_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

כלפי ליא?

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

אברהם-הירש מלמד וברוך-שלמה סופר סת"ם ישבו אחרי תפילת שחרית האחרונים בקלויז על שיורי ה"לחלוחית" של יאהרצייט אחר נשמתו של ר' שמחה כהן עליו-השלום.

אברהם-הירש נתן הודיה לרבונו-של-עולם, "שהכל נהיה בדברו," ובכלל "הכל" גם חסידים ויאהרצייט ויי"ש, שתה ובירך את הנשמה בעליה הגונה, והתחיל מספר בשבחו של המנוח, ומתוך שבחו בא לידי שבחם של הדורות שעברו:

"ואתה בוא וראה, מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים."

הלז ישב מוכתר בטלית ותפילין דרבנו תם ולמד את שיעורו במשנה, שלא הספיק היום ללמדו קודם התפילה.  הוא נשתתק מתוך לימודו, אבל לא גרע עיניו מתוך הספר.  ניכר הדבר, שאינו חפץ להנאות את חברו ולהראות לו בגלוי, שהוא משתוקק לשמוע את דבריו.

"נו? ואתה מכיר היית את ר' שמחה כהן עליו השלום?"

"עשיר גדול היה ר' שמחה עליו-השלום בסוף ימיו.  אבל העיקר, שהיה אדם כשר, חסיד עד לכדי מסירות-נפש.  הוא היה    שרי ליה מאריה    קמצן, דקדקן על פחות משווה פרוטה.  זו היתה חולשה, רחמנא-ליצלן.  אבל חסיד היה.  ר' קלמן חריף עליו-השלום היה גדול ממנו בתורה ואולי גם בעושר, אלא שלא הגיע למדרגת חסידותו של ר' שמחה.  זה היה בעל אמונה סתם ולא יותר.

באותם הימים שאני זוכר, והם שניהם עוד לא היו עשירים כל-כך גדולים כמו שהיו אחר-כך אבל סוחרים גדולים היו תמיד, סוחרי תבואה היו.  וקרה הדבר, שר' שמחה התחיל בונה בית חדש, ובאותה שנה צריך היה להשיא את בתו הבכירה וגם לסלק נדוניה של הצעירה, שהיתה כבר מאורסה, בקיצור, צריך היה להרוויח כסף הרבה בלי שום תירוץ, והיה זקוק ל'מקח גבוה.'  ומה עשה?  הלך וכתב בקשה ושלח לאדמו"ר הזקן, זכותו יגן עלינו, המבדיל בין חיים לחיים, והטעים לו את הדבר, שצריך לו בלי שום תירוץ עלית המקח.

ובאותה העת קרה הדבר, שר' קלמן היה, לא עלינו, בעל חוב גדול, וקרוב היה שימכרו את ביתו בפומבי.  ובאותו הזמן היה לו בן, שמלאו לו עשרים ואחת שנה, והלא יודע אתה את חומר הדבר.  ובינתיים הסתבכה גם מחלת זוגתו, רחמנא-ליצלן.  בקיצור, זקוק היה ר' קלמן ממש לנס.  צריך היה להרוויח הרבה-הרבה ממון, כדי שיספיק לו לכל מחסוריו.  והוא מסחר אחר לא ידע לבד ממסחר התבואה, אבל עד אותה שעה לא קנה עוד כלום, מפני שבקושי מצא לו כסף בהלוואה.  ומה עשה?  הלך ושלח בקשה לאדמו"ר, זכותו יגן עלינו, והטעים את דבריו, שזקוק הוא, בלי שום תירוץ לירידת המקח, כדי שיוכל לקנות.

ובאותו מעמד הייתי שם, כשהגיעו שתי הבקשות בעונה אחת ליד קדשו ז"ל.  והוא קרא וקרא בזו ובזו והתאנח ואמר:  רבונו-של-עולם, עמך ישראל מרובים צרכיהם.  מה אעשה להם?    והתחילו עיניו זולגות דמעות.

ואנחנו, מודה אני עכשיו לפניך עלי ועל חברי, שהיו באותו מעמד, כי באנו לידי הרהורים אחרי מידותיו, מפני שמה שייך לשאול:  'מה אעשה להם?'  הכל רואים בחוש, שצריך מאד לר' שמחה להרוויח הרבה.  עיגון-בנות, כלום קל הדבר?  וכמו כן לר' קלמן צריך ריווח הגון, מפני שקצת פיקוח-נפש וקצת פדיון-שבויים נוגע בדבר, והלא לפיכך שלחו בקשות.  והוא ז"ל עומד ושואל, כביכול, שאלת תם:  'מה אעשה להם?'

והיה שרוי כל אותו היום בעצבות, רחמנא-ליצלן.  ולאורתא, כשנכנסו אל האולם, כמו שהיה נהוג אצלו, פתח ואמר תורה שלא בזמנה ושלא ממין תורותיו הנהוגות אצלו.  מסתמא ידוע לך, שהוא ז"ל היה יותר בעל-זוהר משהיה בעל-גמרא:

'דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה..  בין לזכות בין לחובה.  זכות ממש וחס-ושלום חובה ממש.  פלא הדבר:  איזו זכות יכולה להיות בדיני-ממונות, שלא תהי חובה לאחר?  אבל ידוע, שהזעיר שבתנאים היה בעל רוח-הקודש, ויכול היה אפילו להחיות מתים...  מתים היה יכול להחיות.  כשהתנא הקדוש אומר כך, מסתמא יכול הדבר להיות.  רבונו-של-עולם, צרף את מידת-הרחמים שלך למידת-הדין והפוך כל חובות ישראל לזכות כולה, כולה לזכות.'

ובפקודתו ז"ל ענה ירוחם הארחן, שהיה אז גבאי, במכתבים לזה ולזה, שהוא, זכותו יגן עלינו, הבטיח.

ומה היה בסופו של דבר?  המקח עלה מיום ליום, ור' קלמן, אף-על-פי שהצטער על הדבר, האמין בהבטחתו הקדושה וקנה בבת-אחת את כל תבואותיו של ר' שמחה, ומכיוון שקנה, עלה המקח עוד יותר ויותר.  זו היתה שנת היקרות, בודאי אתה זוכר.  הכל התפעלו אז, שהיתה שנת ברכה, הרבה תבואות עשו השדות, ואף-על-פי-כן היתה יקרות נוראה.  הרבה טפשים מתחכמים פתרו לעצמם את הדבר:  מלחמות, בצורת באיזו ארץ שמעבר להרי חושך.  בדותא!  כלום מה ענין זה לזה?  אנחנו ידענו מהיכן ירק זה חי.

הרבה אלפים של ריווח היה גם לזה וגם לזה.  אבל ר' שמחה, הלא אמרתי לך, שקמצן גדול, בר-מינן, היה.  מכיון שראה, שיש הבדל כל-כך רב בין המקח של שעת המכירה ובין המקח של יום הנתינה, חשב את הדבר למקח טעות ולא חפץ לתת את תבואתו.

והתחילו מתקוטטים.  אבל אז עוד לא היה המנהג ללכת לערכאות.  ונסעו 'שמה,' והתחילו מציעים טענותיהם לפניו, זכותו יגן עלינו.  ר' קלמן טען:  'כלום כך הוא דרך התגרים?  קניה היא קניה.  ומה אם היה המקח יורד, כלום היה המוכר מתחרט?'

ור' שמחה טען:  "איני יכול.  איך לוקח בן אדם ונותן לחברו חמישה אלפים בבת אחת בשל איזו טעות וקלות-דעת של יום אחד קטוע"'

ור' קלמן טוען, ור' שמחה טוען.  ור' שמחה מתחיל בוכה:  'איני יוכל.'

והוא ז"ל תחב בו מבטי עיניו הקדושות.  הוא, כנראה, הביט אל תוך לבו וראה, שזה באמת אינו יכול להסכים, אין הדבר לפי כוחו, לפי מידתו וטבעו, התבין?  והוא, זכותו יגן עלינו, לא כעס עליו חס-ושלום, אלא, אדרבה, דומה היה, שנתמלא עליו חמלה.  ובאמת, כלום יכול היה אדם לכעוס על ר' שמחה באותו מעמד?  כלום עמד וכפר:  "לא היו דברים מעולם"?  או בדה טענות של שקר?  הוא הודה, שמכר באותו המקח, מפני שלא ידע שיעלה המחיר עוד יותר, הוא חשב, שברכתו של אדמו"ר כבר נתמלאה.  ועיקר טענתו היה, שאינו יכול.

והוא, זכותו יגן עלינו, מכיון שראה, שהדבר כך, רמז להם, שילכו אל הרב דמתא.

והרב שמע את טענותיהם וקיבל קנין משניהם, שלא יתחרטו, ותיווך ומצא איזו פשרה ביניהם.  שניהם יצאו מפוייסים וקצת שמחים, ושניהם נתעשרו באותה שנה.

קודם שנסעו הביתה הרימו שניהם סכום הגון והניחו על שולחנו של אדמו"ר, זכותו יגן עלינו, מפני ששניהם התנו בלבם מראשית השנה להפריש איזה מעשר מן הרווחים בשביל אדמו"ר.  באותה שנה נבנה הדביר החדש ונשתכלל בכל חדריו.  עין לא ראתה עוד יופי כעין זה, שיש שם באותם החדרים, מסתמא יודע אתה.

זהו מדורות הראשונים.  עכשיו בוא וראה דורות האחרונים."

השומע תחב עין אחת בספר הפתוח לפניו, כמוסיף עיון בלימודו, והתקין את אזנו כלפי המסיח, אשר עמד ממקומו, טייל פעם אחת לאורך הקלויז וחזר למקומו, כאילו חפץ לתת הפסק וריווח בין הדורות.

"את מרדכי, בנו של ר' שמחה, אתה יודע?  ומסתמא יודע אתה גם את שלמה, בנו של ר' קלמן עליו-השלום.  בעיקרו של דבר, הרי גם הם יהודים כשרים, חסידים במקצת, ויש בהם קורטוב הגון של אמונה, אף-על-פי שאינם נוסעים תמידיים, שולחים פדיונות ובקשות לפרקים.  אבל אין לכחד, חבל על דאבדין.  גם הם סוחרי תבואה, וגם להם קרה מקרה כעין זה:

חפץ היה אותו שקץ, מרדכי'לה במשמע, להרוויח ממון רב.  וזה אמנם אינו חטא כלל.  ממון, הוא דבר, שיש לבני אדם תמיד צורך בו.  אפילו לעבודת השם יתברך צריך לפעמים ממון.  ומה עשה אותו שקץ?  הלך וקנה תבואה הרבה, וכתב בקשה אליו, שליט"א.  ובאותה העת הגיעה בקשה גם משלמה.

וקרה הדבר, שמרדכי'לה מכר לשלמה את כל תבואותיו והרוויח ממון קורח.  אבל למחרתו עלה המקח יותר-ויותר, עד שגם בחלקו של שלמה עלה ריווח הגון.

אבל מרדכי'לה-שקץ התחרט אף-על-פי שעשו ביניהם שטר מכירה.  אלא מסתמא יש להם דרכים לזה:  לקיים את הכתוב בשטר, ובכל-זאת שלא לתת את הקנוי.

וכלום מה היה הדבר חסר    אלא לנסוע אליו שליט"א.  אבל אמרתי לך, צעירים הם צעירים.  הם הלכו לערכאות, והתקוטטו והתקוטטו, ונדונו ושוב התקוטטו.  ובתוך כך התחיל המקח יורד, והירידה, הלא יודע אתה, קלה מן העליה.  וסופו של דבר היה, ששניהם נעשו, לא עלינו, אביונים ממש.

הוי, דורות, דורות.  'מלמד שהראה לו הקדוש-ברוך-הוא דור-דור ודורשיו, דור-דור וצדיקיו'."

הלז הרים את עיניו והעמידן על המסיח:

"כלפי ליא?"

"כלפי ליא?  כלפי הדורות.  כלפי החסידים שבימינו."

שניהם התאנחו, גמרו את שיורי היאהרצייט ויצאו להם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה