_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עסקי פוליטיקה

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

כשהיה ירוחם הזקן שומע את החסידים שבקלויז עוסקים בפוליטיקה ובמלחמות המתרגשות לבוא, וכשהיה רואה את האברכים מוכיחים מן ה"גאזטות" בעליל, שעתידה להיות מלחמה –  מיד היה בא לכלל כעס והיה גוער בנזיפה:  "שוטים, אפרוחים, וכי תעלה על דעתכם שהמיניסטר הלז יודע היום שמחר יצא למלחמה?  וכשהוא יוצא, הוא יוצא לרצונו, ויודע מפני מה הוא יוצא?  אם אתם אומרים כך, הרי אתם שוטים גמורים, ואינכם יודעים בעניינים אלו בין ימינכם לשמאלכם.  ואמשול לכם משל למה הדבר דומה.  הרי לפניכם עץ, עץ פשוט.  יש בעץ שרשים, ענפים, עלים, פרי, ושומר הפרי שנקרא קליפה.  יש בין בני-אדם שוטים האומרים, שעיקר העץ הוא הענפים והעלים, מפני שהם עושים צל ומגינים מסביב.  ואני אומר:  אדרבה, היא הנותנת, שהם אינם העיקר ומשמשים רק לעשות צל.  ויש מתחכמים שאומרים, שהשורש הוא העיקר בעץ, מפני שאלמלא השורש לא היו גם הענפים והפרי.  והשוטים הללו אינם משמיעים לאזניהם מה שהם מוציאים מפיהם.  הלא מוכח גם מדבריהם, שהשורש אינו עיקר, ורק נברא בכדי שישא את הענפים והפרי.  ולא עוד אלא שגם הפרי אינו עיקר, וגם התוך שבו אינו עיקר, מפני שהוא נברא להצמיח אילנות חדשים.  העיקר הוא רק זה, שאינו משמש לתועלת שום דבר זולתו.  והדברים עתיקים.  וכן הדבר בנידון דידן.  הם חושבים, שעיקר הדבר הוא שהם רוצים לצאת למלחמה, אבל באמת אין הדבר כך, ולדוגמא אספר לכם מעשה ותדעו אחרי-כן מפני מה יוצאים למלחמה."

ואז היה מנקה את מקטרתו, ממלא אותה טבק ומבעירה בלבת נר-הזכרון, שהיה דולק תמיד ושלא חסר מעולם בקלויז הישן, וחוזר למקומו.  והאברכים הצטמצמו וישבו סביבו צפופים, והוא נתן את מבטי עיניו באיזו נקודה שבכותל, ונתכסה בענן של עשן המקטרת, והתחיל לספר:

"דבר ידוע הוא, שאצל הצדיק מרוזין ז"ל היה רופא ששמו גורדון ושהתנה עמו ז"ל, שירפאהו רפואת הנפש והוא ירפא אותו ז"ל רפואת הגוף.  אבל אין הכול יודעין את המעשה, איך נתגלגל הדבר והגיע לידי כך.

אצל הצדיק מרוזין ז"ל היה מקורב אחד, 'שמואל שותק.'  והוא היה ירא ושלם, והיה סמוך עוד על שולחן חותנו.  וחותנו היה מחסידי בני הצדיק מאפטא.  פעם אחת שמע בבית חותנו מלגלגים, רחמנא-ליצלן, על הצדיק מרוזין והוא חפץ לריב במלגלגים, אבל הדבר היה בשבת, והוא קיבל על עצמו שלא לדבר דברי-חול בשבת.  ובלשון הקודש לא היה ידען כל-כך, ושמע ושתק.

ובשביל כך נענש ונשבה בנו אצל נסיך אחד מפולין.  והבן גדל שם ושכח את הכול, ויצא לתרבות רעה, רחמנא-ליצלן, ונעשה רופא אצל הנסיך ההוא.  והיה 'שמואל שותק' מיצר את הצדיק בכל פעם ומבקשו על הדבר, והוא ז"ל היה מתאנח ומבטיח לו זרע של קיימא.

אבל לאחר פטירתו של השותק, בשעת הקידוש של ליל שבת, אחז ממש בכנף בגדו של אותו הצדיק ואמר:  איני מניחך, רבי, עד שתבטיח לי בברי, שיחזור בני בתשובה.  והוא ז"ל הבטיח.

ידוע, שכשהבעש"ט היה צריך להחזיר נפשות נידחות, רחמנא-ליצלן, היה נוסע נסיעותיו אם אליקסיי הידוע.  אבל הרוזיני, כשהיה צריך לדבר, לא היה נוסע, ורק ישב בביתו ונתגלגלו הדברים עד שהיו באים אליו.

באותה השבת אמר הוא ז"ל תורה על הפסוק, 'על כן יאמר בספר מלחמות,' וגילה סודות עמוקים, שאין האוזן יכולה לשמוע.

ופתאום נכנסה רוח שטות באותו הנסיך הפולני, ואסף כל חילו, ויצא להילחם בנסיך אחר.  וכשעבר דרך רוזין עמד לנוח וללון שם לינת לילה.

ובאותו היום התחיל הוא ז"ל להתאונן על בריות-גופא ואמר שנחוץ לו רופא קבוע, שישב תדיר בביתו, ואחר-כך שלח את משמשו לקרוא לרופא, שבא עם הנסיך לכאן.

הנסיך יעץ לרופא שלו, שילך ויקבל תענוג לראות את הרבי היהודי מצטער בחליו.  אבל הרופא אמר:  לא הם ולא הנאתם.  ולא רצה לילך.

ואותו היום היה שבת-קודש ולאורתא, במוצאי-שבת-קודש, הבדיל הוא ז"ל, כמנהגו, ושאל פתאום אצל מקורביו אם יודעים הם על מה ממונה המלאך פורה.

והמקורבים נבהלו והביטו איש בפני רעהו, ולא ענו כלום.

אז פתח ואמר הוא ז"ל בעצמו בפה קדשו:  פורה, הוא שר של שכחה.  בשעה שאדם ישן הוא מטיל טיפה אחת בתוך פיו, ואז ישכח האדם את אשר עבר עליו במשך היום, וכשמטיל בו שתי טיפות, הוא שוכח שני ימים, וכן להלן.  כמה טיפות שהוא מטיל, כך הוא מספר הימים שהאדם שוכח.  וכבר אמרו בשמים להטילו בנידוי, ואולם בדקו ומצאו, שלפעמים הוא מביא טובה רבה לעולם.  הריני אומר לכם שהשכחה היא לפעמים מידה טובה.

ומה אתם מדמים בנפשכם?  לצפרא ניעור אותו הרופא משנתו בארמון הנסיך, ושכח את הכול, ונדמה לו שהוא ישן בבית אביו, וכשראה שאין ירמולקה בראשו, התחיל מצטער על שהוא בגילוי-הראש ומישש בידו על המיטה למצאה.

ובין-כך ניעור גם הנסיך, ושלח את עבדו לקרוא לרופא.  אבל הרופא לא יזוז ממקומו מפני שלא נטל את ידיו.  מים, מים – הוא צועק – נו, או, מים.

אבל העבד אינו מבין יהודית, והביט בו משתומם. 

וכשסיפר הדברים לנסיך, אמר בלבו:  בלי ספק השתגע הרופא, וציווה לגרשהו מתוך הארמון.

כשעמד הרופא בחוץ בגילוי-הראש, אחז בכנף בגדו וחפץ לכסות בה את ראשו, אבל כשמשמש בה, הכיר שעטנז בבגדו, וחרד וקרע אותו עליו.

וכשראו אנשי העיר מן היהודים ושאלו אותו מה זה ועל-מה זה, התחיל בכות, ושאל:  איה אבי ואמי?

והם נתנו לו מצנפת ובגדים, והגידו לו שהוא ברוזין.

כששמע שם רוזין, התחיל רוקד מתוך שמחה, וביקש מן האנשים שיראו לו את מעון קדשו של הצדיק.

ומיד הגידו לשכנא הארוך, הגבאי של הרבי, והוא הודיע לו ז"ל.

כששמע בדבר, צחק ואמר שיתנו לו להיכנס.

והרופא נכנס והתחיל לבכות:  רבי, איני יודע מה היה לי.  אני קראתי קריאת-שמע על מיטתי, וברכתי 'המפיל' וישנתי, וכשקמתי היום בבוקר מצאתי את עצמי בארמון גדול אחד בין ערלים.  איני יודע איה אבי, איה אמי.  גם את בגדי עם הטלית-קטן והירמולקה שלי גנבו והשאירו לי במקומם שעטנז.

והוא ז"ל שאל:  אלו הבגדים היכן לקחת?

והרופא ענה:  אנשים חמלו עלי ונתנו לי מלבושים.

ואז שאלהו:  ומה זה תבכה?  הלא יש לך מלבושים כשרים.  המה נתנו לך במתנה שלא על מנת להחזיר.

והרופא ענה:  מלבושים יש לי, אבל איה אבי ואמי?  ועוד הפעם התחיל לבכות ולהתייפח.

ואז ענה לו הוא ז"ל:  אם אראה לך את אביך, והוא יצא לתרבות רעה, מחלל שבת ושותה נסך, ואמך פרוצה, הולכת פרועת-ראש – מה תעשה?

אז התחיל עוד יותר לבכות, ואמר:  מוטב שלא יהיו לי אב ואם, משאראה אותם כך.

אז העביר הוא ז"ל את יד קדשו על פניו, ומיד שב אליו הזכרון ונזכר בכל אשר עבר עליו.  ונפל על פניו, והתחיל צועק מעומקא דליבא:  הוי, רבי, אכלתי טריפות, שתיתי יין נסך.  כמה שבתות חיללתי.

הוא נזכר בכל העבירות שעבר בכל אותן השנים ועמד והתוודה עליהן, ובכה ובכה כל אותו היום.  והוא ז"ל לא אמר כלום, רק עמד ושתק, וקודם שעת המנחה התאנח הוא ז"ל והזכיר לו, ששערי תשובה לא ננעלו, ושאין לך דבר העומד בפני התשובה.

אבל הרופא בכה וענה:  רבי, הלא נפשי שקועה בטיט של עוונות ופשעים, האפשר שתהיה לה עוד תקנה?

אני ארפא אותך רפואת הנפש – הודיע לו הוא ז"ל – ולואי שתוכל אתה כמו-כן לרפא אותי רפואת הגוף.

ומאז נשאר אותו הרופא אצל הרבי והיה בעל-תשובה גמור, שצדיקים שאינם מגזע הרוזיני אינם יכולים לעמוד במחיצתו.

עכשיו, היודעים אתם, שוטים, מפני מה יש לפעמים מלחמות בארץ?"  היה גומר ירוחם הזקן את סיפורו ונותן עיניו במקשיביו.

והמקשיבים היו מתאנחים ומודים לדבריו בשתיקה.  ויהושע-העשיל האברך, חתנו של הגביר, היה מתבייש לימים מספר להביא את הגאזטות שלו לתוך הקלויז, ומונע את עצמו מלשיח בפוליטיקה ומלנבא למלחמות כדרכו תמיד.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה