_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קדיש יתום

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

הוא נחפז לשוב אל בית אבותיו.

על פי המכתב, שקיבל מאחיו הצעיר, הוא משער, שאם יתמהמה יבוא לאחר זמן.  הלז מאיץ בו במכתבו ומרמז ברמיזה גסה, שהאב נוטה למות.  "חיי אבא," כותב הוא, "נמדדים עכשיו לא בירחים ולא בשבועות, אלא בימים ולילות."

מי יודע? שמא...

לבו מתחיל דופק דפיקות תכופות.  הוא אינו יכול לגמור את מחשבתו.  הוא מסיח את דעתו בכוונה וחושב על אודות העגלה, שהוא יושב בה, על דבר כתפי העגלון הרחבות יותר מן המידה, על אילן נאה וניר נאה.

ושם, יודע הוא ששם דנים אותו לכף חובה;  מאשימים אותו בהתרשלות.  וכי התרשל באמת?  כלום בו האשם, אם במשך שלושת הימים, מיום שהגיע לו המכתב, פגש במעצורים כל-כך הרבה, שלא יכול לשערם מראש בשום אופן?

כלום יכול היה לנסוע קודם שאסף את שכר ההוראה, שהיה מגיע לו מאבות תלמידיו?  וכלום הוא אשם בדבר, שנקרעו פתאום מנעליו באופן מגונה עד שצריך היה להתעכב ליום תמים ולתקנם?

כלום יכול היה ללכת רגלי?  או שמא צריך היה לתת לעגלון את כל צרור כספו?  וכלום בו האשם במה שהתקדרו השמים, והעגלון חשש לנסוע, שמא יעצרהו מטר-סוחף בדרך?

שם אין רוצים לדעת כל זה.  שם מאשימים אותו, כדרכם תמיד.

ובשבתו כפוף בפינת העגלה, שקוע בהרהורי לבו, עולים על זכרונו חיי שנות ילדותו בבית אבותיו.

רוגז ודאבה היו מנת חלקו.  מעולם לא זכה שם לפנים שוחקות.  רצון הוריו היה מתנגד תמיד לרצונו, כאילו היו מבינים למפרע את מחשבותיו, שאיפותיו ונטיות לבו לפרטי פרטיהן והיו מזדרזים ומתכוונים לבטלן.  תמיד היו הכל גוערים בו בנזיפה.  אחיותיו היו מתקוטטות בו.  כשאביו או אמו היו רוצים לצוות עליו, שיעשה איזה מעשה, מיד היו מתחילים בתביעה, בתלונה ומצד השלילה.  "מפני מה אינך הולך אל החדר?  וכי לא התפללת עדיין?  קנית בשבילך, מפני מה אינך נותן גם לאחיך?"

"מפני מה?  מפני מה לא?" – ונפשו היתה לפרקים כלה ומשתוקקת לשמוע פקודה ישרה, בלי שאלות עוקצות ותלונות טורדות.  אילו היה שומע פקודה כזו, היה מוכן ומזומן למלאות תיכף את רצונם, אפילו אם היתה הפקודה קצת נגד רצונו.

מתחילה חשב, שכך צריך להיות וכך הדבר נוהג בכל בתי אבות.  ההורים גוערים בנזיפה והבנים צריכים לקבל נזיפה.  חיבה וקרבת-דעת מראים ההורים רק לבני שכניהם ומכריהם, כמו שאותם השכנים והמכרים, כשהיו מוצאים, היו מראים גם לו חיבה יתרה.  צובטים את לחיו ולוחצים את תנוכי אזניו, ולפעמים גם היו מגידים לו את שבחו בפניו ובפני בניהם ומכבדים אותו בקלון בניהם, ממש כמו שאביו עושה בפניו ובפני בני השכנים.

אבל כשגדל אחיו הקטן ממנו בשתי שנים, והוא ראה, שהוריו מראים להלז חיבה יתרה ומחשבים לו זדונות כזכויות ומעשה טפשות כחכמה נפלאה, בא לידי מסקנה, שאיזו סיבה נעלמה ממנו יש לאבותיו לשנוא אותו ולבכר את אחיו על פניו.

אח זה כאילו לא נברא מאת ההשגחה אלא כדי שירגיש הוא יותר במצבו האומלל בבית אבותיו.

והסרחון הראשון, שנמצא בו אחרי שנתגלה, שהוא קורא ספרים חיצוניים וספרי השכלה, כלום רק הוא לבדו סרח?

הרי גם אחיו חטא עמו ביחד, אלא שאחיו העמיד פני בעל-תשובה והבטיח על להבא, והוא לא יכול להבטיח בשעה שהיה בדעתו להתמיד בחטאו.

ואחר כך, כשגנב איזו ממטבעות-השמירה שאסף אבא משל צדיקי עולם כדי לעשות מהם "כוס של אליהו" ללילות פסח, כלום הוא היה המתחיל?  הרי אחיו התחיל, והוא רק נתן את עצתו, שטוב לקנות במחירם גרמטיקה של בלוישטין.  וכשהוציא אחיו את שאר המטבעות על ממתקים וסיגריות, לא מחה בידו, וגם לא נמנע מלהשתתף עמו בדבר, אלא שהלז התרפס אחר-כך, כשנתגלה הדבר, ונכנע והבטיח על להבא, והוא לא נכנע ולא הבטיח.  ובאמת-לאמיתה, הכנעה זו והבטחה-בפה למה?  דיי, שאני מכיר בנפשי שעשיתי שלא כהוגן, חרטה היא דבר שבלב.

אבל הם אינם מבינים דברים אלו, הם אוהבים שירמום, שיחניפו להם, הם אוהבים הכנעה.

ואחר-כך, כשנשתנו העתים לרעה והוא גמר בדעתו לעזוב בית-הורים לנסוע למקום שיסע ולהרוויח קצת ממון באיזו דרך שירוויח, כדי שיוכל לעזור לאבותיו בעניים – כלום צריך היה לגלות כוונתו זו למפרע?

והם האשימו אותו גם אז ואמרו עליו שהוא אבר מדולדל בבית, שאינו מיצר בצרתם, שכל ימיו הוא מצערם ומשתדל להקניטם ושלא הנחילם עוד מעולם אפילו רגע אחד של תענוג.

והוא הרגיש בלבו, שהרבה מן האמת יש בדבריהם.  אבל כלום בו האשם, אם אין אבותיו מוצאים בו קורת-רוח מפני שלבם מסור כולו לאח הצעיר, עד שלא נשאר בשבילו שום מקום פנוי?

הוא זוכר, כי תמיד היה אחיו גרוע הרבה ממנו.  אבל הלז התעטף תמיד בטלית צבועה, בשקר וחנופה;  תמיד היה משתדל לקחת לעצמו את הבכורה, וגם זה בגניבת דעת ובחנופה.

אפילו בנוסח המכתב, שכתב לו, מורגשות כעין התנשאות והתכבדות.  "הוא מזהירני ומזרזני, כאילו יודע הוא מראש, שאני אתרשל.  הוא כאילו מרמז, שאין הענין קרוב כל-כך ללבי."

והוא בא לידי החלטה, שבה במידה, שאבותיו אוהבים את אחיו, הם שונאים אותו.  האהבה והשנאה משחדות את הדעת ומקלקלות את השורה.

הוא מתחיל לשדל את עצמו להסכים בלבו, שכל מה שחושדים בו אמת היא;  שאמנם אינו מיצר בצרות הוריו, וכל אותו הצער, שהוא מצטער על שלא עלתה בידו עד עכשיו לשלוח להם איזו תמיכה של ממון, הוא לא במה שלא יכול להקל את עניים, אלא במה שלא עלתה בידו להשפיע עליהם את טובתו ולהפכם לניזונים מחסדיו, בשעה שהם שונאים אותו.

האמנם אין הוא מיצר בצרתם?

זרם של דמעות מתפרץ מתוך עיניו.  והוא אינו יודע, וגם מבריח את עצמו מלחקור את שרשו של דבר.  הדמעות הללו, הנובעות ועולות, העולות ויורדות, מה סיבתן?  אם באות הן מתוך קנאה ועלבון, או מתוך חמלה ורחמים על הוריו?

רוצה היה באותו רגע, שיהא הוא חולה מסוכן, עזוב באיזה פינה בנכר ושיבואו אליו הוריו.  ואז יתחזק על מיטתו ויתן עליהם בקולו:  "שובו בשלום אל ביתכם.  אין לכם הזכות לחמול עלי!"

ושוב קמים וניצבים לפניו חזיונות ועלילות מן השנים שעברו עליו.

מלחמות, נזיפות, ויכוחים, תוכחות בשל תפילה, גערות על "קרקפתא דלא מנח תפילין (*ראש שאינו מניח תפילין)..."

והוא פתח אז את פיו בפעם אחת וגילה הרבה ממצפוני לבבו.  הוא טען בגלוי, שמגוחך הדבר להתפלל בחורף על "טל ומטר" בשעה שהכל צריכים לשלג וכפור בשביל תיקון הדרכים;  שזרה וקצת אכזרית היא בעיניו ברכת שמואל הקטן אשר לא הניח אף לשון אחת של אבדון וקללה, שלא כללה בברכתו על הזדים, – ושבכלל, לפי השגתו במציאות אלהים ובהשגחתו על העולם, אין מקום לשום תפילה.

הוא זוכר, שדיבר אז מה שדיבר לא להקניט, אלא מעומקא דליבא.  הוא נעץ אז את עיניו באביו, והמתין לו.  או שישיב לו דברים של טעם ויתרץ לו קושיותיו, או, לפחות, ינענע לו בראשו וילך לו מעליו.

אבל אבא רצה לבטל את כל טענותיו על ידי מריטות-לחי, הכאות וסטירות ונזיפות, וגם על ידי הדרת-הנאה והעברת נחלה.

רואה הוא עכשיו, שכל מגמתם של האבות הוא ביטול גמור של רצון הבנים לגבי רצונם.  מביטים הם על בניהם כעל קנין וחפץ, שלא נברא אלא לשעשעם, להנאותם ולהרחיב את ממשלתם.  וכשהם פוגשים ברצון כביר המתגלה אצל בניהם, מיד מתלקחת המלחמה הידועה לכל, שיש לה הרבה גונים, אבל כל עיקרה הוא, שכל כוח שואף לבטל את ישותו של חברו.

ועכשיו, כשהוא נוסע אל ביתם, מי יודע, מהו מצב-הדברים שימצא בבואו.

במשך שלושת הימים, שנתעכב בדרכו וחזר על מחשבותיו והרהורי לבו, הגיע הרבה פעמים לתחילה של שאלה זו;  אבל מכיוון שהגיע אליה, מיד היתה נפסקת בראשיתה ומחשבותיו היו מתבלבלות ועושות נסיגות וקפיצות משונות, שאין להם שום קשר הגיוני.

"תלמידי כמעט כולם עשו חיל.  בעל כרחם מודים על-זה גם האבות."

"מזג האויר כל-כך נעים, רצוי, נחמד.  אינו מתאים כלל להנעשה במעמקי הנפש."

"החזן של בית הכנסת הוא מנגן נפלא.  קול אדיר ונעים."

ופה מתעוררת במוחו קושיה עצומה:  למה זה הלך פתאום בשבת שעברה לבית-הכנסת, אחרי שלא התפלל ולא ביקר בבית-תפילה זה כמה שנים?

ותוך כדי מחשבתו זו הוא זוכר את סיבת הדבר.  הוא הלך לשם מפני שבשבת זו חל "יום המיתה" של אבי ידידו ואיש-סודו, הרב מטעם הממשלה.  רוצה היה לראות, עד כמה מגוחך יהיה אפיקורוס קיצוני זה, כשיישען על העמוד ויאמר קדיש.

ופתאום נפסקות מחשבותיו, ועל לבבו עולה רעיון.  רוצה הוא מאד לדעת, מה נעשה שם ברגע זה?

ובתוך כך נדחקת במוחו שאלה, שאין לה לכאורה שום ענין אליו:

"מה היה העולם אומר על אותו הרב המגוהץ, אילו עמד וביטל את שני היארהצייטים, שהוא עורך לנשמות אבותיו בכל שנה?  אילו היה מסרב ובועט פתאום באמירת הקדיש ובהדלקת נר של שעווה?

"אילו היה עומד ודורש לעדתו:  מה ענין זה לזה וכי משום, שאבא מת ומוטל בקבר, 'יתגדל ויתקדש שמיה רבה?'

"אז בוודאי היו עומדים עליו במקלות ובאבנים והיו מגרשים אותו מתוך התחום."

והא בא לכלל כעס על אותו הקהל, השקוע כל-כך בהדיוטות וכופה את ההר כגיגית על היחידים המבינים, כדי שלא יתרוממו מעל למשקע ביצתו.  ויותר מזה הוא כועס על אותם היחידים המשעבדים את עצמם, כעבדים נרצעים, אל ההדיוטות הקהלית, שאינם מתביישים מפני מדרגת השכלתם, מפני הספרים המחוכמים, שלמדו וקראו, והם עומדים ועושים בפרהסיה מעשים מתנגדים למה שהם יודעים ומבינים.

ואגב הוא מבחין בעצמו, שהוא יוצא בכעסו מגדרו עד שהוא מרים קצת את אגרופו באוויר:

"כעס זה למה?  כלום אני בראתי את העולם עם החכמים ועם השוטים שלו?  כלום עלי מוטלת אחריותם?  או שמא חתום אני על תעודתו של אדם זה?"

מתוך מחשבות כאלה הוא בא העירה.  המבטים, ששולחים בו מכיריו הנפגשים ברחוב, מחזקים את השערתו, שכבר איחר...

כשנכנס לבית אבותיו, מצא את הכל יושבים לארץ.

רק יום זה ומקצת יומו של מחר נשאר לו כדי להשלים עמהם את ה"שבעה".

הערה קלה ודקה מצד אחותו דיה היתה לו, כדי שידע על פיה, שחושדים אותו, כי התכוון לדבר, שלא יצטרך לשבת הרבה על הארץ.

אבל נוח היה לו לשמוע הערה גלויה זו של אחותו מלהרגיש את חנופתו של אחיו.  הוא מחבקו, מנשקו, מתייפח עליו, כהגדול שבבית.

רוצה הוא לקחת את הבכורה על ידי התרפסות ודמעות.

ואמו מאשמת אותו בלי אמתלאות.  היא מתחילה לדבר עמו קשות.  אבל אחיו משתיק אותה בגערה של תחנונים, ממליץ עליו, שבוודאי לא היה יכול לעשות אחת.

מי ביקש זאת מידו?  מי נתן לו רשות להמליץ עלי?

מתוך איזו קטעים מדברי אמו הבין, שאביו העבירו מנחלה.

ואחיו מעמיד פנים של רחמנות ולוחש לו באזניו:  "זקנים, כלום אינך יודע קשי-ערפם והגיונם הנלוז?"

"מה הוא רוצה ממני?"  מתמרמר הוא בלבו, "שאסכים על הבכורה שקיבל?"

רואה הוא, שאדם קטן זה מתרפס וזוחל, ובהתרפסותו וזחילתו הוא הולך וגונב לבבות, הולך ויורש את הכל.  גם את אחותו ירמה.  יתן לה רחמים ויקח ממנה את חלקה.  הוא עכשיו הגדול שבבית.  "אילו היה בלבבו די אומץ באותה מידה, שיש בו זחלנות, היה משים ידו על שכמי ואומר לי:  צא מתוך ביתי!  אין לך פה ולא כלום!"

ובאותה שעה רוצה היה לפתוח את פיו ופעם אחת, להגיד לאמו, לאחותו ולאחיו, שהם חנפים, רמאים ומרומים ושכל חשבונותיהם הפעוטים אינם שווים בעיניו יותר מקליפת-השום.  אבל השעה לא היתה מוכשרת לכך.

והוא קם  ופוסע לאורך החדר ומביט מבעד לחלון אל שמש-ערביים, ההולכת ושוקעת.  המחשבה, שהעסיקה אותו על דרכו בצורה מטושטשת, קיבלה עכשיו צורה בולטת:

"עוד מעט ויתאספו להתפלל בבית-האבל.  מה יהיה בדבר הקדיש?

"כלום 'רב-מטעם' אני?  מלגלג הוא על עצמו, או שמא להחניף אני צריך, כדי שישיבו לי את חלקי?  לא הם ולא שכרם.

"אילו הייתי מוכשר לוותר על דברים כאלו, הייתי מונע את עצמי מהרבה מלחמות, שלא היו נעימות כלל.  אבל אז לא הייתי מגיע למדרגה זו, שאני עומד עליה עכשיו."

והוא שב להשתקע במחשבותיו על אודות זחלנותו של אחיו הגונב לבבות ועושה לו מהם מטעמים.  הוא לא שם לב ל"מנין," שכבר נתאסף והתחיל מתפלל.

הקהל מונה:  "הצרי והצפורן והחלבנה."

והוא מונה ערמומיותיו של אחיו, נכליו ותחבולותיו.

הקהל מתחיל "אשרי יושבי ביתך," ואחיו משתיקם, גומר לו במתינות ובניגון פרק משניות, ואומר קדיש דרבנן.

הקהל גמר את התפילה בלחש ובקול, והוא עדיין לא גמר את חשבונותיו עם אחיו.

הקהל אומר את מזמור האבלים, והוא רואה את אחיו עומד כבר על יד הש"ץ.  אז לעג לו בלבבו.  "ירא הוא, שמא אחטוף את ה'קדיש' מידו."

וכשגמר הש"ץ "עלינו," הרים הוא את עיניו ומצא את אחיו שוב עומד נכון על יד ה"עמוד" העראי.

ואז נזרק בו הרהור:  בכול הוא שואף לבלוע חלק-זרים.  וגם זה בזחילה ובגניבה.  כאילו לא היה לשום אדם חלק באבא חוץ ממנו.

ובצעדו לאורך החדר אחת הנה ואחת הנה ובעברו על יד הפתח הפתוח לחדר השני, ראה שם את אמו ואת אחותו עומדות כפופות ועונות בכוונה "אמן יהא שמיה רבה" אחר קדישו השני של האח.  הן נראות כמסכימות, הירהר בלבו.

דומה היה לו, שהנר המבליח, הדולק אחרי נשמתו של המת משתטח ועולה בהכרה ברורה;  חתיכת הבד – שיורי התכריכים – שמונחה אצל כוס-המים, תלויה כמו בכוונה.

המתפללים עונים "אמן יהא שמיה רבה" ושותקים.  אין הדבר אצלם חוץ מגדר מה שצריך להיות.

והוא מתאמץ להשקיט את הסערה, שהוא מרגיש אותה מתחוללת במעמקי נפשו, והוא מסיח את דעתו לדברים אחרים.

והוא מעלה על זכרונו את המסקנה של איזו שיחה, שעסק בה עם חברו ביום שנסע משם ושאין לה, לכאורה, שום ענין וזיקה לזה, שהוא עסוק בו עכשיו.

"לכל קנין יש שני ערכים:  ערכו האחד הוא מה שהוא שלי, ערכו השני הוא מה שאינו של חברי."

אבל לשוא!  הסערה הולכת ומתגברת.  בכל אשר הוא מרים עיניו הרי זחלן זה מתלבט לפניו מכווץ, מצומצם, ככתם שחור.  והכתם הזה משחיר את כל חללו של החדר.

הש"ץ הולך וגומר תפילת ערבית. 

ובלבו תאווה זרה להציל, לכבוש...

והוא מטייל קצרות וארוכות ומתכוון בפסיעותיו לקרוב את העמוד כשיגמרו את "עלינו".

והכתם השחור צומח כמו מארץ, משתרבב, וכבר הוא עומד על ידו של הש"ץ.

וזה עומד וזה עומד.

והקהל שותק ושניהם שותקים.

קול רך, דק, תבעני, ספוג בבכייה ורצוץ, בוקע מתוך אנחות ומפריע את הדומיה.  והוא מתגלגל והולך, ומכריע, ומכניע...

– – – – – – – – – – -

בשבתו כפוף בעגלה לא זכר את כל הדברים שאירעו לפרטי פרטיהם.

הוא זוכר רק זה, שכעין עשן עלה אז ובלבל את מוחו.

ועוד זוכר הוא, שראה צעיר אחד מונח על הקרקע, ודמו שותת מחטמו.  וקלסתר-פניו של אותו צעיר היה דומה בהרבה לאביו.  המנוח ובכולו – לאחיו הצעיר...  זוכר הוא גם איזו צריחות משונות...

אבל כפיס-עץ זה שבידו, אינו זוכר מהיכן בא לו.

ולכל זה גרם איזה קדיש!

"חושך, חשכת-מצרים," מדבר העגלון בתלונה אל תוך חללו של האויר, "רק רצחנים מתחייבים בנפשם ונוסעים בחושך כזה."

והעגלון כלום מהו?  אתה מראה לו מטבע ומיד הוא שוכח, שגם לו יש נפש, שאין להעמידה בסכנה.

"רצונך בסיגריה טובה, משובחת?"

"הי!  ארורים נבלות," גער העגלון בסוסיו ועורר עליהם שוט.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה