_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

במוצאי-שבת-קודש

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

כדאי היה לראות את ר' שלמה-ליב "העובד" יושב במסיבת אנשי-שלומו, עורך שלוש-סעודות ונותן לשבת "תוספתה."

והישיבה לא היתה בביתו דווקא, מפני שהוא היה עני מדוכא ואשתו היתה צעקנית גדולה, אינה מקבלת אורחים בסבר פנים יפות.  הישיבה היתה תמיד בבית יחיאל'יק, חתן הגביר דמתא.  אבל מה בכך?  הלא רק החלה, הדגים ושיורי סעודת שחרית, שהם אוכלים, וגמיעה של יי"ש שהם שותים, היא של יחיאל'יק אבל הישיבה, השלוש-סעודות, "תוספת שבת"    כלום יש ליחיאל'יק זה, שהוא חצי-הדיוט וחצי-חסיד    כלום יש לו אחיזה בכל אלו?  הישיבה היא של ר' שלמה-ליב העובד.

ומי שראה את הקיבוץ הקטן הזה יושבים צפופים וכפופים ומשיחים באנחות מקוטעות, בדיבורים בודדים, בחצאי-רמזים, בקטעי-ניגונים של דביקות, ראה בחוש, שבני ישראל, בזמן שעושים רצונו של מקום, הם עומדים למעלה מן הזמן.  הם השליטים על הימים והלילות ועושים בהם כרצונם.

בחוץ כבר נפתחו החנויות, העלו נרות של חול, ובני אדם מתחילים יוצאים מתוך הבתים, רצים, זוחלים, נפגשים ומתנגשים איש ברעהו, לכאורה, בפנים מאירות ונהנות עוד מזיוה של שבת, אבל באמת, הדאגות, הסכסוכים, הקטטות ושנאה-וקנאה כבר מבצבצים מתוך הלבבות.

אבל מה לקיבוץ הנבדל הזה עם בני אדם הללו, שמניחים חיי-עולם ועוסקים בחיי-שעה.

ועל רקיע השמים כבר יצא ירח פגום ומאיר באור חולוני, והכוכבים נדחקים ומתנגשים כבריות שברחוב, וקורצים ומדברים דברי-חול.

אבל אין להם עסק לבני הקיבוץ הלז גם עם השמים.  הם עומדים למעלה מן השמים.  הם מתרפקים ומתחבקים תחת כסא-הכבוד, ונהנים מזיו השכינה, ומרגישים בסוד של "זעיר-אנפין."

וסוף-כל-סוף הם צריכים לברך ברכת המזון ולהבדיל על הכוס.

וזו היא המצווה היחידה, שר' שלמה-ליב וקיבוצו אינם ממהרים לה ומחמיצים אותה בכל מה שאפשר.

אש ומים, כבר הראה הקדוש-ברוך-הוא נס שעירבבם יחד ויצא לו רקיע השמים.

אבל יגון ושמחה, חדווה ועצבות, יכול היה רק ר' שלמה-ליב לערב, ויצא לו ניגון של "הנה אל ישועתי."

והיה ר' שלמה-ליב מבדיל על הכוס ומוציא את כולם.  וכשחתם ר'  שלמה-ליב "המבדיל בין קודש לחול," והחברה ענו "אמן"    נשתתקו הכול.  והיה נשמע רגעים אחדים כמו בת-קול מרחפת בבית ועולה ומתרחקת למעלה, למעלה, למעלה.

ואז הרגישו הכל, שניטל מהם פתאום ובבת-אחת איזה דבר, שלא ניתן לעין רשות לראות בו.  החמימות שבלב הולכת ונפוגה, וקרירות על עצבות, רחמנא-ליצלן, נדחקת ונכנסת.

ומעצבות היה ר' שלמה-ליב ירא מאד.  "עצבות היא מעשה קליפה, רחמנא-ליצלן," היה מזהיר תמיד את אנשי שלומו, "צריכים לברוח ממנה, להלחם בה."  והיה שב ויושב על מקומו, והחבורה ישבה כפופים אליו, ויחיאלי'ק כיבדם בסיגרות הראשונות של מוצאי-שבת-קודש.  ור' שלמה-ליב התחיל מספר להם המעשה מהבעש"ט הקדוש:

"הבעש"ט הקדוש, כידוע, קודם שנתגלה כל-כך לעולם היה מבקש דרכים, איך לעבוד את הבורא-ברוך-הוא, והיה עובדו פעם מתוך עצבות ופעם מתוך שמחה, פעם בתעניות וסיגופים ופעם בסעודות מצווה.  ועונג שבת היה מקיים, כמובן, מתוך שמחה.  אבל לפעמים היה נופל גם בשבת במרה-שחורה, רחמנא-ליצלן, מפני שהיה דואג ומצטער, שלא ייכשל חס-ושלום באיסור סקילה.

עד שנגלה לו אליהו ז"ל וביקש הבעש"ט הקדוש ממנו, שיראה לו את מקומם של שומרי שבתות בגן-עדן, והראה לו.  וראה שם מה שראה ומה שאין הפה יכול לדבר, ואפילו למחשבתו של אדם אין שליטה לחשוב בדבר.  ובראש כל הכסאות שעמדו שם ראה שני כסאות פנויים, והם גבוהים מכל הכסאות.  ושאל הבעש"ט הקדוש את אליהו ז"ל:  למי מוכנים הכסאות?  וענה לו אליהו ז"ל:  לבעש"ט הקדוש ועוד לאחד.

והשתוקק הבעש"ט הקדוש לדעת את שכנו בגן-עדן.  ולמוצאי-שבת-קודש ציווה לאליקסיי שלו שיאסור את העגלה, וישב הוא ז"ל בעגלה, ואליקסיי ישב, כמנהגו, אחוריו לסוס ופניו למול העש"ט הקדוש.  ונסעו-ונסעו כל אותו הלילה, והיתה להם קפיצת-הדרך, כידוע.  ולמחר באו אל עיר אחת גדולה מאד, והיא כולה יישוב של גויים, ושם ארמונות גבוהים ויפים, כאותם שהללו בונים להם.  אבל הסוס של הבעש"ט שהיה מלומד בדבר, עזב את כל אותם הארמונות והשערים הרחבים והלך ורץ כמו שמצווה לדבר, עד שהגיע אל בית אחד קטן ונמוך ושם עמד.

ובעל-הבית היה לבוש מלבוש נכרי, מגדל בלורית ומדבר גויית כגוי גמור.  ונכנס הבעש"ט הקדוש אצלו, וביקש ממנו בלשון גויית שיקיים בו מצוות הכנסת אורחים, והסכים לדבר.

והתחיל הבעש"ט מסתכל בו ומביט אחריו.  והוא ראה, שבעל-הבית קם בבוקר מתוך שנתו ואינו נוטל ידיו, ויוצא מביתו ואינו מתפלל, ואוכל בלי נטילת ידים, ממש כגוי גמור.

וכשמגיע יום השבת הוא מכניס אל ביתו גויים כמוהו, והם שותים בודאי יין נסך, רחמנא-ליצלן, ומעשנים טאבאק.  ואחר-כך הם מזמרים, הוללים ורוקדים.

והתחיל הבעש"ט הקדוש מצטער על הדבר, שעלה בגורלו שכן, כזה.  והתחיל מהרהר בלבו אחרי מידותיו של הקדוש-ברוך-הוא:  'למחלל שבת כזה נותנים מקום בגן-עדן'?

והחליט בדעתו לדבר עמו בענין זה, ואולי מן הל"ו נסתרים הוא, וכל מה שהוא עושה הוא רק אחיזת עיניים בלבד.

וגילה לבעל-הבית את כל הענין.  אבל הלז ענה:  'רבי, יהודי אני, אך תינוק שנשבה בין העכו"ם.  בעיר הזאת ובכל הארץ הזאת, שאני נמצא בה, אין אף יהודי אחד חוץ ממני.  כל מה שידעתי מבית אבותי שכחתי, ורק דבר אחד אני זוכר, שיש שבת ליהודים ושצריך לענגה.  ולפיכך יש שאני צם ומתענה כל ימי השבוע, בכדי שאקמץ כסף לעונג השבת.  ואני מענגו במה שאני יכול.  כל ימות השבוע אני מעשן טאבאק גרוע, בשבת אני מעשן מן המובחר;  כל ימות השבוע אני שותה מים, בשבת מן המעולים שביינות, שעולים על שולחן מלכים.  ואני מזמין אורחים לביתי ושותה ושמח עמהם, כמו שראית.'

כיוון ששמע הבעש"ט הקדוש בדבר, חפץ ללמדו הלכות שבת ואיסור מלאכות ושאר דברים, שאסור ליהודי.  אבל באותו הרגע נשתתק הבעש"ט, רחמנא-ליצלן, ולא יכול לפתוח פה כאילם, והבין הבעש"ט הקדוש, שמן השמים מעכבים על ידו.

וזה פשוט:  מפני שסוף-כל-סוף הבחירה ניתנה בלב האדם.  אולי    מי יודע    לכשיחכם וידע הכל...  מי יודע, אם ישאר בתמימותו.  התבינו, עד היכן הענין מגיע?  והדברים עתיקים.

וכששב הבעש"ט הקדוש לביתו והיה לו בפעם השנית גילוי-אליהו, ביקש ממנו, שיראה לו ענשם של מחללי שבתות בגיהנום.

והראה לו.  וראה מה שראה, ומה שאילו היו הרשעים הללו רואים את אותם הדברים או, לפחות, מאמינים במה שמספרים להם, בודאי לא חיללו את השבת ולא היו עושים מה שעושים, בעוונותינו הרבים.  ובין כל מה שראה שם, היו שם שתי יורות גדולות ועמוקות, מעלות אבעבועות של זהב רותח.

ושאל הוא ז"ל:  'למי הוכנו היורות?'  וענו לו:  'אחת להבעש"ט הקדוש ואחת לירא-חטא אחד.'

ולאורתא רמז הבעש"ט הקדוש לאליקסיי שלו, ואסר את העגלה והחזיר פניו נגד הבעש"ט.  ונסעו כל אותו הלילה דרך הרים ויערים ועמקים ונחלים, עד שבאו לתוך עיר אחת גדולה מאד, מוסבה בעירובין מכל עבריה, ואצל כל בית ובית יש סוכה מוכנה משנה לשנה, ואפילו על פתחי ה'שערים' יש מזוזות קבועות.  והבין הבעש"ט שהיא עיר שכולה ישראל, ושמח על הדבר.  וחפץ להיכנס לאיזה בית להתארח שם, אבל רובם של הבתים היו בתי ישיבות ובתי-מדרשות.

ושאל למקום ראש-הישיבה הגדול שבכולם.  והראו לו.

ונכנס אצלו הבעש"ט הקדוש וביקש ממנו שיקיים בו מצוות הכנסת-אורחים.  אבל הוא רמז לו באצבע, שאינו יכול להפסיק מתוך גירסתו בגמרא שהוא חוזר על-פה.

והמתין לו הבעש"ט.  אבל הוא לא פסק פומיה מגירסא כל ימות השבוע.  הוא היה ניצוץ של ר' שמעון בן-יוחאי, שתורתו אומנותו.

וערב שבת עם חשכה הפסיק ממשנתו למשש בבגדיו.  ואז נטפל לבעש"ט ושאל אותו מה הוא חפץ.  והבעש"ט ענה לו, שהוא חפץ לשבות אצלו, והסכים על הדבר.  והתחיל הבעש"ט מסתכל בדרכיו ובמנהגו, וראה שהוא מעלה לכבוד שבת נרות קטנים ביותר.

ושאל אותו על הדבר, והלז ענה לו בלשון הקודש:  'ירא אני, כשידלקו יותר, שמא אטה (*את הנר    מה שאסור בשבת).'

וכל יום השבת ישב על מקומו ולא הניע באבר אחד.  וכששאל אותו הבעש"ט על הדבר, ענה לו בלשון הקודש:  'חוששני מפני חילול-שבת, שמא אעשה גומץ, שמא ארמוס תולעת ברגלי, שמא אשמיע קול בלכתי.'

וכל יום השבת היה עצב, בר-מינן, ממש שקוע במרה שחורה, מתכווץ ומתכנס, כמי שכפאו שד, רחמנא-ליצלן.

וכששאל אותו הבעש"ט על הדבר, ענה בתלונה ואמר:  'איך לא אהיה עצב?  וכי קל הדבר בעיניך?  ארבעים חסר אחת מלאכות, שעל כל אחת אתה מתחייב בנפשך, ועל כל אחת מן המלאכות יש תולדות ותולדי תולדות, ושבות ומוקצה, ודומה למוקצה, ומראית-עין, ותלי-תלים, והררים של הלכות התלויות בשערה, ושכולן מפוזרות ופרושות לפניך כרשת ומצודה, שכמו שתלך וכמה שתיזהר, על כרחך אתה נלכד בה חס-ושלום, גיהנום פתוח לך מתחתיך    ואתה שואל, מפני מה אני עצב?'

וכששמע הבעש"ט הקדוש בדבר, נתמלא עליו רחמים והתחיל מנחם אותו, שהשם-יתברך הוא מקור הטוב והחסד ואינו בא בטרוניה עם בריותיו, והזכיר לו גודל החיוב של עונג שבת ושמחה של מצווה.

אבל ראש-הישיבה היה קצת חרש, לא שמע היטב את דבריו הקדושים של הבעש"ט ולא נקלטו כלל במוחו.

אותו תינוק שנשבה בין העכו"ם היה פיקח ושמע והקשיב וקלט דברים במוחו, אבל שם נשתתק הבעש"ט ולא ניתנה לו רשות לדבר.  ופה הותר לבעש"ט לדבר, אבל אותו זקן היה חרש ולא קלט דברי-כיבושין במוחו.  והדברים עתיקים.

ואז הבין הבעש"ט, שהדרך היותר רצויה לעבודת-הבורא היא 'עבודה מתוך שמחה.'  ומאז היה נזהר מאד לכבד את השבת מתוך חדוות הלב, ובמוצאי-שבת-קודש היה מלווה את השבת ונפרד ממנה מתוך שמחה.

וכששב הבעש"ט מאותו הדרך, שאל את אליקסיי מתוך בדיחות-דעת:  'אליקסיי, איזה מהיהודים יותר כשר בעיניך, זה שבעיר הנכרים, או הזקן הלז?'

אבל בעיני אליקסיי היה הזקן הלז יותר כשר.  'הוא ירא-חטא ולומד תורה לשמה.'  המליץ עליו אליקסיי.  סוף כל סוף אליקסיי הוא אליקסיי.  כמה שנים שהיה בביתו של אותו קדוש וראה מה שראה, ובכל זה הרי הוא נשאר אליקסיי.

ולפיכך אני אומר לכם, אחי:  היזהרו מן העצבות.  העצבות היא קליפה, רחמנא-ליצלן ולא עוד אלא שאפילו מצוות ומעשים טובים ולימוד התורה, כשהם נעשים מתוך עצבות, הרי אותן המצוות ולימוד התורה בבחינת שבויים, כביכול, בידי הקליפה ואינם עולים למעלה.  אבל מצוות ולימוד התורה מתוך שמחה עולים תיכף למעלה."

ואז היו כל החבורה מתמלאים שמחה, ורק יחיאל'יק בעל-הבית נשאר עוד שקוע בעצבות.  "תינח, בר-אוריין," היה מתאנח ושואל, "שלומד תורה מתוך שמחה, אבל הדיוט במה הוא שמח?"

"שוטה," גער עליו ר' שלמה-ליב מתוך חיבה, "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה."

ומיד נתמלא גם יחיאל'יק שמחה, ולא נתן לאורחיו לשוב הביתה, עד שיסעדו אצלו סעודת ר' חידקא בציבור ומתוך שמחה של מצווה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה