_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ליבוש בולגר

מאת יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

ליבוש בולגר לא היה מבחין בין חסידים למשכילים.  את שניהם היה שונא תכלית שנאה, אעפ"י שבעסקו עם אנשים בינוניים, שאינם לא חסידים ולא משכילים, היה נוח ורצוי לבריות במידה הגונה.  ואולם המושגים "חסידים" ו"משכילים" נתרחבו אצלו מעט יותר מכפי הרגיל:  בשם "חסיד" היה קורא את כל אשר ידע לקרוא בספרים העבים והרחבים אשר בארון בית-המדרש;  ובשם "משכיל" את כל מי שידע לקרוא בספרים הקטנים, הנלקחים ביד, שלושה בבת אחת ואשר לפעמים ייקראו מימין לשמאל ולפעמים משמאל לימין.  ולפעמים היה כוללם יחד, את החסידים ואת המשכילים בשם אחד:  "אנשי הנייר".

אנשים אשר ידעו אותו ידיעה קרובה מספרים, שכשהיה רואה נערים באים מבית הספר, וספריהם תחת זרועות ידיהם, מיד היו פניו מתכרכמים וחטמו מתעקם, ושפתיו לוחשות קללה קצרה אחת על ראשי כל המלומדים.  ומתפללי הקלויז הישן מגלים סוד, כי מעת שהשיא אברהם-שלמה, שכנו במזרח, את בתו לחתן תלמיד-חכם, ונתן לו במתנה את מקומו בקלויז – מאז החל ליבוש לחזור אחרי קונה כדי שימכור לו את מקומו ויקנה לו מקום אחר.

השנאה הזאת התחילה מתפתחת ותלך ותגדל עוד מימי ילדותו.  לליבוש זה היה אח צעיר ממנו בשתי שנים;  יששכר הקטן היו קוראים לו, מפני היותו חביב על כל בני בית הוריו.  בהיות יששכר בן תשע שנים, כבר עלה על ליבוש אחיו בחדר, שהיו שניהם לומדים שם, ויצליח יותר ממנו בלימודים.  במלאת ליששכר עשר שנים, הפרידו אביו מעל ליבוש, וימסור אותו ביד מורה גדול מן הראשון.  וליבוש נשאר עוד כשנתיים אצל המלמד הישן.  ביד הוריו היה הדבר הזה תמיד לשבט מוסר לייסר בו את ליבוש ולהזכירהו את ערכו המעט לעומת ערך אחיו הצעיר.  פעם בפעם בלילות השבת, כשקידש ליבוש על היין, והוא ידע כי אביו מתכוון לשמוע ולדקדק עמו כחוט השערה, והיה נחפז לגמור ולהבליע במלים או טעה ב"אשר עשה" הראשון ופסע עד ל"אשר עשה" השני – אז התחיל אביו במוסר שפתים וגמר במכות לחי.  גם אמו לא החרישה אז.  התחילה בתוכחה:  "ראה, בער, מה בינך ליששכר הצעיר ממך!" וגמרה בקללה לשעבר, השגורה בפי האמות:  "הלואי שהיית נימוח בבטן בטרם יצאת לאויר העולם!"

"יששכר הוא הגורם תמיד לשבתות תוכחה ובכי," היה הנער חושב בלבו, "בשל יששכר עליו לעזוב תמיד את השולחן באמצע הסעודה."

ואמנם הוא בעצמו ידע והכיר, כי יששכר טוב ממנו ונעלה עליו עשר מעלות.  גם קולו של יששכר, כאשר רק יתחיל את הקידוש, כבר מוכיח למדי את היתרון הרב אשר לו ממנו.  קול יששכר רך, נעים ובטוח, והוא לא יירא ולא יבוש;  וקולו שלו עבה, רתית וחטוף;  כמעט  שהתחיל וכבר הוא חרד לגמור.  הוא יודע את יתרונם של הקולות הרכים, ועל כן הוא שונא אותם ואת בעליהם גם יחד.  הם הגורמים לשבתות של תוכחה, הם הסיבה למכות לחיים גם בימות החול.

נוסף על אחיו הקטן קמה לו צרה חדשה מבית חיים-דוב שכנם.  אברהם בן חיים-דוב היה צעיר ממנו בשנה אחת;  ועל פי חשבון אמו כביר ממנו למספר ירחים.  בדבר הזה היתה תמיד מחלוקת בין שתי האמות השכנות, וכל אחת הוכיחה והעמידה את דבריה על חשבונות מדוייקים:  פטירתו של אחד הצדיקים, השתגעותה של בת הגביר שבעיר, בנין המרחץ החדש... ובכל אלה לא הוברר הדבר, וכל אחת עמדה על דעתה.  מובן מאליו שליבוש היה נוטה יותר להאמין לדברי אמו.  אבל גם בתפסו חשבון אמו עלה עליו אברהם זה בלימודים יותר מכפי מספר ירחים.  ופעמים רבות, בימי שבת בשעת הקריאה בקלויז, היה אביו קורא אליו את שניהם, אותו ואת אברהם, והיה שואלם ביאור איזה פסוק בחומש.  ליבוש זוכר עוד גם עתה, איך התחילו יוצאים אז מעיניו ניצוצים ניצוצים, איך לבו התחיל דופק.  הוא ידע מראש, שהלז יודע יותר ממנו, שכל הנערים מביטים עתה עליו בקלסה ושעוד מעט והרגיש את מלוא כף יד אביו הקשה על לחיו המלאה.

"אברהם זה בעוכרי" היה ליבוש מתאונן בלבבו, "כל הנערים הידענים הם אסוני והוותי".  אז התחיל לשנוא את כל נערי החדר ואת נערי כל חדר והשנאה הזאת הגיעה למרום קצה, כאשר מלאו לו שנות הבחרות.

ליבוש כבר עזב את החדר.  ראה אביו כי אין נשמת ליבוש מסוגלת ללמוד, רב לא יהיה עוד.  הוציא עליו את גזר דינו, ילך וישא בעול דרך ארץ.

ליבוש עזב את החדר בידיעה קלושה של תינוק היושב לפני רבו, וגם את המעט הזה שכח מהר.  ליבוש היה לסוחר, וגם אמנם הצליח במקצוע זה ויעש בו נפלאות.  הוא הראה חריפות יתירה במקח וממכר, בענייני שלי-ושלך.  "חבל שאינו מלומד," התאוננו ההורים בלבבם.  במשך שנים מספר עלתה בידו להרוויח הון הגון.

ואז החלו השדכנים לדפוק על דלתותיו.  אמנם היה ליבוש זה כבר עושה בשלו.  ואולם עוד ישב סמוך על שולחן אביו.  על ליבוש נמצאו קופצים רבים כי כבר יצא לו שם סוחר אמיד.  ואולם פעם בפעם חזרה וניעורה הצרה הישנה.  המחותנים ו"סחורותיהם" הזדמנו לפונדק אחד לראות ולהראות, וליבוש לא מצא חן בעיני הכלות.  גסותו נודפת ממנו, הוציאה כל כלה את משפטה עליו.

"בור, עם-הארץ גמור הוא," התלונן אז גם אבי המיועדת ויהי מתקצף על השדכן:  "מדוע לא הגדת לי מראש כי עם הארץ גס הוא?"

כדברים האלה דיבר גם המחותן האחרון, אבל השדכן פייס את המחותן, ותחת ליבוש הציע לפניו את אברהם בן חיים דוב.  והדבר הזה עלה יפה.  אברהם לקח את לב המחותן בהשכלתו ובחכמתו, ואת הכלה ביפיו ובנימוסו.

אז הגיעה השנאה למלומדים בלב ליבוש עד קצה.  הוא שנא לא רק את אברהם, כי אם את כל המלומדים.  הוא שנא את הדעת והתורה; נראה היה לו כאילו כל התורה הלזו, הכתובה באותיות שחורות, לא באה אלא לאסונו ולהוותו.

ומאז החל לעסוק בחריצות יתירה במסחר.  ההצלחה האירה לו פנים, ובכל מקרה מוצלח שבמסחרו, ראה כעין נצחון על הלמדנים האלה, היודעים לכתוב ספרות רבות, ואולם להרוויח מאה אחת אינם יודעים.

מנהג אחד היה לו במסחרו, שהיה זר ומתמיה לכאורה.  בקחתו לו עוזרים ומנהלים לבית מסחרו היה מחזר רק אחרי משכילים או חסידים מלומדים.  הוא פתח בעירו בית בורסקי גדול.  הממציא חומר לערים קרובות ורחוקות.  מלבד זה היו לו עוד עסקים לא-קבועים.  ובין כל עוזריו ומנהלי עסקיו לא היה גם אחד שלא יהיה מלומד במידה מרובה או מעטה, אף אם פקודתו לא דרשה ממנו כל ידיעה מלבד פעולת ידיים ועבודה פשוטה.  אנשים אשר ידעו אותו מרחוק רק על פי נימוסו הרצוי ועסקיו המתוקנים, היו יכולים לטעות ולחשוב, כי נטיה טובה יש בלבו לאהבה את המלומדים, אף על פי שהוא בור גמור.  אבל המלומדים ההם, אשר שירתו בבית מסחרו, לא יכלו לטעות טעות כזאת.  המה ידעו את אכזריותו שהוא מתנהג בה לפעמים קרובות עמהם, את תאוותו הרבה להתלוצץ בהם, ודוקא בפניהם.

"שני מינים יש לי בין משרתי," היה רגיל לומר, והמלה 'משרתי' היתה יוצאת מפיו מסולסלת ומודגשת בטעם מיוחד, "סרוחי פאה וקצוצי פאה, אלו יודעים את הדרך לגן עדן ואלו – להרי חושך, ורק תועלת וממשיות אין בשניהם."

ואת  דבריו אלה היה גומר בצחוק מלא, ופניו היו מאירים עונג נסתר שהיה חש בדבריו.

את העונג היותר גדול היה חש כשמלאו ימי החודש ומשרתיו המלומדים היו באים לקבל איש איש את משכורתו מידו.  אז היה ניכר שהוא פונה מכל עסקיו ומכוון את לבו אליהם, והיה מעכבם כשתי שעות בביתו, שואל לזה, כמה ילדים נתן לו אלהים; לזה, כמה שכר לימוד הוא משלם בעד בניו, כמה שילמו הוריו בעדו שכר לימוד במשך ימי לימודו בחדר; ופתאום הוא פונה אל השלישי ושואלו:  "מה היית עושה בכסף, אילו היית בן-לילה לעשיר כמוני?"  ואחרי להג הרבה ושיח תפל, שגאווה גסה היתה נודפת ממנו, פסק ואמר:  "בשבוע הבא תקבלו את שכרכם".

והתענג מאד לראות עיקומי פני המבקשים וצל הצער והכרת עוניים שעל פניהם.

אז חגג חג נצחון, נצחון הבערות על ההשכלה והדעת.  אז שתה נקם תחת כל ימי החדר, תחת כל הימים שהיה בזוי ונעלב, נעלב בחדר, נעלב בקלויז, נעלב בבית-הורים.  עתה הוא מודד למעליביו במידה גדושה והוא מתנקם בלמדנות.

במלאות לו שלושים שנה – וכבר יצא לו שם "גביר אדיר", אז המציא לו אחד השדכנים נערה יפה, ודווקא מעירו, מקום שבערותו לא היתה סוד כמוס, אבל יחד עם זה גם עשרו ומצבו האיתן היה ידוע למדי.

אפרים גולדמן היה עשיר שירד מנכסיו.  בתו דבורה היתה אחת מבנות העברים האומללות, אשר השכלתן הרחיקה אותן מן ההמון, ולא יכלה להינשא עוד לאיזה סוחר.  אמנם יפה היתה ומנומסת למדי, באופן אשר תוכל לקחת לב דוקטור, או יוריסט או איזה עברי מוסמך.  השכלה ודעת היו לה יותר מן השיעור ההוא.  ולו היו לה גם אלפים אחדים, כי אז היה נמצא לה גואל גם מקרב הפרופיסורים.  ואולם האלפים כבר אזלו מכיס אביה ורק ספרים רבים עוד נשארו לה.

משכילי העיר היו מבקרים תמידיים בבית גודלמן.  דבורה היתה בבחינת אליל המשכילים.  ולא רק במפעליהם היתה משתתפת, כי אם היתה תמיד גם הרוח החיה בכל מפעליהם, כלומר, בכל חפצם הטוב לעשות מפעלים כבירים, לייסד ביבליותיקות, משען לעניים, ביקור חולים ועוד כאלה – הכל כמנהג המשכילים בערים הקטנות.  יחד עם דבורה דנו על שאלות היום, על החינוך העברי, על הלאומיות, על תקוות העתיד, על השפה העברית, שדבורה היתה אוהבת אותה והיתה יודעת בה ידיעה הגונה.  וגם אמנם היו בין מבקרי ביתה גם צעירים פנויים ובני מעלה, אשר יכלו לקחת את לב דבורה.  ואולם כל הצעירים האלה ידעו את ערכה והביטו עליה בכבוד, וגם לא כיחדו מנפשם את העונג והתרוממות הרוח שהם מרגישים בקרבתה, אבל בכל אלה היו נזהרים מהילכד בקסמי הנערה הנפלאה הזאת "שושנת העיר," כי ידעו  אשר עוקץ אחד יש בשושנה הזאת ו"עניות" שמו, ושומר נפשו ירחק ממנו.

ודבורה בכל יפיה ומעלות רוחה הלכה ובגרה.  וגם החלה להתייאש מעט מעט מהיות לאיש, ותחשוב להקדיש את עתותיה לאחד המקצועות בחכמת הרפואה או ללימוד אחת המלאכות הנקיות, למען תוכל למצוא את לחמה ולא תהיה למעמסה על הוריה העניים.

אך פה נמצא לה זבולון השדכן, אשר הבטיח לאביה תקומה מהריסותו במסחרו ומשען כסף די צרכו, מצד ליבוש, אם רק תאות דבורה להינשא לו, לליבוש.

מובן מאליו כי נפש דבורה סלדה בליבוש גם למשמע אוזן, ותגרש את זבולון מעל פניה.  ואולם זבולון לא הקפיד על כבודו, ולא התייאש מתקוותו.  סירוב הנערה לא היה בעיניו יותר מסרבנות חיצונית של כל בתולה שחצנית, אחר שבעיקר הדבר לא ראה שום סיבה למיאון משני הצדדים.  הן אמנם יפה דבורה, אבל עניה היא; וכן ליבוש גם הוא, אמת, שהוא עם-הארץ ואדם גס במקצת, אבל גביר אדיר הוא.  שני הצדדים נושאים כמעט בד בבד.  אין שידוך יותר נאה מזה. 

והוא הוסיף לבקר בבית דבורה כפעם  בפעם ולחדש את שיחתו בליבוש; וכפעם בפעם גירשה אותו מעל פניה.  ואולם פעם אחת כיוון את השעה.  דחקו של אפרים גדל מאד.  ימי רעב, כמשמעו, החלו לבוא עליו ועל ביתו.  דבורה לא יכלה לראות בצרת בית אביה.  נדמה לה, שהיא הגורמת לעוניים, אחרי שבידה לחלצם מן המיצר.

זבולון בא כמנהגו אל ביתה ויחדש שיחתו.  והיא לא גירשה אותו מעל פניה, ורק החרישה.  ביום השני, כשבא זבולון לדבר אל לבה, שאלה אותו במלים מקוטעות לאיזו דקדוקים שבדבר,  ביום השלישי נכנסה לתוך חדרה וסגרה את הדלת אחריה ובכתה כל היום.  ביום הרביעי שכבה על מיטתה כל היום, וביום החמישי שלחה את זבולון לאביה:  "מצדי אין כל עיכוב," חטפה והוסיפה, ותיסגר שנית בחדרה.

דבורה הקריבה את חייה על ספק הנאה של אביה ותינשא לליבוש.

ליבוש שמח מאד  ביונה הצלויה שנפלה לתוך פיו כמעט בהיסח הדעת.  הוא ידע את ערכה, וגם אמנם בהשכלתה לא היה לו כל צורך, ואדרבה, הדבר הזה היה כמעט נגד רוחו, הקוץ שבאליה השמנה.  ואולם יפי דבורה, קסם עיניה, נועם  מדברה וחשיבותה בעיני הבריות – כל אלה כיפרו על חטא השכלתה.  באחרונה מצא גם קורטוב של הנאה בזאת, כי ראה גם במקרה הזה נצחון אחד מנצחונותיו על המלומדים, על אנשי הנייר:  "בכסף אתה קונה גם את ההשכלה הגאה הלזו!"

אבל בפעם הזאת טעה ליבוש טעות שאינה חוזרת כל ימי חייו.

כבן שלושים אשר כבר נשקע בו חום הילדות, לא היה שיכור אהבה בימים הראשונים אחרי החתונה.  אבל הדבר הזה בעצמו היה לו לסיבה כי גם פוג לא פגה מלבו אותה מידת  האהבה שרחש לבו לדבורה.  ואדרבה, האהבה הלכה הלוך ורב.  היא היתה מעין אותה האהבה אשר אין בה אף צל של רומנטיות ואשר נהנים ממנה לפעמים הרווקים הזקנים הבאים בברית נישואים אחרי בחלם בזרמים החזקים של חיי הפקר.

האשה הקטנה והחלשה הזאת לקחה מעט מעט את כל לבו;  לקחתהו בחלשותה, ברכותה ובנועם דרכה.  דבורה לא היתה מאושרת בבית בעלה ליבוש.  ליבוש לא היה דומה אף במקצת לאחד מאלה שהיתה רואה בחלומות נעוריה, אבל כבת ישראל היודעת חובתה ידעה להנחיל אושר לבעלה גם בשעה, שהיא לא היתה מאושרת.  ליבוש היה ערום למדי להבין את זאת.  ואהבת עצמו היתה סולדת בו על ידי כך.  הוא הרגיש בעצמו שהוא מקבל נדבה מאשתו ואינו נותן לה כלום תמורתה.  אמנם שנאתו הישנה לדעת והשכלה היתה יכולה גם פה למצוא את פרנסתה, אבל אהבתו לאשתו טישטשה לגמרי את הרגש הזה ביחסו אליה.  הוא היה משתדל בכל מקרה להמציא לה עונג ונחת, לשמחנה, ולא יהיה בבחינת משרתיו, "אנשי הנייר," מקבל ואינו נותן.

דבורה היתה חותמת על ז'ורנלים ומכתבי-עתים עבריים ורוסיים.  על פי רוב היה הטבלר מביא את הקורספונדנציה אל ביתו בבוקר, בשעה שדבורה היתה ישנה עוד.  ליבוש היה מקבל אז גם את ה"ניירות" של דבורה.  ונדמה לו אז שהטבלר פושק את שפתיו בצחוק-עצור.  בעת מסרו לידו את מכתבי-העתים.  "הוא לועג לי", היה אומר אז בלבו, "הוא יודע כי לניירות הללו אין לי כל שייכות".  ובכל זאת היה שש ושמח במקרים כאלה, להמציא בעצם ידו לדבורה אשתו את מכתבי-העתים תיכף לקומה ממיטתה, והיה מחפש ומוצא על פניה אור של רצון בשכר טירחתו.

מכירי דבורה לא מצאו כל סיבה נכונה להפסיק פתאום את יחוסם הכשר אליה;  ואדרבה, הם יכלו עתה להתענג בחברתה בלי כל חשש של פנייה בדבר.  ויהיו מבקרים תמידיים בבית דבורה בולגר, כאשר היו בבית דבורה גולדמן.  בית ליבוש נהפך מעט מעט לבית ועד ל"מלומדים ומשכילים".  ליבוש היה מוכרח לפעמים לשבת בחברתם ולכבוש את פיהוקיו וגיהוקיו, אחרי ששיחותיהם לא העסיקו אותו.  אמנם השכילה דבורה תמיד לטשטש את בילוטו של החזון הזה, ותשתדל לדבר בשפת-המון פשוטה ומובנת גם לאיש כליבוש.  את הענינים המופשטים, שהיו משיחים בהם לפעמים, היתה מטעימה ומקרבת אל האוזן, ומרוחה זה השפיעה גם על יתר החברה.  היא היתה פונה בדבריה אל ליבוש ותעוררהו לשומעה, ותציל לפעמים מפיו גם איזו מענה והשתתפות בשיחה מפני ההכרח.  אבל ליבוש היה מבין כל זאת.  ויחשוב גם את המנהג הזה כאחד מחסדי דבורה עמו ונדבותיה, שהיא נותנת לו, לבלי קבל מאתו דבר תמורתם.

מעינו החדה והמנוסה בנסיונות לא נעלם שדבורה שלו, בשבתה במסיבת מכיריה המלומדים, ייראה על פניה אור של חגיגה, של עליצות נפש. היא מאושרת בחברתם.  בכל הדיוטותו הגסה לא היה יכול לחשוד את דבורה התמה ברעיון לא-הגון.  אבל בכל זאת היו מתעוררים בלבו רגשי קנאה.  "את מחצית הוני נתתי, לו יכולתי אני, אני לעצמי, לעורר בקרבה עליצות וחדוות נפש כזאת."

בהיותו נפגע על ידי רעיונות כאלה היה בא לפעמים לידי כעס והיה שופך אותו כמנהגו תמיד על משרתי בית מסחרו.  בלי כל סיבה היה מתנפל עליהם פתאום, מבזם ומקללם.  ויש אשר עבר עליו הרוח לגרש את אחד מהם או לגרוע פתאום משכרו.  אבל המשרתים האלה התחילו להתאונן באזני דבורה, והיא ידעה לכלכל את דבריה, לא בתור פוקדת ומצווה, כדרך הנשים המושלות, כי אם בהשתדלות והמלצה, ולפעמים בתחנונים ומעט הפצרה.  כשהשעה היתה צריכה לכך עמדה תמיד לימין הנעלבים, ותחזיר את המגורשים ותפייס את עשוקי השכר.

ליבוש התחיל להרגיש בדבר, שמנוצחיו הולכים ומנצחים אותו.  הבטלנים ההם, אנשי הנייר, הולכים ונעשים אצלו בני-בית ממש.  אין מורה בעיר שלא יהיו לו מהלכים בביתו, אין פירחח בעיר שלא יבוא אחת בשבוע לקחת או להשיב ספרים מן הביבליותיקה אשר לדבורה.

הוא הכיר במבקרים האלה, שחסד גדול הם עושים עמו, אם יברכו אותו בברכת היום.  אם דבורה איננה בבית, הם שבים כשבאו.  גם לשקר מפני הכבוד אינם רוצים היהירים הללו!  להתעסק עמו לכל-הפחות בשיחה קצרה, כדי שלא תהי בטלותו בולטת ומורגשת כל כך.  הן אמנם שנא את הצביעות, את אשר קוראים הבטלנים ההם בשם "נימוס," ולו התנהגו עמו ככה והיו משתדלים לגנוב את לבבו ולהתיחס אליו בכבוד וחיבה, כי אז בוודאי היה מבזם יותר בלבו.  אבל לפחות לא היתה אהבת-עצמו נפגעת כל כך.

ויש אשר תעבור עליו רוח קנאה והוא חפץ לרמוס את כולם ברגל, לצעוק בקול גדול:  "צאו בטלנים מביתי!  הבית שלי, גם דבורה שלי, לי ולא לכם, סמרטוטיה המכורכים בכספי קניתי.  בכסף!  הידעתם כסף מה הוא?  כסף הוא כסף ולא ספרים, מעשיות יפות ועולם הבא.  כסף הוא זה שאני רכשתי בחריצות ובעמל, ולא בשיחות בטלות.  השמעתם, מלמדים?!"

והוא מסדר את דבריו ברעיונו, וגם מוציאם בשפתיו בחשאי, ומשמיעם לאזניו.  דומה, שהוא מתעורר גם לאיזו פעולות.  ואולם איננו פועל מאומה.  איזה כוח אוסר את ידיו באזיקים.  הוא נזכר בדבורה, וכל מסקנותיו עולות בתוהו.

והכל כמנהגו נוהג.  "אנשי הנייר" מוסיפים לבקר בביתו בחוצפה של תמימות;  דבורה מקבלת נחת;  היא מושכת גם אותו בשיחות בטלות שלהם, בחקירות של מה שיהיה לאחר מאה יובלות שנים, בהשערות, בוויכוחים "איך צריכים כל הדברים להיות," כאילו הכול תלוי בבטלנים ההם ובהסכמותיהם.  וליבוש מתמרמר בלבבו כמנהגו, וכובש כעסו כמנהגו.

"ניצח הנייר את האסיגנציה".  הוא הולך ומנצח וליבוש איננו יכול לעצור.  הוא רואה ומכיר:  עבד הייתי לעבדים.  הוא חרץ על עצמו ביאוש:  אני עמל וצובר הון כדי שאוכל להכין בית חם מואר ומרווח והרחבת-דעת לבטלנים ההם.

הימים היו ימי הרעב בערי דרום רוסיה, אשר עיר מגורי ליבוש היתה אחת מהן.  ליבוש שב לעת ערב מעסקיו, ובדרכו פגש בהמון-עם רצים אחרי נער קטן.  בקרבו אל ההמון נודע לו, כי הנער ניסה לגנוב חלת לחם מתוך אחת החנויות.  הנער נתפש בכף, והוא מובל להיאסר במשמר.  נשים זקנות,  אשר ליוו את ההמון, הורידו קללות על ראש הורתו:  "מסתמא גם היא לא טובה ממנו", "היא בוודאי שלחה אותו."

ואחד המלמדים, אשר נדחק בתוך ההמון להכיר את הגנב הקטן, ובשומו עינו בו, העמיד פנים של צער ואמר:"הכי נפלא הדבר?  הוא איננו מבקר כל חדר, הולך בטל.  כל הנערים הולכי בטל סופם להיות גנבים."

"בודאי," הסכים איש אחר, "נער יודע ספר לא ילך לגנוב."

והדברים האלה נכנסו לאזני ליבוש ויהיו לו כמדקרות בלבו.  "יודע ספר לא יגנוב, ומי שאינו יודע ספר הוא גנב?"  הלא שמע בזה לימוד חובה על כל ה"בורים" והכיר גם את עצמו בתוכם.  "הנער שאינו יודע  ספר הוא גנב"... אבל הלא יותר קרוב לשמוע, שהנער גנב מפני שהיה רעב!  הכי ניסו היהירים ההם לתת לנער עני, שאינו מבקר בחדר, לחם לשובע, והוא בכל זה הלך וגנב?  הכי ניסו הגאיונים הללו להרעיב נפש תלמיד חכם לפחות יום אחד ולהשאיר אותו אחרי כן יחידי בתוך חנות של נחתומין, והוא בכל זאת לא שלח יד לגנוב?

בבואו הביתה מצא שם את חברי דבורה מסובים על השולחן, ופנים חדשות נוספו עליהם, אברהם בן חיים דוב, איש חרמו מימי ילדותו, אשר התגורר בעיר חותנו וסר אל עיר מולדתו לימים מספר וחשב לחוב לו לכבד את החברה, שהיה בימים שעברו עצם מעצמיה, ולראות את פניה.  אחרי התוודעות קצרה ומנומסת בינו ובין ליבוש, ישב ליבוש על מקומו אשר אל השולחן.  ליבוש חש נטיה עזה, לספר את הדבר אשר ראה ברחוב.  דומה היה, כאילו חפץ להגיש לפני דיינים את משפט הנעלבים ה"בורים" ולהמליץ עליהם.  אז הירצה את סיפור המעשה בדברים פשוטים, ואולם חמים היו הדברים.  ובין אנשי החברה החלו הוויכוחים.  הראשון היה אברהם בן חיים דוב, אשר חיווה דעה, שכבר שמע ליבוש אותה גם מפי המלמד:  "לו היה בעירכם תלמוד-תורה לנערים עניים, קרא אברהם כמוכיח, כי אז לא למדו נערים קטנים את ידיהם לגניבה באביב ימיהם!  הבערות היא אם כל חטאת".

עצבי ליבוש שנתגרו נמתחו לשמע הדברים יותר מן השיעור.  סבלנותו פקעה.  הוא עצם את אגרופו, ויהי נכון להתנפל על איש חרמו זה ולהינקם ממנו באחת. 

לאשרו היו המשיחים עסוקים כל כך בשיחתם עד שלא ראו את התפעלותו.

ואולם לליבוש לא היה עוד כל צורך להתנפל על אברהם, כי קיבל זה את ענשו ממקום אחר.  הראשון אשר יצא כנגדו היה אחד המורים ממבקרי ביתו.

"אתם היהירים השבעים, דיבר זה בחמתו, אחרי ארוחה שמנה, ואולי גם כוס יתר של יין, אתם יושבים ודנים את העולם, וסיבה אחרת אינכם מוצאים לגניבה, שנתפס בה נער עני ורעב, בלתי אם בערותו.  אבל יודע אני בוערים בעם, שמידותיהם ישרות ומשובחות, וראיתי כמו כן גנבים מלומדים ומתוקנים בנימוסים".

הדברים האלה עוררו ויכוחים בין המשיחים.  וכמו כולם היו היום בעצה אחת להמליץ על ה"בוערים" וללמד חובה על ה"מלומדים".  ליבוש שמע בפעם הראשונה בימי חייו שבחם של עמי-ארצות בעלי מידות מפי משכילים ומלומדים.  ברגע הזה היה נכון לחבק בזרועותיו את כל המשכילים, לכל הפחות את אלה אשר עתה בבית, לסלוח להם את הכול ולקרוא באזניהם "אחי! אחי!"

ובהיותו נלהב מן הוויכוחים ההם עמד על רגליו וקרא:  "חידלו מריב, אחים – ובמלה האחרונה 'אחים' עוד נצרבה לשונו במעט – למה זה נבקש את הסיבה בשמים, והיא על הארץ.  הנער היה רעב ללחם; בזאת הכל מודים; בואו איפוא ונתקן דבר טוב:  נפתח נא בית אורחים או בית תבשיל, או איך שתקראו את הבית, ורק שימצאו בו נערים עניים את ארוחתם יום יום, ולא יצטרכו לגנוב".  ובלי משים נפגשו מבטי עיניו בעיני דבורה... הוא ראה שם את אשר לא ראה בהן עוד מעולם.  כמה עליצות, כמה רצון, כמה הכרת אושר נשקף מתוך העינים ההן.  הוא ראה שם את אשר הוא מחפש אחריו זה כמה.  הוא ראה שם אש קודש, שאינה שורפת, כי אם מאירה ומחממת, ואת האש הזאת הבעיר הוא בעצמו, אין לאחר חלק בה!

"הנני נותן את נדבתי לדבר הזה חמשה עשר רובל לחודש", קרא ליבוש.

"ואני חמשה," קרא אחד המשכילים והוא איש אמיד, "הרי עשרים".

"ואני מבטיח להמציא עשרה," קרא אחד המורים המכובדים בעיר, אשר היה בידו לקיים את הבטחתו ולאסוף סכום כזה בין מכיריו.

במהרה נאספו בצירוף ההבטחות עד כדי חמישים רובל.

"ואני מקבלת עלי את העבודה לפקח על התמחוי," קראה דבורה, "ורק בתנאי שיקבל עליו בעלי את העבודה, להמציא את הדרוש שם".

כל אנשי החבורה היו שמחים.  ליבוש חש את עצמו מאושר.  כאשר העיף את עינו על אברהם נדמה לו שהוא עצב ונתמלא עליו חמלה...

*

התמחוי נפתח.  כמאה נערים מבני העניים מוצאים שם ארוחה טובה פעמיים ביום.  ליבוש הוא העסקן בדבר.  הוא יודע שהמשכילים החלו לנהוג בו כבוד יותר מאשר ידרוש הנימוס.  על פי עצת המורים ממבקרי ביתו החל ליבוש להשתדל לפתוח בית תלמוד-תורה לנערים עניים.  הוא החל להתעסק ולהשתתף בצרכי הציבור.  הוא מצא לנחוץ גם כן להרבות את הספרים בביבליותיקה אשר לדבורה ולהמציאם למי שחפץ לקרוא בהם.  הוא משתתף עתה בשיחתם של מבקרי ביתו ברצון ובשום לב, וכשמגיעה השיחה לאיזה עניין במדעים, הוא אומר בלי בושת פנים:  "בדבר הזה בור גמור אני," והוא מטעים ומדגיש את המלים 'בדבר הזה' בטעם מיוחד.

ולפעמים רחוקות, בשבתו בדד בחדרו ומשתקע  במחשבות, הוא משיח לעצמו את פתגמו הידוע, "ניצח הנייר את האסיגנציה," איננו חש כל צער בדבר:  ואדרבה, הוא כמעט שמח בנצחון הזה.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה