_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הצדיק מסוסוב

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

דבר ידוע הוא שהצדיק מסוסוב היה אוהב את כל איש מישראל, בין שהוא צדיק וביק שהוא רשע, והיה מלמד זכות אפילו על הרשעים, המלאים עברות כרימון, ממתיק עליהם תמיד את הדין.  ולא עוד אלא שלפניו לא היה כל חוטא ופושע, הכול היה בעינים כצדיקים.  הני בריוני, המפסיקים מתוך תפילתם ומשיחים בלשון-הרע וברכילות, היה משבח ואומר:  "רבונו-של-עולם, ראה את יהודיך, אילו בשעה שהם חוטאים לפניך, הם מתפללים וקוראים לך קריאת-שמע."  על גנבים מבני ישראל, החותרים בתים בלילי שבת, היה מתאנח וקורא:  "ראה פסולת שבישראל, מעמידים את גופם ונשמתם בסכנה, ובכל זאת אינם שופכים דמים.  מסתפקים רק בקחתם מה שצריך להם על שבת ולפרנסת ביתם."

וכשראה רשעים, ולא היה לו עוד כל זכות ללמד עליהם, היה נאנח ואומר:  "רבונו-של-עולם, אתה בראת את עולמך ואת יהודיך.  הגוף שלך והנשמה שלך.  בראת גיהנום וגן-עדן, יצר-טוב ויצר-הרע.  ומי מעכב על ידך?  גלוי וידוע לפניך, שלא אנו החוטאים אך היצר-הרע שקבעת בנו."

שכנה אחת גרה אצל ביתו, שהיה לה צער גידול-בנים, רחמנא-ליצלן.  בניה היו מתים עליה בקטנותם, ופעם אחת פשכה את שיחה לפני הרבנית והטיחה דברים כלפי מעלה, והרבנית התמרמרה עליה:  "צריכה אשה להצדיק על עצמה את הדין.  צדיק הוא השם-יתברך בלי ספק, ואין אנו כדאיות גם את חסדיו."

וכששמע הצדיק כעס עליה וגער בה:  "את אומרת צדיק השם יתברך אבל כתוב הדר הוא:  'לא תעשון כן לה' אלהיכם,' לא תאמרו:  'בנים משפטיו'.  אדרבה, אני אומר, כי כנה האשה, צדקה האומללה בריבה.  וכי איזו טענות יש לרבונו-של-עולם עליה?  איננה מלה את בניה?  אינה מדלקת נרות בשבת?  אינה מפרשת חלה?"

ובאותה השנה נפקדה האשה בזרע של קיימא וזכתה להובילו תחת החופה, והצדיק היה שושבינו.

מקורביו סיפרו, כי היה תמיד מצטער ואומר:  "מתי אמות, וכבה את כל אשו של הגיהנום."

פעם אחת, ביום א' דראש-השנה, היה קטרוג גדול על ישראל למעלה:  השו"ב שבסוסוב נתאלמן בשנה ההיא, ונשארה לו מאשתו בתוך בניה גם אחות צעירה יותר משלוש-עשרה שנה ויום אחד, שגדלה בביתו, והשו"ב האלמן נכשל עמה בדבר עבירה, רחמנא-ליצלן.  ועמד השטן וקטרג בשלו על כל ישראל, ואז כמעט שנתחייבו שונאי ישראל כליה, חס-ושלום.

ואז נתקלקלו כל השופרות שבסוסוב, וכל התקענים לקו בנגעים על שפתותיהם ולשונם ולא יכלו לתקוע את התקיעות.

אבל כשהרגיש הצדיק מסוסוב בדבר מיד התעטף בטליתו ועמד בתפילה ועשה "עליית נשמה."  וכשנודע לו מעשה השו"ב, עמד וטען:  "רבונו-של-עולם, כלום חסר כאן יותר מטבעת קידושין וברכת אירוסין, שתהיה העבירה, אדרבה, עוד מצווה גדולה, שיתוף למעשי בראשית?"

ואז נסתתמו טענותיו של השטן, וחוט הסיקרא שאצל מזבח של מעלה נהפך כולו לבן.

ומיד נתרפאו כל התקענים, וכל השופרות הצטחצחו, וידעו הכול שהוא סימן טוב לשנה טובה.

אבל באותו היום ובאותה השעה נשבע השטן בחרבו להנקם מן הצדיק מסוסוב.

וביום השני, קודם תקיעת שופר הלך הצדיק לטובול במקווה, ויבוא השטן ויערבב לו את הדרך, ויראה לו עלש ני צדי הדרך ערימות של שלג וכפור וקרח.  וישכח הצדיק אנה הוא הולך, וגם שכח שהיום הוא יום ב' דראש-השנה, ונדמה לו, שהימים ימי שבט ואדר, והוא הולך לכשר ריחיים לקמח פסח.  ופתאום הוא רואה לנגדו ארמון גדול, וחשב שזהו בית-הריחיים ונכנס לשם.

וכאשר אך פתח את הדלת וצעד על המפתן, כן נסגרה אחריו ולא יכול עוד לפתחה.

והנה הוא בתוך היכל גדול ונהדר, ממש בהיכל מלכים, ובאמצע ההיכל שולחן זהב, ועל כסא שן ישובת מטרוניתא, יפה "חוץ מדרך הטבע," והיא צוחקת ורומזת אליו...

והאח שבפינת ההיכל, אש תוקד בה ומשפיעה חום צח וענוג על כל חללו של ההיכל.  והצדיק נהנה כמעט מפני שנגע הקור עד עצמותיו, והמטרוניתא צוחקת-צוחקת ומדברת אליו יהודית.

והצדיק, כיוון ששמע אותה מדברת יהודית, שמח על הדבר, שבנות ישראל, כל-כך יפות הן, והסכים בדעתו שצריך לבקש מאת הרבונו-של-עולם שיתן לכל אחת מבנות ישראל היכלות וארמונות כזה, ואז בודאי תהיינה כולן יפות.

והגחלים שעל האח לוחשות אליו בדיבור ממש:  "אל תהי שוטה.  העין רואה והלב חומד, והחיים ליהנות ניתנו."

אבל הצדיק תוהה ומחריש.

אז יצאה היפהפיה וניסתה לגעת בידו באצבע קטנה.

אבל הצדיק מביט עליה בתמיהה ואומר:  "בתי, הלא אסור הדבר."

והיא התחילה לבכות.  "אם לא תתן לי לגעת בידך אמות לעיניך."

"פיקוח-נפש הוא דבר גדול," חשב הצדיק בלבו, "אבל מה אעשה, ואני ירא מהנאה של רטא," ויחשוב מעט וימצא לו עצה.

הלך ושם את ידו על הגחלים הלוחשות, עד שנכווה בשרו ונעשה צרבות-צרבות, ולא יכול לגעת בה מפני הכאב.  ואז הושיט אליה את ידו הנכווה.  "געי בה, בתי, ואל תמותי," אמר אליה בחמלה רבה.

וכשנגעה בידו, חש כאב נורא, אבל עצר בנפשו וסבל את המכאוב בשמחה גדולה, על שהציל נפש מישראל.

ואז, כשראתה שהיא לא תוכל לו בנגיעה בעלמא, פתחה את פיה והתחילה לשיר שירי עגבים.  וקולה רך, נעים, חודר בכל האברים ומעורר את הלב להרהר הרהורים.

כשהרגיש הצדיק, שהקול יורד ונוקב עד לבו, חשש משום הרהור-עבירה, ולקח מחט מעל השולחן וקלה אותו באש, ודקר בתוך אזניו, עד שנעשה חרש.

הצדיק חש התפעלות משונה בלבבו, כמו שהוצתה אש בקרבו.  והוא הכיר שהאש היא אש זרה, מביאה להרהורים רעים...  ומה עשה?  הלך וסימא את עיניו.

ובאותו הרגע התחולל רוח סערה וברקים ורעמים בשמים.  והוא רואה את הברקים ושומע את הרעמים, אל-על-פי שסימא את עיניו ודקר את אזניו, והכיר, שהברקים והרעמים אינם מן המשים, ויתמה מאד וישא את עיניו – והנה אין היכל ואין ארמון, והוא עומד שקוע עד ברכיו במצולה של טיט ורפש.

ואז נזכר, שהיום יום ב' דראש-השנה, והרגיש בדבר, שמעשה שטן הוא, ושכל זה היה רק נסיון, ופתח ואמר:  "רבונו-של-עולם, הכול משרתים לפניך ועושים רצונך.  אפילו השטן ממלא את חובתו באמונה.  ומה אתה חפץ עוד?  ותהי נא עת רצון לפניך, ויכבשו רחמים את כעסך."

ומיד טהרו השמים, והצדיק עומד לפני בית-המרחץ, וירד וטבל ושב לשמוע את התקיעות.

באותה השנה יצאו תקיעות, שברים ותרועות מתוך השופר, שמעולם לא שמעו עוד בכמו אלו.

ובאותה שעה הכריזו בשמים:  "מי שרוצה ללמד סניגוריה על פושעים וחטאים יעמוד קודם בנסיון כהצדיק מסוסוב, ובאופן אחר לא תתקבל סניגוריה שלו."

וגדולי-הדעת, שידועים לפעמים את אשר ייעשה מאחורי הפרגוד, מספרים בסוד, שביום פטירתו של אותו הצדיק ביקש את המלאך, שיוליכהו דרך כל המדורים שבגיהנום.  ומאז נצטנן הגיהנום הרבה-הרבה, מאד...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה