_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אכזריות אם עבריה

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

זה ארבעה לילות נודדת שרה כצל על ערש בנה יחידה, נער כבן שמונה שנים.  ארבעה לילות לא סגרה את עינה.  ובאמת איככה זה היתה יכולה לשכב על מיטתה?  הכי תנין או בת יענה היא?  שלמה זה הוא שביעי לבטן, מלבד הנפלים, שלא תצרפם עוד לחשבון.  בכמה עמל, בכמה דאגה ופוגת לב עלה לה טיפוחו של כל אחד מששת ילדיה, ובכמה דמעות ושברון לב השיבה אותם אחד אחד אל בטן האדמה.  גם את אויבה בנפש לא תקלל בלב פצוע כלבבה.  שלמה היא הראשון, אשר האריך את ימיו עד שמונה שנים תמימות.  היא חשבה, כי כבר הוסר מעליה שבט אלהים.  לא לחינם כלו עיניה בדמעות.  סוף כל סוף השמים אינם של נחושת וברזל.  היא היתה יראה בימים האחרונים לחשוב בדבר הזה פן ינכו מן השמים את תענוגות לבה על חשבון חיי בנה.  בכל עת, אשר הביטה בו, היתה נאנחת-לדעת ומשתקעת בדאגה בכוונה לדבר, כדי לערבב שמחתה.

היא חשבה, כי כבר נושעה תשועת עולמים.  אבל הנה עוד הפעם שבט אלהים נטוי עליה.  חרב חדה מונחת על צאוורה:  שלמה חולה במחלת האסכרה.  ביום הראשון למחלתו כבר היה מסוכן.  ביום השני היה אחר יאוש.  ומאז הוא חי רק בכוח הרפואות שמגמיאים אותו, ובזכות התפילות, ששרה קורעת בהן יריעות השמים.

ומן הרפואות לא הניחו אף אחת, שלא עשו אותה:  התחילו בלחשים, וכשלא הועילו הלחשים, שלחו תיכף לקרוא לרופא, וליתר בטחון השתמשו גם בשניהם, בלחשים וברפואות;  ואחר כן שלחו פדיונות לצדיקים;  ואחרי כן אמרו תהילים ושינו את שם החולה.

אבל אין עצה ואין תרופה.  הילד מסוכן.

לא ישן בכל אותם ארבעת הלילות גם מרדכי בעלה.  נדודי השינה לא כבדו עליו כל כך, מפני שלא אכל כמעט בכל אותם הימים, ומי שאינו אוכל, אינו זקוק לשינה, זהו בדוק ומנוסה;  ולא אכל בכל אותם הימים, מפני שלא היה לו צורך בדבר זה, כשראה את האסון הגדול מרחף על ראשו.  מחלת האסכרה היא מחלה מסוכנת בכל אופן, ובפרט לו, ל"כלב מוכה" כמוהו.

הוא ראה כבר את כל מיני המחלות של ילדים ונערים ויודע הוא שאסכרה היא המסוכנת שבכולן.  רגע אחד אם רק תתעצל ותקפתך שינה, הרי אבד חס-ושלום הכול.

ולא התעצלו ההורים האומללים אף רגע.  אבל תרופה אין.

רואה שרה, שאין הדוקטורים יודעים כלום.  רק למוץ את הפרוטה האחרונה, את דם התמצית, הם יודעים, ואחרי כן הם מניעים בכתפיהם.

ואפילו תפילות ופדיונות לא יועילו.  כבר נגזרה גזרה.

והיא מתחילה להתחרט בדבר, שלא שמעה בעצת המלחשת הזקנה עד הרגע האחרון.  הכל אומרים, שלמחלת אסכרה רק לחשים וסגולות יועילו.

אבל אולי יכולה היא עוד לתקן את הדבר.  ציפה הזקנה מבטיחה גם עתה, שאם יעשו את הסגולה, שהיא אומרת, יקום הילד למחרתו והיה בריא.

הסגולה היא סגולה בדוקה.  שלשה מנכדיה נושעו בסגולה זו, וגם רבים מילדי העיר.  ציפה מייעצת לשאול את האמות של אותם הילדים.  ושרה כבר שאלה, ואמרו לה כולן, שהדבר הוא אמת, להבדיל, כתורה הקדושה.

והסגולה היא פשוטה וקלה:

פושטים עור של בר-אווז חי ומשימים את העור בעודו חם על לב החולה.

אם יפרפר בר-אווז זה, כשיהיה מופשט, ויוציא עוד קול גניחה, בידוע שהסגולה תועיל עוד באותו יום.

אבל אסור לשום איש ואשה מן הזרים לטפל באותו מעשה, רק על ההורים בעצמם לעסוק בדבר.

ושרה כבר יגעה ומצאה בר-אווז טוב ונבחר מחמשת האפרוחים, אשר תחת האווזה של השכנה.  והוא גדול כבר כמעט כאמו.

וחסד גדול עשתה עמה השכנה, שהלכה והחביאה את עצמה בביתה.  כדי שלא תראה בקחת שרה את האפרוח;  מפני שהסגולה מועילה רק אז בהיות בר-האווז גנוב ולקוח שלא מדעת בעליו.

והאווזה-האם התנפלה על שרה והיכתה בחרטומה על ידה עד זוב דם;  אבל שרה שמחה כמעט על הדבר.  יהי רצון שיהיה גם מעט דם זה לצירוף כפרה לבני.

לפשיטת עור האפרוח צריכה היא לשכין מושחז וחד.  ושרה מצאה כבר שכין כזה.  אשת השוחט חמלה עליה ונתנה לה חלף אחד מחלפי בעלה, שלא בידיעתו.

גם בלב אשת שוחט יש לפעמים רחמים וחמלה.

ושרה כבר עומדת על האווז.  מהפכת אותו ומקרבת את השכין לעורו.  אבל לבה נוקף בה:  איך זה אעשה, איך זה אעשה?  מיללת היא ושואלת.

ומרדכי עומד עליה.  מתנה מראש, שאלהים אמת וחותמו אמת.  ואין נחש ביעקב.  ורק משום רפואה התירו להשתמש גם בכישוף וסגולות, והוא מאיץ בה.  קצת-גוער, קצת-לועג;  הלא הדבר נחוץ.  במה ייגרע דבר זה משחיטה?  התורה אמרה ו"רדו בה וכבשוה" הכל מותר לאדם במקום שיש פיקוח נפש.

ומכיוון שהיא שומעת פיקוח נפש, היא נזכרת בשלמה, כובשת רגשותיה.  לוקחת את השכין וניגשת אל הענין.

אבל פרפור וגניחה אחת מחונקת של העוף החי המסו את לבה.  דומה שהעוף מדבר, מתחנן.

היא השליכה את השכין מידה, "אנא", היא מתחננת אל מרדכי, "הלא גבר אתה.  יודע אתה יותר ממני.  עשה אתה את הדבר."

מרדכי מתקצף.  משנס את מתניו.  מצווה שתתן לו את העוף.  היא מושיטה לו את בר-האווז.  הוא מבקש את השכין, ואיננו יכול למצוא.  שרה מגלגלת לו ברגלה את השכין.  הוא לוקח אותו, מתחיל נופח בנוצות.

"אבל איני יודע, מהיכן אתחיל."

"מן הבטן," אמרה שרה. 

"אבל איני יכול למצוא את המקום."

שרה הראתה לו באצבע.  הוא חפץ להתחיל בדבר, אבל הוא שכח ולקח את השכין בשמאלו.

הוא מחליף ואוחז את השכין בימינו.  אבל כבד לו להחזיק את העוף בשמאלו.

"טפו, איוולת!"  הוא מתקצף, "המלאכה היא מלאכת נשים.  אין יד גבר מסוגלת כלל לזה."

והוא משליך מתוך ידיו את העוף ואת השכין.

מן הערש הגיע קול נשימות החולה הצרודות.

שרה מבטת סביבה כמתייאשת.  חוטפת את השכין ואת העוף בידיים רועדות.

היא מתחילה בדבר.  אך כרגע היא משלכת מידיה את השכין ואת העוף.

היא מתנפלת על ערש בנה:  "רבונו-של-עולם," היא צועקת, "וכי בדרך אחר אינך יכול להושיע?"

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה