_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הוא שב

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

הוא שב אל תוך התחום.

כל אותן השנים, שעברו עליו מיום שפרש אינן אצלו אלא חלום, חלום קשה.

ולא אותן הבליסטראות הנופלות מלמטה למעלה.  ולא אותן הנוצות המאודמות, ולא אותו הדם, שנשפך על מקום אחד, שלא בערך למקומות אחרים, אף לא כל אותם המאמרים היפים, שנכתבו בשביל זה, השיבו אתו.  הוא שב מאליו.  נשברו אליליו ונתרוקן לבבו.

אליליו?  כלום שלו נשברו?  אליליו שלו לא אלילים הם, אינם עשויים להישבר אלא יחד עם הלב.  אלו שנשברו היו אלילים זרים.

חפץ היה לתקן את העולם יחד עם המתקנים הצעירים.  אבל סוף-סוף ראה ונוכח שהמתקנים הללו לא תיקנו עדיין את עצמם, אוחזים הם הלוחות בידיים מסואבות.  מוותרים על חשבון אחרים, ומשלהם לא וויתרו עדיין כלום.

רואה הוא עכשיו, שכל אותו השוויון, שהללו מראים לצעירי ישראל אינו אלא קירבה, ועל קירבה כבר העירו מומחים שבבעלי התלמוד, שאין מקרבין לאדם אלא בשעת הנאתם.

בעיקרו של דבר, הוא אינו כועס עליהם כלל.  אין אדם יכול להתרומם מעל לעצמו אלא לרגעים.

"שנאת ישראל היא מחלת אירופה, מחלת כדור הארץ, מחלת האנושיות.  בני אדם לא הגיעו עדיין למדרגה כל-כך גבוהה באנושיות עד שיוכלו להשתחרר מן דיבוק ארור זה".

והכרה זו, שהיהודי הוא פרט מעניין את כל העולם, ושאלת היהודים היא אמת-המידה למוד בה את רחקן של האומות מנקודת הגובה באנושיות, הפיחה בו רוח גאה ורגשי כבוד לעצמו.

ומתחיל הוא מגלה פנים חדשות בדבר:

כל אותה השנאה והבוז, שהללו שונאים ומבזים אותנו, אינם אלא הסכמה על הברכות;  אישור וקיום, שהם חותמים, כביכול, בעל כרחם על תעודת ההצטיינות שלנו.

מכירים הם בנו דבר, שמתעלם לפעמים מעינינו.

והדבר הולך ומסתיים אצלו בשיטה קבועה ומסודרת.

ה"אני" של האדם המקולטר כל-כך מסובך, כל כך מורכב.  בין כל אותם "האניות" השונים:  אני הפרטי, הקיבוצי, החברתי וכו' – משער הוא שיש אני עתידי.

בשל אני זה מקריב לפעמים האדם את כל ההווה שלו, מצטער ביסורים ומכאובים, ומעמיד את יומו בסכנה וודאית בשביל ספק אושר שבעתיד.

מרגישים אומות-העולם, מרגיש "האני העתיד" שלהם באיזו הרגשה עיוורת, שהעתיד הוא שלנו, ולפיכך הם סולדים ומתכווצים מפנינו.

ולפיכך לא תועיל לך כל אותה הטובה והתועלת הוודאית, שאתה מביא להם בהווה.

יראים הם, העתיד שלהם ירא מפני עתידותינו.

ולבו מתמלא רגשי געגועים לעמו, לחלומותיו, לתקוותיו ולכל קודשיו.

וחפץ הוא לשיר "אתה בחרתנו" במהדורה שניה, ועל פי אותה ההשגה, שהוא משיג עכשיו בדבר.

ומשער הוא בנפשו, שהוא מוכשר עוד לקלוט בלבו מחדש את כל חום היהדות שפלט מתוכו.  אפילו את המנהגים הדתיים יקבל על עצמו.

יודע הוא אמנם את המרחק הרב, שבינו ובין אחיו.  אחיו הם בעלי הזייה, מאמינים בשכר ועונש ובהרבה עניינים, שאין הוא יכול להאמין בהם.

אבל אין בכך כלום.  וכי האמונה צריכה לו?  צריך לו רק הצד הפיוטי שבדת למלאות בו את ריקנותו, צריך לו איזה שיתוף המעשים בינו ובין אלו, שיש להם עמו עתיד אחד משותף.

ובכל אותם הימים, שהיה עם "הללו" בעצה אחת, כלום לא שמח עמם יחד בימי אידיהם, אף על פי שלא האמין במה שהם מאמינים?

כלום לא נמנה על חזיר מקולס?

והוא כיוון את שיבתו לימי ההתעוררות.

זכרונות הימים הללו קבועים עוד בלבבו משנות הילדות. 

זוכר הוא את הסעודה המפסקת בערב יום-כיפור שהיה אבא חרד עליה כל-כך ומכוון לשעתה את כל שעות היום.

משער הוא, שאין בן-יפת יכול לצייר לעצמו את הדבר, איך יושב בן-אדם על שולחן מלא דשן, שטרחו ובישלו בשבילו כל היום, ואינו נהנה ממנו כמלוא אצבע?

איך אוכלים בני אדם ושותים והכתוב מעלה עליהם כאילו מתענים?

אנחה אחת נדחקת ויוצאת מתוך הלב על חשבון יום-מחר ומבטלת כעפרא דארעא את כל מה שיש לפניך במציאות.

זוכר הוא את ברכת-המזון של אבא אחר הסעודה המפסקת.

והוא משער, שקשה על הרבש"ע ברכה זו יותר מתפילת עננו שבתענית צבור.

וברכת הנרות של אמא בערב זה.

"אותה מדת העזות שאשה עבריה מוציאה על טענותיה כלפי מעלה בערב זה נגד הנרות, יכולה להספיק לאחרת להמיר את אלוף-נעוריה בעוגבה, לעזוב את ילדיה המעכבים על ידה לחיות, לעבור על שס"ה לאוין זה אחר זה."

והוא זוכר את הערב המוקדם.  החמה עודנה תלויה ברקיע מעל לאופק כמתרשלת, ובקלויז כבר מאירים נרות הלילה על היהודים העומדים כפופים-צפופים עטופים בטליתותיהם, ומטיחים דברים בחשאי.

חפץ הוא לראות בזה הערה קלה כלפי הבריאה, שאין בה שלימות, ושצריכה היא תיקון.

אין סדר זמנים הנהוג נוח לישראל;  פעמים שהחמה נחפזת לשקוע בשעה שבני ישראל עודם ישובים ועורכים שלש-סעודות;  ופעמים שהיא מפגרת ומתעכבת על האופק בשעה שהחזן עומד ומזמר "לכו נרננה."

וכבר רואה הוא גם בזה התחלה של שאלת שעות העבודה המנסרת בעולם.   מחאה היא זו כלפי הבורא שהרבה יותר מדי את ימי המעשה על המנוחה.

וזוכר הוא נוסח "כל נדרי."

וכמו אז כן גם עכשיו הוא אינו יודע ברי, מה ענין כל-נדרי לליל יום כיפור.  אבל לא המלים הן עיקר אצלו, אלא הנוסח.  מבין הוא את הנוסח לפי עמקו.  בטוא הוא דיו.  טוב עשו, לפי דעתו, שצירפו לו מלים יבשות וזרות;  מפני שבאופן אחר, מי יודע אם לא היתה יד השטן שולטת בו לטרפו, לפסלו, ולהחרימו.

קול מתאנח מבור תחתית, עולה ונוקב.  מחאה, טענות, התמרמרות, צריחה מתוך מסירות נפש.  אונס, כפייה, ייאוש, התמרמרות, מחאות.

אבל אינו גומר בקול ניפוץ חלונות.... אלא בהזדיינות של סבלנות, באותה מידה שרק בן-העתיד מסוגל לה.

וזוכר הוא את התפילה.  לכל הבקשות, שהכין לו היהודי למפרע לבקש בליל זה מלפני רבון העולמים, הוא מקדים ומתפלל:  "ובכן תן פחדך... ויעשו כלם אגודה אחת לעשות רצונך... כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ."

ובמוצאי יום-כיפור, כשיוצאים מתוך הקלויז, אינם נחפזים ל"טעימה" אלא מתעכבים קיבוצים-קיבוצים כנגד הלבנה ומתפללים לאלהים על מלוא פגימתה.

ומתפלא הוא על עצמו, איך לא עמד על הדבר עד עכשיו?  כל אותם הרעיונות וכל אותן השאיפות הנשגבות, שמכריזים עליהם שם בקולי קולות וששוברים עליהן חלונות, כבר מונחות הן בחשאי באוצר התקוות של היהדות, ומתפללים עליהן בצניעות כמה מאות בשנים.  מוצא הוא את היהדות רעננה בכל יושנה, מלאה שאיפות נשגבות, נאות לעם העתידות.  מבין הוא עכשיו גם את אביו המנוח ואת שמחתו וחרדתו על דברים שהיו נראים לו אז חסרי טעם.

והוא שב אל הקלויז שמח ומצא שם את הכל כמו שהשאיר.  אותו ה"כל נדרי", אותו היום-כיפור, ואותם המנהגים ואותו המחזור.

אך אבא חסר...  חסרים כל אותם הזקנים, שהשאיר אצל אבא במזרח.

על מקומם מצא צעירים וצעירים שנזדקנו.  מצטערים הם מתוך תעניתם ומפהקים על המחזור.

אפילו הגברים מריחים ב"אפיר" להקלת התענית.  אפילו הזקנים שבהם לובשים גאלושים על רגליהם.  הרבה מהם מנמנמים רובו של יום.  הנשים מתעלפות.

דומה לו, שהוא רואה גופות בלי נשמות.  עד כמה הם רחוקים מאותן הרעיונות הנשגבים, שהם מפטפטים בפיהם.

גם התפילות הן בלי נשמה.

נתרוקנו האנשים מתוכם.  הם כלים ונרקבים.

הוא שב מרקבון ומצא רקבון.  אבל מאמין הוא שמרקבון זה יצא פרי חדש.  מרגיש הוא בריח עיפוש העשבים  השטוחים רמז לפריחה חדשה.

עם זה, אומנות אבותיו בידו:  לשבר אלילים ולתקן חדשים.

צריך רק להעירם על שאיפותיהם, שהם שואפים אליהן בלא-יודעים.

צריך להכניס בהן תוך.

"מסטין בכבל אסור..."

מנעים הוא את ה"יוצרות" יחד עם הקהל, ואין לו עסק עם פירושן היבש של המלות.  הוא מכניס בהן תוך חדש ומכוון בהן:

"תן בנו כוח לתקן פגימות, לקומם הריסות, לברוא עתיד לדור העתיד."

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה