_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מתוך הזעה

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

מיד כשכילה החזן "עושה שלום במרומיו" בתפילת מעריב של ליל ראשון לחנוכה, נדחק אברהם-ליב סופר סת"ם אל הפתח להיות מן הראשונים ביוצאים, נחפז הוא לקיים מצות הדלקה של נר חנוכה בביתו.

בחוץ גדול הקור.  שמים וארץ שופעים שלג זה לעומת זה.  סופות וסערות נדחקות בין הרחובות ומתנגשות מתוך קפדנות;  בונות עולמות של שלג ומחריבות אותם.

ומתלחשות ומפרישות בשפת נחשים.  דומה שכיתה של קליפות יצאו מתוך שאול, וכיוונו את השעה לעכב על דרכו את עבד אלהים זה, ההולך להוסיף אורה ולברך עליה.

אבל עבד אלהים זה רגיל במלחמות היצר, יודע הוא את השיעור של "בכל נפשך."  חזק אמנם הרוח מכפי כוחו, אבל מה ענין כוח לכאן?  רגיל הוא ללכת תמיד בלי כוח.  הרוח סוטר על פיהו ומפסיק את נשימתו – אין בכך כלום, כתוב הדר הוא:  "חכי כמעט רגע, עד יעבור זעם."

השלג מנקר בעיניו כפיח הכבשן, מה בכך?  כלום בלא זה הרבה אורה יש בחוץ?  אוי לו למי שהוא זקוק לאורו של שלג.

השלג חודר דרך צווארונו וממלא את בשרו חידודים-חידודים.  זהו באמת צער ועינוי הגוף.  ובשביל כך הוא מתאמץ לעשות פסיעה גסה;  כופף הוא את ראשו לפני הרוח, ובכפיפתו הוא מנצחו והולך.

היצר-טוב והיצר-רע שניהם מסייעים לו ללכת.  זה בשביל שלא לחמץ את המצוה, וזה בשביל להנאות את גופו בחום הבית.

אבל במידה, שהוא מתקרב לביתו, מתחיל הוא להתעכב בהליכתו.  הוא נזכר שאין בביתו די עצים להסקה.  קרוב לשער, שגם שם אין החום נודף כל-כך.  קשה היה עליו היום בבוקר לקום בהשכמה מפני הקור, על אחת כמה וכמה עכשיו.

התחילו מריבים בו שני יצריו:  "המנוול" שבו מושכהו בחזרה אל בית-המדרש, שם כל-כך חם, מרווח ומואר.  והיצר-טוב מושכהו אל בני ביתו, שיקיים מצוות-הדלקה.

שומע הוא בקול היצר-טוב והולך הביתה;  אבל הולך הוא בלי חמדה.

מתכווץ  הוא בהרכנת ראש, ונכנע מתוך רתיחה.  התלמיד-חכם שבו מרתחו.

קושיות יש לו על רבונו-של עולם.  סופות אלו וקור זה, למה נבראו בעולם?  שמא שיתעשר אלישע חשוך-בנים ויגביה את המקח על עציו?

ונזכר הוא מתוך כך בשורות הארוכות של עצים חטובים ושאינם חטובים, שראה היום בחצרו של אלישע זה.  יש מהם מונחים עוד משנה של אשתקד.

אילו היו בחצרו בלילה זה שורות של עצים!

באותה שעה הכיר בנפשו, שעבר על "לא תחמוד" והירהר בתשובה.

ומעציו של אלישע נזכר שבא היום אל ביתו של הלז – הוי כמה חמימות, כמה הבל נודף שם בבית – וביקש ממנו שיתן לו שלושה רובלים, שנים, אחד לפחות, על חשבון מה שמגיע לו על הספר-תורה שהוא כותב בשבילו.  אבל הלז התאכזר ופסק ואמר:

"עד גמר הספר לא אתן לך אפילו פרוטה."

ובא שוב לידי הרהור אחרי מידותיו של הקב"ה:  תינח, עשירים בישראל הוא דבר הגון, יפה, ולפעמים יש גם צורך בהם.  אבל למה קבע הקב"ה בלבם אכזריות כל-כך מרובה?  כלום באופן אחר אי אפשר להיות עשיר?

ושוב הרגיש, שהוא חוטא במחשבה.  מלמד הוא חובה על עמו של הקב"ה;  ולא עוד אלא שהוא הרהר אחר מידותיו של הבורא ברוך-הוא   והסיח את דעתו מן הדבר.

וממחשבות אלו נזכר ביריעה של הספר, שהוא כותב בשביל אלישע.  מחליט הוא לקחת עמו אחר ההדלקה את היריעה וכלי הכתיבה וללכת אל הקלויז, שם יכתוב עד חצות הלילה.

ונזכר הוא במקום ההפסקה שביריעה:

"ארץ אשר לא במסכנות תאכל."

צריך יהיה לעשות שם גרידה.  הרי"ש והצד"י נוגעות זו בזו.

ומתעמק הוא במחשבה, בשבחה של ארץ-ישראל, ובא לידי מסקנה:

"תורה קנין אחד;  ארץ-ישראל קנין אחד;  ישראל קנין אחד."  ברם ניתנה תורה לישראל באופן שישבו בארץ-ישראל.

שם אינך זקוק דווקא ללחם:  יש לך רימונים, תאנים, פירות גינוסר.  ר' חנינא בן דוסא היה מסתפק בקב חרובין מערב שבת לערב שבת,

שם אין צורך לעבור בכל שבת על "שבות" (*איסור קל לעשות מלאכה בשבת על ידי עכו"ם) של "אמירה לעכו"ם להסיק התנור.

שם יכול אדם מישראל לפרסם את הנס ולהדליק בחוץ למטה מעשרים.

שם אין סופות ושלגים;  אין קור וקרח.  לעציו של אלישע אין שום ערך.

ומתחיל הוא שוב להרהר אחרי מידותיו של הקב"ה.  למה הגלה אותנו מארצנו למקום זה?

ובין כך הגיע לביתו ונכנס.

טלאי הזכוכית שעל החלונות השמיעו קשקוש, כעין רעידת שיניים.  הרוח מנסה להסיע את הפתחים, כאילו לוחש קללה על שאין הדבר עולה לו.

שני בניו ובתו הילדה שוכבים ערים תחת הכרים ומתחממים.

אין להם מה להמתין, מפני שבלילה זה לא יאכלו ארוחת-הערב.  כך אמרה אמא והתאנחה.  כשהיא אומרת דבר מתוך אנחה, לעולם אינה משקרת.

אבל צר להם לישון קודם הדלקת נר-חנוכה, תיתי להם שהקור אינו מניחם לישון.

זוגתו יושבת כפופה אצל התנור הקריר וחולמת בהקיץ.  אילו היו לה עכשיו קצת עצים, מיד היתה מקסמת גזר אחד לקיסמים דקים.  בריה נפלאה היא לאותו דבר, בשעה שיש לה.   ואז... מיד היתה מבעירה אש בתנור.  קיסם לכאן, קיסם לכאן, אחד בהצלבה.  הצתה מתחת, השלהבת עולה...  גזר עצים, ועוד אחד  הוי!  כמה חם מקום זה שהיא יושבת שם.

אבל מכיוון שאין עצים לפי שעה, הרי חצי גופה מחמם חציו השני.  מתחממת היא ב"כאילו" ובמחשבה.

כשנכנס אברהם-ליב, התעוררה מתוך מחשבותיה.  נדמה לה, שהוא הכניס עמו קצת חום.

אשה כשרה היא.  החביאה בשבילו קצת שמן משל שבת שעבר.  גם פתילה כפולה-שמונה הכינה לו וחצי קליפה של אגוז.

זוהי אשת חיל!  צא וחשוב מאין לקחה קליפה זו של אגוז.

יודע אברהם-ליב, שבביתו אין מסתפקים באגוזים.

הוא התחיל ממשיך על עצמו שמחה של מצוה וקרב אל הדבר.

"ברוך אתה...  אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה."

זהו נוסח של גיבורים נדיבים בשעה, שהם מאכילים את שבוייהם ומוציאים אותם לחפשי.

הברכה התגלגלה ברחבי האויר הקר של החדר, ודובבה את הדומיה הכבדה.

ככה מתגלגל קול אדם על אחד מאיי ים הקרח בפעם הראשונה להימצאם.

"ברוך...  שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה."

ראה ר' אברהם-ליב את עצמו, כאילו היה ביחד עם החשמונאים, וכל השמנים נטמאו בדורו.

הנר מתאבק קצת עם הרוח הבא מן החוץ דרך סדקי החלונות, אבל סוף-סוף הוא מיתמר ועולה בצניעות.  ממלא את הבית באיזה זכר לאור וחום.

השמש עומד מן הצד;   מהבהב ונוטה לכאן ולכאן, כאומר:  ראו, זה נר חנוכה!

הילדים מוציאים ראשיהם מתחת הכרים ומביטים שמחים באור קטן ועליז זה.  דומה שמלאכי-השרת ירדו ממרום ונכנסו לכאן.  נמחו עקבות הבדידות, ששררה פה עד עכשיו.  החדר מלא בריות, שלא ניתנה רשות לעין לראותן, אבל הלבבות יחושו במציאותן.

אך הקור, הקור.  מכריע הוא את הנפש.  הוא מטיל את עצמו בעזות יתירה על האדם, אפילו בשעה, שאינו פנוי כלל לדבר.

ומשתקע הוא במחשבה, ומתעורר ופונה אל בניו.

"ילדים, הידעתם מהי חנוכה?"

"ידענו, ידענו," הם עונים בחטיפה, "החשמונאים.  מלחמות.  נטמאו השמנים.  פך בחותמו של כהן גדול."

"כן, אבל כלום יודעים אתם, היכן קרה כל זה?  בארץ-ישראל.  שם אין חורף;  כל השנה הוא אביב וקיץ."

"אין חורף?" תמהים הבנים.

"אביב  קיץ.  פרחים.  חבצלות בשרון.  שושנים בעמקים.  גדיים ועפרי איילים רועים בהרים.  תאנים.  רימונים.  גפנים.  צימוקים.  חרובים."

"הוי, מה טוב!"

"וכשאתה רעב, אתה עולה בתמר.  אחוז בסנסניו, כדרך שאתה מוצא בשיר השירים, נענע בהם, ואכול תמרים.  ואכול תאנים, ואכול חרובים.  קב אחד של חרובים מספיק לכל השבוע וחפץ אתה להדליק נר חנוכה, לך לך אל עץ הזית מסוק וסחוט זית אחד אל תוך נרך וברך.

"הוי, קר לי," נאנחת הילדה.

"אבל צריכים אתם לדעת, ששם, כשאתה עומד ומדליק נר חנוכה הרי אתה מזיע מהם."

"מזיע?"

"מזיע!  ושמח אתה אם יפוח רוח קר.  'ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם'".

ומשתקעים הבנים במחשבות.  נימים-ולא-נימים רואים, תאנים, רימונים ומשתעשעים בכרמים עם עפרים וגדיים.

התחרט אברהם-ליב על מחשבתו.  אינו הולך לבית-המדרש לגמור את היריעה.  כמדומה לו, שגם פה אין הקור גדול כל-כך.

"ברוך'ל," שואלת האם בדאגה את הקטן שבבנים "הקר לך?"

"לא." עונה הוא חציו מתוך שינה "מזיע אני!"

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה