_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ל"ג בעומר

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

ביום ההוא התאסף הקיבוץ הקטן של החסידים הגדולים אל תוך הקלייזיל תיכף אחר חצות היום, וכתלמידים שבחדר, הצטיידו איש איש וביצה וכעך בצרורו, והשמש נשא אחריהם בקבוק גדול מלא יין שכולם השתתפו בו – ויצאו.

המה הפליגו לדרך רחוקה.  המה יצאו אל "הר-סיני."

ו"הר-סיני" רחוק רחוק מאד.  רחוק מחצר בית הכנסת, רחוק מרחוב החנויות, מבתי-המקולין, מבית-הטבחים, אף מן הבאר שמחוץ לעיר, שלוקחים ממנה תמיד "מים שלנו."  הר-סיני הוא מעבר להר בעמק, על הכיכר הירוקה, אצל היער.

החברה החלו משיחים וקצת משתובבים, בבחינת ילדים.  וכשהגיעו ל"הר-סיני" ישבו על הדשא הרך והבשום.

מרחוק נוהג הרועה עדר-צאן.  מעבר מזה גועה פרה סוררה, בורחת מעדרה ותועה על הכיכר.  מעל לראשי החברה חצה עוף את האויר והוציא שתים-שלוש צעקות של תמיהה והשתוממות.  מתחת הדשא נשמעות שריקות תכופות של חגבים, מקוטעות, כמו בלי התחלה ובלי סוף.  מן היער נשב רוח קר, מבושם ומשכר.  והדשא מה ירוק, מה רך ומה נעים.

החברה החרישה מעט.  כנראה היו עסוקים קצת במראה עיניהם ובשמיעת אזניהם.  אבל חיש הפסיקו את הדומיה, כמו התביישו בפני עצמם.  "מעשה ילדות," גער איש איש מהם במחשבה על עצמו, "הלא זהו מן הדברים שמוציאים את האדם מתוך עולמו."

באמת זר ומגוחך היה לראות יהודים גדולים מבלים זמן ויוצאים להתגולל על הדשא.

ומתוך שתיית יינם נגלתה פתאום לעיניים קשת גדולה בין החברה וחץ שחוט.  החץ עף ויחץ את האויר, וצעירי החברה רצו לבקשו.

קשת זו מאין באה?  כמו על-פי נס נבראה.

אבל לא על-פי נס נבראה.  זהו מתעלוליו של שלמה מלמד, הלץ שבחבורה.  בכל שנה ושנה היה נוהג כך.  גונב מאשתו חישוק אחד מעל חבית של פסח, שיש לו משנה לשנה – הלא בין-כך ובין-כך תהיה צריכה תיקון – ונותק פתיל הסינר של זוגתו ומותחו על החישוק, ויוצא לו קשת.  ואת הקשת הזאת הוא נושא בעלמה מעיני החברה, כדי שתהא השמחה פתאומית.

אבל הצחוק הזה לא יארך, סוף סוף הרי יהודים גדולים אינם ילדים.  בני החברה ישבו על מקומם ויחלו לשיח מעניינא.

"זכה שלא נראתה קשת בימיו," מתאנח ר' מוטיל הזקן מתוך התפעלות ואומר, "זוהי מדרגה גבוהה."

"אבל גם קצת אבלות יש בדבר," מעיר אלקנה בעל מרה שחורה, תלמידיו של רבי עקיבא.  ולפיכך הלא אוכלים ביצים וכעכים.

"כן, אבל האבלות בטלה בתוך ההילולא-רבא.  סוף סוף, רבי עקיבא ורבי שמעון בן-יוחאי.  מי כתב ספר הזוהר הקדוש?  הווי אומר, רבי שמעון בן_יוחאי."

"מספרים, שאפילו הערביים באים ביום זה ומשתטחים על קברו של אותו צדיק, ומפזזים ומכרכרים ומשתוללים כמשוגעים," מספר דוד'ל שו"ב בשם זקנו שיש לו בארץ-ישראל.

"לא רק הערביים, עונה ר' מוטיל, "אפילו שאר אומות-העולם חוגגים הילולא של אותו קדוש, אלא שהם משנים את היום ואת השעה כדרכם תמיד לשנות, מפני שזילא להו מילא[1] לעשות כמו שיהודים עושים.  התבין?  כמדומה לי שהם קוראים לאותה הילולא 'מאי,' וקבעו לה זמן, חודש כולו."

"ולי אין הדבר ניחא," העיר שלמה מלמד, "איזו אחיזה ואיזה חלק יש להן לאותן האומות ברבי שמעון בן-יוחאי שלנו?"

"מפני שאתה שוטה," עונה לו ר' מוטיל בגערה של חיבה, "ואינך יודע את כל הענין.  ואתה בוא ואגלה לך, ולא תשאל עוד שאלות של הבאי."

בני החבורה החליפו מקומם וישבו מסביב לר' מוטיל כחצי-גורן עגולה, ור' מוטיל מתחיל לספר:

"ידוע הדבר, שכשיצא רבי שמעון בן-יוחאי מתוך המערה ופגש בבני אדם שהם חורשים וזורעים, עמד וקרא:  מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?  ונתן עיניו בהם, ונעשו גל של עצמות.

וכשהלך הלאה וראה בני אדם מטיילים ביערות, בגנים ובין דשאים יפים ושושנים אדומות, שיש להן ריח טוב, והם קוראים:  מה נאה ניר זה!  מה נאה אילן זה! – עמד וקרא:  בני אדם הללו שקועים בהבלי עולם-הזה ואין לבם פנוי לעבודת הבורא וללימוד התורה – ונתן עיניו בהם ונעשו גל של עצמות.

ולא עוד אלא שהתקדרו השמים ורעמו רעמים וברקו ברקים.  וזה היה בלי ספק לכבוד יציאתו של אותו צדיק מתוך המערה, ואחר-כך נראתה הקשת בענן.  ובני אדם עמדו, והקשיבו והסתכלו, ונהנו מגדולתו של הקדוש-ברוך-הוא, ואמרו:  ברוך שככה לו בעולמו.

וכשראם אותו צדיק גער בם בנזיפה:  בני אדם, כלום לכך נוצרתם?  ותורתכם היאך משתמרת?  – ונעשו כולם גל של עצמות.

ומיד התחילו השושנים נובלות, הדשאים מתייבשים, והעצים הרעננים נשרו עליהם ונשארו ערומים ושחורים כאבלים, ועבי השמים הזדעזעו וברחו בבושת-פנים, ולא נראתה עוד הקשת.

וזה היה עוון גדול לאותו צדיק, מפני שבאמת נבראו כל אלה להנות בהם בני אדם מן המותר להם.  ולא עוד, אלא שיש קצת מצווה להביט ולהסתכל ולברך עליהם את הבורא ברוך-הוא.  התבין?  מפני שבכל אלה יש ניצוצות קדושים, שצריכים עליה.

ואחר פטירתו של אותו צדיק באו הניצוצות הללו וטפחו לו על פניו.  ואז נגזר על אותו צדיק שיעלו שושנים יפות ואילנות טובים ועצי בשמים מקברו, ושיבואו ביום מותו תלמידי-חכמים על קברו להביט ולהסתכל.

אבל לא נתפייסו עוד הניצוצות הקדושים, מפני שכשבאו תלמידי-החכמים שבדורו על קברו וראו עצים מלבלבים, התחילו לומדים בעל-פה:  כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים, אלא פשתן.

וכשראו ערוגות בשמים ומיני דשאים, התחילו לחשב חשבונות:  ערוגה שהיא ששה טפחים על ששה טפחים, כמה זרעונים מותר לזרוע בה?

וכשראו עדרי-צאן רוקדים בין הדשאים וצועקים את צעקותיהם התחילו מתווכחים בדיני קרבנות ומום בקדשים.

התבין, מפני מה היה הדבר כך?  מפני שכבר שכחו את כל הבלי עולם-הזה.  כבר המיתו את היצר שבקרבם.  יותר מד' אמות של הלכה לא ידעו.  כאילו לא בשבילם הכל צומח שם, ולא בשבילם מאירים שמש, ירח וכוכבים, ואפילו לשם קידוש-החודש ועיבור-השנה לא היו צריכים להביט בשמים, מפני שכבר עמד רבן גמליאל והתקין צורות לבנות הרבה על כתלו.

והתחילו שוב אותם הניצוצות הקדושים, שנשבו בין הקליפות שבהררי שלג, רחמנא-ליצלן, לצער את הצדיק, ולא נתנו לו מנוחה בגן-עדן.

ואז נגזר עליו, שישתתפו גם הערבים וכל אומות-העולם בהילולא שלו, מפני שלאילנות נאים וניר נאה לבם של אלה יותר פתוח.  מפני שאין להם עול תורה, התבין?  ודבר זה גרם צער גדול לאותו צדיק, ואתחזי להו לתלמידי-חכמים בחלמא[2], וגילה להם רז זה:

דבר ידוע הוא, שכשברא הקדוש-ברוך-הוא את אדם הראשון, צבר בשבילו מעפרו של כל העולם.  והצדיקים שבדור ודור נבראין מעפרו של הר-סיני.  וכשגלה ישראל, בעוונותינו הרבים, הלך עמהם גם הר-סיני והתפשט בכל העולם, וביקש מתלמידי-חכמים שבדור שיעשו את ה'הילולא' שלו בכל מקומות פזוריהם, על חלק הר-סיני שבמקומות ההם.  ומלמעלה הבטיחו לו סייעתא דשמיא בדבר להזמין להם את חלקו.  לפיכך אנו משכימים ויוצאים והם משכימים ויוצאים.  הם יוצאים פשוט על קברו.  התבין?  מקום שיצאו שם אילנות ודשאים בשבילו, ואנו יוצאים אל הר-סיני שלו."

"הא, הי," קראו החברים מתוך התפעלות, "דברים שהם כבשונו של עולם," והתחילו שותים "לחיים," ואחר-כך אחזו איש בשכמי רעהו והתחילו מרקדים בעיגול ומזמרים "השמים מספרים כבוד אל."

והיו מזמרים ומרקדים, מזמרים ומרקדים, עד שקרבו אליהם הרועים של העדרים, ונתנו גם להם לשתות, והתחילו גם הם רוקדים, והיו הללו שמחים והללו שמחים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  אין זה לפי כבודם.

[2]  ונראה להם לתלמידי-חכמים בחלום.