_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מהעבר הקרוב

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

יעקב-לוי הזקן ואברהם-חיים האברך מעיר חלפונה, שניהם היו חסיד הר' אורי הסטרליסקי.  לשניהם לא היה תוכן אחר בחיים אלא תפילה במסירות-נפש.

חסידי הסטרליסקי היו מצטערים על שלא תיקנו אנשי כנסת הגדולה יותר משלוש תפילות ביום, והלא בכל אופן טוב היה שיתפלל אדם כל היום.

מכל המספר הקטן של חסידים, שנשאר לרבי אורי, היו רובם בעיר חלפונה.  זקני העיר מספרים, שכשהיו החסידים הסטרליסקים מתפללים שחרית, היה קולם נשמע בכל העיר.  וכשהיו האיכרים הבאים לעיר בימי השוק עוברים על ה"שטיבל" ושומעים את קול צעקתם, היו מזדעזעים, מתכווצים ובורחים כל עוד נשמתם בם.

ובריל הרופא, שיה אפיקורס גדול, והיה לו ארמון מפואר לא רחוק מן ה"שטיבל", כשהיה שומע את תפילתם היה חש כאב אנוש בחזהו כל היום, והוכרח בעבור זה לעקור מדירתו ולמכור את ארמונו בחצי-חינם.

ועוד מספרים, שמטרוניתא אחת עברה על ה"שטיבל," ושמעה את חסידי הסטרליסקי מייחדים "שמע" ומאריכים ב"אחד" בשאגת אריה, וראתה אחדים מהם משליכים את עצמם דרך החלונות – נבעתה ותלך הביתה ותתחל.  אז כעס בעלה כעס גדול וילך עם עבדיו להרוס את ה"שטיבל" ולתת את החסידים באזיקים.  אבל כשהרים יעקב-לוי הזקן את ריסי עיניו הארוכות ונתנן באדון, מיד התפלץ ויברח, וליום המחרת שלח לו שק תפוחי-אדמה.

ומכיוון שהיו יעקב-לוי הזקן ואברהם-חיים האברך מחסידי הר' אורי מובן מאליו שהיו מיריבי הצדיק ר' מאיר'ל מפרימשליאן, בר-פלוגתיה של רבי אורי, וחשבו להם לאיסור גדול להסתכל בצורתו ולמצווה גדולה לקנתרו.

ורבי מאיר'ל היה לפעמים קפדן.  "מאיר לא יסלח לכם," היה אומר לפרקים, "מאיר יענוש אתכם.  מאיר ישלח בכם את הזאבים.  למאיר יש רעמים בשמים."

ורבים מחסידי הסטרליסקי אמנם נענשו קשה.  את אפרים חיים "בעל-המוח" אכלו הזאבים ביער.  אצל מאיר-שלמה "שתקן" מתו שני בנים בו ביום, שחירף וגידף את רבי מאיר בפניו.  יחזקאל הקפדן נהרג על-ידי רעם, ביום שכתב על דלתות בית המדרש;  "מאיר עם-הארץ."  רבי יצחק-בער "העובד" נשתתק ויהי אילם עד יום מותו.

וחסידי רבי אורי יודעים היטב את כל זאת, אבל משום הכי?  לירוא מפניו?  לבלי הגיד את אשר צריך ומחוייב חסיד סטרליסקי להגיד?  ומסירות נפש?

ויעקב-לוי הזקן ואברהם-חיים האברך יושבים שניהם בשטיבל.  לו גם לא ידע איש, כי סר רבי אמיר'ל היום העירה;  לו גם לא ראה את השאון אשר הקימו חסידיו הרבים בהמון, בנסעם לנגדו להכניסו העירה – כי גם אז היה יכול להכיר זאת על פניהם של שני החסידים שבשטיבל.  המה ממעטים בשיחה, מתאנחים לרגעים, גם התפילה נטרפת היום בפיהם, ממש כאבלים.

ומשם, מבית המדרש אשר מנגד, נשמעים קולות מקולות:  "הניחו לי לקבל שלום," "פנו דרך," "הנה הוא."

יעקב-לוי מתנודד, יושב וקם וקם ויושב.  הוא נשען אל השולחן ולוקח ספר בידו ומעיין בו בלי עיון.  ובלי נשוא עיניו לרעהו, הוא שואל כמדבר אל נפשו:

"הראית אותו?"

"ראיתיו," עונה הלז ומביט ארצה, "ובתוך כדי ראיה קראתי, 'שקץ תשקצנו'.  כמדומה לי שאיזה מעובדיו זרק בי אבן."

הוא שם ידו על צווארו ממול ערפו, ממשש בזהירות ובקורטוב של נחת-רוח את הפצע, אשר הסבה לו האבן.

"גם אני ראיתיו," עונה הלז.

"ולא אמרת כלום?"

"לא.  יראתי מפני ענשו של עם-הארץ הלז."

אברהם-חיים מתמלא עברה ותוחב שני מבטיו בזקן.  ניכר הדבר, שהוא חפץ לשרפו בהבל פיו.

"את העונש יראת?  זאבים?  רעמים?  השתתקות?  ומסירות נפש, שאתה חייב בה?"

הזה צוחק צחוק של יאוש:

"שוטה קטן-נפש, זעיר מוחין! הכי את חיי יראתי?  יראתי מפני חילול-השם, פן אהיה גם אני למופת להם.  אינני חפץ שעם-הארץ הזה יקדש על ידי בקרוביו."

אברהם-חיים נכלם ולא ענה מאומה.  ואף גם לא מישש עוד את פצעו בנחת-רוח.  ורק חש בכל אבריו את קטנותו ואפיסותו מול הזקן הזה, ויאנח.

 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה