_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הוא רמז לה בעיניו

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

הוא רמז לה בעיניו שתקרב אל מיטתו ולחש לאזניה את הצוואה האחרונה.  כל קיטוע של כל מלה מרוססת שנסתרכה מעל לשונו, דקר בבשרה כקרח וצרב בלבה כגחלים.

היא הבינה את הכל,  אחרי כן העמיד עליה את עיניו וגווע.  הבקשה האחרונה שביקש ממנה, קפאה על עיניו ועל רשמי פניו.  הבקשה הזאת מרחפת לנגדה, אפילו ברגע שהיא מעלימה ממנו את עיניה.  זו היא בקשה תבענית שדוקרת ומנקרת ואינה נותנת לך מנוחה, עד שתקום ותמלא אותה בלב שלם.

צריכה היא לשבת אצלו כל הלילה.  לאסונה, הלילה ליל אביב, ליל קצר.  השעות קצרות עליה מרגעי רגעים.  כל רגע מקרב את הקץ הנורא;  את השעה, שישלשלו בה את הגוף היקר לה מכל חמדות תבל אל תוך הקבר, והיא תשוב בודדה הביתה.

"למחר, קרוב לשער, שייגלה הסוד... ואז יאשימו אותו במעל ובכחש.  יאמרו שהיה סוחר באלהות."  אבל היא יודעת את האמת שכל מה שעשה לא עשה אלא בשבילה.  הרבה עוני, הרבה צער ורעב כמשמעו סבל בחייו, וכשרמזו לו חבריו על אותו הצעד שיכול לפתוח לפניו ארמונות והיכלות... חשב את דבר ההצעה לעלבון לנפשו, ופרש מהם למספר ימים.

הוא לא סבב גם אותה בכחש, אף-על-פי שבנקל היה הדבר עולה לו.  הוא כבש את אהבתו הבוערת אליה באותו הכוח, שרק בני-שם מסוגלים לו, והקדים והודיע לה, שהוא יהודי.  ורק אז פתח לפניה את לבבו, אחרי שהבטיחה לו שהיא נכונה להנשא לו ולהשאיר אותו ביהדותו.

מעולם לא יכלה לשער, שבלב חתום כזה בוערת אהבה כל כך עזה וכל כך כבושה.

וכשהיו אחר-כך באמריקה, ולא יכלו להסתגל אל תנאי המקום, ונתנו לב לשוב לאירופה ולהתיישב ברומניה, יעצוהו שיקח לו שם תעודה של יונטרין.  ולא נאות מתחילה לדבר,  אף-על-פי שהיא הפצירה בו.  "כלום מה אתה חסר בדבר?"  עמדה עליו בטענה, "חפצים הרומנים, שתהיה בידך תעודה כזו – מלא רצונם, כדי שימלאו גם הם את רצונך."

אבל הוא התעקש והוכיח שזהו גניבת דעת.  פוליטיק של עבדים, והרבה מזלזול כבוד עצמו יש בזה.

והיא טענה, שאין בין אותה החברה "יוניטרין" בין "יהדות חפשית" אלא שנוי השם בלבד.  והוא התמרמר על דבריה, וזרק בה מרה;  שבידיעתה איש יהודי אחד, עוד לא ירדה אל תוך תוכה של ידיעת היהדות, ואין לה כל צדקה להוציא עליה משפט.

והיא לא ענתה עוד דבר, אלא ישבה שקועה בצערה, ולא השתדלה להסתיר את צערה מעיניו.

ונגד תכסיס זה לא יכול עוד לעמוד, וקם ועשה רצון אחרים.

במידה שהיתה מצטערת לפעמים מצד אחד על כי לא חננה אלהים בפרי בטן, כן היתה שמחה בדבר מצד אחר;  מפני שאילו היתה יולדת בנים, היו שניהם באים במבוכה, כי הוא היתנה עמה למפרע, שהבנים יהיו שלו.

והיא אמנם קיוותה עוד בחייו, שישתנו פני הדברים, וישובו לאמריקה, ושם לא יהיה להם כל מעצור בחינוך הבנים, ואז תתפלל לאלהים על פרי בטן.

אבל אחרי שנתבצר להם מקום נכבד בארץ רומניה, בין ביחוסם אל המצב החמרי ובין ביחוסם את הסביבה, ובפרט אחרי שזכה שם למשרת מורה שפת אנגליה בגמנזיון –  החליטו בדעתם להשתקע במקומם לכל הימים, ואז היו פרי בטן באמת נחשבים כטיפה מרה בכוס חייהם.

שמחה היתה במקצת על שלא ילדה כל הימים.  אבל עכשיו היא מצטערת קצת על הדבר, מפני שאילו זכתה עד עכשיו לטפח בן, היה לה עתה שותף ליגונה ולעבודה הקשה  המוטלת עליה.  בשבילה אמנם אין שום עבודה קשה למענו;  אדרבה, יותר שהיתה העבודה קשה, יותר היתה נוחה לה.  מרגישה היא בנפשה, שבאופן אחר לא ירפא מחץ לבבה, אלא אם תעשה בשבילו דבר גדול, קשה נשגב.  צר לה שלא דרש ממנה פשוט לקברו בקברות ישראל.  אז היתה יודעת, שהיא מסתכנת בשבילו במותו.

כל זה אמת, אבל מי יודע אם יעלה בידה לעשות אפילו הבקשה הדלה שהוא ביקש?  שמא ידרשו ממנה בעד הדבר סכום כסף כזה שאין בידה לתת?  הלא מסיחים הבריות בתשוקתם הנפרזת של היהודים לממון.  ובפרט בדבר שצריך לעשות בחשאי.

אגב היא נזכרת, שזה מקרוב קרה הדבר ושניהם עברו על בית אחד שבתוך הגיטו, שהספידו שם למת.  זה היה לה הפעם הראשונה בימי חייה לראות, איך מספידין אצל בני-שם את המת.  היא לא שמעה מעולם צעקות, מרירות ואנחות משברות כאלו.  דומה, שכל בני הגיטו עזבו את אבותיהם ואת אמותיהם, והתקבצו לפני הבית ההוא למרוד באלוהים.

היא העירה את אזנו, שכל ההתמרמרות הזאת היא לפי דעתה, מפני שאין הללו מאמינים בחיי עולם-הבא.  ולפיכך קשה עליהם כל כך הפרידה עם זה הנפטר והולך לעולמו.  והוא לא ענה כלום, ורק חייך והחריש.

הוי, חיוכיו!  יש שעולם ומלואו היית מוצא בהם.  פשוט השפיע בך שמחה והרחבת הדעת, שלא לרצונך, אבל יש שמקרירותו של ים-הקרח נדף מהם.  אם יש גיהנום של מערות קרח והרי שלג, הרי קרירותו צורבת בוודאי כאותה שנודפת מחיוכיו הללו.

וכשהיא מעריכה את הצעקות וההטחות, ששמעה שם, נגד הדומיה הקשה המעיקה פה על הלב, יראה היא להביט  בפניו, שמא תראה את החיוך הנורא הלז.

היא עכשו בעלת נסיון.  רואה היא עכשו, שאינה יכולה להתנחם במה שצפון לו לעולם הבא.  כל אותו היחס, שהיה לה אל נשמתו, לא היה אלא באמצעות גוף זה וגוף זה ירקב באדמה.  היא אמנם שותקת, מפני שאינה יכולה לבכות;  אבל גם בשתיקתה לבה מלא מחאות ומרידה נגד אלהי החיים והמוות.

ואחרי קבורתו, כשנכנסה בלילה לבית הרב,  והגידה לו את בקשתה, נבעת הלז מפני דבריה, וגער בה בנזיפה.

והיא טענה:  "כלום מה אני מבקשת, הלא רק תפילה אחת על קברו.  וכלום אני המבקשת?  הלא הוא ביקש על הדבר."

והרב הביט עלה משתולל.  והיא הבטיחה סכום הגון של כסף;  והרב שותק, והיא מוסיפה על הסכום;  והרב חוקר בדבר וחוקר, עד שהסכים;  והיא יצאה קצת מנוחמת.  וכשנזכרה בעקשנותו והסכמתו של הרב, לא יכלה לעצור מצחוק קל של לגלוג וגסות לבב.

ולמחר בלילה שמעו המצבות שבשדה הקברות, החרותות בכתבות רומניות ושאינן יודעות כלל אם יש יהודים ושאלת היהודים בארץ – שמעו פתאום:

"אל מלא רחמים... המציא מנוחה לנפש עבדך... ותהי צרורה בצרור החיים..."

המלים יצאו מלב נרתע, ועפו כיונים נחרדות.  דומה, שהמצבות נבהלו ודחפו אותן מעליהן.  חשכת הלילה בלעתן יחד עם אנחתה המרוססת.  דומה, שיחד עם אלו התרוממה איזו נשמה וישבה על כנפי כרוב, שירד משמים... היא לא ראתה אמנם כל זאת, אבל באזניה שמעה איזה זעזוע.  אין כל ספק בלבה, שזה היה משק כנפי הכרוב.

ואחר כך כששבו משם, והיא הוציאה את הסכום שהבטיחה ונתנה לרב, העמיד עליה עיני זעם וגער בה:  "הדיוטית!  שכר נפשות את נותנת לי?  כלום בשבילך ובשביל כספך הסתכנתי?"

והיא נכלמה, ומצאה את טענתו צודקת.  הכסף שב אליה והיא חזרה לביתה אומללה.  פצע לבבה לא נרפא ולא כלום.  צריכה היתה לעשות בשבילו דבר גדול וקשה, אבל היא לא עשתה.  הרב עשה את הדבר הגדול.  בחייו הוא היה כולו שלה.  ובמותו עשה עמו חסד – זה שלא נהנה ממנו מעולם.

חייבת היא לו בכולה.

ולמחר, כששמעה שהרב ושמשו הובאו לבית האסירים מפני שהעידו בם שהתגנבו לשדה הקברות לפשוט תכריכי מתים, השתקעה במחשבה והתעוררה בשמחה.  היא מצאה עכשיו דבר גדול וקשה לעשות בשבילו.  צריכה היא ללכת ולהודות על הכל.  הרב והשמש יצאו זכאים, והיא... בוודאי, יש קצת בושה בדבר, ואולי גם עונש קשה יושת עליה בשל רמאות, בשל כפירה, בשל חילול קודש.  היא תסבול מה שתסבול... ולסבול צריך לה עכשו מאד.

והיא הלכה למקום שצריך ללכת.  וכשעמדה כבר על המפתן, החזירה את פניה לנוכח שמש האביב היפה, לשמים הבהירים.  ריחות הגנים המלבלבים הגיעו לאפה.  באותו רגע עבר עליה צעיר אחד ממכריה.  שניהם התברכו כמנהג.  הוא קרב אליה, ושילב את ידו בזרועה ויצאו לטייל.

מה נעים בוקר האביב. 

הערב היה עוד יותר נעים.

נעימים הם החיים, כל זמן שאתה חי.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה