_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קטרוג

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

צחוק עשה לו הקדוש-ברוך-הוא – לברוך בנדט, שקבע בו נשמה כל-כך נאצלת, כל-כך רכה – בגוף כל-כך גס, כל-כך ממשי.

ארכן הוא ר' ברוך-בנדיט, ממש בחינת ענק.  והלא לפיכך הוא הולך כפוף, שלא יבוא חס-ושלום לידי דחיקת רגלי השכינה.  אבל כמה שהוא כופף את קומתו, הרי הוא זקוף כארז.  אין קומתו מסוגלת לכפיפה.

ושכמן הוא, ובעל חזה רחב;  ולא עוד אלא שכרסו בולטת ויוצאת ממש לנגד עיניו, כאילו כך נגזר עליו מן השמים, שיראה תמיד בעיניו את הצד המנוול שבו, ולא יבוא לידי יהירות.

ופסיעתו כמה רחבה, ממש סכנה להשתמש בה בשבת.

וידו כמה עבה, כמה גסה.  מתבייש הוא בה לפעמים בשעת הנחת תפילין;  ועוד יותר – כשהוא מושיט בה שלום לאדם הגון.

כל מה שיש בו הוא שרוע, מגושם, אינו לפי מידת בר-אוריין ובעל נפש כמו שאומרים עליו שלא בפניו.

כשהיה קטן היתה אמו דואגת על גידולו הנפרז, מפני שחששה לעין-הרע.  אביו היה מסתכל בו מתוך בוז.  "סימני הדיוטות אני רואה בו," היה כואב ואומר.

עכשיו כבר יצא מחזקת סכנה של עין-הרע והדיוטות;  אלא שהוא גופו מצטער על הדבר.  "גוף שרוע זה ודאי שהוא גדל על חשבון קטנות הנפש," הוא מנענע על עצמו ואומר.

ופעמים שאתה מוצא אותו יושב ומעיין בספר, מתכווץ מצטמק, ידיו לגופו, ראשו בין שכמיו.  תיתי לו לזקנו הלבן, שהוא מכסה ברוחבו על חזהו הסמוך לשולחן;  את כרסו ואת רגליו הוא מפקיר שם תחת השולחן, ובלבד שלא תיראינה.  מתבייש הוא מפני הספר הקדוש בגסותו הבולטת.

צער הרבה הוא מרגיש בשמחת תורה בשעת הריקודים, בשעה שארון-הקודש פתוח, ולבבות החברה נפתחים, והנשמות משתוקקות להתחבק, להתדבק ולהתייחד ביחודה של כנסת-ישראל;  ומשתלבת החברה יד על שכם, נשמה לנשמה, ורוקדים, דופן עגולה סביב מרכז נעלם, אז הרי הוא זיז היוצא מן הדופן;  אין בן אדם יכול לשים יד על שכמו, אלא אם יעמוד על הספסל;  ואין הוא יכול לשום יד על שכם רעהו, אלא אם ישב למטה מעשרה.

צער יותר גדול הוא מרגיש בלילי סוכות.

נדמה לו, שהוא גופו כבר ממלא את כל חללה של הסוכה.  חולשת דעת יש לו מפני האושפיזין הקדושים.

ירא הוא לעמוד על רגליו, שמא יזיז את הסכך.  חושש הוא להיסמך ל"שלוש-הדפנות."  בשביל רוחניה זו, ששמה סוכה, ודאי שהוא מגושם יותר מדי.

ובליל שמחת-בית-השואבה מתקבצים אל תוך סוכתו קצת מבני-חבריא להשתתף בשמחה של מצוה;  וקודם שנכנסים, מטפס הירשל נונא על הסכך לשפוך שמה "מים שאובין".  שומע ברוך-בנדיט זעזועים קלים בין קני הסכך ומרגיש בדבר, זהו ודאי הירשל נונא, שיש לו נשמה מהיכל השמחה.  ברי אצלו שהסכך לא יישבר תחת רוחני זה, שאין לו כובד ומשקל.  ומרכין הוא את ראשו לקבל על עצמו קילוח מי-מצוה.

וכשנכנסים החברה, מוצאים עוד שיורי עצבות על פניו.  מרגישים הם בדבר, ומסתכלים איש ברעהו.  אז מתחילים-משיחים בישיש ר' יום-טוב הטבריוני.

מיד מסתלקת העצבות מעל ר' ברוך-בנדיט, ופניו מאירים בחיוך גלוי.

מבקשים ממנו החברה, שיספר להם ספור הישיש ר' יום-טוב הטבריוני.

"כלום אינם יודעים?  כלום אינכם זוכרים?" – יוצא ר' ברוך-בנדיט ידי חובת סירוב לצעירים ממנו.

"אל תאמר כבר שמעת," קופץ הירשל בתוך חללה של הסוכה וקורא, "דברים כעין אלו מצוה לספר בכל זמן ועידן."

מתרצה ברוך-בנדיט ומספר:

"ר' יום-טוב הטבריוני, ודאי שאתם זוכרים אותו, המבדיל בין חיים לחיים.  הוא היה אדם בעל הדרת פנים, מה שקוראים משכמו ומעלה גבוה הוא מכל העם.  ראוי היה לגבאות על קופת מעות ארץ-ישראל.  והוא היה באמת גבאי נאמן על הענין הקדוש עד לכדי מסירת-נפש.  אחת לשלוש שנים היה מעמיד את עצמו בסכנת דרכים ויוצא לחוץ-לארץ לעורר לבבות ולאסוף כסף מאת הנותנים.  זו אינה מלתא זוטרתא.  טירדת הגבולין, שינוי אכסניה בעיירות הגולה, טירדת חשבון הכספים, הגנבים – כלום קל הדבר?  צריך אדם למשמש בכיסו בכל רגע.

בעל מדרגה היה.  הוא היה עובד את השם-יתברך באכילה ושתיה.  אוכל ושותה היה הרבה ומן המובחר, כדי שיהיו פניו צהובין, ולא ייכשל חס-ושלום בהוצאת לעז על ארץ-ישראל.

מתאכסן היה בבית אבא, עליו-השלום;  ומספר היה תמיד בשבחה של הארץ;  בזיתיה ובשמנה, שאינו משמש לאורה גרידא, אלא פשוט אוכלים אותו.  יש, לפי דבריו, טעם לשבח במרירותו, שאין בן חוץ-לארץ מסוגל לעמוד עליו.  בני אדם טובלים שם פיתם בכלי מלא שמן, אוכלים ופניהם מצהירין."

ובשבח התאנים והתמרים היה מספר;  בדבשם הטוב לרפואה והמתוק לחך.  יכול היית לחשוד אותו, שהוא בעל תאווה, זללן – בר מינן!

ובשבח הירקות, באופן בישולם ומיני קינוח לסעודה.  ואז לא היה מקפיד כלל, כשעמדה גם אמא מן הצד ושמעה, מפני שבעיקרו של דבר בעניינים אלו הרי יש לה יותר השגה.

ובקברות הקדושים וברעידת הארץ.  זוכר היה את הרעידה הגדולה מימי חרפו.  שלשה ימים קודם הרעידה, ראה אותה בחלום.  הכנה היתה לו לדבר.  אומרים, שכל בני ארץ-ישראל יש להם הכנה לחלומות."

"ומספר היה גם מעשה שהיה בקטן שנולד אצל גדול אחד בירושלים, ר' חנוך הזקן, עליו השלום.

"כל ימיו היה ר' חנוך עוסק בהשבעות ולחשים לרפאות בעלי-מומין שבישראל.  הוא היה אומר, שתיקון הגוף הוא בכלל תיקון הנפש;  ומי שאין לו גוף בריא ויפה, הרי הוא בכלל 'קללת אלהים תלוי,' והנשמה מקוננת עליו תמיד מפני חילול שם שמים.

נזדמן לו עני אחד, שהיה עיוור.  קטוע ובעל-נגעים, רחמנא ליצלן.  נטפל אליו ר' חנוך, פקח לו את עיניו, ריפא את רגלו;  אך את נגעיו לא יכול לרפא בהשבעות, אלא אם ימוץ מהם. 

עמד ומצץ.

ואחר כך האכילו והשקהו, ושינן לו פרק אחד והלכה אחת.  גם תיקון הנפש חפץ היה לעשות בו, כשנפטר מפניו אותו עני, בירכהו ואמר:  'יהי רצון שתוליד בשנה זו בן שלם בגוף ונפש.'

ילדה לו אשתו לשבעה מקוטעים בן-זכר, שנבהלו מפניו כל אנשי הבית.  הוא יצא עשוי גמור, גדול כבן שלוש שנים;  ואין צריך לאמור, שנולד מהול.

קראו לו שמשון.

כשמלאו לו חמש שנים, כבר ידע משניות על-פה.

וגדול היה אז כבן עשר.

כשמלאו לו שלש עשרה שנים, כבר גמר ש"ס, וידע הרבה בנגלה ובנסתר.

וגדול היה כבן עשרים;  ויפה היה כיוסף הצדיק.

זו היתה נשמה גבוהה, חצובה מתחת כסא-הכבוד, שנכנסה בגוף נאה לה לפי מידתה.

התחילו קוראים אותו ר' שמשון.

ויפה היה כיוסף הצדיק.  יצא פעם בחוצות ירושלים, ונכנס לשכונה, שבעלי-השררה גרים שם.  ראו אותו נשות השררה, מיד הפילו את ולדותיהן מרוב חיבה.  נכשלה בו המלכה וחלתה.  אמרו הרופאים שלהם, שאין לה רפואה, אלא אם ידקרו את פניו של אותו יפיין במחטים מלובנים עד שיתנוול, ואחר-כף יביאו אותו לפניה.

באו לקחתו, ושאל:  כמה מחטים חפצים אתם לדקור בפני?

אמרו לו:  כך וכך.

אמד ושיער, שבסכום כזה, אין עדיין כדי להמית, ואין להם דין הבא להרגך.

היכה באצבע על חוטם אחד מהם, ושקע חטמו, משך באזני השני, ונשתרבב תנוך אזנו, וכן השאר.  התחילו צועקים בקולו של עשו וברחו.

קרא אחריהם:  לכו וברכו תורת ישראל, שלא נתנה לי רשות להרוג אתכם.

גבורת שמשון היתה בו.

שלח המלך חיילות חגורי-חרב:  עמד וכיתת חרבותם ופטרם מלפניו.

שלח המלך בעלי-חצים;  אבל החצים קפצו מעל עורו, וחזרו למקום שנשלחו.

לא היתה לברזל שליטה עליו.

נפל פחדו על יושבי המקום.

ראוי היה שתבוא הגאולה על ידו.

עמד ויצא לחוץ-לארץ לשאת אשה מבנות הגולה.  שאל אותו הגבלן, אם יש לו פשפורט, נתן בו עיניו ויברח מפניו.

בא לכפר אחד ברומניה, וראה שוטרים מגרשים יהודי מתוך הכפר, ואת בנו מכניסים לצבא.

עמד ושאל:  אם גירוש, כניסה למה;  ואם כניסה גירוש כלפי ליא?

חפצו השוטרים לשים אותו במשמר;  עמד והוציאם אל היער, ואסרם אל העצים.  אמר:

איני יודע, אם יש בכם דין מיתה, אלא שהמקום ברוך הוא, שלפניו גלויות כל תעלומות לב יעשה בכם את דינכם.

בא לכרך אחד ונכנס בשכונת היהודים, וראה הכל נוהגים אבלות ושרויים בתענית.  שאל:  מה זה?  מספרים לו:  עלילת דם!  הרב ופרנסי העדה ישובים-תפוסים.  והראו לו על המעליל.

לקח את יד המעליל בידו, והתחיל לוחצה, עד שכמעט נתמסמס הבשר.

ודבר ידוע הוא, שאותו סוג בני אדם אין בו בחינה של מסירת-נפש;  כשהם מרגישים כאב, מיד הם מתחלחלים ומתחילים צורחים.

התחיל הלז צורח:  הוי!  הניחני ואודה על האמת.  אני והכומר הרגנו את השרץ, והבאנו את דמו לתוך ארון-הקודש.

אסף את כולם, דן בהם דין מיתה, והוציא את האסירים חפשי.

בא לבין אומות-העולם:  אדום, מואב וכו';  ראה עריצים מענים את עבדיהם, עושקים שכר שכיר, גוזלים עניים ועושים מעשים מגונים.

אמר:  שבע מצוות נצטוויתם ואינכם שומרים אותן?  עמד והוציא את העריצים מתוך בתיהם והושיב בהם את העשוקים.

נפל פחד ר' שמשון על כל השופטים בערכאות שלהם, והתחילו שופטים בצדק.

ושופטים ומחוקקים ורוזנים ויועצים – ישועה באה לעולם.

נעשה קיטרוג בפמליא של מעלה.  בא השטן לפי-כסא הכבוד וטען:

רבון העולמים;  רצונך להביא על ידי אדם זה גאולה לעמך שלא בעיתה, מי מעכב על ידך?  אבל מה לו ולאומות_העולם?  אם אין אתה גוער בו, הריני מניח את חרבי מידי.

נגזר עליו שישוב לארץ-ישראל.

נשא אשה ושב לארץ-ישראל והוליד בנים, כרעי דאבא.

פעם אחת – זה היה בליל ראשון של סוכות – ישב ר' שמשון בסוכתו הבנויה לפי מידתו, וזוגתו עמדה על צורת הפתח.

בא שטן והתדמה לה כפריץ אחד מן הפריצים שבגולה.

הזדעזעה אותה אשה בת הגולה, והשתחוותה לפניו, כמו שנוהגין.

וזה נחשב אצל צדיקים שלמים בחינת עבודה-זרה.

נתן השטן ימ"ש את עיניו בסוכה;  נצטמקה הסוכה, נצטמקה גם קומתו של ר' שמשון, ובאותה שנה נסתלק מעולמו.

וזוהי מסורה עתיקה אצל הירושלמיים:  אם רואה אתה אדם בעל נשמה גבוהה בגוף מגודל, בידוע שהוא מזרעו של ר' שמשון, ועתידה הגאולה לבוא על ידם."

"כך היה ר' יום-טוב עליו השלום גומר את סיפורו," מוסיף ר' ברוך-בנדיט, כמתנצל, כאילו ירא הוא, שמא יחשדוהו, שמשלו הוא מספר.

באים החברה להתפעלות ורגינה לעיקבא דמשיחא.  הירשל נונא מזדקר ומקרטע כדג.  בטלות הוא מרגיש באותה שעה כנגד בעלי-גוף.

ושוכחים החברה, שעדיין לא שתו כלום.  נדמה להם, שכבר מבוסמים הם, ומתלכדים במעגלה, יד-לשכם.  הירשל נונא קופץ על הספסל;  ר' ברוך-בנדיט כופף קומתו, ריקוד הם עושים, קצתם מתוך ישיבה, קצתם מתוך קפיצה.

"הרחמן הוא יקים – יקים סוכת דוד – דוד סוכת דוד."

נס מראה סוכה ענווה זו, שארבע אמותיה משתרבבות ונותנות מקום לריקוד של חברה שלמה.

דרך ה"לבוד" וה"פרוץ" שבסוכה יוצא עמוד-אור, הולך ובוקע חשכת הלילה;  נכנס העמוד דרך החלון, שבבית השכן, שאינו-בן-ברית, העומד בחצר הסמוכה, ומעירו משנתו.

"ז'ידים מרגיזים!"  מסנן השכן כמתוך תנומה, "חל להם חגם בשעה, שהעולם שקוע בשינה!"

קיטרוג הוא עושה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה