_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קלמן חזן

מאת יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

כל המביט היום בפני הזקן קלמן חזן הוא מכיר בו כי מאושר הנהו, קומתו זקופה היום, קמטי לחייו דומה שהתישבו מעט; בת-צחוק של שובע רצון מרקדת על שפתיו;  עיניו התמתחו, וכמו ממתינות לאיזה דבר נשגב, שעוד מעט ויחל.

הוא יצא היום פעמיים החוצה בצוואר עירום, בלתי חבוש במפה האדומה אף-על-פי שימים נוראים ממשמשים ובאים, – ובסכנה כזאת לא היה מעמיד את צווארו אפילו בשאר ימות השנה.  ניכר הדבר, שמרוב שמחה והתפעלות הוא שוכח את חשבון הימים, את עצמו, את הכול.

ובעיני האורחים, אשר התאספו בערב הזה אל ביתו לא ייפלא הדבר.  "הזקן הוא בשמי השמים," המה מתלחשים על אודותיו, "כל אב שמח לראות את בנו אחרי פירוד של חמש שנים, ואף כי בן נחמד כזה".

היום בבוקר הופיע בביתו אורח יקר.  דן בנו שב מן הקונסרווטוריום.  זה שנה תמימה, מעת שהוא סופר את הימים לבואו, ועד אז היה סופר את השנים לירחיהן ולשבועותיהן, "עוד שלוש שנים...  עוד שתים...  עוד אחת חסר חדש...  עוד מעט, עוד מעט," היה משדל את נפשו הנהלאה בימים האחרונים – והנה הוא בא.

והוא בא, כאשר חזה לו מראש בחלומותיו ובחזיוני רוחו, חבוש לראשו כובע גבוה ונוצץ.  מתחת לכובעו בלורית עבה ושחורה.  גם אותה האיצטלא הרחבה יש לו בין בגדיו יחד עם הכיפה המהוקצעת.  ממש כקנטור גדול ומפורסם.

עוד אחת, אשר חסרה לו מכל חלומותיו עליו:  שתעגב עליו בת אחד הגבירים הגדולים, שבארצות ההן, ושתגנוב מספר אלפים מתוך הכספים של אביה ותברח עמו...

אבל מי יודע?  הן הוא עוד לא שח עמו דייהו.  מאז הבוקר לא חדלו עוד אורחים מנכבדי העיר מביתו.  אולי באמת כבר יש לו איזה סיפור מעשה.

וכמה מן הכבוד רכש הוא היום בגלל דן שלו!  אפילו חתן השוחט, החצוף שבמתנגדיו, סר היום אל ביתו לראות פני דן.

גדול אשרו מהכיל את כולו בבת אחת, והוא מתרחק לקרן זווית, ויושב לספוג את התענוג בהדרגה ובריחוק-מקום מעט.  הוא החל לחשב ולנתח בזכרונו, איך קרו והצטרפו כל ההרפתקאות, עד שבא בנו לידי-כך.

עוד מימי ילדותו ניכר בו, כי הוא נולד אל העמוד.  הוא זוכר, שכשהיה רץ ברחובות ונתקל באבן, היה בוכה שלא כדרך הילדים.  אנשי הרחוב לא יכלו לעבור עליו בהיסח-הדעת, והיו מתייצבים לשמוע את בכייתו, ושואלים:  למי הילד הזה?

כשיצאה אמו לשוק, ושהתה יותר מכפי הרגיל, והוא התגעגע פתאום עליה, וישב לבכות:  "איה אמא?" – היה נשמע מרחוק, כאילו הוא שר איזה שיר-תוגה.

כשמלאו לו תשע שנים לקחוהו בפעם הראשונה אל העמוד.  הוא שר אז ביום הראשון לראש השנה את ה"היום תאמצנו" של "חמדת הנודד".  ומיד באותו מעמד, הוסיפו לו פרנסי הקלויז חמישה זהובים לשבוע וקצבו לו חלק הגון ברח"ש.

אכן ימים טובים החלו לו ולביתו מאז.  לכל חופה ולכל ברית מילה שבבתי הגבירים היו משתדלים להזמין אותו, ובתנאי, עם דנצ'י שלו.  השנים ההן היו יום חג אחד ארוך עם סעודות של אכילה ושתיה ורווחים הגונים.

וכשהגיע חודש אלול, היה חש איזו התרוממות וערך עצמו;  הוא ידע והכיר כי בימים ההם הוא השאור שבעיסה;  הכול נזכרים בו, הכול צריכים אליו.

וכשקרב לעמוד וידע כי דנ'צי עומד על יד ימינו, כבר ידע מראש שר' אברהם'קה "בעל בכי" ישלח היום יין ישן לסעודתו, ושכל נשי הגבירים לא תפסקנה היום מלשיח בו.

כל החזנים והקנטורים, המזמרים "מתוך הכתב," היו בעיני קלמן כקליפת השום:  איך יכולים הם לזמר זמירה אמתית ממקור הנגינה, היה תמה ומבטל אותם, אם נגינתם אינה נובעת ישר מתוך הלב אלא מן הפה, רק מאותיות מתות, אילמות, שחורות, שעל גבי הנייר העב?  המה מזמרים רק בעיניים.  והא ראיה, הם עומדים מוצקים כפסילים אילמים, אין תנועה עברית בגופם ולא בנגינתם המזוייפת, ולא עוד אלא שגם לא ידעו השחצנים ההם מהי נגינה אמתית.  איך הם יכולים לדעת נגינה אמתית, אם לא שמעו מעולם את נגינתו של חמדת הנודד?  אותו ה"חמדת", שהוא, קלמן, היה עוזר לו ושאב ממנו שתים עשרה שנה.

ועל הדעה הזו הסכימו רבים מבעלי הבתים שלו, שהוחזקו בפי קלמן ל"מנגנים," והודו, שאילו היה קלמן לובש "קיטל שחור" וכיפה מהוקצעת ובא אל כרך גדול להתפלל עם דנ'צי שלו אפילו בטמפל – כי אז היו כל ה"דייטשונים" הללו נמסים בדמעות, והיו מואסים בכל הקנטורים הזייפנים, ולפעמים לא היו נמנעים מלספר את שבחו בפניו, והיו מכתירים אותו בשם "חמדת שני," אף שהם לא ראו מעולם את "חמדת" ולא שמעו את קולו, אבל כבר ידעו אותו למדי מפי קלמן שהיה מעריצו תמיד באזניהם ומספר להם את נפלאותיו.

אבל בעתים כאלה היה קלמן צוחק בצחוק של התבטלות ומניע ראשו בייאוש;  לא, אחים, לא אני.  זה יהי "חמדת שני," היה מראה באצבע על דנ'צי – ולא אני.

ואפילו כשסר אל עירו הקנטור המשונה מזיבנברג עם "טררליו" שלו ושר את ה"יחדשהו" החדש, שהיתה בו באמת מעין נגינה מתוך הלב – הכל הודו אז, שה"יחדשהו" הלז היה כל כך נפלא רק מפני שדנ'צי שלו הצטרף אז עם ה"טררילם" המשוררים ועזר לו.

כמה ימים הצטער אחר כך על שנפתה אז לבקשת הקנטור, והרשה לדנ'צי לעשות את הדבר.

ומאז החלו לו ימים של צער ודיכדוכי נפש.  דנ'צי ברח בלילה.   הוא נלווה אל הקנטור, ה"גזלן הזיבנברגי," ואחרי ימים מספר קיבל ממנו מכתב, בו הוא התנצל על בריחתו.

"חשקה נפשי לשאוב ממקור הנגינה," כתב הפתי הקטן, שעוד לא מלאו לו אז שבע-עשרה שנה.  הוא מצא מקור נגינה!  כמה מגוחך מעשה ילדות.  שמע דא... סי... רע... רע, דא, פא, וחושב שזהו מקור הנגינה.

"זה כבר לא אדע מנוח בנפשי," כותב הפתי הקטן, "חש אני איזו תביעה בלב, איזו משיכה, שאיני יכול לעמוד בפניה.  אומלל הייתי, לו הייתי נשאר בעירי;  ואתה אבי, בוודאי אינך רוצה, שאהיה אומלל.  בוודאי תסלח לי את הדבר.  לכשאבוא אל מטרתי, אשוב אליך אבי".

את מקור אביו עזב. וילך לבקש לו מקורות.

הוא כעס אז מאד על בנו, ולא יכול סלוח לו.  הוא חש, כי הורע מזלו, באותה שנה החלה לנגדו המחלוקת הגדולה.  זוסיא קצב, שהיה תמיד ממעריציו ואוהביו, יצא מקצבותו ויהי לבעל-טכסא, והוא עתה מבעלי דעה הראשונים והתקיפים בקלויז, וזוסיא זה החל ללעוג לו, מתחילה בחשאי, ואח"כ בפרהסיה.  פעם אחת, בראש השנה, נדמה לו, שהוא שומע מתחת לטליתו את צחוקם של בעלי המזרח, ונתבלבל בנוסח.  ואחרי כן כשעמד בתפילת "הנני העני" וקרא "שדי" הפריז על יבבה שלו  ונפסק קולו.

"אין דנ'צי לימיני," כאב אז והצטער.  הוא ידע בבירור, כי אילו היה עתה דן עומד על ימינו ומסלסל ביבבתו, אז לא לעגו לו האנשים הללו.

ולשנה הבאה הביא השטן את בר-פלוגתיה, את הגזלן  שלו, את הקנטור ברומברג.  והצעירים, שאינם יודעים מה היא נגינה, דבקו בו.  וכי נגינתו מצאה חן?  בלוריתו, כובעו, הכיפות של המשוררים, הקמרטון – הכל ממש כעכו"ם גמור.  וזו שעמדה לו למצוא חן.

הקנטור הלזה קיפח את פרנסתו, בראשונה גזל ממנו את ה"עמוד," ואחרי כן גם את חלק הרח"ש.

הוא ירד מעל הבמה.  חיש שכחו את ה"ווליך" של "יעלות" שלו, את ה"לירה" של "קרוץ מחומר," המרש של "ויאתיו" – את הכול, את הכל שכחו, כאילו קלמן ודנ'צי היו רק חלום ליל.

אבל הוא יודע, שקלמן איננו חלום ; קלמן לא היה חלום; לבבות רבים הרך קלמן עד לבכיה;  לבבות רבים היו דופקים במנגינותיו.  הוא מאמין בעצמו גם עתה, וכשנכנס אלול גם עתה, אף שאין לו עוד כל עמוד, הוא מוסיף שמירה על צווארו, וחוזר על הסליחות, ומעביר על המחזור, ומסדר בפיהו את ה"נתנה תוקף".  הוא מאמין בעצמו, שגם עתה קלמן הוא קלמן, אך הקנטורים הללו בכיפותיהם היפות אשמים בכול.

ואז היה מתחיל להיות בדיעבד שבע רצון, שבנו דן עשה מה שעשה.

הוא התחיל להתנחם, כי יעברו הימים ודנ'צי ישוב אליו מוכתר בכיפה ואז ידעו הקנטורים העבריינים האלה, ההומים כדובים בלי כל מתיקות, ידעו מהו קנטור, ואיך מזמרים מתוך הכתב.

ואחרי כן היה מודה בפני זוגתו, שהוא מוצא תענוג גדול לקרוא את מכתביו של דן;  "הוא מודיע, שכבר עזב את הקנטור הזיבנברגי, ויבוא לאחר.  הוא מודיע, שהוא מנגן כבר מתוך הכתב.  לכשיבוא הביתה, ואז בלי ספק הכול ישונה לטובה.  אז אפקיר למען הדבר הזה לילות שלושה או ארבעה ואלמד גם אני את המלאכה הזאת לנגן מתוך הכתב.  יודע אני בי שיותר מלארבעה לילות אינני נזקק".

דנ'צי מודיע, כי הוא הולך ועושה חיל.  חידושים הוא מגלה לי," מלגלג קלמן באזני אשתו, "הלא אני נבאתי עליו מראש".

דנ'צי החל לשלוח לפעמים תכופות משען כסף:  והכסף באמת נחוץ לו בעתים הרעות הללו, אחרי שכל אוהביו ומעריציו בגדו בו.

"אבל מה זה?  דנ'צי מודיע, כי גמר בדעתו להיכנס אל הקונסרווטוריום, להשתלם בחכמת הנגינה.  הדבר הזה למה?  וכי פסטרנק, 'הבעל-בית'ל' או 'חמדת הנודד', למדו בקונסרווטוריום?  כמה זרים מעשי ילדים.  עושים מה שלבם חפץ, ואינם נמלכים באיש".  אבל הדבר כבר נעשה וצריך להחל ולחכות מחדש.

והוא מתחיל ומחכה.  בשיחותיו עם הבריות על אודות מקור הנגינה, הוא שינה את דעתו מעיקרה.  הוא דורש עתה בשבח הקנטורים המלומדים תלמידי הקונסרווטוריום, שהיה תמיד מגנם.  מיום שמת "חמדת" שלו, הוא מתאנח ופוסק, נסתמה הנגינה הנובעת מתוך הלב.  ורק בין הקנטורים מן הקונסרווטוריום יש עוד מעט נגינה, אף על פי שהיא מתוך הכתב.  אבל גם ביניהם יש מדרגות.  יש למשל חמורים מלומדים כברומברג, ויש מנגנים אמתיים כבנו, למשל, הוי, מה מאושר היה הזקן, לו יכול לראות עתה את "דנ'צי שלו".  ולא רק לראותו, אך גם להראותו.  יראה הקצב הגס ויתבושש ויכרע על ברכיו לבקש סליחה ממני.  והחמור הנוהם הלז, ברומברג, ישים בעפר פיהו ויודה בעצמו שהוא ולא כלום.

"בוא יבוא, ויראו!"

וסוף כל סוף הנה הוא בא.

הוא בא, אבל באיחור זמן מעט.  לא זכה האומלל לשמוע מנגינות בנו דנ'צי, "חמדת השני".  קצת מזקנה וקצת ממחלת הטיפוס, שחלה בעת האחרונה, נתחרש האומלל מספר שבועות לפני בוא דן.  הרופא מצא, שתופי אזניו נתקלקלו לגמרי.  הוא לא ישמע עוד לעולם לא את קולו שלו ולא את קול אחרים.  חלק אחד מחמשה בחיים מת עליו, והחלק הזה היה לו הטוב שבחלקים.

אבל הוא איננו מצטער עוד כל-כך על כל זאת.  הוא איננו מצטער עוד בראותו ברק מעוור עיניים ואיננו שומע אחריו את קול הרעם... הוא גם לא הצטער, עת נפל בנו על צוואריו ולא שמע את קול בכיו.  אך בדבר אחד עמוק צערו מני ים.  הוא לא יוכל לשמוע מנגינותיו של "חמדת השני," משאת כל תקוותו, חלומותיו בכל השנים האחרונות.

ובערב ההוא נאספו אל ביתו כל נכבדי העיר.  גם זוסיא בעל טכסא, גם חתנו של השו"ב, לא יכלו לעצור בנפשם לבלי לבוא ולשמוע במנגינות דן, שהוא ינגן היום בתורת "נדבה" חינם לבני עירו.  זוסיא בעל טכסא כבר עשה קנוניה להדיח את ברומברג מעל מקומו ולקבל את דן שלהם תמורתו.

קלמן הבין את הדברים, אף שלא הודיעו לו דבר מכל זה.  קנאתו התקררה אל מתנגדיו, בראותו אותם בביתו.  הוא, לא לבד שמחל להם בלבו על עלבונו, אך נכון היה לחבקם בזרועותיו בעד הכבוד הגדול, אשר חלקו לדן שלו.  "סוף כל סוף, המה מנגנים מצויינים, בעלי חוש וטעם.  כוח הנגינה לא דבר קטן הוא.  המה אנשים נכבדים, בעלי מידות טובות".

והוא יושב הרחק מעט מן המסובים ומשקיע את מבטי עיניו בפני דן... הוא חפץ להבין מתנועות פניו מה שהוא מנגן.  אבל הדבר איננו עולה בידו,  הוא ראה מעל רשמי פני השומעים, מעל שפתותיהם הפשוקות, מעל עיניהם הרטובות, וחגיגת פניהם, שדנ'צי התיכם כדונג, שהוא מעסה בם, כאדם שמעסה במשארתו.  אין כל פלא בדבר, הוא ידע זאת מראש.  אבל מתאווה הוא מאד לדעת, מה הוא מנגן?

הוא מבקש את פתרון שאלתו על רשמי פני השומעים.  דומה לו שעוד מעט וימצא.  הוא מצרף רשמים לרשמים, מעורר את ציורי זכרונו.  הוא מצא איזה ציור מטושטש בלתי בהיר דיו.  חסר עוד דבר מה.

על-פי מקרה נפגשו עיניו במחזור, שהיה מונח על השולחן – פתוח לפני אחד האורחים בלי כל כוונה לדבר.  הוא הביט – ולעיניו נוצצו המלות "ונתנה תוקף".  בבות עיניו התרחבו פתאום.  הרשמים הצטרפו בתמונה יותר בהירה.  הוא מצא את החידה, הוא רואה עתה ברור בתנועות שפתי דן, בנדנודי לשונו – בכול... כן הוא מנגן "ונתנה תוקף".

והוא מותח עוד יותר את עיניו כאילו מתאמץ לשמוע בעיניים.  ולפניו עומד "חמדת הזקן" על העמוד ומעיין השירה נובע מתוך פיהו.  ולשונו חותכת:  "מי ב-ח-י-י-ם ומי ב-מ-ו-ת" הוא מפיח חיים במלות המתות.  והוא, קלמן שומע... כן, הוא שומע בהיר היטב.

הוי, תנועה עברית!...  רכה...  שוקעת...  חודרת...  הוי, מעברים...  פרורים...  דכדוכי נפש...

דמעות – דמעות התחילו מתגלגלות מעיניו הנעוצות בפני דן.

האורחים התחילו להסיח דעת מן הנגינה, ויביטו אל קלמן, עקומי פני הזקן ודמעותיו עניינו אותם.  בתחילה לעגו לחרש בלבבם.  אבל בראותם את עיניו התחובות בדן, את דמעותיו הנוזלות תכופות ואת הרוך הנפלא השפוך על פניו הביטו משתוממים זה אל זה.

"האומנם שומע החרש האומלל את מנגינת בנו?".

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה