_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מתוך כעס

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

היא אינה מתגאה כלל על שכנותיה כמה שהיא ידענית ומלומדת אחת בין כולן, ושבכל שבתות השנה הן באות אליה לשמוע מפיה "מלה יהודית."  אדרבה, יש שהיא מקנאה בהן, שהן חשוכות ואין יודעות כלום.

"יוסיף דעת יוסיף מכאוב," לא כתב שלמה המלך אלא בשבילה.

והיא אינה מתביישת כלל, כשמלגלג עליה אליקים חלץ, אחד מאנשי-שלומו של בעלה ומבקר תמיד בביתה, וקורא עליה "חצי-זכר."  אדרבה, היא מעמידה אז פנים צוחקות – וזהו אולי מקרה יחידי לה להראות פנים צוחקות לגבר – ואומרת לעצמה:  "דיו שהוא לפחות מודה במקצת."

והיא אינה מצטערת כלל במה שבעלה הוא הדיוט גמור לגביה, ויותר מחסידותו ההדיוטית אין בו כלום.  אדרבה, קשה לה לצייר לעצמה, איך היתה יכולה לדור בכפיפה אחת עם גבר, שהוא יותר בר-מעלה ויותר מלומד ממנה.

היא מכבדת מאד את שלמה המלך, וכמדומה לה שהיא ממצה את עומק הרעיון שבדבר, אבל אינה יכולה לסלוח לו את הפסוק "ואשה בכל אלה לא מצאתי."  והיא משערת, שהוא אמר את הדברים הללו אחר שנשא את בת פרעה.

היא חרדה על דת ומחבבת את חכמי ישראל;  אך טינה יש בלבה עליהם, שעמדו ואמרו "אשה, מעשה ידיה לבעלה."

כל מה שיש בידה לעשות לעצמה, היא עושה.  מקדשת על היין בלילי שבתות, נוטלת ידים לסעודה, מתפללת שלוש פעמים ביום, כגבר גמור.

אבל סוף-כל-סוף, כשמגיעים לילי פסח, היא מכינה הכול, אפילו את הקערה היא מסדרת והוא עורך את הסדר.

בכל שבתות השנה אחר סעודת שחרית היא בוחנת את בניה על כל מה שלמדו בימות השבוע;  אבל את "ארבע הקושיות" הם שואלים מאת אבא.

תענוג גדול היא חשה, כשהוא שואל אותה לפעמים על חשבון "ז' שלמים" אם יש לו עוד שהות לקדש את הלבנה, מפני שהוא אינו בקי כל-כך בדבר.  אבל צער היא מרגשת, כשאחר חשבונה המדוייק, היא מוותרת לו את הדבר, והוא יוצא ורוקד כנגד הלבנה, וחוזר אל ביתו, ומברך אותה בחודש טוב, והיא צריכה רק לענות אמן.

יש שבערב שבת, כשהיא פוסקת בבישול ואפיה, היא נזכרת פתאום במספר הזעום של המצוות שהוקצו לאשה ובאיכותן הדלה, ואז היא באה לכלל כעס, ומתוך כעסה היא שוכבת על מיטתה, מתחלה, ופוקדת עליו שיפריש היום חלה במקומה.  והיא מסתכלת בו מרחוק, כשהוא מטפל בעיסה, וצוחקת בחשאי.

בכלל היא מושלת בו, ומראה לו תמיד פנים רוגזות.  אף-על-פי שהיא יודעת בו, שהוא אדם כשר, איש טוב, ועוד יותר בעל טוב, מכבד ומחבב את אשתו כתלמיד חכם, והולך אחרי עצתה כעם הארץ פשוט;  ויש שהיא מתמלאה עליו חמלה, בזכרה את כל העינויים והצער, שהוא סובל מידה.  הוא לא שמע עוד מעולם מלה אחת חמה, רכה יוצאת אליו מפיה.  לא ראה עוד בעיניה מבט אחד מאותם המבטים, הנהוגים בין בעל ואשתו בעתות רצון.  הוא אצלה תמיד בבחינת פושע.  אם אין לה ענין להשמיע עליו גערה, הרי היא שותקת ומסיחה דעת ממנו לגמרי, כאילו אינו בבית.  משערת היא שחייו הם מרים וקשים.

אבל אז היא מתנצלת לפני עצמה, שבאופן אחר אינה יכולה לדבר עם גברים בכלל.  אפילו את בניה, היא מבדילה לרעה מבנותיה.  לבנותיה היא אם טובה, סלחנית, מעבירה על מידותיה;  ועם בניה היא מדקדקת על חוט השערה, גוערת בבנות כשהן משמשות לפעמים את אחיהן ומושיטות להם איזה דבר נחוץ.

"דייכם להיות אדונים," היא פוסקת ואומרת על הבנים, "כשתגדלו תקחו נשים לשפחות."

מצדקה והכנסת אורחים היא מושכת את ידה.  אף-על-פי שבאמת אינה כל-כך רעת-לב.  אבל יש לה טעם ונימוק פשוט בדבר, שאינה מכחדת אותו לפרקים מאזני שכנותיה.  "אין לי לא צורך ולא חפץ להרבות שכרם של הגברים בגן-עדן.  דיים במה שיש להם."

בקושי היא מתרת לו לפעמים רחוקות להזמין אנשי-שלומו לשלוש סעודות או ל"מלווה-מלכה."  ואז היא אוהבת להכין להם יי"ש יותר מן המידה, ומתענגת אז לראות בהם, כשהם מתנוולים מתוך שכרות.

אבל מעולם לא עלה הדבר בידו, שתתיר לו להזמינם לסעודת חנוכה אף-על-פי שיש לו אז יום מסויים, היאהר-צייט של אביו חל ב"זאת חנוכה."

בכלל היא שרויה ברוגז במשך כל ימי חנוכה.  אפילו את שכנותיה הסרות לביתה לדבר קצת בשבח היום, אינה סובלת.  היא עונה להן אז על כל שאלותיהן במקוטעים ומתוך הקפדה.

"בודאי היו שם נסים.  אבל אין ידוע עוד בזכותם של מי, בזכותם של הגברים – בודאי לא."

"ודאי בשל הנשים, מסכמת אחת המשיחות לדעתה, הרי יהודית..."

ופה פוקעת סבלנותה.

"יהודית, יהודית, תפשה לאותה סכלה."

המשיחות שומעות ומתאנחות מתוך דרך-ארץ, כאילו מצדיקות על עצמן איזה דין קשה.  אבל היא, מכיון שפתחה את פיה אינה יכולה עוד לשתוק.  "ולא עוד אלא שהם מהללים ומשבחים אותה, ומשתבחים בה, וחפצים סעודות בשבילה, כאילו הכול כשר, הכול ראוי והגון, ובלבד שתגיע להם תועלת בדבר."

"ודבורה?  ומרים? וחולדה?  כלום בדרך כזה הושיעו לישראל?"  ומספק זה היא מתרסת ובאה לידי שאלה אחרת:

היתכן, שנשים גדולות אלו לא כתבו בימי חייהן דברי חכמה ומוסר כאותם של שלמה המלך, למשל?

ונוטה היא להאמין, שחלק גדול מן החכמה, שהנחילו הדורות לעולמים – חלק של הנשים החכמניות חסר עכשיו, מפני שהשמיטוהו.

וחפצה היתה מאד להשמיע את ספקותיה אלה באזני הנשים הפתיות הללו, אבל יודעת היא, שזהו חטא נורא, מעין "מסית ומדיח," שבזמן שבית המקדש היה קיים היו בית-דין הורגין על עוון זה.  יראה היא את הגיהנום.  אפילו את הגיהנום והגן-עדן חטפו הללו ברשותם.

צריכה היא לשתוק מתוך כעס.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה