכל העולם, ואותו הביטול, שהוא מבטל בלבו את כל תענוגי בעלי הפנים המגוהצים.

אבל לאחר שנשא נגלה הדבר, שגם אשה מכוערת אוהבת בעל יפה.  יותר מנוולת מזו לא יכול לקוות שימצא.  ובכן צריך היה להתייאש מאותו הקורטוב של אהבה, קורטוב של עונג, שקיווה להציל בשבילו מתוך כל העולם הרחב, המלא, החי, השונא, האוהב.

קיווה עוד להעמיד בנים הגונים, הוא ילמדם, ילבישם יפה מכל בני העיר, ישכור להם מורים טובים.  זה יהיה הונו, תענוגו, חלקו בחיים, חלק בעולם, שיוכל להתפאר בו על כל האבות.  הלא צריך אדם שיהא לו איזה הון, שאין לאחר חלק בו.

אבל גם תקוותו זו לא באה.  בניו גדלו בהדיוטותם.  עמד ושלחם מעל פניו, ונשאר יחידי בשנאתו לבני-אדם, לעולם ולכל מה שבעולם.

זיק אחד של חיים לוחש בלבו.  נטיה חזקה וסוערת להרע, להשחית, להרוס כל מה שאחרים בונים.  ומנטיה זו נפשו מתפרנסת.

בין מוכר וקונה הוא נדחק לבטל את הקניה.  מתקוטטים בני-אדם – הוא מתווך ומשתדל לסבכם יותר.  ולשם נטיה זו הוא מתערב לפעמים גם בענייני העיר ומסבך איש ברעהו, כדי להרוס מה שאחרים עמלו בו.

דוקטור סמולינסקי הסתכל בבר-שיחו מתוך תמיהה, אלא שלא היה רגיל להתקשות הרבה בדבר אחד.

הוא עבר בשיחתו לענין אחר:

"אבל, מסיו מגיס, לפי שעה אין מטר של רובלים יורד עלי."

"אינו יורד, מפני שצריך להביאו."

"אפשר שחגית אשם בדבר."

"הנח לו למדיח-קרביים זה.  הוא אינו אלא עכבר-נרעש.  אם תבטיח לו פרנסה, יזחל לפניך על ארבע."

"אתן, אתן פרנסה."

"ליתן אינך מחוייב.  רק להבטיח אתה צריך."

"הא כיצד?"

"כלל זה נקוט בידך:  מי שמשביע את כלבו, הרי הוא מאבד בידיו עבד נאמן וזריז."

"כך-כך.  אני מבין.  ובנוגע לבחירות?"

"איני אוהב לדבר על דברים, שלא עשיתים עדיין."

"ומה הם הדברים, שכבר עשית?"

"ראשית-כל הודעתי עליך בעיר, שאתה קפדן עד למדרגת משוגע-לחצאין."

"מה, מה?"

"במחילה, דוקטור, אין לך הבנה באותו דבר אפילו משהו.  בני ישראל שבעיירות, יותר שהדוקטור קפדן ורע, יותר הם מאמינים בו. שמא תוכל לחלוק לפעמים סטירה לאחד מדורשיך, הרי אתה משובח."

"אמת, אמת.  נו, שוב?"

"שוב הודעתי בין האצילים ובעלי-האחוזות ובכפרים, שיש לך בפטרבורג אחות יפהפיה ודוד מיליונר.  זהו אצלם פיף.  תמיד הם זקוקים לאותו דבר.  יקוו להם שוטים אלו למצוא על ידך לעת הצורך איזה קרדיט."

דוקטור סמולינסקי הלבין מרוב התפעלות ועמד וקרא:

"הי, מגיס, מגיס!  חבל שאינך יודע שפת לטין."

תיק-תק, נשמעה דפיקה על הדלת.

"יכנס."

נכנס סולומון חגית.

"שלום עליכם, מכובדי."

"עליך ועל מעיך, צדיק תמים," קידמהו גדיל, "ומה תיקנת?"

"האופנים משוחים, המכונה עובדת."

"פירוש רש"י?"

"מרקחה בעיר.  החנוונים כועסים על אורלוב, מפני שהוא יורד לפרנסתם.  חפץ הוא לעשות מכל בעלי המלאכות שבעיר מין חברת-עניות ולפתוח להם חנויות מיוחדות.  המלמדים חפצים פשוט למותחו על גבי השולחן להלקותו.  זהו בשביל תלמוד-התורה שהוא חולם עליו.  הטכסן הוא 'להרוג ולאבד' בשל הטכסא, שהלז חפץ להוציא מתחת ידו, וכן גם המשגיח של ביקור-חולים, וכן גם חברה קדישא.  ובין החסידים אומרים, שהוא מיסיונר וחפץ לתת דת חדשה."

"והיולדת?"

"היולדת מבריאה.  כבר יש לה תיאבון יותר משיש לה מה לאכול."

"הוי" מניע גדיל ביד, "מצב העניינים דורש שלא תבריא."

"בין-כך ובין-כך, כבר אומרים בעיר, שאלמלא דוקטור סמולינסקי, היתה עניה זו מתה בחשאי תחת יד אורלוב."

"אומרים בעיר," מחקה לו גדיל ברמיזה מתוך עינו הקטנה, "מי אומר?  חגית הפעמון הולך ומצלצל, והנשים עונות אחריו אמן.  הוי, שועל.  מקיז דם נפלא אתה."

"אני?"  מכווץ חגית ראשו בין כתפיו וזורק לאחוריו מבט של היתול, "בחיי ראשך, גדיל, שלכל מי שסיפרתי אודות היולדת ושאר הדברים, סיפרתי בסוד ובתנאי למפרע, שלא יוודעו הדברים בשוק."

"הוא אשר אמרתי, מקיז-דם נפלא אתה."

"הוי, 'עכברוש,'" מחייך דוקטור סמולינסקי מתוך תענוג מרובה.

"אבל," מוסיף חגית, "יש קוץ באליה.  הציונים הם על ידו."

"הציונים," תמה סמולינסקי מתוך כעס, "כלום אין כאן פוליציה?"

"זה למה?"   מעמיד עליו גדיל עין גדולה, "הציונים?  אדרבה, אין לך דבר מועיל כשוטים מאמינים הללו."

"מאמין אתה, שתוכל להכריעם לצדנו?"

"בטוח אני.  הרי אינך מחוייב לתת להם ארץ-ישראל מיד.  להבטיח אתה צריך.  להבטיח יכול גם דוקטור סמולינסקי.

"יכול אני, יכול אני, הרבה פעמים הבטחתי."

"ולא קיימת.  והדרשה שדרש אתמול דוקטור אורלוב, כיצד נגמרה, חגית?"

"אפילו קדיש לא אמרו אחריה."

"ניחא.  עכשיו, אוהב אתה, דוקטור, לשמוע זמרת כנור?  אני אערוך לך כנור.  אך על כנורי שלי אין נימין של גידים.  כל שוטה ושוטה שבעיר הוא נימה לכנורי.  מתכבד אני להזמין אתכם לקונצרט, שלפי שעה איני יודע עדיין את זמנו."

חגית זקף אצבע על צדעו כלפי סמולינסקי.  פירושו של רמז זה היה על חשבונו של גדיל, "זהו ראש-ממזר, כשהוא אומר חצי-דבר, יש אחריו פעולה שלמה."

המשיחים נפרדו, ודוקטור סמולינסקי התחיל עוסק בהעתקת דירתו.

 

ו

רוזה השלימה את יומה מתוך קריאה בספר, העוסק בשאלות השתחררות הנשים.  ולעת-ערב יצאה לחוץ לפגוש במכיריה או במכירותיה לבלות שעה בשיחה נעימה.

היא היתה ידועה בין מכיריה לנערה אידיאלית.  דעות קבועות ושאיפות ברורות לא היו לה, אלא שהיתה מחבבת את האידיאה בכלל.  אוהבת היתה חיים במלואם, ובכלל חיים נכנסים אצלה עונג של שאיפות, הנועם שיש בצער, כשאתה בודק את עולמו של הקדוש-ברוך-הוא ומוצא אותו חסר בערכו לעומת העולם, שאתה יכול לשאוף אליו.  שובע שאין אחריו חלום יפה, מביא אותה לידי בחילה.  יראה היא תמיד את הריקניות שבחיים.  וברגעים כאלה היא בורחת, פעמים לאחיה, פעמים לשארה, לויט.

בשעה טובה נזדמן לה עכשיו דוקטור אורלוב.

"שלמא, דוקטור.  להיכן?"

"לטייל.  אפשר יש ברצונה של העלמה גולד להצטרף?"

"ברצון ובעונג, דוקטור."

רוזה קפצה קפיצה אחת כילדה שובבה, השתלבה בזרועות אורלוב, ובפסיעות גסות משכתהו אחריה.

שובבות זו פעלה לטובה על אורלוב.  הוא הסב אליה את פניו,  חייך ואמר:  "אדרבה, אדרבה.  בנות רעננות, היינה אתן לנו למורות דרך.  משכונו ואחריכן נרוצה."

"נמשוך, נמשוך אתכם, גברים.  ומה, דוקטור, שמא גם אתה לועג לשאיפת השתחררות הנשים?"

"לועג?  מעולם לא הייתי לועג לרש."

"רשות אנחנו?"

"כל עוד מתפרנסות אתן בשאיפות, שנולדו אצל אחרים ושלא יצאו מתוך הרגשה בצרכי האומה."

"מה נשתנו צרכי אומתנו מצרכי העולם?"

"אין לשאלה זו מקום אצלנו.  כיצד אבין השתחררות-הנשים?  ביחוסן לגברים?  הרי גם גברינו אינם משוחררים.  או שמא חפצות אתן לא רק להשתחרר, אלא לשעבד אותנו תחת ידכן?"

"זה ענין אחר."

"שמא חפצות אתן להיות ריביזורים, מרגלי-חרש, משגיחות על בתי-הסוהר, ואנחנו נתפסים ואסירים בבתי-הסוהר שלכן?"

"אבל זוהי שאלה אחרת, שלא בכל המקומות יש לה ערך אחד."

"והצד השווה שבכל המקומות הוא, שהיהודי אינו אזרח, אלא אורח.  פעמים אורח חביב, פעמים רצוי, פעמים נסבל ופעמים שנוא."

"מפני שהעולם אינו מתוקן עדיין."

"איני יודע מה את קוראה בשם מתוקן.  יודע אנוכי בני-אדם מתוקנים, שיש להם תביעות מוסריות, ואינם חשודים באהבת ישראל."

"ומפני מה היא שנאה זו לדעתך, דוקטור?"

"מפני שלכל עם, לכל ציבור, לכל אומה.." התחיל אורלוב מגמגם, ולא מצא לו מלים לבטא בנקל את מחשבתו, "לכל אומה יש מצוי רוחני, נשמה, שאינה תופסת מקום, לכאורה.  בין אותן הנשמות יש התנגשויות.  אין שתי נשמות תופסות מצויות אחת.  יכול אדם להיות כביכול בעל-מדרגה מוסרית, אפילו אוהב אנושי, אלא שהנשמה הלאומית שבו מרגישה מציאותה של נשמתי שלי, ומתעוררת כנגדה."

"ואם-כן, מפני מה זכו ישראל בשנאה זו יותר משאר האומות"  הרי רואים אנו הרבה אומות שרויות בנחת זו בצד זו."

"הרבה סיבות יש לזה.  והסיבה המכרעת ביותר מונחת בנו, מפני שאנו מכחשים בעצמנו, גונבים יניקה רוחנית אצל נשמות זרות, ומשתדלים להעלים על לאומיותנו.  הנשמה שבנו לקויה, דוויה וסחופה בידינו-אנו  והרי כך הוא טבע העולם, לשנוא ביותר את חלשים, השבורים, הלקויים."

"אף-על-פי-כן הרי זה עוול מצד התורה והמוסר."

"איזו תורה?  איזו מוסר?  כלום אינך מרגישה שהכול רקוב, מעופש, ישן?  התורה הישנה ניתנה ליחידים, לבני-אדם בין איש לרעהו.  אבל בין האומות לא ניתנה עדיין תורה.  צריך שיקום בן-עמרם חדש, שיתן עשרה-הדברות חדשים בין אומה לאומה."

רוזה פקחה עינים רחבות.

"ומאמין אני שגם בן-עמרם השני יקום מתוך ישראל.  זהו אצלנו כוח-מורשת, סגולה היסטורית לברוא דתות.  ארבע מאות שנה השתעבדו למצרים, כדי שיוכלו לשמוע בהר-סיני ו'בשביעית יצא לחפשי,' ואלפיים שנה עורכים אנו גלות, כדי שנברא דת האומות.  והרי כך היא גם מידת היושר, מי שזיבל צריך לטאטא.  מי שהביא את הישן צריך לפייס את העולם ולהביא את החדש.  אלא שלזה צריך, שתהא נשמה שלמה לאומה.  צריך שבניה לא יהיו גונבים יניקה."

"לדוגמא?"

"לדוגמא?  למשל, הנה לפניך השתחררות הנשים, שאת משתקעת עליה כל-כך.  שאלה זו גנובה, אינה שלנו, מפני שהיהדות כבר פתרה אותה שאלה באופן נאה."

"כיצד?"

"הוויתו של אדם כלולה בשתי תעודות:  הוויה והמשך, קיום והקמת דורות.  נמסרה הראשונה לגברים והשניה לידי הנשים.  כמדומה, ששלכן גדול משלנו.  טיפוח דור מתוקן ומשרת 'בלדר' שאתן מתגעגעות עליה כל-כך, איזה מהם יותר רצוי?"

זה היה לפי רוחה. 

הם נשקעו בשיחה, עד שהרחיקו מן העיר והגיעו עד לחורשה שעל ההר.  ערב של סוף חודש החשיך עליהם.  אורלוב מכיוון שהתחיל לדבר, דיבר על הכול – על החיים הנרקבים, על היושן שבאידיאות, על העתיד המזהיר, הלאומי והאנושי, על דת חדשה.

הוא דיבר הרבה דברים, שלא היתה לו הכרה ברורה בהם.  אלה היו קטעי-רעיונות כהים ומרפרפים, שהגה לבו בהם ולא התבכרו בו עדיין כל צרכם.

דוקטור אורלוב נראה באותה שעה לרוזה נשגב, נביא אדם-העתיד.  נדמה לה, שהוא הרים אותה למעלה למעלה, הראה לה את העולם שמתחת נחרב, רקוב, הרים לפניה מסווה העתיד, והראה לה עולמות מזהירים, וייחד לה מקום הגון באותם העולמות.

התפעלותה הגיעה למרום-קצה.  חפצה היתה לברך את האדם הגדול הזה, להביע לו רגשותיה ולא מצאה מלים.

היא עמדה במקומה.  "אלכסנדר אניסימוביץ'," קראה מרוב רגשותיה, חיבקה צווארו ונשקה לו על מצחו נשיקה חמה.

"נשגב אתה, אלכסנדר אניסימוביץ'."

הוא ענה לה בנשיקות הרבה.

"רוזה, את היי אם לדור עתיד מזהיר."

כשעברה ההתפעלות, הרגישה רוזה במה שעשתה, ונכלמה.  הרגיש גם אורלוב הרעשה פנימית, שמע בדפיקות לבבו והתבייש בעצמו מפני אושרו.

המה נכלמו והלכו מחרישים זה בצד זה.

ובפסיעות דקות ותכופות חזרו העירה.

הלילה השיח מלב אורלוב את כל ענייניו הקרובים כל-כך ללבו.  שכח את בית-הספר, את בית-החולים, את תקנותיו בשביל עניי העיר.

רוזה מילאה עכשיו את כל חלל לבבו.  מודה הוא עכשיו בפני עצמו, שהוא אוהב את הנערה מן הרגע הראשון שהכיר אותה.

ונכלם הוא בפני עצמו על שכבש את אהבתו בלבו והביא אותה לידי-כך, שתעשה היא את הצעד הראשון.  דבר זה מנכה בעיניו מן הזכות, שיש לו על עונג הלילה, על אהבתו אליה.

תמיד יהא לו דבר זה כמזכיר-עוון.

וכמדומה לו, שלא כהוגן עשה שנפרד מעליה כל-כך מהר.  צריך היה לדבר עמה עוד.  ואפשר להיכנס עמה לביתה.

וכשהתחיל פושט את בגדיו לשכיבה, עלה פתאום על דעתו, ששעונו ממהר בלכתו, שהשעה אינה מאוחרת כל-כך.  יכול הוא ללבוש בגדיו, לקום ולצאת, שמא אינם ישנים עדיין שם.

ומלגלג הוא על עצמו וקם מלגלג ולובש, ושוב מלגלג ויוצא בחשאי, שלא תרגיש בו המשרתת.

כבר חושך בבית גולד.

וחזר נכלם.

אין החושך יודע את מי בלע לתוכו.

ורוזה חזרה לביתה שמחה.  נשמה חדשה הכניס בה אורלוב.

אדם נשגב הוא זה.

כל שיחה משיחותיו היא ספר מלא.  תוכן נשגב נתן לה, שיספיק לכל ימי חייה.

כל דעותיו חקוקות בלבה.  שאיפותיו תהיינה מעתה חלומותיה.

חושבת היא לעצמה אושר וכבוד להיות תלמידתו.

ונזכרה במה שעשתה מתוך התפעלות, ונכלמה.

ומה אם למעשה קל זה תהיינה תוצאות?

אין היא רואה שום סיבה לעצמה להצטער עליהן כשתתקיימנה.

 

ז

זוכר הוא דוקטור אורלוב כלל אחד מימי ילדותו:  ילד כשהוא מנגן בבוקר, סימן לו שיבכה ביום.  ופעמים שהוא מאמין גם עכשיו בכלל זה.  יש לו על זה עכשו ביאורים רחבים ועמוקים, שהמציא לו, כדי שלא יישאר אצלו החזיון בלי סיבה.

שמש של אסיף מאוחר הציצה לו בבוקר דרך הסדקים של תריסי החלונות והעירה אותו מתוך חלום יפה.  הוא קם זריז ועליז.

ותכף לקימתו קדמוהו בשורות טובות.  מכתבים הביאו לו מן הפוסטה.  ביניהם מכתב מאת חברו, מורה מומחה וציוני אדוק, ואחד מאת מכירתו, מורה פקחית, וגם היא ציונית נלהבה.  שניהם כותבים לו מתוך התפעלות, שהם שמחים לקבל הצעתו לשמש בתלמוד תורה, שהוא עתיד לפתוח בעירו.  שניהם מהללים ומשבחים את הפרוגרמה שסידר לפניהם להנהיג בתלמוד תורה.

יחד עם אלה הגיע לו מכתב מאת מכירו, שבעיר-הפלך.  מודיע לו הלז, שכבר התחיל בהשתדלות לקבל רשיון לפתוח תלמוד תורה ולייסד בית-חולים עברי, והדבר קרוב לגמר.

כובש דוקטור אורלוב את שמחתו בקרבו, כדי שלא יבוא ביום לידי עצבות.

זרם של תקוה ורעננות נכנס בלבו, ויצא לביקוריו.

בדרכו נפגש בחגית, הלז העמיד פנים עצבים.

"מה לך, סולומון מואיסייביץ'?"

"אין בשורה טובה בפי, דוקטור.  היולדת שריפאת..."

"שנכנס אליה סמולינסקי?"

"תהי נשמתה בגן העדן."

"מה?"

"זה שאמרתי."

"כיצד?"

"פשוט, דבקה בה אסכרה ונחנקה."

אורלוב נתן בו את עיניו.

"ריקא, מה אתה סח?"

חגית נרתע לאחוריו נכלם, "ולמאי אומרים אחרים, ש...  שדוקטור אורלוב אשם במיתתה?"

"המוניים אומרים מה שאומרים, מפני שאין להם מושג באותה האחריות, שכל דוקטור מרגיש בעצמו אצל החולה.  אבל אתה?"

הוא עזבהו בנזיפה, ומתוך הליכתו הרהר במקרה המעציב.

יולדת זו היתה אשת סבל עני, המפרנס בדוחק את ביתו.  יושב עני זה בחדר של ד' על ד' מצומצמות.  היולדת ילדה כרגיל, בלי הרפתקאות, בלי דוקטור.  אלא שביום השני ללדתה חלה אחד מילדיה במחלת האבעבועות.  כל ילדיה ישנים על הקרקע מחוסר מיטות.  האם דאגה לילדה החולה, שלא יצטנן ולקחה והשכיבה אותו אצלה.  אין לך מחלה שלא תהא יולדת עלולה לקלטה מאחר.  היולדת חלתה.  זה היה דבר מוכרח.  ניגלו אצלה סימנים של טיפוס הבטן.  הוא נקרא אליה בשעה שחומה הגיע למעלה מארבעים.  כל אותה העת שמר אותה מאותן המחלות, שבאות לפעמים לרגל טיפוס הבטן.  הוא עזבה בעת שכבר התחילה להבריא.

מה שעשה דוקטור סמולינסקי, אין הוא יודע.  יש מקום להאשים אותו על שלא היה ער לדבר.  אסכרה אצל חולי-טיפוס הוא חזיון רגיל.  שוב יש מקום לצדד בזכותו.  לא תמיד יצלח בידי הדוקטור לקדם את האסון.  אבל מה שנעלה מעל כל ספק הוא, שהסיבה הראשונה והעיקרית למיתתה של זו היא העניות.  אלמלא העניות היו ילדיה ישנים על מיטות.  אילו היה כאן בית-חולים, לא היה ילדה מוטל חולה בביתו.

העניים מתים מעוני מחוסר סדר ציבורי.

מתוך הרהוריו נכנס לאחת הסמטאות.  הפסיק לו אדם צעיר את הדרך.

"אדוני הדוקטור, בבקשה, אשתי חולה."

"והיכן הוא ביתך?"

"כאן, תיכף."

הצעיר דיבר מתוך הליכה לפניו והסתכל לרגעים לאחוריו.  הדוקטור נגרר אחריו.

אורלוב כפף קומתו ונכנס לתוך הבית.  דומה היה, כאילו ירד לתוך מרתף.  חוסר האור והאויר שימשו פה בערבוביה עם הנקיון והצחצוח, שניכרים היו בזוויות בית זה, שה"עקרת" מקפידה עליהם.

עולה על דעתו רעיון מגוחך, על אשה זו לא קשה כל-כך לחלות ולשכב במיטתה.  בעוד היא שוכבת, יכולה היא להושיט יד אחת עד לתנור ולבשל, ובידה השניה יכולה היא להגיש אוכל אל השולחן.

"הוי, כמה דחוקים וצפופים יושבים כאן בני-אדם," נזרקה קריאה מפי אורלוב.

בעל-הבית הסמיק, קרב אל החלון היחידי והזיז ממקומה פיסת זכוכית משמש שבורה.  נכנס זרם אויר חדש.

אחרי שבדק את החולה הצעירה, בא במצב מגוחך, שגירה אותו לצחוק בפה מלא.  על-פי שאלות ותשובות וסימנים מובהקים, מצא שאשה זו שוכבת חולה יותר משלושה שבועות במחלת טיפוס מסוכן.  בכל אותה העת לא קראו לשום דוקטור.  עכשו כבר הבריאה.

"מפני מה לא קראת עד עכשו איזה דוקטור?"

"מפני שלא היה לי במה לשלם שכרו."

"מה פרנסתך?"

"סבל אני."

"גם אתה סבל?"

"רבים בכאן.  כמאה וחמישים."

"ואין לכם די עבודה?"

"עבודה יש.  הרי עירנו עומדת על שפת נהר.  תמיד יש לטעון ספינות של תבואה.  רק בירחים שהנהר קפוא פוסקת העבודה."

"והשכר מועט?"
"השכר אינו כל-כך מועט, אלא שנשאר לנו ממנו מעט.  בחורף, בירחי הקור, הולכים הסבלים ונשכרים לבעל-ממון אחד שבעיר, שפרנסתו קבועה לו מזה.  מוכרים אנו לו את ימינו להבא, מובן מאליו, במחיר נמוך.  אם לא כן מהיכן יתפרנס זה החכרן?  ומקבלים אנו ממנו כסף לאלתר כדי שנוכל לעמוד בפני הקור והיקרות של החורף."

"ועכשו היכן מצאת כסף?"

"נזדמן לי ריווח מן הצד."

"אבל איחרת, חביב."

"איחרתי?"  שאל הלז נפעם.

"ודאי, ודאי.  אשתך חלתה במחלה מסוכנת.  אבל עכשו כבר הבריאה, ואין לך בי שום צורך."

דמעות-גיל הבריקו בעיני הסבל הצעיר, והוא הביט בחיוך גלוי פעם על אשתו, פעם על הדוקטור.

"גם היא אמרה, שלא אקרא לדוקטור, מפני שהיא מרגשת את עצמה בריאה.  אבל הגע בעצמך, אדוני הדוקטור, בכל אותה העת חפצתי לקרוא לדוקטור ולא יכולתי.  לבי נמס בי מכאב.  ועכשו כשהרווחתי, כלום יכול הייתי שלא לקרוא?"

"ולחינם קראתני, ומחולה בריא איני מקבל כסף.  ואתה אמור לאחיך הסבלים, מפני מה אינם מוצאים להם עצה, שלא ימכרו את קיצם בחורף?   מוטב שתתאספו ותייסדו לכם חברה בשילומים ומניות, שתמציא הלואה לסבלים עניים בשעת דחקם."

"כבר..."

"זו אחת.  ועד צריכה החברה לדאוג, שתקצוב מחיר לעבודתכם באופן שיספיק לכם גם לירחי הקור."

"כבר שמענו..."

"ושוב צריכה החברה ללמד את חבריה, שיש צרכי הכלל, עניני הכלל, שקיבוץ אנשים בעלי-מלאכה אחת, הוא דבר אחד, בריה אחת, שיש לה שונאיה שלה, מזיקיה שלה."

"כבר דיברנו."

"ושוב צרכיה היא לדעת, שהעיר אינה שייכת לבעלי הממון, יש לכל אחד חלק וענין בצרכי העיר, בקלקוליה ותיקוניה."

"כבר עסקנו בענין זה, מחכים אנו לעת שנהיה פנויים מעבודה."

"ואז תהיו רעבים, ותלכו למכור את קיצכם בחורף."

"גם זוהי אמת."

דוקטר אורלוב קם לצאת.  אלא שהחולה פנתה אליו בעיניה.  מכיוון שהדוקטור הוא כל-כך טוב, שדיבר כל-כך הרבה עם בעלה.  גס בו לבה וביקשה ממנו, שיתן לה מריחה לעידון הפנים וגם להשחרת השיער.

אורלוב חייך ומילא את בקשתה.

 כשיצא, הרהר הרבה בביקורו זה.  אשה צעירה והמונית זו יודעת את תפקידיה, אינה מתגעגעת לזכויות, אינה קובלת על הטבע, שהעמיס עליה צער הריון ולידה.  מכיוון שהיא בריאה, חפצה היא להיות יפה ואהובה על בעלה.

ושוב הרהר:  כלום הרבה חסר היה כאן, שתמות גם זו בלא עתה?

ושוב בא לידי החלטה, שלראש וראשונה צריך לרפאות את הבריאים.

יוצא הוא להילחם בעניות.

כשחזר מביקוריו לביתו, מצא מרכבה עומדת בחצרו וממתינה לו.  זו היתה שלוחה מאת בעל-אחוזה אחד שבכפר קרוב, האציל מכסים מכסימוביץ'.

דוקטור אורלוב הזדיין בכלי-תשמישיו ונסע אל הכפר.

 

ח

כך היה מנהגו של נחום גולד, לחיות בשלום עם כל הדוקטורים שבעיר.  חולשה היתה בו, לפחוד ולדאוג תמיד לבריאות גופו.  "אדם, כל זמן שהוא חי, הרי הוא בחזקת חולה;  נפל למשכב, יהא דומה בעיניו, כאילו חרב נטושה על צווארו," כך היה אומר.  לפי שעה אין הוא יודע מי מהם יאריך ימים יותר;  אפשר שיפול לפעמים בידי דוקטור סמולינסקי.  ולמה זה ישא הלז טינא בלבו עליו.  החיים אינם דבר קל ערך, שישים אדם את שונאו לאפוטרופסו.  ולפיכך היה בדעתו לקרוא פעם גם את דוקטור סמולינסקי לביתו.  להנות אותו מכיסו.  ואגב מבטיחהו, שהוא אינו כלל ממצדדי אורלוב.  בשביל פיקוח-נפש יכול אדם לשקר לפעמים, אלא שירא היה לעשות זאת, שמא יקניט את דוקטור אורלוב.

וכששמע, שאורלוב נסע לאיזה כפר, השתמש בשעת-כושר זו.  נזכר באחד ממיחושיו והזמין את הדוקטור סמולינסקי לביתו.

מציאה מצא נחום גולד בסמולינסקי מתוך היסח-הדעת.  הוא הכיר בו דוקטור מומחה, שאין דוגמתו, מעין פרופסור.  כל אלו הדוקטורים שהוא יודע, הם "בסירים." לפי דעתו.  כולם הניעו ביד על מיחושיו בקלות-ראש.  אמרו, שזה אינו אלא בולמוס לכאב ולהיאנח.  כך אמר גם אורלוב.  אבל סמולינסקי הרגיש במחלה מסותרת במיחושיו, וקרא אותה בשם לאטיני, והעיר, שאין להקל בה.  הרגיש גולד באותו יום רגש של גאווה והכרת ערך-עצמו.  הרי הוא חולה הגון, עניין נכבד לדוקטורים מומחים.

דוקטור סמולינסקי קיצר בביקוריו אצל נחום, ולעומת זה האריך ישיבתו בחדר רוזה.  מתחילה השתמטה רוזה מביקוריו באמתלא, שהיא חשה את עצמה בריאה.  אבל הוא הקדים והודיע, שכך דרכו, כשהוא מקבל על עצמו ביקורים תמידיים באיזה בית, הוא בודק את כל בני הבית בשעה שהם בריאים, כדי לתהות על הפונקציה הגופנית שלהם, ויקל לו לרפאותם בשעת חוליים.

הוא נכנס עמה בשיחה לשעה ארוכה.

בכל משך שבתו בחדרה חשה רוזה את עצמה נבוכה.  לא הביטה ישר כלפי פניו.  עיניו תעו ונתקלו בבליטות חזה ובסינר המשולשל לפניה.

קשה היה עליה לשמוע את שיחתו.  כמדומה לה, שמציאותו בחדרה מורגשת, אף-על-פי שאינה מבטת עליו, אפילו כשהוא שותק.  הכול בו חד, דוקר ומחליק עד לכדי צער ומבוכה.  שמחה היתה שיקום וילך לו.

ואף-על-פי-כן, כשיצא, לא חדלה מלהרהר בו.

אביה לא פסק כל אותו היום מלדבר בשבחו של הדוקטור סמולינסקי, ובכל פעם שהיה מזכיר את שמו, היתה מרגישה שריטה בלב.

נכנס בה היום איזה זרם זר מעיק על הלב.  חלומות לא ברורים ראתה בלילה.

ראתה שושנים חבוקות זו בזו.  עינים קודחות ומחייכות.  ונדמה לה, שהיא עצמה שושנה.  זבוב נכנס בה.  מרגישה היא מיץ עובר בעורקיה.  רותחת היא.

הקיצה מתוך חיוך וכאב-ראש.

חוככת היתה לשלוח לקרוא לדוקטור, אלא שסמולינסקי הקדים ובא בעצמו.

וכשבא, לא שמחה עליו כלל.  נחת-רוח עשה לה, שאחר ישיבה ארוכה קם ויצא לו.

 

ט

דוקטור סמולינסקי חזר לביתו ומצא באכסדרה את המשרת של גדיל מגיס עם איזו נערה עומדים וממתינים לו.  הוא נכנס אל חדר-האורחים.  המשרת נטפל אליו מאחוריו.

"ראשית אני מעז לבקש מאת כבוד הדוקטור סיגרה," התחיל המשרת על פי מנהגו.

"אבל אפסו אצלי הסיגרות, עכברוש."

"אם כן, אמכור לך משלי." הציע המשרת, כשהוציא את פורט-סיגרו ומנה ממנו לפני הדוקטור עשיריה אחת, "אין בכך כלום, אדוני הדוקטור.  אלה הם מאותו הטבק, שהדוקטור רגיל לעשן."

"הוי, ממזר," התריע עליו הדוקטור, שילם לו בעד סחורתו ונתן לו סיגרה הוספה."ושנית, קיימתי פקודת הדוקטור, והבאתי לו נערה עבריה, טבחת לחדר-בישולו."

"אבל יעיין נא כבודו...  כמה יפה היא קליפה זו."

הוא כיווץ את שפתיו, נגע בהן בקצה אצבעותיו, וזרק פיסת-ידו לתוך חלל האויר לסימן הפלגה.

"נו, נו, ממזר, עשית את שלך, צא לך.  הא לך עוד סיגרה.  מה שם הנערה?"

"שרה – בביתה.  כאן הזהרתיה שתיקרא סארא."

הדוקטור מסר את המפתחות ליד הנערה, הסתכל בה בעין אחת, ונכנס לחדרו להינפש.

חשבון-הנפש יש לו לעשות.  מאמין הוא בעצמו ובכוחותיו בנוגע להמין-היפה.  כבר התמחה כוחו בנידון זה.  אלא שבפעם זאת יצא ללכוד ונמצא לכוד.

גלוי עכשיו לפניו, שכל אומנותו אינה אלא לרמות ולפתות.  אבל בשעה שהוא-גופו נפגע אינו יכול לפתוח פה.

רוזה, רוזאע, רוזאע, רוזום, רוזא.

כך יכול הוא, כשהוא יושב בכאן, לנטות את השם בכל הנטיות הלטיניות כל היום כולו.  אך שם, כשהוא עומד לפניה, אינו יכול לפתח פה.

מעולם לא הרגיש מרירות כזו.  אם זוהי אהבה, הרי נראה שלא אהב מעולם.

צריך לשים קץ לדבר.  הוא אינו רגיל להתאפק ולהבליג על רגשותיו.

כך אמר אתמול ושלשום, אלא כשהוא בא לשם מסתתם פיהו.

כיצד מתחילין בדבר?  שמא פשוט לבכות לפניה?

אמנם כן, כבר נוטה הוא לבכיה.  הוי, קליפות, מה זה?  כלום גימנזיסט הוא?

לבו מתרכך.  מלא הוא רגש.  "טפוי, רוחות!"  קפץ מעל מקומו וקם על רגליו, "צריך לעשות איזה מעשה, כדי לשאוב קצת משפעת האהבה, המעיקה על הלב."

"הוי, שרה."

הטבחת נכנסה.  אלא שהודיעה לו, כי איזה צעיר מחכה בחדר האורחים.

"חולה?"

"איני יודעת.  כמדומה, בריא."

הוא חשב קצת ואמר:  יבוא.

נכנס אליו הצעיר לויט, והתוודע אליו בשמו ובשם הציונים שבעיר.

 

י

רוזה הביטה על השעון ונזכרה, שבשעה זו רגיל הדוקטור סמולינסקי לבוא לביתם.  הקדימה ויצאה בכוונה, כדי שלא ימצאנה בחדרה.

וכשיצאה אל מעקה הבית, התמהמהה קצת, בלי דעת בעצמה על שום מה.  בין-כך  עבר כחצי שעה, וסמולינסקי לא בא.

נעשה לה הדבר קצת תמוה.  האומנם לא יבוא היום לכאן?

ובין-כך עבר עוד רבע שעה, והוא לא בא.  היא נכלמה בפני עצמה.  שקדמה ויצאה מיראה, שמא יבוא, בשעה שהלז, כנראה, אינו חושב כלל לבוא.

יצרה תקפה להמתין ולראות, אם יבוא או לא.

נראה לה מרחוק שארה לויט, כשהוא נחפז וקרב אליה.  הכירה בפניו המאירים שלא כרגיל, שנשמה חדשה נכנסה בו.

זה היה צעיר ציוני מן הנלהבים.  כל ימי ציוניותו היה שרוי בצער על שאחר כל אותה העבודה, שהוא עובד בעירו הרי הגבירים והנאורים עומדים עוד  מרחוק.  אילו עלה בידו להכניס תחת כנפי הציוניות נאור או גביר אחד, ודאי שהיו כל בני העיר נמשכים אחריו.

בא לידו דוקטור אורלוב, ושמח עליו, מפני שהרחיב לו מקצועות חדשים לפעולות בשם הציוניות.  אלא שירא הוא קצת אותו.  אף-על-פי שהוא דוקטור, מרגיש הוא בו שאינו מסוגל למשוך אחריו את גבירי העיר.

ומתוך היסח-הדעת נתגלגלו לידו הרבה נפשות לציון בבת-אחת.

הרי זה מופת, שהציוניות היא קול-שדי, אם יכלה להיכנס גם ללב אדם כמו גדיל מגיס.

ודבר נפלא הודיע לו גדיל זה:  שהדוקטור סמולינסקי עשה אותו לציוני ושהדוקטור סמולינסקי הוא ציוני נלהב, שכל עיקרו לא בא לכאן אלא לעשות נפשות לציון.

גדיל זה הוא חכם, לכשירצה.  עצה טובה השיא לו.  הראה לו על שלושה צעירים מבני הגבירים, שיש להכניסם לציוניות, והכול אתי שפיר.

איך זה לא עמד עד עכשיו על הדבר?

וכבר זכה להתייצב לפני הדוקטור סמולינסקי.  הריח בו מן הצד ומצאו, שהוא אדם מתון ומעורב עם הבריות.

שני דוקטורים יש כבר לציוניות בעיירתו.  שמחתו גדלה כל-כך, עד שהוא מרגיש צורך לחלק ממנה גם לרוזה שארתו ושותפתו לפעמים בעבודת הציוניות.

אבל רוח עקשנות נכנסה היום ברוזה.  משתדלת היא להקטין את ערך הדבר.

כשהוא מפליג בשבחו של סמולינסקי כנגד אורלוב, היא כועסת ופוסקת עליו, שאנשים כאורלוב לא נבראו בשביל זעירים כמוהו.  אין בטבעו של לויט להתווכח.  עומד הוא ומסכים לדעתה.  אפשר שאורלוב גדול מסמולינסקי.

שוב מפסיקה היא את דבריו מתוך כעס ופוסקת עליו, שהוא לוקח לעצמו רשות יותר ממה שמגיע לו לפי מצב השכלתו, לדבר בגנותו של אדם כאורלוב.

"רוזה", מעיר לה לויט בתלונה כבושה, "מייעץ אני לך טיול באויר צח, כדי שתתיישב עליך דעתך."

רוזה מצאה בהערה זו עלבון גס.  דמעות נוצצו בעיניה.  התרחקה מבר-שיחה ונסגרה בחדרה.

לויט הניע בכתפיו והלך לו.

רוזה  נסגרה בחדרה, ושכחה את לויט ואת עלבונו.  ושוב נזכרה שדוקטור סמולינסקי לא בא היום לביתם.  לחינם הכינה את עצמה והקדימה לצאת.

היא הרגישה את עצמה נעלבת בלי דעת ברור על שום מה.

 

יא

דוקטור אורלוב שהה מספר ימים בכפרים ושב שמח יותר מכפי שיצא.  הוא הרגיש כבר, שמקרה מיתת היולדת המעיט ואפשר שעוד ימעיט את מספר דורשיו.  כך מחייב טבע הדבר.  כל זמן שהיולדת היתה חיה, לא שאל עליה איש, אם יש לה מה לאכול ולהאכיל את טפליה, אם חולה היא או  בריאה.  אפשר, שלא ידע איש את מציאותה בעיר.  ומכיוון שקרה מה שקרה, הרי הכל מרחמים עליה, הכל נדים לה, הכל משיחים בה, הכל מרגישים חסרונה בעיר.  תיתי לה לעניה זו, שזכתה לפחות במיתתה לפרסום בעיר.

שונאים כבר יש לו כאן.  כשיתחיל להוציא את תיקוניו לפעולות, יתרבו השונאים, יתמעטו הדורשים, ואפשר שלא ימצא די-סיפוקו לפרנסתו.

כתמי עננים היו הרהורים אלו על שמיו הטהורים בשעה שיצא אל הכפר ונתפזרו תיכף כשבא לשם.

החולה, שמצא שם, לא היה מן המסוכנים.  זו היתה נערה עצבנית, שצבתה לה על ערפה.  המורסה לא גמלה עדיין, לפתחה בסכין לא נתנה הנערה.  הזקנות שבחצר אמרו לה, שאם יחתכו את המורסה קודם שתגמול, תתפשט אחר-כך על הפנים, והרי יפיה בסכנה.  הכאב היה גדול, ויותר משהיה גדול, נראה לה גדול לבריה עצבנית זו.  צורחת היא בקולי-קולות, שהיא הולכת ונחנקת.  כבר מרגישה היא את המכה בגרון.  ההורים עמדו סביבה אובדי עצות.

"אפותיקה יש בכאן?"  שאל הדוקטור אורלוב.

"אין.  אם יש צורך בדבר, נשלח העירה."

"ועד שיבוא השליח, תבריא החולה."

צחקו ההורים בצחוק מתוך דמעות, "הוי, דוקטור."

"וכי מה פלא יש כאן?" – קרא אורלוב, "כל האפותיקות ניזונות מן השדה, וכאן אנו טובעים בפרחים ודשאים, ואין למצוא רפואה?  זרע-פשתן יש?"

"יש הרבה."

"דבש-דבורים?"

"יש."

"וקורטוב של חלב?"

"של כבשים?  יש."

"הביאו הנה."

אורלוב כתש את הזרעים, ניפה אותם כדי להוציא את הפסולת, עירב ורקח והכין תחבושת.  החולה התנמנמה תחת התחבושת ורווח לה.

הוא נשאר שם ללינת-לילה.  למחר לקחוהו לאציל שבכפר שני ושלישי, הקרובים.  מעשה התחבושת נתפרסם בין הכפרים, כמו שנתפרסמה מיתת היולדת בעיר, ונתפרסם בהגזמות יתירות, עד שאורלוב גופו שמע מספרים עליו בכפר אחד, ולא הכירו שוב.  דומה היה יותר לאגדה שמספרים על עושה-נפלאות.

אצילי הכפרים, שביקר אצלם, פסקו לו שכר-שנתי, והוא שב משם שמח.  עכשו כבר יכול הוא לחיות שלא בדוחק.

וכשיצרף לזה עוד את השכר, שהוא מקבל אצל נחום גולד...

אבל זה אינו אלא לפי-שעה.  חוכך הוא למשך את ידו משכר זה.  הלא מגוחך הדבר, לקבל שכר ממי שעתיד להיות...

וכאן נפסקו רעיונותיו.

עצלות הוא מרגיש בעצמו.  למתי הוא ממתין?  מפני מה אינו מגלה את הדבר לפני הזקן?  כמדומה, שגם עם רוזה צריך לדבר עוד קצת דברים יותר ברורים.  ושוב הוא ממליץ על עצמו:  תינח למי שצריך להתחיל מחדש הוא הולך ומתחיל, הולך ומדבר מה שצריך.  אבל אצלם, הרי הכול באמצע.  ההתחלה היתה כבר באמצע.  אחר נשיקות וחיבוקים מה הוא יכול לאמור לה, שהיא עצמה אינה יודעת עדיין?

ויושב לו דוקטור אורלוב שקוע בהרהורים נעימים, מתנענע במרכבה הרכה כילד בעריסה.  עובר הוא בין שדות-אסיף עירומים, עמקים נובלים, יערות נושרים, ורואה חלומות של אביב ותחיה ורעננות לעצמו ולכל העולם.  חלומות של בנין חדש על קבר הישן.  חביב עליו דרך זה, שהוא הולך ומוביל ההרה, ההרה, ההרה.  אין כאן ירידה.

שמש-אסיף מאיר לעולם בחיבה יתירה.  בגעגועים למפרע.  כל ניצוץ וניצוץ מעורר את האדם ולוחש לו בשפת-אורים:  בלעני, בן-אדם, בעוד מועד.  רבב של עבים עולה ומכסה את השמש לפרקים.  רוחות-צינה מתגנבים וחודרים תחת בגדי-הקיץ.  התעורר דוקטור אורלוב ונזכר, שימי-החורף ממשמשים ובאים.

 

כשהגיע לביתו מצא באכסדרה אדם אחד עומד כפוף ומחכה לו להביאו לחולה שבביתו.  אורלוב נתן בו את עיניו.  כמדומה לו, שהוא מכיר בו, אבל אינו זוכר אימתי והיכן ראהו.  הוא פשט מעליו בגדי-הדרך והלך אחרי האיש עד שהביאו לפני בית נמוך אחד שבאחת הסימטאות.  גם המיטה וגם הבית חקוקים בזכרונו של אורלוב בתמונה קלושה.

וכשהכניס ראשו אל תוך החדר, נשאר קפוא על המפתן.

הוא הכיר את היולדת.

"זה מהו?  הרי אמרו עליך ש...?"

"שמתי?  גם לי סיפרו כך," מתלוצצת האשה, "אלא שלא האמנתי."

"הרי עני חשוב כמת, אדוני הדוקטור." מוסיף הבעל.

"ואף-על-פי-כן, איך נפל הדבר?  מה היה אז, אחרי שיצאתי מזה?"

"לא-כלום.  למחר בא שוב הדוקטור סמולינסקי, פסל את השיקוי של אתמול, וכתב רצפט חדש.  ביקשו בבית-המרקחת במחירו רובל וחצי.  משכתי לפי-שעה את יד הימנו, עד שאמצא כסף.  בין כך הבריאה.  אלא שעכשו שוב היא מתאוננת על כאב-ראש, כאב-לב, ובכלל היא מרגישה את עצמה חלשה.  יש שהיא נופלת מתוך הליכה."

חולה חשובה נעשתה אצלו יולדת זו.  הרי היא עליו ממש, כמו שחזרה מעולם האמת.  הוא הוציא מתוך כיסונו שלושה רובלים ונתן לבעלה.

"לך קנה לה בשר, חלב, ביצים, מעט יין-כרמל.  פטם את אשתך ותבריא במהרה.  הלא אשה צעירה ויפה היא."

החולה הסמיקה וכבשה את פניה בכר.

"יפה כמזלי שלי."

הבעל צחק מתוך נחת-רוח, והרגיש קצת גסות-לב בדוקטור.

"אדוני הדוקטור?  יכולה היא לאכול?"

"כמה שהיא תאבה ומה שהיא תאבה."

"ו...בצוננים מותר לה לרחוץ את בשרה...?"

"הוי" קרא אורלוב, "להעמיד דורות אתה חפץ?  המתן, חביבי, הרי צעירים אתם.  עוד תספיקו לדבר."

כשיצא אורלוב, הביטה אחריו החולה ואמרה:  "עסק טוב לגברים, שתחלינה נשותיהם, ויתן להם הדוקטור לפרנסת ביתם."

דוקטור אורלוב יצא מן הבית מתוך בדיחות-הדעת.  הרהר בשאלה, ששאל בעל היולדת מתוך כובד-ראש, אם מותר כבר לאשתו לרחוץ בצונן.  נזכר בבקשת אשת הסבל, שמתוך מחלתה ביקשה ממנו סם-מריחה לפנים ולשער;  והעמיד את שתי אלה כנגד בקשה אחת, שלפני מספר ימים ביקשה אותו אחת מנשי הגבירים בעיר תחבולה להינצל מן ההריון.

הדבר נראה לו מגוחך, אבל מחוייב ומוכרח.  כך צריך להיות טבע-הדבר.  יש איזה כוח נעלם, מין מלאך ממונה על הדבר, שמכריח את הנענים והעשוקים לפרות ולרבות.

שמח אורלוב מאד, שהיולדת חיה ובריאה.

אף-על-פי-כן הרגיש גם ביום זה, שביקוריו הולכים ופוחתים.  וכשהוא מהרהר בדבר, אינו מוצא בו שום פלא.  כך צריך הדבר להיות.  השמועה, שיולדת אחת מתה באשמת הדוקטור אורלוב, מכיוון שנתפשטה בעיר, פעלה את פעולתה .  המיתה, כשהיא לעצמה, עלולה לעשות רושם עמוק על הלב.  נקבעה דעה בלבות בני העיר, שדוקטור אורלוב פגיעתו רעה בחולה.  כשנודע אחר-כך בעיר, שהיולדת לא מתה, כבר לא יכלה שמועה זו למחוק את הרושם הראשון.

ידוע לו, שזוהי תמיד תחבולה נאמנה אצל מוציאי דיבות.  מפיצים שמועה כוזבת ומרעישה.  השמועה עושה את פעולתה.  הפעולה קיימת גם אחר שעלתה ביד אנשי אמת להכחיש את השמועה.

הוא הולך שקוע בהרהורים, עד שעבר לפני בית-הכנסת.  הופיעה לעיניו מודעה מודבקת אל הכותל וכתובה עברית:

"הציונים שבעיר א.  ובראשם הדוקטור מרכוס לבוביץ' סמולינסקי, מתכבדים להזמין את כל הקהל לקונצרט לאומי, שהוקדש לו מקום בעזרת הנשים של בית-הכנסת.  שמה יפרוט עלי כינור הפרטן הצעיר, שעתידות נשגבות נשקפות לו, מר סולומון בן הגביר הר' חיים-בר קשטן שיחיה.  שמה ינאם נאום הדברן המצויין, אשר נופת תטופנה שפתיו, מר בריש קופער, חתן הגביר הר' יוסי שליט"א.  גם הקורספונדנט הבלשן המפואר מר גדליה פדר, חתן הגביר הר' זיידיל נ"י, לא ייפקד מקומו.  שמות כל המשתתפים הבאים אל החגיגה יהיו נדפסים בכל העתונים.  שמה יעסקו טובי הקהל גם בענייני העיר, בענייה וקופות-הצדקה שבה.  שעת החגיגה הועדה ליום מחר בערב, אחר תפילת מנחה ומעריב."

כשגמר לקרוא את המודעה, הסתלק מעליה לצדדין, והרהר בה:

אחד פורט, אחד נואם, אחד כותב.  כולם בני הגבירים, והם ידאגו לעניי העיר הנעלבים על ידיהם.  אריה על מצפה.  זאבים מגינים על העדר.  וכבר הבטיחו להם שכרם למפרע – שמות כולם יהיו נדפסים בעתונים.

וכל זה הוא תחת דגל הציוניות.  כמה קטן סמולינסקי זה, כשאינו מרגיש בגמדיותם של אלו ומצטרף אליהם.

וכך הלך שקוע, בלי דעת להיכן הוא הולך.  וכשנתעורר, מצא את עצמו אצל בית נחום גולד.  רוזה עמדה על המעקה וקידמה את פניו בחיוך של רצון.

"רגלוהי דבר-נש ערבין ליה לאתר דמתבעי," התחיל מתלוצץ בנוסח של בחור מבית-המדרש, ותקע לה יד.

"ומה שלום אבא?"

"בריא.  הכול בריאים."

"גם רוזה במשמע?"

על אחת כמה וכמה."

"הרי שאין לנו שום צורך להיכנס בגבול דחוק שבבית.  מוטב שנצא לטיול."

"רצונך רצוני, דוקטור."

"דוקטור, דוקטור," מחקה לה אורלוב בנזיפה של חיבה, "בבקשה, עלמה, תני לי לפחות שעה אחת ביום חופשה מדוקטוריותי.  הריני עכשו לא דוקטור ולא כלום, אלא אלכסנדר אניסימוביץ', ומלאכתי לטייל עם רוזה נחומובנה לשמוח בה ולשמחנה, כשיעלה בידי."

ענתה לו רוזה בצחוק מיוחד לה, שיהיה אורלוב רגיל לשמוע את הדו בלילות על משכבו, ויצאו לטיול.

בדרך פגשו בצעיר אחד, שלא היה מראהו נעים על רוזה.  זה היה צעיר מצורע, שפניו וידיו היו מכוסים חטטיות וטריות.  מראהו עורר גועל-נפש.  רוזה הסבה מעליו את פניה.  אורלוב עמד והביט אחריו.

"איזו חדשות אתה מוצא בו, דוקטור, שאתה מסתכל בו כל-כך?"

"מצטער אני," עונה אורלוב, "שאין צלם בעיר.  חפץ הייתי לצלמו."

"למה?"

"צריכה את לדעת, שמחלות אלו באות על הצעירים...  נו...  בשל חטא אחד ידוע.  טוב היה לתלות בבית-החולים, שאני חפץ ליסד, תמונות כאלה."

"למה?"

"כדי שהחולים, שיבואו שמה פעם אחת, יראו את סופם ויזהרו, שלא לבוא שמה פעם שנית."

רוזה החרישה.  הרעיון נראה לה יפה.

"זה יהיה לקח טוב."

"יותר מתשעה קבין של דברי מוסר."

"הרי בית-החולים יהיה כעין בית-ספר, מרפא נפשות."

"באותה מידה שבית-ספר צריך להיות גם מעין בית-רפואות לגוף."

"הוי, כמה חומלת אני על צעיר אומלל זה." נזרק מפי רוזה, "קשה להסתכל בצורתו."

"כך היא המידה.  אהבת המין היא הכוח היותר חזק בחיים, תמצית החיים.  ולפיכך יותר קשה גם ענשה, שהיא מענישה את אלה החוטאים כנגדה."

רוזה הסמיקה בלי דעת על מה והחרישה.

והשמש הלכה ושקעה, ועשתה צחוק לבני-אדם קודם הפרידה.  הראתה להם על האופק שכנגדה דמות לבנה, שלא בזמנה ושלא במקומה.  יותר שירדה השמש, יותר הבהירה הלבנה, עד נראו כשני מלכים המשמשים בכתר אחד.  שקעה השמש – נטשטשה הלבנה לגמרי.

שניהם הלכו מחרישים.  אורלוב חשב לאמור לרוזה את המלה היפה, הנשגבה, אלא שלא מצא לו דרך, כיצד יתחיל.  בכלל הוא מרגיש בעצמו, שהוא דברן גרוע בדברים שבלב.  כשהלב צועק, הוא משתיק את הלשון.

רוזה לא יכלה לשכוח את תמונת המצורע שראתה, ורגש של בחילת-נפש ציער אותה.  היא ביקשה לה איזה ענין להסיח בו את דעתה.

ונדמה לו לאורלוב, שכבר מצא סדר ופתיחה למה שהוא צריך לדבר, אלא שרוזה בלבלה אותו באיזו שאלה.

ובין כך שקעה השמש לגמרי.  ודמדומי חמה כבו, והחושך התגנב ובא.  ונדמה לו פתאום לאורלוב, שאין כאן המקום ואין עכשו הזמן הכשר לכך.  ושבעיקרו של דבר אין הוא צריך להתחיל, מפני שכבר הוא באמצע הענין.  צריך הוא רק לגמור, ולגמור הרי יוכל מחר בבית הוריה, בחדרה, לא כגנב בחושך.

התחילו שניהם משיחים בקול, כאילו נבהלו מפני הדומיה.  ובצעדים תכופים חזרו העירה.

ובחצות לילה צפה לבנה פגומה ברקיע ומצאה את העיירה שקועה בשינה עם אנשיה, גביריה וענייה.  רק שני חלונות שופעים אור.  רוזה בחדרה, ואורלוב בחדרו יושבים ערים ושקעים ברעיונות.

 

יב

הקונצרט השביע נחת את כל המשתתפים בו.  הדרשן דרש, הנאספים לא שמו כל-כך לבם לדרשת הדרשן, שהרי ידעו כבר למפרע מה הוא בא לדרוש.  הסבלים העניים ידעו, שדורשים בשבילם לייסד להם חברת תמיכה, כדי שלא יצטרכו למכור את קיצם בחורף.  העניים ידעו, שמיסדים בשבילם בית-חולים ותלמוד תורה בשביל זרעם.  הקהל ידע, שמתאספים להוציא את הטכסה ואת קופות הצדקה מיד הפרנסים, שמעולם לא פרסמו חשבון הכספים.  הציונים ידעו שהתאספו בשביל שקלים ואקציות, והעיקר, בשביל התרכזות האומה ושכלול רגש ציבורי.  הלא על כל הדברים הללו דיברו כבר הרבה-הרבה בעיר.  דיברו על תקנות, הריסות הישן ובנין החדש, שהדוקטורים חפצים לעשות בעיר.  הרי כל הדרשה אינה אלא לשם נוי כמו שנוהגים בכל מקום.  ואמנם לא נגע הדרשן לפי-שעה בעניינים אלו, הוא השתקע במדרש פליאה, ושילב בו משל של קרילוב, ורכס פסוקים של תרי-עשר במראה מקומות, וסיפר בשבח חסידי-אומות-העולם, והמשיל משל, שהנמשל בו הוא גלות ואמא רחל.

הקהל התלקט, חבורות חבורות ועסקו בשיחה.  קרה מקרה בחבורה אחת, שמוכר-סוסים אחד סיפר לחברו בדבר המחיר היפה שלקח בעד סוסו.  ספק עליו חברו בכפיו מתוך השתוממות.  התעוררו כל החבורות וחשבו, שכבר גמר הדרשן וכבר סופקים לו כפיים.  התחילו הכל סופקים כפיים וקוראים בקול:  הידד, קלוס, מר קופר!

מתוך רעש עלה יתום על הבמה והתחיל:  "יתגדל ויתקדש שמיה רבא."

צריך היה הדרשן הנכבד לבטל את דעתו מפני דעת הקהל ולחשוב את דרשתו נגמרת.

אחרי-כן פרט הפרטן.  ספקו כפיים, קראו "אודך", ותם החזיון.

אבל הקהל, חיה צהובה זו, שיש לפעמים זמנה שלה, שאז מאמינה היא פתאום בכוחה ובצדקת תביעותיה, ושאז אין מדברים בקולות נפרדים, אלא, כמו שאורלוב רגיל לומר:  נשמת הציבור מדברת מתוך כולם בקול אחד.  כשהקהל מתחיל לדבר בקול זה, שוב אין מאה גבירים יכולים לסתמו.  מוטב, שיתחבאו לשעה זו עד שתצא מהם אותה הנשמה היתירה ועד שיזכור כל אחד בצרכיו שלו.

"תלמוד-תורה, בית_חולים, הטכסה, קופות הצדקה.  הלאה הגבירים וחסדיהם."

"אין אנו מחוייבים לזכות אותם בעולם-הבא."

"הדוקטור ייבחר תיכף לרב-מטעם."

"יקח הוא לפי-שעה את ענייני העיר בידו."

"איזה דוקטור?"  ניסו יחידים לשאול.

"איזה?  כלום מחוייב אני לזכור את שמו?  הרי שמותם של אלו מגרסים שיני הדיוטים באריכותם.  דוקטור, בידוע מי הוא."

גברו הקולות, הצעקות, הצריחות.  קרוב הדבר לניפוץ חלונות, למרד הקהל בפרנסיו.  אין כבוד גבירים.  אין חנופה והטיית-דעת, אין דאגות של גמילות-חסד למחר.  יש רק כנסת ישראל עלובה, סוסתו של רבונו-של-עולם, הסבלנית, שהרגישה פתאום בשוט על גבה, וחושבת להפוך את המרכבה על פיה.

פני גבירים הלבינו.  הקורספונדנט מקמט מצח.  רואה הוא באספקלריה מאירה, שיהיה אנוס לקרוע את המאמר, שהכין לו למפרע בטופס ותורף, יהיה זקוק לכתוב מחדש.

נבחר דוקטור סמולינסקי לרב-מטעם.  הטכסא, קופת-הצדקה וכל ענייני הציבור עברו לרשותו, והכל נכתב ונחתם.

מכיוון שעשה הקהל את שלו, יצאה הימנו הנשמה הציבורית והתפוררו חוליותיה.  הכול שבו לביתם.  לצרכיהם ולדאגותיהם.

יצא גם גדיל מגיס – שלא מתוך שמחה.  נטפל אליו חגית, שם ידו על שכמו ואמר:

"נו, מגיס, יישר חילך.  הקונצרט שלך עלה יפה.  הנימין שעל כינורך הוציאו קולות כדבעי."

"כלך לך, עכבר," ענה לו הלז מתוך רתיחה כבושה, "כלום אינך רואה, שגם אני ואתה לא היינו אלא שני שוטים, שני נימין נוספים על הכינור?"

"כיצד?"

"כיצד?" מחקה לו הלז, "הרי הדבר לא נעשה על פינו.  כאן חלה רק טעות קטנה אחת, שאנחנו לא גרמנו לה."

"איזו טעות?"

"העניים והסבלים וכל אותם הצעקנים לא ידעו לשם מי הם צועקים.  הם התכוונו לדוקטור אורלוב, שלא היה בכאן כלל.  היה סמולינסקי, וזכה בטעות."

"ומה בכך?"

"איני אוהב דבר, שבא לי שלא בכוונה למפרע.  מלבד זאת אין זה ניחא כלל, שדוקטור שוטה זה יתעלה בקלות גדולה כל-כך למדרגה רמה כזו."

 

יג

הערב כולו היה שייך לשני אנשים:  לצעיר לויט ולדוקטור סמולינסקי.  לויט צף באשרו.  הרי לפניו עיר כולה, שנהפכה בשעה אחת לציונית עם ענייה, עשיריה ונאוריה.  זהו הצעד הראשון.  דוקטור סמולינסקי ודאי שלא יקפא על נקודה זו.  ייסד את התלמוד-תורה ויעשה את שאר התיקונים בחשאי, קימעא-קימעא, יעשה הכול.  ובכול הוא רואה חותמה של ציון, שיכור ולא מיין היה צעיר זה באותו הלילה.

ודוקטור סמולינסקי על אחת כמה וכמה שהיה שכור מאשרו.  הרי חלומותיו הולכים ומתקיימים.  מאמין הוא מילדותו ב"שעה-טובה."  "יש לאדם שעה-טובה, שכל מה שהוא עושה בה, הוא מצליח," כך היתה זקנתו אומרת, שלום לעפרה.  ברם זו היתה אשה חכמה.

ומכיוון שהשעה משחקת לו, גמר בדעתו להעמיד את מזלו בנסיון באותו הלילה גם אצל רוזה.

נחום גולד מאחר שהשתתף בבחירת סמולינסקי, מצא לנחוץ לעשות פיוס לדוקטור אורלוב וללכת אליו עם רעייתו בביקור, תיכף למעשה.  מקווה הוא להבטיח לו, שהוא היה היחידי, שצידד בבחירת אורלוב, אלא שבטלה דעתו מפני דעת הקהל.

סמולינסקי מצא את רוזה יחידה בבית.  היא חרדה לקראתו האירה לו פנים ובירכה אותו בהתחלה טובה ומוצלחת.

"עכשיו מה יש בדעתך לעשות, דוקטור?"  התחילה רוזה בשיחה כדי לדובב את אורחה.

"איסד בית-חולים, אפתח בית-ספר, אעסוק בקיבוץ שקלים לציון, ואתקן תקנות בעיר."

"ואחיה חיים של שמחה," נזרק מפיו באחרונה שלא לרצונו.

זו היתה מלת-קסמים בשבילה, חיים של שמחה.  גם היא אוהבת חיים של שמחה, חיים מלאים, שיש בהם נחת, שמחה ושאיפות נשגבות.  עולם-הזה שיש בו מעין עולם-הבא.

גל של אור-ששון שטף את פניה.

נראתה ברגע זה יפה שבעתיים בעיני סמולינסקי.  הוא נשתתק.  עיניו התחילו קודחות ודוברות.  נאבק היה עם חולשתו.

קשה נעשתה הדממה על רוזה.  מעין רגש של פחד מתחולל בה, לבה דפק בקרבה בתכיפות.

סמולינסקי קם ויעמוד לפניה כפוף-קומה ובעינים חודרות ונבהלות.

קב מלא מלים הכין לעצמו בשבילה, מלים מסולסלות, צרפתיות, לאטיניות.  היה בדעתו לספר לה, שיש לו דוד בעל-מיליונים.  היה בדעתו לשקר, להבטיח מה שאין בן-אדם יכול לקיים.  קב מלא מלים הכין לעצמו בשבילה.

אלא שכשעמד לפניה מצא את עצמו במצב קשה.  אין לשונו נשמעת לו אפילו להוציא שקר אחד מפיו.

יכול הוא רק לדבר אמת. 

והוא עמד כפוף-קומה.  פתאום בא לו הרצון לבכות, הדמעות חונקות אותו.  היבבות מקלקלות את רהיטות דיבורו.

וידוי הוא אומר.  מספר הוא דברים שבלב.  על נישואיו הראשונים, על חיים מקולקלים, על שלא טעם מעולם טעם אהבה אמיתית.

לאשרו אין רוזה מבינה כלום בוידוייו.  יבבותיו עושות בהם קרחות וסירוגין.

ושוב הוא מתוודה על העבר.  ומבטיח להבא חיים נעימים, נעימים, נעימים.

וזוהי בשבילה מלת-קסמים, חיים נעימים.  עם גבר אוהב ואהוב, הוי, כמה מתגעגעת היא לחיים נעימים, מלאים, חיים של אהבה ביחד, ועולם-הזה שיש בו מעין עולם-הבא.

ובעיקרו של דבר לא השמיע לה עכשיו חדשות.  כבר הרגישה במבטיו של דוקטור סמולינסקי, שהוא אורג עליה רשת.  וכבר מצאה את-עצמה מאתמול תפושה באותה הרשת.

הוא עמד ולחש, כעומד בתפילה;  היא עמדה וקדחה בחום האהבה ועיניה יורדות-מצליפות לקרקע.

תום-הבתולות מתעקש קצת לשהות עוד רגעים אחדים על חופשו.

נזכרה בדוקטור אורלוב ובתורתו שאמר לה:  "האהבה היא הכוח היותר חזק בחיים, והיא מענשת עונש קשה את מי שחוטא נגדה."

צר לה, שאין אדם נשגב זה בכאן, כדי לפרוש עליהם את ידיו ולברכם.

חל באותה שעה רגע-המשבר בחוץ.  בלע החורף את קצו של האסיף, רוחות התנגשו.  עננים נתעבו.  הגשם הראשון התחיל מטפטף, טיף-טיף, טיף-טיף.

חל רגע-המשבר בפנים.  נפגשו המבטים.  התלקחו הלבבות בשלהבת החיים.  נפלה רוזה לבין זרועות סמולינסקי.

והגשם מטפטף ודופק בחלונות טיף-טיף כאילו מבכה הוא איזה אסון שהתחולל בעולמות.

בשנה ההיא לא ציער החורף את בני העיירות ברפשו.  אחרי אסיף ארוך ושחון התכיף חורף עז וקשה.  רק יום גשום אחד הפסיק ביניהם, ולמחר התכסתה האדמה בשכבה של זכוכית.  ירד עליה שלג רך ונקי והעלים את החלאה מעיני רואים.  הלבין העולם ונעשה כולו זכאי.  אשרי מי שיש עצים בחצרו, קמח באוצרו וכסף בכיסו – ילך וישדך בנותיו ויתקין סעודות.

כשקיבל אורלוב הזמנה מאת נחום גולד לחג התקשרות רוזה עם דוקטור סמולינסקי שוב לא היה הדבר חדש אצלו.  כבר שמע זאת בזמנה.  חגית בא וסיפר לו את הכול.

הוא לא קלט את השמועה בפעם אחת.  בראשונה התפרץ מפיהו צחוק-פראים, ועמד וקרא על החובש:  שקרן חצוף.

ואחר-כך, כשנכנס לבית גולד, קידמה אותו רוזה בפנים מאירים ותבעה אותו בפה מלא, שיברך אותה.  כמדומה לו שבירך אותה.

ושוב אינו זוכר מה דיבר עמה, איך יצא משם, להיכן הלך אז ואימתי ולמה חזר לביתו.

יום זה אינו משל ימי חייו, יום זר הוא, שנדחק ונכנס בין ימיו והפסיק בין העבר והעתיד שלו.

לבו מלא עכשיו הכרה אחת קשה ושוקעת כעופרת:

"רוזה אינה שלי."

ומרגיזה אותה ההכרה וחודרת באברים ומפרידה את העור מעל הבשר בחידודים-חידודים.

כל העולם היה שלו, עכשיו נעשה יתום לכול העולם.

ופעמים שהוא מתבייש מפני שאיפותיו הקדושות.  כיצד הוא מפקיר את לבו לאיזה רגש פרטני, ארעי?  לבו זה שהוא כולו קודש לדור העתיד, לבנין החדש, ולשאיפות שאינן נמדדות באמת כל אלו הגמדים.

לא היה צריך כלל לתת מקום בלבו לאהבת נשים.  מי שחפץ להיות אב לדור, פטור מהיות אב לבנים!

וכועס הוא, ואין לו הכרה ברורה על מי חל כעסו.

העושר הולך אחרי העשיר.  חל להם תמיד לגבירים יום שמחה ביום גשם ושלג וקלקול דרכים, כדי שלא יצטערו באורחים מרובים.  חל לו לנחום גולד ערב ההתקשרות של בתו ביום קשה.  הוציא הקדוש-ברוך-הוא רוחות מחדריהם והסיתם זה בזה, כדי שיאפילו את הרחובות בערבוביה של שלגים, ויהיו אורחיו מועטים ושמחתו מרובה.

כשקיבל דוקטור אורלוב את ההזמנה, נכנס פתאום רעיון תמוה בלבו, לבוא לבית החוגג.  הוציא לו מארגזו בגדים יפים, הטריח על עצמו את המשרתת שעה יתירה לנקותו, לטהרו, לעשותו מגוהץ ומצוחצח, ויצא.

הרכין את ראשו כמנהגו והלך.

ובחוץ רוחות מתנגשים ועורמים ערמות של שלג, הרים ומצודות.  זה בונה וזה הורס, זה כועס זה הומה, בשפת נחשים הם מפרישים.  אין דרך  כבושה בין איתנים נאבקים אלה.  מספר צעדים הלכת, והרי חומה עליך מימינך, משמאלך, מפנים ומאחור.

עגלה רתומה לשלושה סוסים מזויינים בפעמונים מצלצלים חצתה בין הערמות ופילסה לה נתיב בשני קווים מקבילים ומתפתלים.  עגלת הדואר היתה זו.  עורק של לב העולם, שסכנה לה לעמוד אף רגע.

אורלוב הרכין ראש, והלך למקום שרגליו הוליכו אותו.  הרגלים הוליכו על דרך, שנקל להן יותר ללכת, על הדרך שכבשה העגלה לפניהן.  הוא הלך ונמשך אחר צלצול הפעמונים, ולא הבחין בשעות הליכתו.

כשנתעורר מצא את עצמו מחוץ לעיר אצל החורשה.

מעורר לגיחוך ומכאיב היה דבר זה אצלו, כאילו מן השמים התעוהו והביאוהו לכאן, למקום שספג עליו מצחו את הנשיקה הראשונה והאחרונה של רוזה.

הרוחות השתובבו בתוך המרחב החפשי והפרישו בעוקץ חודר ומחריד.  דומה, שהתאספו עליו מסביב, משליגים עליו מתוך לגלוג.

הקור התחיל דוקר באצבעותיו.  הוא חרד ושב.  בקושי ומתוך נסים שב העירה.  הדרך הכבושה כבר לא ניכר מקומה.

כשנכנס לביתו, ישב לשולחנו, התחיל משנן לעצמו פרק אחד בפיזיולוגיה:  "חכליל הלחיים, אודם השפתים, לובן הצוואר ודם מעופש וכל סחי נאלח שבאדם, ממקור אחד הם יוצאים."

אלא שאין לבו קולט עכשיו אותה התורה.

יאוש תקפהו.  כשיצא לביקוריו יצא בלי חמדה.  דורשיו בעיר נתרבו.  לכאורה, בימים האחרונים, בזכות שאצילי הכפרים היו פונים אליו.  אין בני ישראל יכולים לבלתי האמין במי שבני אומות-העולם נותנים עליו הסכמתם.  אבל הוא גופו לא שמר את שעותיו.  הוא התרחק מבני-אדם, קפדן נעשה בימים האחרונים.

 

טו

הפסקה גדולה הניחה רוזה לעצמה בין האירוסין והנישואין.  כך הן הנערות, כמו שהן מתגעגעות וחולמות על זיווגן משנכנסו לאירוסין, חפצות הן לאחר את יום החופה בכל האפשר.  זהו מעין רגש קלוש, המעורר את הנערות בשעות האחרונות להילחם עוד לעצמיותן הקלושה, העומדת להיבלע ולהתבטל.  למות, להתאמם[2] ולהתחרט, לעולם לא תאחרו – כך אומרות נערות אחר חופתן.

נדחה יום החופה לסמולינסקי לימי האביב.  חפצה רוזה להיכנס לחופה יחד עם הציפרים ופרחי השדה.

ולסמולינסקי כמה קשה להמתין.  בוער הוא באהבתו אליה.

מרגיש הוא צורך בכל פעם לשאוב מחום האהבה המלאה.

 

ובאחד מלילות החורף, כשנכנסה שרה להציע לו את המיטה, לחשה לו לדוקטור איזה סוד.

"מה???"  שאל דוקטור סמולינסקי נפעם.

"כך..."

"מאימתי?"

"כלום מנהלת חשבון אני?"

שרה גמרה בהצעת המיטה, סידרה את כלי הכתיבה שעל השולחן ויצאה.

נראו לו לדוקטור שתי טיפות על צלמה של רוזה, שהיה מונח על שולחנו תמיד.  הוא הבין מעיני מי נשרו הטיפות.

הי, סחי!  קרא מתוך קצף והצליף עין כלפי חדר-המבשלות.  בכיינית זו!

הוא הוציא את מטפחתו בחפזון, ומחה בזהירות את הסחי מעל פני הצלם, וישב לחבל תחבולה, איך לצאת ממבוכה זו.

רעיון הגון שלח לו אלהים ללבבו.

למחר בבוקר קרא לפניו את שרה, והתחיל בלשון רכה.

"נו, יקירתא, אין לך מה לדאוג, אנחנו דוקטורים.  בספרים לטיניים יש רפואות לכל צרה, אלא שצריכה את לעשות לי שרות קל, ואז גם כסף הרבה תקבלי."

"אפילו באש ובמים אבוא ובלבד ש...  שאשוב למה שהייתי," ענתה בבכי כבוש.

"לא באש ולא במים.  השתדלי רק להיכנס למספר ימים, ליום אחד, לפחות ללילה אחד, לבית הדוקטור אורלוב.  התביני?  הרבה כסף תקבלי.  איש לא ידע חוץ ממנו, וממנו תשובי אחרי כן אלי.  אעשה דבר, ואת תתרוקני."

"אבל...  כיצד..."


"אבל כיצד," קרא אליה סמולינסקי בנוסח של פטרון עניו, " הרי צריכה את לדעת, שאני דורש טובתך.  אני אוהב אותך.  אלמלא כך הייתי מוסר אותך תיכף בידי הפוליציה."

שרה זדעזעה בכל גופה.

"הרי זוהי טובתך.  וגם לי תהיה טובת-הנאה.  התביני?  הוא יתן כסף כמה שיתן, ותנאי אתנה עמו, שיעזוב תיכף את העיר – וסוף לדבר."

הוא העמיד עליה פני מתחנן.  קשה היה על שרה לראות את פטרונה מתחנן אליה.  זוהי חולשתה תמיד.  נקל לה יותר להתחנן.  משתתעקש בשעה שגדולים מתחננים אליה.

"ושמא יש לו שפחה לדוקטור אורלוב?"

"שמא יש לו?  אגיד לחגית, והוא יעשה כישוף, שתעזבהו תיכף ואת תיכנסי.  התביני?  הרי הדבר נחוץ.  באופן אחר אין דבר זה יכול להיות."

 

טז

דוקטור אורלוב שב מביקורו בבית האציל מכסים מכסימיץ', זועף ונרעש.  סעודת-רעים מצא שם.  מנויים היו על סעודה זו גם שכנים קרובים מן הכפרים שמסביב.  זו היתה סעודה לכבוד שלל-יערים ראשון בחורף זה, שהשתתפו בצידו כל השכנים.  על כוס רוויה וקערה מלאה בשר ארנבות ישבו המנויים ועסקו בשיחה נאה, על הצדק, היושר והרמאות שבעולם.  מן הנמנע היה שלא לנגוע בשאלת היהודים.

סיפרו אנקדוטות יפות בדבר נשך, שחק-מאזנים של איכרים תמימים, ובכל אנקדוטה נשתלב איזה חצקיל.

"אדוני," קם אורלוב והכריז, "לראש-לכול צריך אני להוציא אתכם מתוך טעות:  שמא אינכם יודעים שאני יהודי?"

המנויים העמידו פני משתוממים והתחילו מתנצלים.

"למותר," הפסיקם אורלוב, "אין לי כלום לטעון כנגד רגשי השנאה, שאתם נדונים בהם לבני שם, אדרבה, מוציא אני לפעמים את הדבר מחוייב ומועיל ליהודים.  אלא שבנוגע למעשיות, הרי יכול אני למצוא בסיפוריכם גופא עשרה נוכלים משאינם-יהודים על כל יהודי אחד רמאי.  אל נא תשכחו, שאותו האיכר התמים שבסיפוריכם, עד שהוא מגיע לסוחר הרמאי, הרי הוא כבר גרוגרת צמוקה ומצוצה."

"במטותא, דוקטור", מנסה אחד לפייסו.  "אני אינו אנטישמי כלל.  מעשה במומר שהשתדך לבתי, ואני לא הייתי מסרב בו, אלמלא שהיה, כמו שאומרים, כיס ריקן.  כשיש לי טענות עליהם, הרי אינן אלא על דתם המשונה ועל מנהגיהם, שהם נגד ההתקדמות והאנושיות."

"לדוגמא?"

"לדוגמא, הרי לך שחיטה.  זוהי בהדיא נגד שיטת צער-בעלי-חיים ההולכת ומתפשטת בעולם.  במקומות נאורים מקפידים אפילו על הכאת סוסים.  השחיטה מרגיזה את דעת העולם הנאור על היהודים."

אורלוב שם עינו בקערות ודיבר כמו לעצמו:

"הוי, כמה טוב טעמו של בשר הארנבת, מכסים מכסימיץ'?  למתי תזמין את אורחיך שוב לסעודה כזו?"

המנויים הרגישו בהערתו של אורלוב, והסיעו את השיחה לעניין אחר.

"ואף-על-פי-כן, אלכסנדר אניסימוביץ', הרי זה תמוה.  מליץ אתה על היהודים, ובעיר יש אומרים עליך, שאתה...  שאתה הרסן, בעל שיטות חדשות, ו...אנטישמי."

נסתתמו טענותיו של אורלוב.

היחס הרצוי נתקלקל.  תיכף לגמר סעודה נסע אורלוב לביתו.

ובדרך הרהר בדבר.  הרי ויכוחים אלו למותר.  יכולים הם להביא ליד כך שיתקוטט עמם ויאבדו לו ביקוריו האחרונים, בלי הביא בזה שום תועלת ליהדות.  כבר עברה תקופת הוויכוחים.  עכשיו מתחילה תקופת המעשים.  שוב אין ליהדות שום צורך שתהי זכאית וצדיקה בעיני העמים.  לואי שתהא תוקפנית כמה שהיא צדקנית.

כשבא לביתו הודיע לו המשרת, שהמבשלת עזבה את הבית.  הוא לא שם לב לדבר ונכנס לחדרו.

נכנסה אליו עלמה עטופה וכפופת-קומה ועמדה על המפתן.

הוא קם וקרב אליה ושאל מה היא חסרה, העלמה משתמטת ומסתכלת לצדדין.

ביישנית, הרהר בלבו ונגע בידה כדי למשש בדופקה.  כבר הרגיל לחזיון זה אצל בנות ישראל ההמוניות.  כשהן באות להתרפאות, חפצות הן שירפא הדוקטור בראיה בלבד,  בלי נגיעת-יד.

כשמצא את הדופק כתיקונו, התחיל בשאלות רגילות:  מה חסר?  תיאבון יש?

שרה מביטה לצדדין מתייאשת.  חפצה היא להוציא את הדוקטור מטעותו, להגיד לו שלא באה להתרפאות.  להישאר בחדר-המבשלות שלו לפחות ללילה אחד באה.

אלא שהיא נפעמת ונרעשת.  הרעיון הנאלח שהיא טומנת בלבה מכביד עליה, ואינה מוצאה די עזות להביט ישר בעיני הדוקטור.

עונה היא תשובות מקוטעות מתוך הכרח ואינה יכולה להתנגד לבדיקותיו, כאילו היא עומדת לפני שופט.

אחר כל הבדיקות הניע עליה אורלוב בכתפיו.

"הרי הכול אצלך רצוי ומסודר.  לכי ובשרי לבעלך..."

"עלמה אני," נזרק מפי הנבדקת.

"כיצד?"  מעמיד עליה אורלוב את עיניו.

שרה נבהלה, ומתוך בהלה גילתה לפניו את לבה.  מה שקרה לה, בשביל מה שלחה דוקטור סמולינסקי לכאן, ובאחרונה פרצה בבכיה.

לב אורלוב נשבר בקרבו.  מכיר הוא בבכייתה, בביישנותה ובכל הנהגתה שזה לה סרחון ראשון.

אפשר שהגורם בדבר היה אותו רגש הכבוד, שההמוניות מרגישות לנאורים ומקולטרים, עד שלא מצאה בעצמה די עוז לסרב לדוקטור – מהרהר אורלוב.

היא עמדה  ובכתה, והוא השתקע בדבר.

סרחון ראשון, ודאי שיגרור אחריו שני.  היא תשוב אל סמולינסקי.  אפשר שיפייסה בכסף, יעשה מה שהבטיח לה  – יאביד את העובר מעולמו.

נורא הדבר.  אב מאבד זרעו.

ומכיוון שתצא בפעם הראשונה נקיה, שוב לא יהיה קשה עליה הסרחון השני.

לפניו עומדת נפש נעלבה, מתייפחת בדמעות על העבר, ואינה מרגישה שכבר התחילה שוקעת ברפש.  אפשר שכשתיזכר אחר-כך בדמעותיה עכשיו, תלגלג על עצמה ועל תומתה.

ושוב עולה לעיניו שורה ארוכה של בנים מאובדים בידי אבותיהם בעזרת המדיצינה.

נורא הדבר.  עד כמה ירדה האנושיות.

ואפשר שסמולינסקי זה כבר ימשוך את ידו ממנה.  מכיון שנערה זו שהתה בחדרי רגעים אחדים, הרי כבר יכול להפיק את זממו, לקחת אותי לו לשעיר לעזאזל.

צחוק מר פשק את שפתיו.

ורעיון פתאום נצנץ במוחו.

הרי יש בידו להציל את האומללה מלטבוע ברפש, ואת העובר מיד אב רוצח.

הרי פינה אחת בארון-הקודש שלו נתרוקנה.  מנישואין התייאש.  ומה אם יאסוף אומללה זו לביתו?  תלד בן.  הוא יטפחהו.  יעשהו לנושא רעיונותיו.

הרעיון נראה לו יפה בשביל חידושו.  זה יהיה למעלה מגדר הרגיל.

"שמעי נא, עלמה.  חדלי מבכי.  טוב עשה זה ששלחך לכאן.  אין לי אשה, וכבר התייאשתי מנישואין.  רצונך, הישארי בביתי אתן לך שכר-שירות.  את תלדי בן, תיניקי אותו.  אני אטפחהו, אעשהו...  נו...  למשל, דוקטור."

הנערה הנרעשה הביטה באורלוב מתוך חשד, האומנם כך הוא חפץ לעשות. או שמא אין זה אלא סמולינסקי בתמונה אחרת ונכלים אחרים?  חשודים נעשו לה הנאורים ביחוסם להמוניות.

"אבל את אל תעזביני, עד שיגדל הילד.  ועוד זאת, עליך להשאר...  צנועה, כשרה, מהיום והלאה.  התביני?  צריכה נערה לשמור על תומתה, אף-על-פי שנפגמה פעם אחת.  מה שהיה היה.  כשיגדל הילד ותרצי להינשא, תוכלי לצאת ולהינשא."

שרה הרימה את עיניה.  נפזרו מעל לבה כל החשדים.  היא הרגישה, שלפני אדם גדול היא עומדת.  נפלה לרגליו לנשק כנפי בגדו.

"נו הרפי, הרפי.  זה אינו יפה.  משמע שמסכימה את?"

"לא אעזוב בית זה לעולם."  ענתה שרה בטוחה וכיודעת את ערך דבריה.  "כבר אכלתי את עולמי, כמופקרת.  לא נשאר לי אלא תענוג זה, שאגדל את פרי בטני  וש... ושאשרת אדם נעלה כ..."

"נו, חדלי, חדלי.  השבעי לי..."

"במה אשבע?"

"בתומת לבך, שמהיום ולהבא..."

"ויש עוד להאמין בה?"

"כמו בכל דבר קדוש."

שרה הרימה קול:  "נשבעת אני בעובר שבבטני על תום דרכי מהיום ולהבא.  ונשבעת אני בתום לבי, שלא אעזוב בית זה לעולם."

"טוב ויפה.  הא לך המפתחות, ולכי פקחי על הבית."

שרה נשארה בבית אורלוב.

 

יז

דוקטור סמולינסקי שב מתחת החופה, והכניס את רוזה לתוך הדירה החדשה, שקנה לו חותנו במתנה.  הוא חידש נעוריו כנשר.  עלתה לו שמשו בצהרים.  נדוניה של עשרים אלף רובל באה לידו מתוך היסח-הדעת, כשתמלאנה לרוזה עשרים שנה, יוציא מאת חברת-אחריות אחת עשרת אלפים, שנצברו עליה במניות משנת לידתה, עסק הדוקטוריה והרבנות מכניס ואינו מוציא.

הרי הוא פתאום עשיר גדול וחתן לחותן בר-מיחושים וגביר עצום.  סכום הונו ובטוחות מצבו לעתיד, מפני שבאו לו בבת-אחת ופתאום, עברו הרבה את חצי תאוותו לכסף.

ועל הכול, הרי רוזא, רוזאע, רוזאס, רוזא – זוהי אבן טובה שאין לה שום בכספים.  הוי, שדים ושחת, כמה אוהב הוא את זו.

חידה היה הדבר בעיני רוזה, שדוקטור אורלוב הפסיק פתאום את ביקוריו בבית אביה.  ולא עוד שאפילו ליום חתונתה לא בא לברכה.  מרכוס אומר לה, שהוא שונאו, אפשר שהדבר כך, אף-על-פי שתמוה אצלה, אם אדם כאורלוב מוכשר לשנוא.  שוב אומר לה מרכוס, שאורלוב הוא אדם בזוי, בעל מידות פחותות, ומרמז הוא על מעשים מגונים.  בזה אין היא מאמינה.  אינה מחוייבת להאמין.  בכל מה שנוגע לדעות ושאיפות הרי אורלוב רבה, אור המאיר לה.  מתפרנסת היא גם עכשיו משאיפותיו.

סמולינסקי הרגיש בדבר, טיפה מרה היתה זו בכוס חייו.  מאותה המרירות המגבירה עוד יותר את המתיקות שבחיים.

צעצועים יפים נזדמנו לו בענייני הקהל.  הרבה כסף משל ציבור מונחים תחת ידו, והתחיל עוסק בפתיחת בית-החולים ובית-הספר.  אלו נעשו לו באמת צעצועים יפים, שבולעים את שעותיו היתירות.  ולא עוד אלא שהם מביאים לו ריווח, שאינו רודף אחריו.

כבר התחילה רוזה לקבול עליו, שהוא שקוע הרבה בעבודת הציבור.  חומלת היא עליו.

והוא נהנה מאד, כשהיא חומלת עליו.  כדאי לו לטרוח ימים ולילות בלי טעימה, בלי שינה, ובלבד שישמע אותה מעוררת עליו רחמים.

והמרירות בקנאתו לרגשי הכבוד של רוזה לאורלוב הולכת וגדולה.  וגעגועיו לחמלתה עליו מתרבים.  והתעסקותו בענייני הציבור מתרבה, ורווחיו מתרבים.

כשפתח דוקטור סמולינסקי את בית-החולים, פתח אותו בכסף הקהל, פסק לעצמו שכר של דוקטור.   הריח חותנו, נחום גולד, בחוש סוחר, שבמוסד זה יכולים להשקיע כסף בלי שום פחד – עמד והילווה לחתנו כמה שדרש, ובלבד שיעמיד את המוסד על יסודות חזקים.

בית-החולים של דוקטור סמולינסקי ראוי היה באמת להיות דוגמה אפילו לכרכים גדולים.  לא היה כלי חדש בעולם המדיצינה והניתוח שלא היה לו שם מקום.  לא היה ספר חדש בתורת המדיצינה, שלא נמצא שם.  דוקטור סמולינסקי קורא ומעיין בהם בשקידה.

אוהב הוא גם בזה את דאגתה של רוזה אליו.  כשהיא יורדת בלילה ממיטתה, ומכבה לו את הנר, כדי שיפסיק מקריאתו.

והוא קורא ומעיין ומוצא חדשות, יש לו מן המוכן מקום, כלים וחולים לעשות בהם בחינות.  מתעמק הוא בעונג רב במדיצינה.  רואה הוא עכשיו, שהוא עניין טוב ונכבד.

ההכשר והרווחה, שנשתבח בהם בית-החולים שלו, הביאו לו הרבה חולים מעיירות אחרות.  נתרבה ההכנסה.  הורידו את המחיר בשביל בני העיר, והתרחבו ההכשרות והתענוגים בשביל החולים, ועניי העיר נתקבלו שם חינם.  זה היה באמת מוסד שברכה בו.  הרבה מברכים את שם הדוקטור סמולינסקי לא רק בקולי קולות אלא גם בחשאי.

על-פי בקשת לויט ולכבוד הציונים שבעיר נקרא בית-החולים בשם "גלעד", ועל השלט התלוי לפני הבית כתוב עברית:  "למען ציון לא אחשה."

שמח דוקטור סמולינסקי במעשיו.  רואה הוא עכשיו, שמעשה הצדקה הוא עניין טוב.  גם כסף אתה מרוויח אצלה, גם כבוד ואהבה אתה רוכש לעצמך, גם תענוג יש לך ממנה.

 

יח

דוקטור אורלוב התחיל מקמץ בהוצאותיו, הרחיק את המשרת מביתו והסתפק בביקורים המועטים, שנשארו לו בכפרים ושיקע את עצמו כולו בטיפוח הרך שילדה שרה.  מדקדק הוא עמה במאכל ובמשתה, שיהיה מן המובחר והרצוי לתכלית היניקה.  מדקדק הוא בשעות היניקה ובהפסקות בין יניקה ליניקה, שלא תימשכנה פחות משלוש שעות ביום ושבע בלילה.  מטפל הוא בו לפי השעון והטרמומטר והאויר.  ויושב ומחכה הוא עד שיגדל ויגיע לפרק החינוך.

שרה הביטה על אדם זה, כעל מלאך אלהים, או לפחות כעל אדם קדוש, שלא מאלה הרגילים.  בימים הראשונים אחרי לדתה היתה מתביישת לצאת בשוק.  משערת היתה, שגם אחרים יתביישו להיפגש עמה ברחוב.  אך כשיצאה סוף-סוף בפעם הראשונה, סבוה לתמהונה סקרנים וסקרניות שבעיר והתחילו שואלים אותה בלי שום בושה:  בשל-מה?  בשל-מי?  כיצד?  כאילו אינם מכירים בה חוטאת, כאילו אין לה שום חלק באותו חטא.  מרגישה היא, שהכול נוטים להטיל את האשמה על דוקטור אורלוב.  היו רגעים, שהתחמץ בה לבבה.  ואז נכונה היתה לגלות את הכול.  ידע לפחות הקהל הזה, מי הוא סמולינסקי ומהו אורלוב.  אבל דוקטור אורלוב השביע אותה, שלא תגלה את הדבר לשום בן-אדם.  חפץ הוא, כשיגדל הבן, לא ידע כלום ממוצאו.  והוא – אכן יש ערמה גם בלב צדיקים כאורלוב – הוא לא השביע אותה לא באלהים, ולא בחייה וכדומה מן השבועות הרגילות אצל בני-אדם העלולים לנדור ולחלל.  את תומתה לקח לערבון.  השביע אותה בקדושת התום והנזירות, שהיא מקבלת על עצמה לחיות בם להבא.

זו נעשתה אצלה שבועה חמורה, שלא תעבור עליה, אפילו אם יהרגוה.

התרגלה שרה לחיות בתוך ד' אמותיו של אורלוב, נבדלה מן העולם השפל, הבזוי, עולם-השקר.  איבתה ובוזה לסמולינסקי התרחבו והתפשטו בלבה על כל עולמו של זה.  הרי ביתו של אורלוב אי קטן ושקט בתוך ים של טיט הומה, זועף ומסריח.  על-פי נס לא טבעה בים זה.  וניצלה אל האי, שאורלוב צובא עליו.

ואורלוב אומר לה לפעמים, שלא רק את עצמה הצילה, אלא גם מתנה טובה הביאה לעולם.  מבטיח הוא לה, שבנה יגדל, ישגה, יהיה אדם נאור וישר.

הוי, כמה אושר, כמה עונג.  כדאי לה לסבול כל מיני עינויים ופורענויות, ובלבד שתזכה לזה.

נפגשת היא לפעמים רחוקות עם מכירותיה מכבר.  הללו מקנאות בה במה שמצאה מקום קבוע וטוב, ומזכירות לה ברמז, שהיא שרויה בכפיפה עם גבר כאורלוב...

תענוג מיוחד התחילה להרגיש בדבר, כשחושדין אותה במה שאין בה.  מרגישה היא אז את עצמה בגורלו של דוקטור אורלוב.  כל אלו הנערות הן דגות הביצה, שרץ משקע העיר.  היא, כמה גבוה היא מהן הרבה הרבה.

וכמה טוב, כמה נעים להיות גבוה מאחרים.

 

יט

היתה שנת רזון, שנה של פרחים בלי פירות.  השמים השפיעו רוב טובה, שלא יכלו בני-אדם לעמוד בה.  חורף שלוג, אביב טלול, קיץ גשום.  התבואה גדלה בשיבוליה ובגבעוליה על חשבון הגרעין.  לא עמדה הקמה השדופה, בפני הרוח ונעשתה קרחות קרחות, כשנקצרה כמה שנקצרה, ירדו עליה שוב גשמים תכופים, קודם שנאספה לערמות והרקיבה.

שנה שהבהמות שמחות ובני-אדם עצבים.

גבר הרעב בעיר א. שבניה מתפרנסים זה מזה, וכולם על הלחם.  שתי מאות הסבלים שבעיר טיילו ברחובות בלי עבודה.  החנוונים פיהקו על חנויותיהם הריקות.  הסוחרים שמטו לנושיהם ונושיהם לנושי נושיהם.  אשרי מי שנשאר לו עוד רובלים מתוך היסח-הדעת – הלך והירבה קשרים לכיסו וסגרו על מסגר, וזהו שנתן לו עוז בלבו ללכת בלי בושה ולקחת את הכל בהקפה "עד שירחם."

הרבה עבודה היתה אז על סמולינסקי ורוזה.  אספו נדבות, פתחו תמחוי לילדי העניים בחינם ולבינונים בזול, ביקרו בבתי הסבלים הרעבים.  וזה היה פרק חדש ומושך את הלב אצל סמולינסקי.  זו לו הפעם הראשונה לראות בעיניו בני-אדם רעבים, פשוטו כמשמעו.  לא אכלו אתמול, אינם אוכלים היום וגם למחר אין להם מה לאכול.  מושכים הם את הלב הרעבים הללו בתואר פניהם המשונה.  דומה כאילו התארכו, השתקעו ונמשחו בשעווה, כאילו יצאה מהם נשמתם ונכנסה בהם לפי-שעה נשמה זרה, ארעית.  חותם אחד טבוע על פני כולם.  מצטער דוקטור סמולינסקי, שאין צלם בעיר.  אלמלי כך היה מצלמם וטומן את תמונותיהם להבא.  זה יהיה תמיד דבר לוקח את הלב ונפלא.  לרגל הרעב התרבו גם החולים בבית-החולים.  מן הצורך היה להוסיף מיטות.  החולים מתוך רעב הביאו לו הרבה עניין והעשירו את אוצר ידיעותיו במדיצינה.  באיזה זמן מן הזמנים קרא באיזו ספרים על דבר הצינגה, אבל עכשיו רואה הוא, שאדם חולה אחד במציאות מסביר את הדבר יותר מעשרה ספרים.

מוצא דוקטור סמולינסקי, שהעניים היו עניין נכבד ובני ברכה.  בשעת בריותם הם מביאים תועלת בעבודתם ובשעת חוליים הם מעשירים את החכמה.

פעמים שהיה בא סמולינסקי לביתו ומוצא את רוזה ישנה.  פעמים שהיא איחרה לבוא מביקוריה בבתי העניים ומצאה אותו ישן.  אחת לשני ימים היו נפגשים, ואז חיבקו זה את זו מתוך נשיקות, כאילו נזדמנו שניהם בפונדק אחד שבדרך רחוקה.

עבד הרבה גם חגית.  ולויט התנדב לימים אלו לשרת את החולים שבבית-החולים ולא לן בביתו הרבה ימים.  הרי עירו נצטיינה בכולה.  אמור מעתה, שהציוניות רעבה וחולה.  כלום יכול הוא ללון בביתו במנוחה?

ובאחד הימים נזדמנו סמולינסקי ורוזה ברחוב.  הוא חזר לאסוף נדבות בין הגבירים, והיא חזרה מבית-התמחוי.  נצטרפו שניהם והלכו לביתם.  פגע בהם חגית ונלוה אליהם.

הגיע אליהם קול מצדי הרחוב:

"אוצרות כל טוב יפתח להם אלהים.  מה היינו עושים כאן, אלאמלא דוקטור סמולינסקי?  זהו אוהב אדם, יהודי אמיתי.  להתפלל על אריכות ימיו אנו חייבים."

כשנכנסו לבית וישבו סביב לשולחן, צלצל עוד באזני סמולינסקי הד הדברים ששמע.

"הרי אני באמת אוהב-אדם," הרהר בלבו, ובאותו רגע נפתח בו באמת מקור של אהבה לבני האדם.

חיוך של-ילד הגיה את פניו.

"שדים ושחת." קרא מתוך רגש, "הרי זה כל-כך נעים.  השומע אתה, חגית?  היודע אתה 'אך בראש'?  הלא אין לך בעולם תענוג גדול מזה, שמגיע לך מ-מ-מ-מעשה הטוב והחסד."

"אמת, אמת, דוקטור," חוטף חגית ומסכים דבריו, "כשיש לאדם פרנסה, הרי אין לו שמחה גדולה מזו של עשיית הטוב."

 

כ

אביה של שרה היה אחד מסבלי העיר.

בהגיע שרה לשנות בגרות, כבר היה אביה זקן, שהוציא בימיו את כל כוחו בעבודת הסבלות והביא ברכה לעולם, ובנים טיפח לעבודה.  ובנות...  לכתוב עליהן סיפורים.  פזרן היה זקן זה בימי נעוריו בנוגע לכוח ועבודה.  לא ידע אם יאריך ימים כל-כך.  עכשו נשארו לו שנים בלי כוח.

התחיל כואב בלילות ומתאונן, שעבודתו מפרכת את גופו.  חבריו הצעירים ממנו קובלים עליו, שנעשה רשלן ומבריחים את עצמם מלקבלו בחבורה.  עד שהוא טוען הקרון מבית-האוצר ומגיע אל שפת הנהר, הם עושים שתי הקפות.  מעירים לו שהוא כבר הזקין והוא משחק עליהם:  "חודש אחד לשעבר הייתי צעיר, ועכשו כבר הזקנתי?"

לקתה פרנסתו.  אין כוחו מספיק לכלכל את ביתו ואת בהמתו לכדי שובע.  שרה הרגישה שהיא למשא על אביה, והחליטה בלבה לבקש לה מקום משרתת או מבשלת באחד הבתים.  אביה התנגד לדבר.  בא בטענה:  מכל בנותיו שזכה להכניסן לחופה, לא הורידה את עצמה אף אחת למדרגה זו, שתבוא לשרת בבתים זרים.  כשהיא פצרה בו, יעץ לה שתמתין קצת עד שימות.  ואז תעשה מה שלבה חפץ.

התריסה שרה ונכנסה לביתו של דוקטור סמולינסקי בתנאים רצויים.

הצטער הזקן.  אילו נכנסה לבית ישראל פשוט, היה נכנס שמה בלי חכמות, היה אוחזה בשערותיה והיה סוחבה הביתה.  עכשיו שנכנסה לדוקטור, אינו מעז להיכנס שמה.

כשקרה לה מה שקרה, התחלה ולא יצא שבוע תמים לרחוב.  אחר-כך, התרחק ממנה לגמרי.  יהי רצון כאילו מתה עליו.

אבל שרה לא מתה ונדרי אבות לזרעם מופרים למפרע.

ומחסורו הלך וגבר וכוחותיו הלכו וחסרו.  ונוסף על כל אלה התחיל כואב בימים האחרונים ברגלו השמאלית.

ידע זקן זה זכות יתירה לעצמו להשתמש בדוקטור אורלוב ונכנס אליו.

בשורה לא נעימה הודיע אורלוב לשרה.  הוא מצא טוברקולוזה בעצם.  מן הצורך לנתח את הרגל.  אם יתרשל, יאחר זמן.  המחלה תתפשט בכל גופו, ואז – מיתה ודאית וקשה.

ולמות אין זקן זה חפץ.

חשב וחשב על הדבר ומצא שטוב לחיגר החי מן המת בשתי רגלים.

עמד והסכים.

אבל כאן מצא אורלוב עיכוב חדש.  כשבדק את לבבו, מצא, שאין שום אפשרות להרדימו, לא בכלורופורם ולא באתר.  המנה היותר קטנה תביא עליו שנת עולמים.  הוא יעץ אותו, מתוך יאוש שיסע לברך גדול.

לגלגו השכנים על אותו זקן:  יש לנו בעיר בית-חולים כזה שבאים אליו מעיירות אחרות, ואתה הולך לדרוש באיזה אורלוב עובר-בטל?

נכנס הזקן לבית-החולים.

שרה נכנסה אליו בכל יום לבקרו.  אורלוב לא שאל אותו לשלומו.  מיתתו היתה אצלו ודאית.

באחד הימים שבה שרה שמחה.  אורלוב הרגיש בדבר ושאל אותה:

"מה מצב אביך?"

"בריא.  חתכו את רגלו – וניחא."

"הרדימו אותו?"

"לא כלום.  הוא היה ער.  ראה מנסרים את רגלו, אלא שלא הרגיש שום כאב."

"שמא מעשה קסמים בדבר?"  מבדח אורלוב.

כל אותו הלילה הרהר אורלוב במקרה זה והחליט בדעתו ללכת לבקר את הזקן בבית-החולים.

למחר, כשנכנס לשם, מצא את חגית על עבודתו.  סמולינסקי לא היה אז בבית-החולים.  חגית קידם את פניו בקידה כמנהגו ובשמחה לא-מזוייפת.  הוא באמת שמח לראותו, זה כבר לא נפגש עמו.

אחר ביטויים נימוסיים וקצרים, שאפילו אדם כאורלוב לא יכול הינצל מהם, הציע חגית לפניו, שיסקור את בית-החולים על סדריו ומחלקותיו.  אורלוב קיבל את ההצעה ברצון.

הם עברו דרך יציע ארוך היוצא בשורה עקומה וסובב אל החצר.  שם נגלתה לעיניו מחלקה מובדלת ומרוחקת.  אורלוב בחר בה ראשונה.

זו היתה מוקצה לחולי-זימה.

אורלוב מצא את החדרים ריקים.  המיטות מוצעות, על הקירות תלויות תמונות, שמשכו על עצמן את עיניו.  הוא קרב לראותן.

בתמונה אחת מצא איש צעיר, שנשקע חטמו ופניו מלאים חטטיות אדומות וכחולות.

בשניה, נערה מקושטת, בעלת עיניים כבויות, וממכה טריה שעל לחיה נוזלת מוגלה ונופלת על גלוי חזה ובין חמוקי שדיה.

בכללן היה תוכן כל התמונות, או קריקטורות של אהבה מזוייפת או ציורים של כל מיני מחלה ומומים הרגילים לבוא על מי שמבזבז את כוחו המיני ומפקיר את עצמו לזימה.

משער דוקטור אורלוב, שצעיר בן שמונה-עשרה, כשהוא נכנס לכאן ומסתכל בתמונות, הרי הוא נעשה נזיר לשנה תמימה.

בפינת החדר מצא ארון של ספרים.  רובם עוסקים בתוצאות הנוראות של שטופי-זימה ובעצות מחוכמות, כיצד יתקן את דרכו זה שכבר נתקל באותו חטא ודש בו.

תמונות וספרים מצא גם ביתר המחלקות, ספרי כל מחלקה לפי חוליה, והתמונות לפי התוצאות הרעות, שאותה מחלה עלולה להביא על מי שאינו חי בזהירות ומזג יפה.

"הרי בית-החולים שלנו," מעיר חגית, "צריך להיות במידה ידועה לא רק מרפא לגוף, אלא גם תיקון לנפש."

לא שמע דוקטור אורלוב את הערתו של חגית.  שקוע היה בהרהוריו.  הרי כל אלו התחבולות נכנסו אצלו בתבנית אותו בית-החולים שהוא חלם עליו לייסדו.  מי נכנס ללבו, וגנב משם את כל זאת?

הוא בא לידי התרגשות מרובה, עד ששכח את עיקר ביאתו.

"כך-כך," משיח חגית כלעצמו, "כשיש לאדם פרנסה, הרי מוחו ולבו חפשים, ויכול הוא לחשוב, לחשוב, עד שהוא מעלה מסקנה הגונה."

חפץ היה אורלוב לצאת, ונזכר בזקן.

"במטותא, חגית, זקן אחד..."

"שחתכו את רגלו?"

"כך.. וכיצד?  השפעתם עליו אתר?"

"לא כלום."

"ואיך זה לא הרגיש בכאבו?"

"הדבר  פשוט.  הדוקטור המצויין שלנו, דוקטור סמולינסקי במשמע, איני יודע אם מעצמו חידש זאת, או שמא מצא זאת באיזה ספר חדש – תמיד הוא שקוע בהם כצפרדע במים – הוא זרק טיפות אחדות של קוקאין לבין איזו מחוליות השדרה, ומיד אבד כשרון ההרגשה לזקן זה.  הוא דיבר, שאל, ענה, ראה בעיניו כיצד מנסרים את רגלו ולא הרגיש כלום."

"ועכשיו?"

"עכשו הרי הוא בריא.  לתחילת החודש הבא ירקד כנגד הלבנה על רגל אחת."

"אבל עליך לדעת, דוקטור, לדבר זה צריך שיהיה בדוקטור לב, לב בריא.  שהרי הדבר בחזקת סכנה, שמא לא כיוונת את המקום יפה, ונמצא שנהיית שליחו של מלאך-המוות.  זהו שאמרתי, צריך לזה לב.  סמולינסקי שלנו הוא..."

הוא הרים כלפי מעלה שתי אצבעות, פירושו של הרמז נשאר סתום לאורלוב.

 

שלא מתוך שמחה שב דוקטור אורלוב לביתו.  הרהורים מרגיזים נדחקו ועלו במוחו.  מהרהר הוא, שמצבו הרעוע אינו מתיר לו להרחיב גבול ידיעותיו.  מהרהר הוא, שדורשיו מועטים ולפיכך גם נסיונותיו מקופחים.  ושוב מהרהר.  ושוב מהרהר הרהורים, שאינם נכנסים כל-כך ברור בגבול ההכרה שלו.

וכשהגיע לפתח ביתו, עמד ושהה רגעים מועטים, כאילו משהה הוא את עצמו על איזו מסקנה סבוכה.

גמלה בלבו הכרה ברורה ומרה, שרצצה את נפשו באופן נורא:

"דוקטור סמולינסקי הוא יותר אומן ממני."

 

כא

לשנה פייס הקדוש-ברוך-הוא את עיירתו הנעלבה.  אלה שמתו מרעב ומקור לא חזרו שוב, ואלה שנשארו זכו לראות בטובה.  השדות נתנו יבול רב.  השנה היתה שנת משא-ומתן.  מתוך שובע חזרה השמחה לבני-אדם, והתאוות הרגילות שוב ניעורו לרגש את הלבבות.  שוב נזכר "הצעיר שכבר נתבגר," סולומון קשטן, בכשרונו לפרוט על הכינור.  שוב נזכר הדברן קופר, שזה שנים הרבה, שלא זיכה את בני דורו בדרשותיו.  והקורספונדנט החשוב מר פדר, שכל ימי החורף היה יושב ופולט קינות על הרעב ולא הספיק להדפיסן, הרגיש ששנת השובע באה ושטפה את כל החומר שהיה לו לכתיבה.

ושוב אסיפה וקונצרט.  נזכרו גם סבלי העיר בחלומם, לייסד להם חברה.

שנת הרעב הביאה רבים מן הסבלים ההדיוטים לידי הרהורים ציבוריים קלושים:

בכל סכום ידוע של שנים, כפי שהזקנים שבהם זוכרים, לא יימלט שלא תחולנה בו איזו שנות בצורת ואיזו שנות רעב של כליה.  הרי שהרעב הוא דבר מוכרח, רגיל וקבוע, כימות חורף בכל שנה וכמו לילה במעת-לעת אחד.

בשנות רעב לא די שאין עבודה, אלא שגם צרכי אוכל מתייקרים.

כשהפועלים מקבלים מחיר עבודתם במידה זעומה, שמספקת בקושי למחיית היום, הם צפויים לאסון בשנות הרעב.

הרי הם תלויים אז בחסדי הגבירים שעשו עושר מעבודת הפועלים בשנות השובע.

הרי שהפועלים העניים לא נבראו אלא להביא את הגבירים לחיי עולם-הבא.

אם, למשל, נניח, שאחת לחמש שנים תבוא בהכרח שנת רעב, הרי שצריכים לשלם לפועל בשביל ארבעה ימי עבודה, מחיר של חמישה ימים.

החשבון ברור ומדויק.  ומי אשם בדבר?

"כאן אין את מי להאשים," מקמט פועל אחד מצח, מתיגע ומגמגם ואינו יודע לבטא את הרהוריו ברור, "כאן לא גביר אחד עושק פעולת פועל אחד.  כאן עדה אחת עלובה ועשוקה, ועדה אחרת מעליבה ועושקת.  כשאני אץ, למשל, לבעל-התבואה ומוריד לו ממחיר יומי, כדי שיקחני על מקומך, נדמה שאיני עושה רע אלא לך, ואיני מרגיש שאת עצמי אני מעליב."

התאספו הסבלים ובאו לפני הדוקטור סמולינסקי.

נוסדה חברה בין הסבלים בשם "עזרה בהדי הדדי."  נאספה קופת חסכון והוקצב מחיר קבוע לעבודה כפי החלטת ראשי החברה בראשית כל שנה.

קנאה העירה חברת "עזרה בהדי הדדי" בלב שאר בעלי אומניויות שבעיר.  הלכו ויסדו לעצמם גם הם חברה, או, כמו שסמולינסקי אומר, התרכזו לבריה אחת.

על-פי השתדלות לויט מתחילים וגומרים פנקסי החברות בפסוק:  "למען ציון לא אחשה."

הגיעה שעתם של הגבירים, שידאגו מעצמם לעולם-הבא שלהם.

אלה תולדות החברות שבעיר א.  מכאן מתחילה פעולתן המכריעה של כל העניינים הציבוריים שבעיר.

ומכאן מתחילה שנאתם של הגבירים לדוקטור סמולינסקי.

 

כב

דוקטור אורלוב קם בבוקר מתוך ליל נדודים, ולא הספיק לצאת עד שבאה מרכבת האציל מכסים מכסימיץ' לקחת אותו אל "החצר."  שמח דוקטור אורלוב על הזמנה זו.  יש בדעתו לשהות שם ימים יתרים.  מרגיש הוא בנפשו צורך באיזה שינוי-מצב.

הבוקר היה בוקר של קיץ.  הקמה עמדה בין פריחה וגמילה.  כפיפת קומתן של השיבלים לא העירה עדיין רגשי עצב בלב הרואה.  כפיפה זו היתה דומה יותר לכפיפת ילדות שובבות כשהן מזדייפות כזקנות.  רוח קל עבר ביניהן ודובבן.  דומה, שאותו הרוח מתיר לעצמו מעשה הוללות עם התמימות היפות הללו, אלא שהן מפרפרות לכאן ולכאן, מסרבות ומבריחות את עצמן מנגיעת זר;  ובין כך מתעקש זבוב פצרן אחד, חפץ הוא לשתות טל דווקא מתוך כליות השבולת היפהפיה.  מתנענעה הסרבנית התמימה לכאן ולכאן, כלום לא יועיל לה.

רעיונות אורלוב נסחפו בשבולת זו.  מחשבות שורצות בקרבו.

הרי שבלים אלו נראות חיות לעצמן.  אם תספר להן, שהן לא פרחו אלא מפני ששוורים חרשו ובני אדם זרעו, וכולם מחכים עד שתבוא עתן לקצירה, ודאי שתלגלגנה עליך.

והזבוב, יש לו פילוסופיה שלו.  בטוח הוא, שהשבולת לא פרחה אלא כדי להשקותו מטל הבוקר.

והאדם שוב מאמין, שהזבובים נבראו לעשות מהם תחבושות, השבלים למזון, והטל בשביל משוררים.

נפסקו רעיונותיו.  נזכר במסקנה, שעמד עליה בלילה, אלא שאין היא ברורה לו עכשו.  משתדל הוא להיזכר בה.

הכל בעולם חי, פועל ונפעל, שלא לרצונו.  הכל רוצה בעל-כרחו וטועה בעל-כרחו לחשוב שהוא עושה כך וכך, מפני כך עלה ברצונו.

לא, לא זוהי, שעלתה לו אמש במסקנה. 

כך.  עכשו נזכר.

אותה הבריה הענקית, העומדת-מסתתרת מחוץ להכרתנו ועושה היסטוריה, אינה מתפנקת ומשתמשת גם בבני-אדם מנוולים, במעשים לשם פניות מגונות, פרטניות.  מצרפת היא את כל הקטנויות, הארעיות לענין אחד גדול, ואינה דואגת כלל, שמא ייכתב הענין הגדול על שם פחות שבפחותים.

כך.  אבל מהיכן באה לו מסקנה זו?

ונפסקים שוב רעיונותיו בקטעים-בקטעים של הרהורים.  בית-הספר, חברות בעיר, בית-החולים, ועד שהוא מצרפם, עולה רעיון אחד קשה, כבד כעופרת, מסובך כקוצים, כווה כרצפה, ומגרש את הכול וממלא את חללו של הלב:

"דוקטור סמולינסקי הוא יותר ידען ממני."

בין כך הגיע ל"חצר," נכנס לבית ונתקבל שם בשמחה מתוך דאגה.

"מה קרה פה?" שאל אורלוב בחרדה.

ולא קרה שם כלום, אלא שהבת-יחידה שלהם, העלמה מריה מכסיבובנה, חוששת בידה.  מרגישה היא כאב סתום ומרגיז.  התיאבון סר ממנה לגמרי;  ובכללה היא מרגישה את עצמה במצב לא ברור, מדכא ומעציב.

אחר הרבה בדיקות, דרישות וחקירות, בא אורלוב לידי מסקנה, שנבהל מפניה.  פניו הלבינו ועיניו קמו.

"מה בקטריה זו חפצה ממני, שהיא רודפת אחרי?"

בריה קטנה וטוברקולוזה שמה, שאינה מבחינה בין סבל-זקן, כאביה של שרה, ובין שושנה פורחת, כמריה מכסימובנה.  אורלוב מצא עקבות אותה הבריה בעצם ידה של עלמה זו.

האם האומללה הכירה בפניו של הדוקטור, שמצא בבתה איזה דבר מעציב, איזה מחלה מסוכנת.  וכאן נזכרה, שלפני שש שנים חלתה בתה.  צביה נספחה אל ערפה.  דוקטור אורלוב ריפא אותה במה שריפא.  אך לחשנית אחת שבכפר אמרה לה אז, שאם לא תשתמש בלחשים, תיכנס המורסה בתוך העצמות, ואחר איזו שנים (כמדומה שאמרה בדיוק שש!) תביא עליה מכאובים רבים ומסוכנים.

היא סיפרה כל זאת לדוקטור, ושאלה אותו בלב נפעם, אם יש ממש בחשש זה.

דוקטור אורלוב ביטל את חששה, ובלבו אמר כלום מה חסר פה, אלא שתספר אומללה זו את  הדבר לסמולינסקי והוא ודאי שיקיים את השערת הלחשנית, ובלבד שיבאיש את שמי בחצר מכסים מכסימיץ'.

צריך היה להגיד את הבשורה המרה להורים האומללים – והגיד.

הוא חזר מדעתו להשתקע שם לכמה ימים ושב בו-ביום לביתו.

הוא אינו יכול לזכור ברי, איך נתגלגלה שם השיחה.  כוח הזכרון בוגד בו בימים האחרונים.  כמדומה, שיעץ אותם לנסוע לחוץ-לארץ.  כמדומה, שהם שאלו אותו לבית-החולים של סמולינסקי, ואפשר לא.  אפשר, שהוא-גופו הקדים ואמר עליו מה שאמר ואינו זוכר ברור, מה אמר, כמדומה, שקרא עליו "מדיח קרביים."

הוי, כמה מגונה מבטא זה.  מאוצר המלים של חגית הוא זה.  לא.  לא הוא שאמר כך, אחרים אמרו, והוא הניע בראש.

ואף-על-פי-כן הוא זוכר, שאמר איזה דבר מגונה.  שעשה איזה דבר מגונה.  מרגיש הוא בלבו איזה רגש משונה, איזה שבר, איזו חטטה.

"הי יתושים," הוא גוער בהרהוריו, "עזבוני!"

ומפנה הוא את לבו אל היער שלפניו, אל הקמה העליזה, ושוב מתרוצצים במוחו מחשבות וקטעי מחשבות, וכמו תולע ארוך זוחל וכורך את לבו ברעיון סוחב וכווה:

"דוקטור סמולינסקי הוא יותר ידען ממני!"

משנכנס לעיר, נראה לעיניו בית ושלט ארוך וצר תלוי עליו לרוחבו.  נסחב מבטו בכתובת שעל השלט.  האות הראשונה "א" נראה לו עקומה, תלויה.

רעיון תמוה נדחק ועלה במוחו.  אינו יכול לכבוש את עצמו שלא יצחק על הרעיון.

הוא רמז לרכב, שיעמיד את הסוסים, הכניס לתוך ידו מטבע, הצביע לו על פתח הבית והוסיף:  "מן המובחר."

הרכב נכנס ויצא, ומתוך קרבת-דעת וגסות-לב, שלא הרגיל בה עד עכשו, מסר ליד הדוקטור בקבוק יין-שרף.

"כך-כך," הרהר הרכב מתוך חיוך וקריצת-עינים, כששב לסוסים, "אצל מלאך המוות, אצל האשה ואצל ה'מונופוליה' הכל שווים."

נכנס דוקטור אורלוב לחדרו בביתו, קרא לפניו את שרה, וציווה להביא כוס.

לא נראתה לו יפה הכוס שהביאה.  "כוס גדולה כאותה ששותים ממנה חלב – הביאי."

שרה החליפה את הכוס, ואורלוב מזגה לו גדושה.

ראתה שרה והתחלחלה.

"אלכסנדר אניסימוביץ'!  מה אתה עושה?"

"מה אני עושה?  פתיה, שמא אני קוצץ אברים?"

"אבל מידה כזו?  אינך רגיל, היא תזיק לך."

"הי, הי, הלא על זה אנחנו דוקטורים."

נזכרה שרה שגם סמולינסקי, שהזהירה אותו על התוצאות הרעות ממנהגו בה, הניע ביד ואמר גם-כן:  "הלא על זה אנחנו דוקטורים."

כשנתרוקן הבקבוק, הרגיש דוקטור אורלוב בגופו חום נעים ומבדח, שמעולם לא הרגיש דוגמתו.  כמדומה לו שנעשה גדול ממידתו, קל ממשקלו, עיניו האירו יותר.  נעים לו מאד לשבת על מקומו, לבלי הניע בשום אבר, ושהכל יעבור ויסחור סחור-סחור.  מחבק ומנשק היה את העולם כולו ובלבד שיקרב אותו עולם אליו, אל שפתיו, והוא ינוח לו על גבי נקודה אחת.

לדבר יש לו תשוקה גדולה, צורך גדול, שאינו יכול ואינו חפץ להלחם בו.  דיו שהוא לוחם כל ימיו בצרכיו ונטיות ארעיות שבלבו.  הוא יצא עכשו מתוך ארבע אמות מצומצמות וחולניות, התעלה מעל לכל אותה המציאות המסובכת מ...  מחוקים ענקיים ומעשים גמדיים.  קטנויות.  הרי הוא עכשו אדם לעצמו.

"הי, שרה, שרה.  הבל וריק.  חושבת את, שהכול נעשה לרצוני ולר...  ולרצונך?  שטותא.  הוא...  הוא...  הוא הכול.  שאלי אותו."

"את מי?" שאלה שרה מתוך חרדה.

"את מי?  חי-חי-חא.  את זה, שעומד מאחורי הכרתך.  התופסת את את הענין?  בריה זו אינה מפונקת כלל.  מדם מעופש היא משפרת חכליל ללחיים, כדי להלהיב לבות רווקים.  מטיט ובצה היא מצמיחה שושנים משכרות.  ותמ...  ומתעלולי בני-אדם קטנים, זעירים, חטאנים היא מפצ...  מצרפת ומ...  ומביאה גאוה לעולם.

"כסבורה את שדוקטור סלמנסקי, כשחטא – מרצונו הטוב חטא?  לא.  שוב אותה הבריה.  צריך לה לאותה הבריה רגל של סבל זקן – הולך סמנלסקי וחותך.

"צררריך לו שיחטא, הולך הוא וחוטא.  כסבורה את, פתיה, כשכשיהי צריך לאותה העריצה, שאחטא, אני אעמוד כנגדה?  אמרוד בה?  ומפני מה למששל שתיתי יין-שרף?  מפני כך רצוי לאותה האכזריה.  שתי שרה, גם את.  צריך לה לאותה העריצה שתשששתי."

שרה התחלחלה, ברחה לחדרה, ויבבה ביבבות כבושות, שלא להעיר את הקטן משנתו.

אחר שעה קצרה נכנסה שוב לחדרו, ומצאה אותו שוכב על הרצפה באופן מגואל ושוקע בתרדמה של שכרות.  הציעה לו מיטה, כרעה על ברכיה, מחתה את הלכלוך שעל שפתיו, ומקור דמעות חדש נפתח מעיניה.  דומה היה לה שספר-תורה נפל מתגולל על הקרקע.  בכל כוחה הרימתהו והשכיבתהו על המיטה.  שהתה אצלו קצת.  גחנה ונשקה לו במצחו.

זו לא היתה נשיקת אשה לגבר.  לא את אורלוב – את הנרדף, את הצדק העלוב נשקה ותפייסהו.

יושבת שרה ומהרהרת הרהורים בודדים.

יותר מחמש שנים היא יושבת בכפיפה אחת עם אדם זה, ורגש הנשים שלה לא נפגע אף פעם אחת לא בהכרה קלה ולא במבט גס.

ומהרהרת היא במה שמשיחים ברחוב על אורלוב וכמה כבוד נוהגים בסמולינסקי.

ומרגישה היא לחץ בלב.  הסוד מעיק עליה.  חפצה היא לקום, לצאת ברחובות ולהכריז על עצמה, על בנה, על סמולינסקי.  האמת!  האמת!  היא תכריז על האמת בכוח גדול עד שהכול יאמינו.

היא כיבתה את הנר וישבה על מיטתו, שקועה בעצב וזולגת דמעות.

לבנה פגומה הסתכלה דרך החלון, ונדמה שגם היא עלובה.  קמה שרה מתוך אנחות ונכנסה לחדרה לישון.

 

כג

הטבע חגג את חג האביב, ובית-הספר שבעיר א. חגג את חג הבחינות,שחל לו בשנה זו בין פסח לשבועות.

ברם חג הוא יום זה תמיד לתלמידי בית-הספר שבעיר א.   אין הם יודעים בצער הבחינות, שתלמידים אחרים נידונים בו, מפני שאין הם מחוייבים לזכור ולשמור במוחם סכום ידוע של תשובות על סכום ידוע של שאלות, בסידורן, בהצעתן ובמלותיהן.  אין הם מחוייבים להיות זהירים, שלא תאבד חס-ושלום מלה אחת מזכרונם.  מפני שבבית-ספרם אין קביעות נוהגת בשאלות ותשובות.  יודע המורה על פי נסיון, שאותה השיטה הנהוגה, שהמורה מקבל על-ידי הפוסטה פתקה של שאלות סגורה בחפיסה, שסידרן איזה משגיח בריחוק מאה פרסאות, אינה מועילה אלא להרבות הדיוטים בין הזוכים ולקפח תלמידים, שידיעתם עמוקה יותר מכפי להתרכז על איזו שאלה.  התלמיד אינו גרמופון, שיענה לך רק את אשר תשים בפיו.  מורה חי ופיקח, כשהוא עומד על תלמידיו ומסתכל בתוכם, יודע הוא באיזו שאלה יבחר להעמיד את התלמיד על חזקתו.

אין התלמידים יודעים שם את דאגת הבחינות, כעין שמא ייכשל ויישאר לשנה הבאה, מפני שכל עצם הבחינות אינן כדי לעמוד על ידיעותיו של התלמיד כי המורה הרגיל שנה תמימה אצל חניכיו, כבר בקי הוא במדרגת ידיעתם.  כל עצם הבחינות אינן שם אלא להמציא עונג לתלמידים.  זהו להם מעין אשכר וחטיבה.  יום יום ולקחיו, יום יום ופרקיו.  הדעת נקנית לשיעורים קטנים, קימעה קימעה.  כדאי להראות לבנים פעם אחת בשנה על כל אותו ההר שטיפסו עליו.

דבר הגון תיקן דוקטור סמולינסקי, שמשך אחריו הרבה תקנות טובות.  למועצת בית-הספר נבחרו רק מעניי העיר.  אפילו גביר אחד לא נמצא ביניהם.

הגבירים מספרים אחריו, שהוא עשה דבר זה כדי לקנתרם.  קרוב להאמין.  הרי הם התחילו בימים האחרונים לקנתרו שלא בפניו.  אבל אין בכך כלום.  התוצאות הרצויות באו בין כך ובין כך.

אותם העניים דנו בעצמם כך:

כל אותן הפרוגרמות הקבועות והבחינות הקשות אינן מועילות, אלא שייחשב בית-הספר לטיפוס מאושר, כדי שיוכלו התלמידים להיכנס אחר-כך לגימנזיום, וגם להפחית את שנות עבודתם בצבא לשנה אחת.  זהו חשבון לעשירים.  אבל אנו, אין אנו שואפים כלל שיהיו בנינו דוקטורים.  לא כל דוקטור זוכה להיות כסמולינסקי.  שמא יהיה אחד מבנינו מוכשר לזה ורצונו יהיה בכך, יכבוש לו מעצמו דרך לאותו הגימנזיום.  ובשביל שנה אחת של עבודה בצבא אין כדאי להרבות כל כך להוציא את כוח הילדים ואין כדאי להקריב בשביל זה את החינוך היהודי.  מוטב שיהא תלמוד-תורה שלנו טיפוס לעצמו.

והרחיבו בזה גבול למורה, שיברא לו סדר-לימודים כטוב בעיניו.

הרוויח המורה אנרגיה רבה אצל הילדים, שלא הפסידו אותה ללימודים יבשים יתרים ושאלות ותשובות טפלות, וביטול חיי ימות השנה בשביל יום-הבחינות.

הרוויחו גם שעות יתירות ביום, ואותן הקדישו לשתי מחלקות שנפתחו אצל בית-הספר, מחלקה לחרשות, ומחלקה לחינוך בעבודת הגננות.

יותר מכל זה הרוויח המורה בחינוך הלאומי והמוסרי.  חפשי היה המורה בנידון זה, והרבה עסק בו.  האטמוספירה של בית-הספר היתה אטמוספירה יהודית.

אותו המורה לא השקיע את עצמו הרבה בשאלות"מהות היהדות," והסתפק רק בנטיות שהיו ברורות ומסויימות לו כקבועות וכלליות אצל היהודים.  יודע אותו המורה, שבסקרנות ותשוקת-הדעת לקחו היהודים תשעה קבין.  ואין חילוק אצלו בין אם נראו כבר סימנים של אותה הנטיה בישראל בימי עזרא, בימי חזקיה, במעמד הר סיני, או לא.  דיו, שעכשיו כבר ישנה.  ולפיכך השתמש בה, אמצעי לחבב את השפה על הדור הצעיר.  הידיעות הנוגעות למלאכות החרשות והגננות למדו התלמידים בשפה השלטת, ושאר ידיעות העולם והטבע למדו בשפת-עבר, עד שתשוקתם לדעת חיבבה עליהם גם את שפת הדעת.

חג כפול ומכופל היה יום הבחינות בשנה זו, מפני שאז היתה השנה החמישית לקיומו של בית-הספר.  הוא הוציא את תלמידיו הראשונים גמולים לעולמם.  זה היה מעין חג ביכורים.

בעיר התחילו מספרים בצעיר יוסף מגיס, בנו של גדיל מגיס.  אומרים עליו שהוא המצויין והמובחר שבכל התלמידים.

גדיל מגיס כבר שמע זאת ולגלג בלבו על המועצה והחינוך, וקרא עליו למפרע:

"פרופסור לעשיית צפרניים, אינז'ינר לחפירת קברים, רוקח לתיקון חרוסת," וכיוצא בכינויים הרגילים אצלו.

בבוקר של אותו יום השכים והודיע אף-על-פי שאיש לא שאלו לזה:  "אני לא אלך לבחינות.  לא אני הכנסתי את התנא הזה לשם, ולא אני מחוייב להוציאו."

אבל לא עמד גדיל בדיבורו.  לשעת הבחינות עמד בזווית אחת שבאולם הבחינות והביט מתוך עין אחת על כל הנעשה שם.

מגיס הצעיר הצטיין בכל שנות לימודו, ויותר מזה בשעת הבחינות.  ידיעותיו נמצאו רחבות ועמוקות בכל מקצועות לימודיו.  הוא עמד על בימה עשויה לדבר ועיני הכול הביטו אליו בחיבה, ברגשי כבוד וקנאה.  גדיל השקיע בו את עיניו.  חיוך רחב השתרע על פניו, הלבין שניו, קימט לחיו, ועשה אותו יותר משונה, אבל יותר מושך.  דומה היה, שהוא בוכה וצוחק בעונה אחת.  הוא היה שקוע כל-כך בראות עיניו, עד שלא הרגיש כשקרב אליו דוקטור סמולינסקי ולחש לאזניו:  "ה'אך-בראש' שלך הוא ידען גדול!"

כשחזרו דוקטור סמולינסקי וחגית לביתם, נטפל אחריהם גדיל מגיס.  הוא הלך אחריהם מחריש, וחיוכו המשונה קפוא על פניו.  נזדמן לקראתם מי שהיה בעל-הטכסא של העיר.

זה היה אדם בעל-מסחרים רבים קבועים וארעיים, ואת הטכסא היה חוכר לא לשם ריווח אלא לשם מצווה, לטובת צרכי הציבור.  מתנצל היה בכל שנה, שהוא מפסיד אצלה הרבה כסף, וחפץ למשוך ידו הימנה.  אלא שלפעמים על-פי בקשת מקורביו, ולפעמים פשוט להכעיס גביר אחר, שיצא כנגדו להוציא את המצווה מתחת ידו, נשאר בעל-טכסא גם להבא.

אך מיום שעברה הטכסא לרשות הקהל על-ידי דוקטור סמולינסקי, נסתלקה מעליו זכות הרבים וסרה מעליו ההצלחה.  בעיר כבר מתלחשים עליו, שהוא קרוב לשמיטת-כספים.

נזכר דוקטור סמולינסקי, שיש לו אליו תביעת גמילת-חסד של איזו מאות רובלים, עמד ותבע הימנו.

הלז חשב קצת בלבו, ובא לידי מסקנה מחוכמה:  אם לא יכריז בעצמו על שמיטתו, לא ידעו מזה מלוויו לעולם ולא יהיה לדבר קץ.  גמר בדעתו להתחיל מן הדוקטור.

"חוב אתה דורש ממני?"  התחיל מתוך כעס, "אילו היה לי כסף הייתי בוחר לפרוע למלווים אחרים משאפרע לך, גזלן, עריץ, עוכר ישראל.  מי אשם בעניי, אם לא אתה, אתה, עוכר עירנו בתקנותיך, ב...  ב...  בחידושיך?  כמה גבירים נתדלדלו מיום שבאת לכאן?  ארור אתה."

הוא עמד ושפך תשעה קבין חרפות על סמולינסקי.  חגית התכווץ והביט לארץ.  חולשה יש בו לאותו דבר.  מתיירא הוא מפני קטטות.  הוא לא הקניט עוד איש מעולם.  מגיס הלך ועבר את בני לוויתו, ולא שמע בכל אותן הקטטות.

הדוקטור שמע, ספג בזיונות ונפעם עד שלא יכול להשיב דבר.

כשנכנסו שלשתם לבית הדוקטור, ישבו סביב לשולחן.

דוקטור סמולינסקי החריש, קימט מצח, ובאחרונה חייך וקרא.

"שדים ושחת.  הלא...  הלא תענוג נפלא הוא כשמבזים אותך על...  על שעשית דבר טוב."

"אמת, אמת, דוקטור," מסכים חגית, כשיש לאדם פרנסה, הרי...  הרי...  כיצד אסדר לך את הדבר."

"לא, לא," מפסיקו סמולינסקי, "אתה, בעל-מוח קטן כצפורנו של עכבר, אינך מבין, אינך מרגיש.  מה דעתך, מגיס?  הלא 'אך-בראש' אתה לפעמים."

גדיל הסתכל לתוך אוירו של החדר ומחייך:

"אשרי אדם, שיש לו איזה דבר ששייך לו, כלומר, ששייך לו ושאין אצל אחר כזה."

צחוק התפרץ מפיות המסיחים.  "חכמה נפלאה גלית, מגיס.  הוי, אך-בראש, כמדומה, שהוא מבושם."

גדיל נעלב במקצת, שלא כמנהגו.  הוא עורר על עצמו את הכרתו.  "הריני באמת חצי-שוטה היום, שדים ושחת!"

הוא קם ויצא לו.

 

כד

כשקם אורלוב בבוקר ונזכר באשר עבר עליו אתמול, השתקע בעצבות וכעס על עצמו, שבא לידי חולשה כזו.  חפץ היה לשאול את שרה, כיצד התחיל הדבר וכיצד נתגלגל מתחילתו ועד סופו, אלא שנתבייש.  הריקניות שהשכרון משאיר אחריו בלב, ליאות העצבים, הבאה בעקב התעוררות נפרזה, הביאו אחריה עינויי-נפש, טשטוש המציאות, קלישות הכרת העתיד, שקיעה יותר מדי בעבר.  זוהי החרטה הארורה.  האוכלת את הלב, כרימה בבשר החי, ומכלה את האנרגיה לגמרי, ואשר החכמים עמדו על קלקולה וקראו עליה "רשעים מלאים חרטה" – כל אלה הצטרפו יחד והשפיעו על אורלוב השפעה מדכאה.

לבסוף התגבר על חולשתו.  הלאה החרטה.  מצד אחד הרי כל מה שקרה, היה לטובתו, כדי להעיר אותו על עצמו.  מי יודע, באיזו בצה היה יכול לטבוע, אלמלא מאורע זה, שבא עליו כעין אזהרה מגבוה:  בן- אדם, התחזק, התרומם מעל לפרטניותם של הגמדים הללו השורצים פה מתחת.  מה לך ולתהילתם ולקלונם.  מה לך ולהצלחתם הרגעית.

החלטתו זו החזירה אליו במקצת את המרצתו.  תקוה חדשה נולדה בלבו.  כשיגדל קצת עזרא הקטן, יעתיק דירתו לעיר אחרת, ויוציא שם לפעולות את מחשבותיו.

מאמין הוא, שכל מה שעלה לו כאן, אינו אלא הנסיון הראשון, שלעולם אינו עולה יפה.  "ובעצמו של דבר מה הייתי סבור, שרעיונות נשגבים כאלה יעלו לי מתוך הנסיון הראשון, בלי שום מכשולים?"

שרה היתה שמחה שלא דיבר עמה הדוקטור כלום בכל מה שאירע לו.  משתדלת היא לשכוח את הכול, אלא שרוגז חדש קפץ עליה, "עזיא הקטן," כמו שהיא קוראת לו, התחיל מצערה בשאלות.

"אמא, מה זה 'ממזר'?"

ופעמים, שהוא פונה ושואל:  "אמא, מה את לאבא?"

"מפני מה כל האמות שרויות עם האבות בחדר אחד, ואת בחדר מיוחד?"

מתרחקת שרה ברגעים כאלה.  פעמים היא מסמיקה, פעמים היא בוכיה בחשאי.  ומשתתק הקטן לכמה ימים בשאלותיו.  מרגיש הוא בהרגשת-ילדים, שאין הוא צריך לשאול שאלות אלו.  טומן הוא אותן לפי-שעה בלבו, מתקשה למצוא עליהן תשובות מעצמו.  מתקשה-מתקשה, עד שהוא פונה שוב אל אמו.

 

תקופת הקיץ עברה.  הצפרים הנודדות הצטברו כבר, ומחנות-מחנות יצאו להן לדרום.  הפרחים העקשנים ביותר, המתכוונים בפריחתם דווקא לסוף-סופם של ימי האסיף, לא עמדו עוד בפני הבליה.  השדות הפסידו את חינם, והתלמידים התחילו מתגעגעים על בית-הספר ועל לימודיהם.  שם ימצאו את הפרחים היפים ואת הצפרים העליזות, עודם חיים בספרים.

התחילו הלימודים בבתי-הספר.

מחשבה טובה חשב אורלוב.  עמד והודיע לעזרא הקטן, שכבר הגיעה לו עונתו להתחיל בלימוד.

הקטן קפץ מתוך שמחה על ברכי אורלוב, ועלה ורכב על כתפיו.  שאורלוב קם ועמד כנגד הראי ונהנה מן התמונה המורכבת, שנשקפה משם לעיניו.  הביט וצחק בפה מלא.  שרה, לא יכלה לעמוד ברוב טובה, התרחקה לתוך חדרה ובכתה מתוך שפע עליצות.

משנן היה אורלוב לעצמו כל הימים, שהוא-גופו יעסוק בחינוכו של עזרא.  אך כשהגיעה השעה הטובה, ראה פתאום שההתחלה קשה כל-כך.  הן אמנם יודע הוא את מסקנות כל מאורי החינוך והפדגוגיה, ואף-על-פי-כן אינו יודע, כיצד להתחיל.

"כל ההתחלות קשות" פותר הוא לעצמו, וחושב מחשבה ליכנס לבית-הספר העירוני.  אומרים, שהמורה המשמש שם הוא אדם הגון.  ודאי שיתקנהו בעצה טובה.

כיוון את השעה ונכנס לשם.

השעה היתה שעת הפסקה.  היום היה שחון וצח.  התלמידים התלקטו חבורות-חבורות וטיילו בגן הרחב, שמסביב לבית-הספר, בין העצים שעליהם נושרים.  הנערים החיינים טשטשו בזיזם ובעליצותם את רושם הבליה והעצבות שבגן.  דומה היה, שגם העצים מתנחמים בחברתם של אלו, ומתחילים  מאמינים שוב בכוח ירקם הקלוש.

אורלוב הרגיש, שנכנס בתוך זרם של רעננות.  כוחותיו הנרדמים ושאיפותיו הקרושות התעוררו בו.

זהו עולם לעצמו.  נבדל מכל אותו העולם הבלה ומבלה.  אי פורח בתוך ים של טיט.  זהו עולם התמימות והרעננות.  זרם חי הולך וזורם לו למרחק נעלם ונסתר – אל העתיד הוא זורם.

אזניו נמשכו אחר שיחות הילדים.

הוא הסתתר בצל עץ ענף ומסובך, כדי שלא יראוהו ושמע בשיחותיהם.

"בבקעת הירדן נטה לו ערבי אוהל לשבת וגדרות עשה לצאנו.  עבר עליו יהודי זקן ואמר לו:  אל תעמיק, ערבי, את יתדותיך באדמה.  מהר אבוא  לבנות לי דביר במקום הזה.

הביט אחריו הערבי, והיהודי הלך לו.

פגש בישמעאלי, כשהוא חורש לשעורים ונוטע שזיפים.  אמר לו היהודי:  אל תעמיק, ישמעאלי, את מחרשתך בבטן אדמתי.  מהר אבוא ואזרע לי פה ארז ואטע לי זיתים, תמרים ועצי-גינוסר.

הביט אחריו הישמעאלי, והיהודי הלך לו ובא עד להרי הלבנון, פגע בצייד, כשהוא מפשיט צבי, אמר לו היהודי:  אל תשחית, הצייד, את העור.  מהר אבוא ואכתוב עליו תורה חדשה לכל העמים.

הביט אחריו הצייד והיהודי הלך לו.

פגש באדומי בונה בית-מסגד.  אמר לו היהודי:  אל תגביה, אדומי, גבוה גבוה את הפעמון.  מהר אבוא ואקים פה מקדש לכל באי עולם.

הביט אחריו האדומי והיהודי הלך לו.

לימים קם הצייד על הישמעלי, הרגו ולקח את מחרשתו ואת נטעיו.

והצייד הלך ביער לצוד גורים חיים, קמה עליו הלביאה וטרפתהו.

נסה בתו של הצייד לערבי והביאה לו נדוניה עור הצבי.

הלכו ובנו להם בית אצל המסגד.

התגנב אליהם האדומי בלילה לגנוב את הונם.  נפל הפעמון עליהם, הרג את כולם וגם הפעמון התפורר.

ולעתיד לבוא..."

לא שמע אורלוב את סופו של הסיפור, מפני שנתגלתה פתאום לעיניו הטבלה שעל בית-הספר והתחיל קורא:  "נוסד על ידי מרדכי בן ליב דוקטור סמולינסקי."

חייך לעצמו חיוך של אונס ואמר:  "חבל שלא הוסיפו פה גם את שמו של הפרטן, הדברן והכתבן.  ובאמת מפני מה לא יקרא הדבר גם על שם חגית וגדיל מגיס?"

צחוק-פראים התפרץ מתוך פיו.

הרכין ראשו כמנהגו, והפקיר את מוחו ולבו להרהורים.

ושוב נזרקה מפיו אותה המסקנה שכבר עמד עליה:

אותה הבריה, העומדת מאחורי הכרתנו, אינה מתפנקת כלל.  משתמשת היא לצרכיה בגמדים, בפרטניות, בחטאים ופשעים עד שמוציאה דבר לתיקונו, ומוסיפה לוח אחד לספר ההיסטוריה.

הוא הפסיק פתאום מתוך הליכתו, עמד בקימוט-מצח וכונן מבטו לנקודה אחת שבאויר, כאילו רודף הוא אחר איזה רעיון, שעבר והזיז את מוחו ופרח לו.

וספק גדול נולד בלבו, שהוא מזעזע את כל נימיו.

שמא כל אותם הענקים ההיסטוריים – מי יודע –  שמא אינם אלא מיני דוקטור סמולינסקי, שבאו לבקש פרנסה, ונסתבכו בין דברנים, כתבנים, נקרנים, וההיסטוריה הוציאה את שלה, והפקירה להם פרשה אחת בכתובים?

מי יודע כתרו של מי נשא ליקורגוס?  סולון?  יוליוס קיסר?

שמא כל אותם החשבנים...

מי יגלה שמות כל אדירי הפעלנים, שהרו והביאו לעולם מחשבות מקוריות ומעשים ענקיים, וההיסטוריה לא מצאה צורך לקרוא את הפעולה על שם הפועל?

שקר, עוול, חמס, שוד.  הוא חושד בכול.

צרה נעשתה לו העיירה.  לברוח אל השדה הוא חפץ.  לצאת.  להיחלץ מכל אותה הערבוביה.

וכשעבר על הבית, ששלט ארוך וצר תלוי לרחבו, הרגיש פתאום בלבו מציצה, צביטה, שאינו יכול לעמוד בצערה.  נתרוקן הלב מתוכו, ותובע מילוי.

הוא נכנס לשם מתוך צחוק והנעת-יד, וחזר משם ובקבוק יין-שרוף בכיסו.  בפעם הזאת לא הלך לביתו, אלא יצא מחוץ לעיר, ובא אל החורשה.

גרף לעצמו קופה של עלים נושרים ותיקן לו מושב.

השיקוי נכנס למקום שנתבקש ומילא את הריקנות.  נעשתה דעתו זחוחה במקצת.

השמש היתה לשקוע ושלחה בעד הענפים קווים דוקרים ומרגיזים את העין, כאלו הם שליחים טובים להזהירהו.

הוא החזיר פניו מן השמש מתוך הקפדה, ושוב הגיש את הבקבוק לפיו.

והוא חפץ לדבר:

בעיקרו של דבר, הרי מקום זה ידוע לי.

עלים נובלים?  מה בכך?  בידוע שהעצים משילים.

עצים?  נו, עצים, הרבה יחד, הרי זה חורשה.  טובה לטיולים.  כגון אלו.  שהייתי מטייל עם...  עם....  מה שמה?

עכשו אינה קרואה שוב רוזה.  רוזה מתה, וההיסטוריה לא מצאה צורך לתת קיום לשמה.

מגיש הוא שוב את הבקבוק לפיו.  אותה המציצה שבלב מטרידה.

"נו, ובכן.  הרי הכול הבל.  שמח בחור בילדותך.  הריני בחור בנאמנות.  אלך ואחטא.  בנאמנות, אחטא.  ההיסטוריה תקים מצבת-זהב על קברי."

"הרי הבקבוק ריק.  הלאה, יצר חרס.  אין ההיסטוריה מוצאה בך חפץ.  לחטוא אתה יודע?  הוי, עצים, אילנות, חיות-רעות!  'לחטוא אני חפץ!  אללי' צעק בקול, 'למדוני לחטוא!  איך חוטאים?  כיצד חוטאים?  כיצד, כיצד, כיצד?"

והוא התפרץ בבכי.

כשחזר הביתה, כבר חשך היום.  הוא עבר על בית-הספר, עמד והוריד את השלט, והוסיף עליו בעט-העופרת שבכיסו:

"הצדיק המפורסם, הפרטן הצעיר מוהר"ר סולומון קשטן".

"הגאון הדברן, הנביא שבדורו, כבוד שמו ר' בעריש קופר."

"הפיטן המשורר על העצים ועל האבנים הרב ר' גדליה פידר."

ולבסוף סיים:

"קלון לאותה הבריה הענקית, ששכחה שמות עיקריים.  תהי לה זאת לדראון עולם."

וקודם שנכנס לביתו, עבר שוב על אותו הבית, ששלט ארוך וצר תלוי לרוחבו, והזדיין עוד בבקבוק אחד.

 

ברוב עמל עלה לה היום לשרה לישן את עזיא הקטן.  הוא הטריד אותה היום מאד בשאלותיו הרגילות.  חפץ הוא לדעת, מה היא לאבא?  מה אבא לה?  מפני-מה היא יושבת בחדר מיוחד?  מפני-מה היא "מאתמת" את אבא ואבא "מאתם" אותה?

והיא משתמטת מתשובות.  קצת גערה בו, קצת השיאה אותו לענין אחד.  ופתאום הוא בא לידי רגזנות של ילדות, ובבכי הוא זורק מלים מתוך פיו:

"אלכסנדר אניסימוביץ' אינו אבא שלי."

"היכן אבא שלי, אמא?  הבי לי את אבא."

לא יכלה שרה לעמוד בפני בכיו.  נדמה לה, שנפש-עלובה זו המתחילה להרגיש בעלבונה, עלבון שאין לו פיוס לעולם, שנפש עלובה זו טוענת עליה ומאשימה אותה לפני איזה בית-דין.

היא הביטה עליו מתוך יאוש וכאב-לב ונבהלה.  הקטן נתן בה שני מבטים תבעניים.  אין בדעתו להסירם מעליה, עד שתתן לו תשובה.

לשקר לפניו לא יכלה ברגע זה.  ולהגיד לו איזה דבר היא צריכה.

"כשתגדל, אגיד לך את הכול," נזרק מתוך פיה.

"ואימתי אגדל?"

"אני-גופי אזכירך, ביום שתהיה גדול."

נאנח הילד, פסק את בכיותיו ושכב להמתין עד שיגדל, ובין-כך נשקע בשינה, ולשרה היתה קצת רווחה.

כששמעה את אורלוב שב לחדרו, שמחה בלבה על שנתאחר היום ולא מצא את הילד בשעת בכיו.

"שרה, יקירתא," נשמע קול מן החדר.

חשוד נעשה אצלה הקול.  היא נכנסה מתוך בהלה וסקרה סקירה אחת עליו ועל הבקבוק שבידו, והרגישה בכול.

"המצאה חדשה, שרה.  שוב אין צורך לאדם בכוס.  אומרים, שזוהי המצאת איזה חכמן ששמו דיוגינס.  אבל שקר.  כל מה שכתוב שקר.  אותה הבריה הענקית שהיא שקרנית, מקפחת שמות הממציאים, וכותבת על מקום איזה דיוגינס, סמולינסקי, קשטן.  שתי, שרה, מתוך הבקבוק.  השתמשי, פתיה, השתמשי בהמצאתו."

שרה ספקה כפיים ויבבה בדמעות.

"שטיא, בכיה זו למה?  הכול שקר, אני אומר לך.  אין כלום.  אין נפוליון, אין דיוגינס.  אין בן עמרם, אין מרים, אין רוזה."

קולו התחיל יוצא בשברים.  ההתיפחויות סתמו את פיהו.

שרה הבינה לבכייתו וחמלה עליו.

"הי, שרה, שרה.  רק הח...  החוטאים זו-כים אצל אכ-זר-רי-ה-זו.  הוי, לחטוא אני חפץ.  בנאמנות, אני חפץ לחטוא.  למדיני לחטוא, שרה."

חיוך עצב נדחק ועקם את פני שרה.

"מי שחפץ לחטוא אינו מכריז על עצמו," הרהרה בלבה.

הוא קם על רגליו והתחיל פוסע בשורה עקומה, וידיו פרושות ומרפרפות ככנפי עוף שנפגע מתוך פריחה.

שרה מיהרה והחזיקה בו.  הובילתהו בעל-כרחו למיטתו.

"גם את, שרה, שונאת אותי?  הרי את מתרחקת מעלי."

"לא, דוקטור, אני חומלת עליך."

"שקר!  קשה עליך נשימת-פי, ריח המשקה."

היא גחנה עליו וקלטה אל תוכה את נשימתו.  השתדלה בעצמה להאמין, שהיא מרגישה ריח גן-עדן, הצפון בעולם-הבא לצדיקים נעלבים.

אילו היה מזמין אותה עכשו לשתיה מתוך הבקבוק, לא היתה מסרבת, ובלבד שתטשטש קצת את ההבדל שבינו ובינה.  להסיח דעתו מעצמו היא חפצה.  כמדומה לה שהוא מתבייש בפניה.

"חם לי, שרה."

היא פשטה מעליו את בגדיו, ותשכיבהו.

דוקטור אורלוב התחיל רועד בכל גופו.

"כבי את הנר, שרה, האור מרגיזני."

חפצה לקום ולעשות רצונו, אלא שהוא מהדק את ידה בין ידיו...  השולחן עמד קרוב אל המיטה, עמדה והפיחה בנר ממקומה.

נסתרה המציאות בתוך החושך.

רעד דוקטור אורלוב בכל אבריו.

 

והלבנה לא נראתה בשמים, ואור כוכבים לא הגיה לארץ.  חשכת הלילה בלעה את הבית עם כל מה שמצוי בו. 

וההיסטוריה כותבת בחושך לוח-נוסף...

 

כה

למחר עמדו סקרנים אצל בית-הספר וקראו מתוך תמהון וצחוק את הכתוב על השלט.

נתפשטה השמועה בחוצות ורחובות.  כל העיר זעפה.  היו דורשים את הכתוב לגנאי של הדוקטור, היו דורשים לגנאי של שמות הכתובים.

אין לך גנאי גדול מ"כבוד למי שלא זכה בו," מתלחשים שכני הנעלבים לפי-תומם, אלא שהלחש מגיע שלא בכוונה לאזני הנעלבים.

ומתחילים מתקוטטים.  מעוררים איש על חברו עוונות נשכחים וסודות מבין כותלי הבית.

מתקוטטים אצל הבתים כשכנים קרובים.  מתקוטטים ברחוב.  מתקוטטים בבית-הכנסת.  קטטות מביאות לידי קריחת זקנים ומריטת פיאות, ואלה מביאים לסגירת בית הכנסת.  גדול הקלקול שיצא מזה.

גם בבית דוקטור סמולינסקי עסקו במאורע תמוה זה.  לשם מה נכתב כל זה?  אם תאמר לשבח, אין זה דרך בני-אדם לפרסם שבחם של חברם בהעלמת שם.  שמא תאמר לגנאי, הרי שוב שאלה, גנאי של מי?

נוטה דוקטור סמולינסקי להאמין, שזה נכתב לגנאי שלו.  חביב עליו בימים האחרונים להאמין, שיש לו הרבה שונאים בעיר על-ידי הטוב והחסד שהוא מרבה לעשות.  אמונה זו מוסיפה בו המרצה להרבות בחסדים וצדקות.

ומתוך שהם חוקרים לשם מה נכתב, נולדה להם שאלה אחרת:  מי כתב את הכתובת התמוהה הזאת?

נכנס חגית ופתר את השאלה פתרון גמור.

"אנשים ראו אמש את דוקטור אורלוב מוריד את השלט וכותב עליו."

"אורלוב?"

"כך.  מתוכך שכרון."

"אורלוב?  מתוך שכרון?"  תמהה רוזה.

"כלום אין מרת סמולינסקי יודעת, שאורלוב נעשה שכור אדוק?"

"לנצח לא אאמין."

מרת סמולינסקי לא האמינה גם כשסיפרו לה עליו, שהוא התנוול בשפחתו, שרה, והרי נולד ולד, וכבר גדל הולד, והוא מאמצו לו לבן.

"אם הוא עושה כך, הרי אין החטא גדול כל-כך למפרע.  על-כל-פנים הוא קיבל על עצמו אחריות מעשיו, הדבר אינו אלא...  לא לפי כבודו."

"אם אין את מאמינה היום, תפגשי אותו מחר בחוץ, שכור מתגולל, ואז ודאי שתאמיני, אם אספר לך שוב, שהרבה מכלי תשמישו המדיציניים נתונים בערבון."

"הוי, אדון עולם!  דוקטור אורלוב שכור??"

"ובשביל מה יכלה ספחת מוסרית זו להתדבק בו?"  תמה סמולינסקי.

"שמא בשל צער החרטה על אותה הגנות, שנכשל בה?"  חוככת רוזה.

"לא, רבותי.  הריני זקן מכם ובעל-נסיון.  החרטה, אמנם מצערת קצת, אבל לעולם אינה מגיעה למדרגה זו, שיזיק אדם לעצמו.  לא ראיתי עדיין אדם, שיקצץ אצבעותיו או שישך בשרו מתוך כעס, למשל.  פה דבר אחר לגמרי."

"מה?"  שאל סמולינסקי בהתעוררות.

"הכול רק בשל פרנסה.  כשאין לאדם פרנסה, הוא עלול לכל דבר," מעיר חגית.

"ואין פרנסה לדוקטור אורלוב?"

"ודאי!  אם לא-כן, כל זה מהו?  חידה בלא פתרון?"

"אם כן," ענה דוקטור סמולינסקי אחר מחשבה קצרה, "הרי מן היושר, שנדאג לו, שניתן לו פרנסה."

:כיצד?"  שואל חגית.

"מן הצורך הוא לתת לו מקום קבוע בבית-החולים שלנו.  גם בלא זה מורגש שם לפעמים צורך בדוקטור נוסף."

"כך," עונה חגית מגמגם, כלומר, כיצד אסביר לעצמי את הדבר, "זהו מה שאומרים:  לשון ארוכה לשור, ולתקיעת שופר אינו מסוגל."

"מה אתה מפטפט, עכברוש?"

"אני מתכוון לפרנסתו של דוקטור אורלוב.  למצווה גדולה יחשב.  אבל ירא אני.  שמא...  כשיכנס דוקטור אורלוב לבית החולים, הרי אני, כלומר, פרנסתי...  מודיע אני לך למפרע, דוקטור, כשאהיה מחוסר פרנסה, גם אני אהפך לשיכור."

"לא, לא עכברוש.  לא על חשבונך אכניסהו.  כלום צר שם המקום?  אתה בשלך, הוא בשלו."

"אם כן, הרי זו תהיה מצווה גדולה."

רוזה לא השתתפה בסוף השיחה.  שקועה היתה באותן הזרות ששמעה.  קשה היה לה להאמין, שדוקטור אורלוב ירד כל-כך, שקע כל-כך.

 גם עכשו הוא עדיין נביאה.  הוא שמילא פגימות חייה.

בית-המקדש שלה בוער באש.  שקצים ורמשים נכנסו בו.

היא הרגישה את עצמה נעלבה.

מקור של קנאות נפתח בלבה על שרה ההמונית.  רואה היא את כל האשמה בשפחה זו, שהמציאה את עצמה על דרכו של אדם נשגב זה ברגע של חולשה.

ולא עוד אלא שהשתמשה אחר-כך במידת יושרו והטילה את עצמה עליו עם הולד, והחריבה עולם יפה ונשגב.

אילו היתה היכולת בידה, היתה מתנקמת במופקרת זו גלוי לכל העולם.

קשה קנאת גבר לגבר.  שבעתיים מזו קשה קנאת אשה לאשה.  ושבעים ושבע קשה קנאה זו, כשיש צורך לאותה אשה לברר לעצמה, שהקנאה אינה קנאת ירך.

 

כו

שבע שנים מלאו על-פי חשבון לויט מיום שהיתה עירו לציונית, ועל-פי חשבון דוקטור סמולינסקי, מיום שנכנס לחופה עם רוזה שלו.  נמנו וגמרו לערב שמחה בשמחה ולחוג יובל קטן, על-פי חשבון ביבלי.  זה היה לטעמה של רוזה, שמתגעגעה לראות בכול חותם לאומי מיוחד.

נעשו הכנות לדבר.  דוב בריש קופר כבר הכין לו דרשה מסולסלת.  סולומון קשטן קנה נימין חדשות לכינורו.  גדליה פידר חיבר שיר, שראשי החרוזים בו, "מרכוס רוזה – שליט"א."  לויט רקד מתוך שמחה כילד, ושרף באותו יום חמש מאות מרקות[3] של הפונד הלאומי.

ועניי העיר זכרו את מיטיבם ובאו לברכו.

יפים היו היובלן והיובלנית על כסאותיהם.  המה ישבו צמודים וכפופי-קומה כאילו כבד עליהם לשאת את התשבחות והברכות המרחפות עליהם מתוך אלפי פיות.

 

שרה נדונה בנסיונות קשים, בדינם של חיים קשים, חיים של צדיקים נעלבים.

מספרים לה, שבעיר מטילים את כל האשמה על ראשה.  מחייבים אותה בירידתו של אורלוב.  במידה שמרחמים עליו, כך מתמרמרים עליה.  אין חמלה יתירה אצל בני-אדם.  כשהם מזכים את האחד במנה של חמלה, הם מנכים אותה מאחר.  מספרים לה, שכבר נגמר דינה מלפני רוזה להתנקם בה.

ועל הכול, חוסר פרנסה, שמגיע לידי רעב.  ה"פרקטיקה" שבעיר נשתבחה לכאורה, מיום שנתפרסם אורלוב לשכור.  כך דרכם של ההמוניים, הם מבקשים את השלמות בין הפגימות.  דוקטור כשהוא קפדן, סימן שהוא מומחה, דוקטור שהוא שכור, סימן שהוא מומחה שבמומחים.  מאמינים הם, שמעלה נפשית אחת באה על חשבון מומים נפשיים רבים.  תהי זאת תעודת ההמון על גדוליו.

התחילו מאמינים שהדוקטור אורלוב, מי שזוכה לבוא לפניו בשעות פיכחותו, מיד הוא מבריא.  אלא ששעות פיכחותו מועטות.

וכמה שהוא מרוויח, הוא מחליף במשקאות.  כשאינו מספיק לו, הוא ממשכן את כלי-תשמישו, וכבר הגיע לפנקס-החסכון, שיש לשרה בקופת-החסכון שבבית-הדואר.

ימים רעים הגיעו לשרה.

שרה עמדה על פתחו של חדר אורלוב בפישוט ידיים וסגרה לו את הדרך.

"תניני לצאת!" קרא אורלוב, כשהוא מתנועע על רגליו.

"לא תצא, דוקטור," ענתה בהחלטה.

"אצא!"

"לא תצא."

אצא!"

"אנה תצא?"

"לחג היובל."

"לא אתנך, אומלל."

"סורי מזה."

"לך שכב."

"שפלה."

"לא תצא."

"חטאנית."

נתרשלו ידי שרה.  הוא דחפה מעל פניו ויצא.

נכנסה לחדרה וישבה לבכות.

היא לא בכתה על עלבונה, שהעליבה הדוקטור.  יודעת היא שבאותו מעמד, שהוא נמצא בו עכשו, אין לתת ערך לדבריו.  היא בכתה על עלבון הצדק ועל כבישת-האמת.

נזכרה בזה, שיושב על מרום פסגת אושרו, נוחל כבוד ושומע ברכות.

"הוי, רבון העולמים, היכן משפטך?"  קראה מתוך כאב-לב.

מרגישה היא, שלבה מתפקע, אמת קשה קבורה שם.

נכנס באותו רגע עזיה הקטן, מצא את אמו דומעת.  עמד והסתכל בה במבט עצב ותבעני.

היא פקחה עינים רחבות על בנה.

"עזרא, היודע אתה, כבר נעשתה גדול."

"גדול?"  קרא הקטן מתוך חדווה "ואם כן..."

"בוא אחרי." רמזה אליו.

שניהם יצאו והלכו פסיעה גסה.  נלאה הקטן להיכרך אחריה, עמדה ולקחה אותו על זרועותיה.

מרגישה היא בעצמה כוח גדול לעמוד כנגד קהל ועדה.  את האמת היא הולכת לגלות.  איש לא יוכל להכחיש.  הוא לא יעמוד עכשיו בפניה.  תשרוף אותו בהבל פיה..

כוחו של נביא יש בקרבה.

היא נכנסה לבית-החוגגים באמצע המזמוטים.

אורלוב עמד בפינה אחת, ושינן לעצמו את פסוקו:  "אותה הבריה האכזריה, שמאחוריה ההכרה, אינה מפונקת כלל, כלל, בנאמנות, כלל."

מתנועע הוא על רגליו.  אין איש רואה אותו.  אין איש שומע לחשו.  עסוקים הם כולם במזמוטי היובלנים.

סמולינסקי רואה באושרו, שומע בשבחיו, טובע בברכות.  נזדעזעו נימי לבבו.  נשמתו שבו התרכבה.  נשמת הציבור השפיעה עליה אור מרובה...

דמעות התחילו נוזלות מעיניו.

"רבותי, אינני זכאי לכך.  הבה יותר לקחתי מכם ממה שנתתי לכם..."  קולו נבלע בברכות המרחפות מכל הפיות.

"רבותי, כלום מה אני, מי אני?  מי הייתי ומי הנני?"

וידוי התחיל לאמור, אלא שקולו נבלע.

שרה עומדת ורותחת.  אש אלוהים עצורה בעצמותיה.  אלוהים שלח אותה לגלות נוכלים, ליסר חטאים, להגיד לבני-אדם קטנותם!

באותו רגע הרגישה עובר מפרפר בבטנה.

נתרשלו ידיה, נפל לבה.

היו ימים שיכלה להגיד את האמת, ובני-אדם היו חייבים להאמין לדבריה.

אבל עכשו?

הרי היא גופה שוב חטאנית.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  כצבע הפשתן

[2]  להיות לאם

[3]  בולים