_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ניצוץ קדוש

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

בימי נערותו לא עלה על דעת ר' הניך, שיעשה את תורתו קרדום לחפור.  הוא היה לומד תורה לשמה.  כלומר, כדי שיהיה למדן.  ובימי ילדותו, כשלא ידע עוד להבחין בין מעלת הלמדן על ההדיוט, היה לומד, מפני שלא ידע אם יש בעיר ילדים שאינם לומדים;  ואם יש בכלל אפשרות בדבר, שנער עברי לא יעסוק בתורה.  מה היו באמת עושים ילדים עברים כל היום, אלמלא התורה והלימוד, שהם ממיתים את עצמם עליה?  אביו, ר' מנדיל, אדם בן כפר, בעל זקן מגודל, רחב ולבן, פנים מלאים ואצילים, ומצח מקומט ורחב הרגיל אצל נקיי הדעת ובעלי מוחין, שנחשב בר-אוריין אצל כל בני-ברית שבין גרי הכפר, ושטעם טעם גלות רק מזה, שהוא אינו  עולה לתורה ואינו מתפלל בציבור אלא משנה לשנה בימים נוראים – טיפל בו בביתו, עד שמלאו לו עשר שנים והחזיק בשבילו מלמדים בביתו.  "עברי," "פרשה רש"י," ואפילו "חתיכת גמרא" היה יכול עוד למצוא אצל הני ארחי פרחי, שאינם ראויים ומוכשרים לשום עבודה ושרות בעיר, ולפיכך הם צריכים לבוא בכפרים ולהיות שם למלמדים.  אבל ש"ס ופוסקים, לימוד  כדבעי לנער בן תשע, כלום יכול היה למצוא בכפר?

והנער נער שובב.  הוא התחיל מפנה לבו לבטלה, להתחבר עם הנערים הנוצרים, לשבת כל היום על שפת הנהר ולדוג דגים, לטפס על עצי היער ולצוד צפרים.  בימי הקציר היה משכים ויצא עם נערי האיכרים אל השדה, והתגלגל שם כל היום בין הערימות הרעננות.  לעיתות אלו היתה לו חולשה לנער השובב הזה.  לא הועילו כל מכות וכל עונשים ואזהרות, ושום שמירה לא הועילה לו.  הוא היה מתגנב וקופץ דרך החלונות, ויוצא לראות בקציר, לשכב על הערמות פרקדן ולהביט בתוך גובה השמים.

אביו אמנם לא דאג מפני ההשפעה הרעה, שהנערים הגסים יכולים להשפיע עליו, מפני שסוף כל סוף, מלא וריקן – כלום סופג המלא מתוך הריקן?  דיים שאין הריקן סופג המלא.  אבל הבטלה כשהיא לעצמה, כלום דבר קל היא?  נער הולך כל היום בטל ואינו מוסיף על לימודיו כלום.  ומכיוון שאינו מוסיף, הרי הוא מאבד.

ויותר מאשר גרמו נערי האיכרים לביטוליו הפנתה את לבו שפרה בת דודו אפרים-מאיר, אחד מהיהודים החשובים שבגרי הכפר.  היא היתה בת שנותיו, אך כשרונותיה טובים מכשרונותיו.  בהרבה דברים העבירה אותו.  היא כבר ידעה לקרוא עברי טייטש וגם לכתוב כתיבה כל שהיא;  וכבר הספיקה לקרוא את ה"צאינה וראינה" והרבה דברים יפים מ"מנורת המאור" ויתר הספרים ממין זה, שהיו שייכים בעצם וראשונה לאמה.  אך לפרקים היה משתמש בם גם אביה בדרך ארעי.  וגם בשובבותה העבירה אותו.  היא היתה באה ולוקחתו לחצרם, ושם היתה ממציאה מיני משחקים ושעשועים, שהיה הניך נהנה מהם מאד:  "היה אתה ר' עקיבא... אבל המתן.  עוד לא 'רבי' אתה.  היה עקיבא הרועה.  נער עני.  ואני רחל בת כלבא שבוע.  וכלבא שבוע...  העץ הזה יהי כלבא שבוע.  ואתה תהיה הדיוט ותחפוץ לשאת אותי לאשה, בכאילו, התבין?  ואני אשלח אותך שתלמד ותשכיל.  ואבי יגרשני מביתו. ואהיה רעבה.  ואתה תבוא בשמונים אלף תלמידים, ותהיה 'רבי' גדול, ואני אלך אליך, והתלמידים... החתולים הקטנים האלה יהיו תלמידיך.  והם יחפצו לגרשני, אבל אתה תכירני ותקרא:  'רחל שלי! רחל שלי!'  החפץ אתה?"

ופעם המציאה משחק כזה:  "אתה תהיה ר' מאיר, ואני אהיה ברוריה אשתך;  ואתה תאמר:  'נשים דעתן קלות'.  התבין?  כך צריך אתה לאמור:  'נשים דעתן קלות' – ולא יותר;  ואז אני אכעס עליך, כמו שאמא כועסת לפעמים על אבא.  ואקרא:  'שקר הדבר!'  ואז תתלחש עם תלמידך... גבעול פשתים זה יהיה תלמידך.  והוא תלמידך, יפתה אותי לחטוא.  מתחילה לא אחפוץ ואחר כך אחטא.  כשאקרא לך:  חטאתי, תדע, שכבר חטאתי, ואז אני איחנק, בכאילו ואתה תצא בגולה".

ומשחק זה נדבר וסודר ביניהם בתמימות הילדות, בלי כל קורטוב של בושה, כי כלום יעלה על הדעת, שצריך להתבושש במה שכתוב בספרים הקדושים?

והמשחקים האלה עניינו את הניך, ויאהב מאד את חברתה של שפרה.  ולא היה אצלם פסיכולוג מומחה, שינתח את רגשות הנפש הרכה לדעת, אם בשל המשחקים היפים אהב את חברת שפרה היפה, או אם בשל שפרה היפה אהב וחבב כל כך את המשחקים.

חבל, ששפרה אינה אוהבת את השדה ואת הערמות שבשדה, היה מצטער בימי הקציר.  לולא זאת, הייתי מושכה אל השדה בין הערמות, והייתי מראה לה משם את אמצע השמים.

אבל השובבה הזאת מתקשית ואומרת, שאמצע הרקיע הוא בחצרה, במקום שהיא ממציאה את משחקיה.

ראה אביו שהנער מבלה עתים לבטלה, ויביאהו העירה אל בית הרב דמתא, שילמד שם תורה מפיו.  והיתנה עמו על השכר, חמאה וגבינה לכל השנה, די צרכו, ביצים לפסח, כפרות לערב יום כיפור, התחייבות, שיקנה מידו אתרוג לסוכות ושיתארח בביתו לעשרת ימי תשובה, ועוד איזה סכום קטן של מעות מזומנים.

הניך השובב התחיל לומד תורה מפי הרב.

בתחילה היתה קשה עליו הישיבה בבית הרב.  געגועים להוריו, ליער, לשדה, לשפרה השובבה, לגבריאל'קה בן השכן, לדגי הנהר, לצפרי היער ויותר מכול לחופש הכפרי.  נדמה לו, שהעיר כולה מין בית-אסורים גדול, כאותו ששמו בו את יוסף במצרים, ובית הרב הוא בית-אסורים קטן בתוך בית-האסורים הגדול, שהוקצה ביחוד בשביל הרב ובני ביתו.  והשולחן והספסלים שבין החלונות ובין ארון-הספרים המעופש הוא משמר שבתוך משמר, שהוקצה מששת ימי בראשית בשבילו ובשביל הרב, ושעל פי מידת החסד הותר להם לצאת פעמים ביום בשביל לבוא לבית המדרש שחרית ומנחה, ואם תאמר מפני מה?  הא לא קשיא.  הרי הרב, שהוא בוודאי לא חטא, לא השתובב עם גבריל'קה;  לא ברח לערימות החציר שבשדה, ולא בילה עת עם שפרה;  אף-על-פי-כן גם הוא יושב כל היום צמוד אל שולחנו ואל ספריו.  הוא האשים בתחילה את אביו בדבר, מפני שהוא היה מתקוטט בו תמיד בביתו והוא לקחהו והושיבהו על העגלה, והביאהו לכאן.  והתחיל חושדהו, שזהו רק עונש אשר בדה בשבילו אביו על חטא השתובבותו.  אבל כשראה אחר כך שאביו סר אל בית הרב בכל פעם בואו העירה, ומחבבו, ולפעמים מנשקו, ומשאיר לו מטבעות בכיסו, אז עלה על לבבו, שמא עת רצון היא להתחנן לפניו, שיסלח לו על הכול ויקחהו הכפרה.  וכשהרים אליו את עיניו, נדמה לו, שעיני אביו דומעות...  ואז הבין, שאין הדבר תלוי באביו, מפני שגם הוא חש צער געגועים.  גזר דין הוא שיצא עליו, וצריך להיכנע.  ולאט-לאט התחיל שוכח את גבריאל'קה, את החרמש ואת היער.  לו היו עכשיו עניינים אחרים להתעניין בם:  "בוקא דאטמא," "אונות של ריאה," "שיעור ס' ומשהו".  הוא חשב אז, בהיותו עוד בכפר, שכל עצמם של הנהרות נבראו רק לצוד בהם דגים, לרחוץ בהם, לזרוק אבנים חלקות על גליו, להתלוצץ בנערים רעים ולהראות להם פנים משונים ומגוחכים, כשהם קרבים לשפתו.  עכשיו הוא יודע, שכל אלו הם דברי שטות, שהנהר בעצם אינו "נהר" אלא "כרמלית".  ושיש לו תעודה אחרת לגמרי;  שיש נהר פוסק מימיו, ויש נהר שאין מימיו פוסקים, והבדל גדול יש בדבר בנוגע לדיני עגונה;  ושהשדה אינו תמיד שדה, אלא פעמים שהוא "בית הפרס".  וביער יש לאו דוקא צפרים וענבונים, אלא לצים, רוחין, ושדין בלילה, וגזלנים וחיות רעות ביום (דבר זה נודע לו מפי נערי העיר, שהיה נפגש בם בשבת בקלויז בשעת התפילה).  הוא שכח את הכול, ונהפך לאיש אחר, לילד זקן.  כמדומה, שאפילו בשפרה היה שוכח לגמרי אלמלא שהיתה מזכירתו עליה ברכה בת הרב, נערה בת שתים עשרה שנה, ושהיתה דומה לשפרה השובבה רק בזה, שגם היא אינה לובשת כובע על ראשה ולא טלית-קטן על לבה כשפרה, וגם היא אינה לומדת גמרא ופוסקים כשפרה.  ובכל עת שנכנס ונתקל בברכה זו נזכר בשפרה השובבת ובמצחקיה המשעשעים.  הוא אמנם כבר בוש ונכלם בפני עצמו, מהתגעגעו על המשחקים, אחרי שזהו רק מעשה ילדות והוא כבר אינו ילד.  הוא כבר עברי קטן, ממית את עצמו באהלה של תורה, שהצחוק בכלל כבר נאסר עליו מיום שחרב בית המקדש.  אבל על שפרה העליזה התגעגע מאד.

וכשהתלבט בתלמודו על דיני מיאונין וקידושי קטנה, וכל מה שנוגע על פי הדין ל"קטנה," היתה שפרה עולה על זכרונו.  "כל כעין שפרה – בין שיש לה תלתלי קווצות צהובות תלויות מאחרי ערפה, כאותן של שפרה, ובין שאין לה;  בין שבבות עיניה רצות וזזות תמיד, ובין שהן נחות ושקטות – הרי היא קטנה".

וכעבור שנתיים ימים מעת שבא אל בית הרב, ושפרה באה עם הוריה לימים נוראים העירה, והתאכסנו בשכונת הרב, אז לא עצר כוח בנפשו ונכנס לראות את שפרה וכמעט שלא הכיר בה את שפרה שלו.  היא גדלה והשתגשגה כל כך, עד שהתבושש להביט ישר אל פניה.  קשה היה עליו לשמוע את עליצותה הגלויה, שהיא קידמה בה את פניו בפרהסיה, לעיני כל העומדים.

ואז אמנם התלקחה בו תאווה לאחוז בידה ולצאת עמה החוצה אל השדה, לערמות החציר, ולחדש שם את משחקיה העליזים.  אבל הגדולים עומדים ומביטים עליו.

ימים רבים אחרי נסיעת שפרה לביתה היה מוחו מבולבל ולבו דופק, שלא כרגיל.  אפילו "ויש לישב" קל שבמהרש"א לא היה מוכשר לישב.

וכשעברה עוד שנה, והוא התחיל מעיין לפעמים ב"ספרי יראים", הרגיש בדבר, שההרהורים הרעים פוגמים בנפש.  והתחיל לוחם ברגשותיו שהם, בלשון הספרים הקדושים "תאוות" רחמנא-ליצלן והיה מבריח את עצמו מלהסתכל בברכה בת הרב, בכדי שלא יבוא לידי הרהורים בשפרה.

הוא נלחם וכבש.  דומה שהמית את היצר בקרבו.

ובין כך הוסיף אומץ בתורה ויצא לו שם של עילוי.

ובין כך בא עליו האסון היותר גדול:  אביו ואמו מתו עליו במשך שנה אחת.  הוא נשאר יתום לכל חוקיו, יתום בלי כל משען חמרי.  אביו מת כרוב יהודי הכפרים, ה"מוצצים" לשד האיכרים, ומוצצים-ומוצצים, מקמצים-ומקמצים – וכשהם מתים הם מתים עניים, ואין האלמנה יכולה גם לסלק את חובותיו, שנשארו אחריו.

יפה עשתה האלמנה, שלא הוציאה את שנת אלמנותה, והצילה את הקהל מהוצאה מרובה לפרנס נפש אחת יתרה מקופת הצדקה.

והרב אמנם  לא עזב חסדו מעם החניך, והחזיק אותו בביתו, בתחילה בחזקת יתום נעזב, ואחר כך בחזקת צעיר תלמיד-חכם.

ולא התחרט אמנם הרב על הדבר, מפני שראה ונוכח, שיש לו צורך בצעיר זה.  הוא כבר זקן חלש, ואינו יכול לעמוד בטורח הקהל.  בימים האחרונים הסיר מעל עצמו את כל עולן של שאלות בהוראה.  הוא סמך את ידו על הניך, וזה קיבל את הדבר על עצמו ברצון, ונטפל ל"ריאות" שבבית המטבחים, ל"כפות וקדרות," ל"תנור של פסח" ולכל סעיפי ההוראה – לא מפני שקשה היה לו לאכול לחם חסד בבית הרב, לדבר כזה כבר הורגל, אלא פשוט, מפני שמצא בזה סוף כל סוף איזו תכלית לכל  אותם הספרים העבים שספג אל תוכו, ושהתלבט עליהם כל  ימי נעוריו.  אז מלאו לו שמונה עשרה שנה.

וכשמת הרב, ואחד מתקיפי העיר חפץ לתת את עטרת הרבנות לאחד מקרוביו, שהיה עני, ופרנסתו מוטלת עליו, עמדו מתנגדים לדבר, ונתנו עיניהם בהניך העילוי.

והתחילו מריצים מכתבי פלסתר, ומעמידים זוועות:  "רב – רווק?!"  אבל זה היה עיכוב קל:  "החסר בנות-ישראל?  אדרבה, זהו סגולה ל'צ ד'".  ובדקו ומצאו בתולה שנתבגרה אצל אחד מהעניים החשובים, שהוא בעל משפחה מרובה באוכלוסין ונתרבה בזה הצד של הניך.  אבל באותה מידה נתרבה גם הצד שכנגדו, מאלה שלא יכלו להביט במנוחה על הדבר, איך עני זה נושע פתאום תשועת עולמים, ונפטר מבוגרת שלו, אפילו בלי נדוניה, ולא עוד אלא שמשיאה לרב ומו"ץ בישראל.

והתלבטו הדברים, והתרבתה המחלוקת, עד שהתערב  בדבר ר' דוד-שלמה, הגביר שבעיר, שכל בני עירו היו לוויו, כפופים לו ומצייתים לו, ועמד בבית המדרש- וקרא מתוך צחוק:  "שוטים, העיניים מחפשות אחרי החוטם בקצווי ארץ, והוא כל כך קרוב אליהן.  הלא נשארה בת הרב יתומה עזובה.  חפצים אתם שתפול על הקהל?  הניך צריך לשאת אותה, והחזקה תהיה במקום נדן".

והדברים נתקבלו על הלב מכל הצדדים.  קצת על פי שיטת "גם לי גם לך לא יהיה," וקצת מפני שלא יכלו להתנגד לדברי המלווה שלהם.  נשאר רק להודיע את הדבר לאלמנה של הרב ולהניך, שלא ידע עד כה בכל ההצעות והמחלקות שהעמידו בעיר על חשבונו.  וגם את הדבר הזה קיבל על עצמו ר' דוד-שלמה.

למחרת היום קיבל הניך אורח יקר בחדרו שבבית אלמנת הרב.  דודו, אבי שפרה, בא מן הכפר וסר אליו.  הוא התחיל מדבר עמו על עניינים שונים ובודדים, שאין זיקה וקשר הגיוני ביניהם.  דומה היה דיבורו של אבי שפרה בעיני הניך, כדרוש נאה של דרשן חריף, שהוא מציע מאמרי תלמוד ומדרשים, רחוקים, לכאורה, איש מרעהו, ואין כל שייכות ביניהם;  אך קצת דיוק, קצת חידוש, גילוי דברים, קושיות, תירוצים – המאמרים מסתבכים, מתקשרים ומתגלגלים לדרוש יפה אחד, עוקר הרים וטוחן סברות, ומסיים ב"השתא אתי שפיר".

ובכוח פילפולו הוא מתחיל קולט דברים וסברות מן האוויר ומחפש ובודה קשר  הגיוני לחצאי דיבוריו של דודו.

והלז מספר וקוטע, מתחיל ואינו גומר.  ובתוך כך הוא מספר לו, ששפרה שלו היא, בלי עין רעה, בתולה נאה, שכבר הגיעה לפרקה... ושהוא חפץ לתת לה נדוניה הגונה.  ושרבים קופצים עליה, אך היא ממאנת.  ממאנת ובוכה, בוכה וממאנת...

ופתאום הפסיק בתוך שיחתו ושאל אותו, מה בדעתו לעשות להבא?  והזכיר לו, שעל פי חשבונו, הברור אצלו כיום, הוא גדול משפרה שנה וחצי.  ואם כן כבר מלאו לו שמונה עשרה שנה...

שיחתם הופסקה על ידי ר' דוד-שלמה, שנכנס באותו רגע אל הבית ובלי כל אמתלאות והקדמות למפרע הציע לפניו את העניין, שנגמר היום בהשתדלותו ובעצתו.  הניך שמע את הדברים, קצת נרעש וקצת מתבושש, ולא ענה דבר.  אבל תשובתו לא היתה דרושה כלל, מפני שר' דוד-שלמה לא שאל מפיהו כלום.  הוא רק הודיע אותו, שכן הוחלט ונגמר.

ור' דוד-שלמה הוא אדם חכם, רגיל ומנוסה.  הוא לא שכח, שמפני הנימוס צריך יהיה איזה "צד העומד," איזה מחותן, וישתמש בשעת הכושר, לכבד את דודו של החתן בכבוד זה.

והלז התחיל מגמגם ומשתמט מן הדבר.  והבין ר' דוד-שלמה, שזהו הערה דקה על הוצאות החתונה.  וגיחך במחשבה, מפני שהרגיש בדבר שזהו רק "לפנים," כי גם דוד הניך היה אחד מלוויו, וזהו מנימוס הלווים להתראות כקמצנים לעיני המלווה שלהם, כי זה סגולה לאותו דבר שקוראים קרדיט.  ורמז לו, שההוצאות הן על חשבון הקהל, מקופת הטכסא;  ואמר לו שהוא חושב את דבר כהונתו במחותנות למוחלט ונגמר.  מובן הדבר, שהלז לא התריס כנגדו, ונסע לביתו.

אותו הלילה שאחרי היום ההוא גרם להניך צער הרבה.  שיחתו היום עם דודו, שהזכיר לו פעמים הרבה את שם שפרה, גרמה בדבר.  ההרהורים הישנים חזרו וניעורו.  לנגד עיניו מרחפת תמונת שפרה הקטנה...  רחל בת כלבא שבוע, עם תלתלי שערותיה הצהובות, ועיניה המעפעפות.  ואחרי כן תמונת "שפרה הנערה" המבטת אליו בהסתר פנים, כמתבוששת ומתוך מחשבות...  מלחמת היצר התלקחה בקרבו.  הוא חשב, שכבר ניצח אותו והכריעהו בהחלט.  "אל תאמין בעצמך עד יום מותך," הוא קורא על עצמו, "אין אפיטרופוס לאותו דבר".

וכשנזכר אחר כן במה שהודיע לו ר' דוד-שלמה, היה לבו חרד קצת במה שהוא צריך לקבל על עצמו קולר הרבים.  תינח עד עכשיו הגיע על חלקו רק "שובא מכשורא," מפני שסוף כל סוף האחריות היתה על הזקן;  אבל עכשיו הוא יהיה הרב היחידי בעיר.  אך בעניין הנישואים היה שמח קצת, מפני שזה יהיה כסגולה טובה ושמירה מעולה בפני הרהורים רעים.

והוא אמנם לא טעה בחשבונו.  אחר החתונה שב אל תורתו ואל תפילתו מתוך לב טהור, עד שאלמלא הכינוי "רבי," שהתחילו לקראו בו, היה יכול לשכוח ולחשוב, שהוא עודנו תלמיד היושב לפני רבו המו"ץ הזקן ואוכל לחם חסד על שולחנו.  וההרהורים לא הוסיפו לצערו גם אחר כך, כעבור שנה, והוא סידר קידושיהם של שפרה וחתנה תחת החופה, שחגגו בעיר.

ההרהורים לא ציערו אותו עוד.  אבל צער אחר הצטער כשסיפר לו דודו כפעם בפעם, שהיא ממאנת באישה, ממש שונאה אותו.

הוא נתמלא רחמים עליה.  היא ממאנת, מסתמא יש לה סיבות לדבר.  כלום חשודה בת ישראל לשנוא את בעלה בלי שום סיבה?

תיתי לו, שהיה עסוק בימים האחרונים בשאלה אחת סבוכה, ולא היה לבו פנוי כל כך לחוש בצערו של הדוד.

והשאלה לא היתה כל כך סבוכה, כמה שהיתה קשה וחמורה, שאיסור אשת איש נוגע בה.

לר' דוד-שלמה היתה בת צעירה, שנישאה לפני שנים לצעיר אחד ממרחקים, כמנהג הגבירים להרחיק התחתנותם, ובאחרונה נגלה, שצעיר זה יש לו "לקותא" במוחו לפרקים רחמנא-ליצלן ור' דוד-שלמה  חפץ לגרשו, אבל הרב הזקן, וכמו כן הרבנים שמסביב, הטילו ספק בכשרונו של הלקוי לגרש.  ובין כך התעגנה בתו של ר' דוד-שלמה, ועוד באביב ימיה צריכה היתה להתייאש מן החיים.

ר' הניך ידע להתחבט בשאלה זו מכבר, עוד בחיי הזקן.  הוא מצא אז "כוחא דהיתרא" בדבר, אבל לא חפץ להיות מורה הוראה בפני רבו ו"חולק על ישיבתו" – והחריש.

ועכשיו כשבא לפניו ר' דוד-שלמה ובתו והתחילו בוכים ומתחננים לפניו לבקש איזה היתר, והבטיחו לו שכר הגון בעד טרחתו, התפלא ואמר:  "שכר זה למה?  הלא מקבלת הפלונית שלי מעות-שבוע, וצד היתר יש בין כך ובין כך" והבטיח על הדבר.

וכשפנה בשאלה אל הרבנים הקרובים, שהיו יודעים אותו פנים אל פנים, ולבם גס בו, השתמטו מן הדבר בלי כל אמתלאות, ורב אחד, שהיה נודע לקצת חצוף, העיר לו במכתבו שצריך הוא בעצמו להשתמט מן השאלה, כדי שלא יהיה חילול השם בדבר:  "עמא דבר יאמרו, שזהו מצדו 'שלמונים' וגמול תודה מצדו לאבי המעוגנת, שהטריח עליו להטריד את העולם להעמידו לרב בעירו".  ר' הניך לא ידע מה זה סח.  איזו טרחה ואיזו טרדה היה בדבר, כלום שושבין הוא לי?  וכי משום שאני פוסק לו שאלות, פסילנא לו לדינא?  ויפן ב"תשובה" אל הרבנים ה"מאה'גים" ("המאורות הגדולים") הרחוקים והמופלגים, והללו הכירו מתוך ה"תשובה", שיש להם דבר עם גדול, בקי וחריף, והבינו, שהוא אחד מהגאונים, שלא טבעו עוד מטבעם בעולמם.  ולא זה בלבד שכתבו עליו "סיני ועוקר הרים," אלא שהסכימו לדעתו.  והשתתפו בהתרה.  בתו של ר' דוד שלמה נתגרשה

והותרה לכל העולם. 

ור' דוד-שלמה החליט, שלא לקפח את שכר הרב, אף על פי שהדבר כבר נעשה, ובלי כל אמתלאות נכנס אצלו, והושיט לו שטר בן מאה רובל.  "זהו הכרת תודה בעד טרחתך, רבי," אמר לו בנדיבות השמחים בחלקם.

אבל ר' הניך תחב בו את מבטי עיניו:  "כסף?  בשביל מה?  'מה אני בחינם אף אתם בחינם,' התנה הקב"ה עם משה רבנו ע"ה.  כלום מותר לי לקבל?  דייני שזוגתי מקבלת שכר בטלה."

ר' דוד-שלמה עמד נרעש וקצת נכלם.  הוא הכיר מתוך דבריו של התם הזה, שלחינם ישחית את דבריו, אם יפציר בו לקבל;  ולא עוד, אלא שהכיר עכשיו, עד כמה טעה בחשבונו והשערתו בכל משך העת, שהעניין נמשך ונעשה.  הוא כעשיר "חצי הדיוט" וחצי "בר-אוריין," אף על פי שהיתה לו השגה בחומר השאלה ובאיסור אשת איש, בכל זאת שיער שהדבר תלוי בעיקשותם של הרבנים, שלא בדקו כל כך את הגרוש מתוך המציאות כמו שהוא, אם הוא ראוי לגרש, אלא מתוך הכתב, מתוך מה שכתבו על כעין זה לפני מאות שנים.  הוא לא יכול לכחד מהכרתו, שכל מה שטרח ועשה בשביל התמנותו של ר' הניך, היתה לו פניה בדבר;  לקנות את נטיית דעתו, לעשותו קצת כפוף אליו.  גם בהשתדלותו שישא ר' הניך את יתומת הרב היתה כוונה מיוחדת ודקה; כדי למנוע את הרב מקבלת נדוניה, שהיה אולי מקבל אצל אבי-הכלה, אחר.  "יותר שיהיה הרב עני יותר, יותר אני יכול לקוות שאקנה אצלו נטיית דעת בעניני," החליט בדעתו.  וכשעשה הרב מה שעשה, לא היה אצלו כל ספק, שהוא אוכל את פרי תחבולתו.

אבל המבטים האלה שר' הניך התם הקים עליו הרסו באחת את כל השערתו.  הוא ראה, שיש לו דבר עם אדם תם וישר ובטלן גדול, שאין לו בעולמו אלא ד' אמות מרווחות של הלכה, ושאילו היה יודע את הפניות הזרות שבלבו, היה קם עליו במקלו ומגרשו מתוך ביתו.

מתחילה עלה בדעתו לעזוב את הבטלן הזה ולהיטפל אל הרבנית, והיא בוודאי תקבל את הכסף, מפני שלה יש בלי ספק השגה יותר בהירה בכסף.  כעקרת הבית יודעת היא, שבכסף יכולים לקנות הכול, ובלי כסף אין נותנים כלום.

אך באחרונה התחיל לבו נוקפו לסוב באדם כזה בכחש ולפגום את יושרו ותמימותו בלא ידועים, והתייאש מן הדבר. 

וכשבא הביתה ונזכר בדבר, לא יכול אמנם לעצור משחוק של לעג על אדם בטלן כזה, שאין לו שום מושג בהוויות העולם, אבל מצד השני חש התבטלות גמורה מפניו.  הוא נזכר במנהג עסקיו עם הבריות ועסקי הבריות עמו.  מה לא יעשו בני אדם במקום שיש דררא דממונא?  הוא יודע ומכיר בעצמו ובהרבה אנשים חשובים, שהם מוחזקים לעשירים יקירי קרתא, כשרים ונדיבים;  אבל במה שנוגע לעסקי ממונות אין בני אדם אלה מעמידים את דבריהם על היושר.  יושר ויראת אלהים לחוד, ודיני ממונות לחוד.  הוא יודע גם הרבה רבנים, רבנים גדולים, ומומחים ויראים, שאינם נזהרים כל כך בקבלת טובה וחשש הטיית דעת.

כן, הוא מכיר בבטלן הלז, הסגור בחדר תורתו, שהוא גדול.  אדם חפשי, עשיר הרבה ממנו.  שיש לו הכול, מפני שאינו צריך לכלום.

"האומנם אינו צריך לכלום?  וכי אין יצר-הרע שולט בתלמידי-חכמים?"

"לא!  לאדם זה יש עניין יותר גבוה ויותר נשגב מכל הצרכים החמריים, שבני אדם מתקוטטים עליהם".  הוא אינו מכיר בהכרה ברורה מה הוא הדבר;  אבל ההכרה הקלושה הזאת הרימה אותו בעיניו מאד.  הוא התחיל מכבדו בלבו בכבוד איש-קדוש.  באחרונה התגלה רגש הכבוד במין יראה ואהבה, יראת הרוממות ואהבה חסידית שיש בה מעין ביטול היש, ביטול הנר בפני האבוקה.

הרבה, הרבה פעל עליו הרגש הזה לטובה.  הוא הכניע את עריצותו ותוקפנותו, לא לבד בענייני הקהל, אלא גם בנוגע לבעלי ברית מסחרו ומשרתי ביתו.  כמו נגד רצונו, על פי איזה כוח פנימי, שהוא בעצמו לא הכיר בו הכרה ברורה, היה מודד ומעריך את העוול, שעלה בדעתו לעשות לאיזה מ"אנשיו" נגד מידותיו של הרב.

"מה היה הוא אומר על מעשה כזה?  ואיך היה מתנהג, אילו בא דבר זה לידו?"  כשהיה עולה רעיון כזה על לבבו, מיד היה מתרכך ומכניע את יצרו שתקפהו, לעשות עוול לאחד מלוויו, או לשעבד את "אנשיו" אליו יותר מדי.

ו"אנשים" היו לו הרבה.  חוץ מלוויו, שגם הם היו נחשבים כעין "אנשיו", וחוץ מעוזריו בעסק ההלוואה, היה חוכר שדות שסביב לעיר, ובדבר זה היה נזהר תמיד להחזיק ב"אנשים" רק מבני-ברית.  הוא הביט על עוזרים ומשרתים בכלל, לא כעל בני אדם, שיש למוסד בית-מסחר צורך בהם, אלא כעל עניים שיש להם צורך בעבודה ומשרת פרנסה.  כל עצם המשרה היה איפוא בעיניו מין נדבה "והחזקת מך";  ומכיוון שהדבר כך, הרי עניי עמך קודמין.

ובשנה שאחרי זאת, כשעברו ימי האביב, ובטרם שהתחילו ימי הקציר עלה בלבו רעיון הגון:  לבקש את הרב, שיצא עמו אל השדה לקצור בעמרים הראשונים למצה שמורה גם בשבילו וגם בשביל הרב.  בדבר זה לא היתה כל פנייה להנאות את הרב, אלא פשוט, השמירה תהיה בוודאי יותר מעולה ויותר כשרה, כשאיש קדוש כזה יטפל בה.

ומפני אותו הטעם, אולי, שהוא לא הרצה את דבריו לפני הרב בתור נדיבות והענקת תלמיד חכם, אלא בנוסח של בקשה, והזכיר לו את חומר הענין של זהירות במצה שמורה – נאות הרב לבקשתו, ולא נמנע מלקבל ממנו את  המתנה החשובה, מצה שמורה לפסח.

והוחלט הדבר למחר לצאת אל השדה מזויינים בשקים, כשרים ועשויים לדבר, לאור השחר.  הרב מצא, שדבר מצווה כזה דוחה תפילה בציבור, ולקחו עמם טלית ותפילין אל השדה.  על אודות טעימה קלה לאחר התפילה דאג ר' דוד-שלמה בעצמו, ולקח עמו ארגז מלא די צרכם.

הנסיעה ארכה שעה קצרה בין שורות ישרות של הקמה.  שיבלי דגן עמדו בקומה זקופה;  ורוויות עוד מטל השמים, אשר השפיע עליהן ליל קיץ נעים, השתרעו עליזות וכמו מביטות על הנוסעים בכיסופים ומתוך סקרנות, ויהי דמיונן כעולי ימים, מלאי כוח עלומים, צמאון תענוגים ותשוקת החיים.

ומעבר מזה שיבלי חיטה עמוסות כפויות ארצה, כורעות?  תחת סבל ה"מלאה", ומתבקשות אל תחת החרמש.  גם טל הלילה לא יכול עוד ליישר קומתן.  הנה היו סמל זקנה כורעת תחת מעמסת החיים, והולכת וגומרת את מספר ימיה.  שורות הקמה כלו פתאום, וכמו מתוך אמצעיתן, בטרם ששבעה בהן העין;  ומשם התחילו שדות תירס.  הגבעולים המלאים, הענפים הירוקים התלכדו והסתבכו וכמו התחבקו בעליהם.  ובנשוב עליהם רוח הבוקר נטו כולם בבת אחת לעבר אחד, איש על שכם רעהו, ויעמידו רעש קל, כאילו איש מרעהו שואל, ואיש לרעהו מספר איזה סוד, שקרה שם... הלאה הלאה.  מעבר לשדה... זה היה סמל ילדות שובבה, תמימה ועליזה.  ניכר, שהברואים הצעירים האלה אינם מכירים עוד בתעודתם, ואינם חשים בדבר הנשגב המתחולל והולך בחובם, ושעתידים בני אדם להעמיד עליהם זוועות, לאסוף, להוביל, להרוויח.  להפסיד, לשבוע ולרעוב.  המה שמחים ומתגאים בגאוות ילדים בשל הזקן הלבן המתחיל מנצנץ ויוצא להם, בלי דעת שזקן זה הוא סימן לזיקנה קופצת...  המה חיים ועליזים בלי חשבונות.

הרב הנלבב פתח פיהו ושאף אל קרבו רוח צח ורך במלוא ריאתו.  יציאתו הפתאומית בבת אחת מתוך שלושה משמרות משמר בתוך משמר, אחר עשר שנות מאסר, נסכה עליו רוח שכרון.  שמים מלמעלה, שדה מתחת.  ומסביב אוויר, אוויר, אוויר בלי קץ וגבול.  אין שולחן ואין ספסל, אין ספר, אין כתם על הרקיע, אין תערובת בשדה, אין תחומין ורשויות.  הכל כשר בלי כל שאלה...  דומה, שהוא חולם חלום נעים מימי הילדות.

ובין כה הגיעו אל שדות ר' דוד-שלמה.  קול הקוצרים, שהגיע לאזני הרב מאחורי שכמו, פתאום, אחרי שעה של נסיעה שקטה בין יצורים אילמים ושדות שתקנים לבלי פגוש אף איש אחד, עורר את עצביו והשלים את המצב לתמונת חלום.

הקוצרים עמדו וקצרו ניר של שעורים.  ר' דוד-שלמה העיר את אזני הרב, שטוב יותר, לפי דעתו, להמתין בקצירת השמורה עד חצות היום, בכדי שתהי יותר יבשה, ולא תישאר בה שום לחלוחית.  הרב הניע תנועה קלה בראשו.  נראה, ששמע והבין את דברי רעהו, והסכים על הדבר.

ר' דוד-שלמה מצא את שכר זהירותו בצדו.  שלא היה צריך להפריע את הקוצרים מעבודתם על הניר שהתחילו, אף על פי שהוא באמת לא התכוון לתועלת חמרית וקטנה כזאת.  הוא חפץ לעשות את הדבר על שלמותו והכשרו היותר נעלה.

ר' דוד-שלמה השתמש בשעה היתירה, והתחיל לסדר את הברכות ולתקן את עצמו לתפלת שחרית.  והרב התרחק קצת וישב לו על אחת הערמות.  והחלום מוסיף להתרקם בצביון נפלא...  צריך הוא רק לוותר על איזה שנויים, להעלים עין מאיזו קטנות.  להניח, למשל, שהקוצר הזקן הלז העומד שחוח על עבודתו, אינו זקן, אלא נער, ששמו גבריל'קה, ואינו עומד כל כך רחוק מאתו, אלא סמוך אצלו.  והר זה אינו מצד מזרח, אלא מצד צפון.  כל חוץ מזה – כמו שישנו.

ומעבר להר, כפר, נחל, אבנים חלקות מרפרפות על המים.  יער...  רחל בת כלבא שבוע.

הרב הצטחק בצחוק ילדים, כמצטחק מתוך שינה.  עכשיו אין לפניו כל שינוי.  הכל בהיר, סמוך, ידוע, שלו.

הוא חלם בהקיץ, בעינים פקוחות.  הדברים הממשיים שהיו לנגד עיניו, מרכבתו של דוד-שלמה, דוד-שלמה, ארגז האוכל, ההר, העמק – לא היתה להם כבר שום ממשות בשבילו.  הרי הם כאילו אינם.  הוא גם לא ראה אותם;  הוא ראה תמונה אחרת יותר ברורה, יותר בולטת ויותר משמחת.  אבל הוא גם לא חש בעצמו, באותו הרב ר' הניך, "סיני ועוקר הרים," שקולר הרבים תלוי על צואריו.  הוא חש והכיר בעצמו את הענקי הקטן, המשכים לאור בוקר וקופץ דרך החלונות ובורח עם גבריל'קה אל השדה;  את הענקי, עקיבא הרועה, שיש לו שמונים אלף תלמידים...

"הצרי והצפורן והחלבונה..."  "שיירי הדם היה שופך..."

חבל, שאדם גס זה מבלבלו בחשבונותיו על הקטורת ועל שיירי הדם.  והוא קם בלי חמדה, מתעטף בטליתו, מניח תפילין ומתרחק בין הקמה ומתפלל.  ותפילתו ארכה בפעם הזאת יותר מדי.  עליית נשמה היתה לו, נשמתו עלתה והשתקעה בעולם הילדות.

וכשניעור מהשתקעותו, באה פתאום תאווה בלבו לחבק בזרועותיו את השיבלים העליזות, המביטות עליו כעל מודע ומכיר, לנשקן, לנשק כל אחת ואחת מהן.

ואחר כך עלה על לבו רעיון לעלות על ראש ההר ולהתגולל משם אל העמק מוכתר בטליתו ותפיליו ולהתגולל, ולהתגולל, לבלי קץ.

"אבינו אב הרחמן!"

הוא חזר הרבה פעמים על המלות האלה.  המלה "אבינו" צלצלה לאזניו בנועם מיוחד.  נעים היה לו לראות את עצמו ילד כרוך אחרי אביו, בן מתחטא לפני "אב הרחמן".  הוא היה סופג  בחפץ לב את כל המכות, שהיה אביו מכהו אז...  ולא היה מתלונן עליו אפילו במשהו, מפני שהוא יודע עכשיו, שזה דבר נחוץ ומצוות-עשה מדברי קבלה:  "יסר בנך," "אתה בשבט תכנו," ויש בה מעין "הזיית הדם על הפרוכת".

אבל באותה העת לא היה נמנע מלהתגנב אחרי המכות ולקפוץ דרך החלון ולברוח אל השדה.

וכשגמר את תפילתו ואמר "עלינו...  שהם משתחוים ומודים להבל," נתן עיניו בקוצרים העומדים כפופים ומאלמים אלומות, ותמה ואמר:  "כלום להבל הם משתחוים?  הלא לדבר טוב ונחוץ, לאסוף עמרים וערמות."

וחזר וגער בעצמו:  "שיננא!  וכי להשתחויה זו מכוונים הדברים?  השתחוויה זו בוודאי כשרה ומועלת."

שמורתו של ר' דוד-שלמה נעשתה על טהרת הקדש, ותלאוה בעלייתו בבית המדרש, מקום שלא ראה ולא יראה לעולם משהו של חמץ.  אין עליה כל חשש חמץ, חס ושלום.  אך לבו של הרב נתחמץ במקצת.  ההרהורים שבו להטרידו.  הוא אינו מוכשר להתעמק באיזו סוגיה כדבעי.  אפילו להתפלל כראוי אינו יכול.  כשהוא סוגר את עיניו בקריאת-שמע ומכוון ב"אחד" להמליך את הקב"ה על הארץ וז' רקיעים וארבע רוחות, עומדים לפניו ערמות ועמרים נפוצים על מרחב שדה לארבע הרוחות

וכשהגיע פעם לפרשת ציצית נצנצה פתאום במוחו שאלה אפיקורסית, שהוא בעצמו נבעת מפניה, וסלד בה:

"ציצית של תכלת...  תכלת דומה לים, וים לרקיע...  אמרה תורה 'וראיתם אותו', כדי שנזכור את השמים.  והלא מוטב היה שנביט אל הרקיע של הקב"ה בעצמו, ונפנה בוודאי את לבנו לאבינו שבשמים".

"ערוב עבדך לטוב בל יעשקוני זדים," הוא מתפלל במחשבה על עצמו מפני ההרהורים הרעים, וכובש את רעיוניו ומכריחם להתעמק בעיון תפילה.

"משפיל גאים עדי ארץ...  מגביה שפלים עדי מרום..."

נדמה לו שהוא רואה שיבלי חטים מלאות וכורעות לארץ, ושיבלי דגן משתרעות קוממיות ומביטות השמימה. 

"מוציא אסירים ופודה ענוים".

והוא רואה את ארץ מצרים כחדר אחד צר, מלא שולחנות, ספסלים וארונות ספרים...  וששים ריבוא מישראל עומדים שם צפופים.  ארץ ישראל היא שדה, שדה אחד גדול, ארוך, רחב עד אין קץ, שמגדל רק פאה, עוללות, שיכחה, עומר, בכורים וספיח.

וכשגמר את תפילתו ונכנס לביתו ונתקל בהרבנית נזכר פתאום בשפרה.

הוא מתחיל מעביר ידו על מצחו, מתנועע, מקמט ומיישר את מצחו, כאילו חפץ להבריח יתושים וזבובים מעליו, אבל לשוא!  מלחמת היצר התחדשה בקרבו בעצם תקפה.  כאילו לא עמד כלל תחת החופה.  כאילו ברכה אינה שלו, ואינה כלל בבית.  כל אותן השנים שעברו והמציאות הגסה הסובבת אותו הן רק חלום!  וחלומות הילדות עומדים בולטים לפניו עד כדי מציאות מוחשית.

"רבש"ע!"  הוא מתחנן ומתחטא;  "מה חפץ היצר ממני, מאדם עפר ואפר?"

הוא התחיל ממעט בשיעורי לימודיו, ומשתקע יותר בספרי חרדים, כדי שיהיה תמיד ער ומזויין נגד השונא האורב לו בלבבו פנימה.  בימים הראשונים אמנם הראו הספרים פעולה רצויה עליו, זכירה תמידית, שסופו של אדם רימה ותולעה;  ענשו של החוטא בגיהנום, והידיעה שכל תאוות לב האדם הן רק בהמיות, סערות טבעיות, שאין שווה לנזר הבריאה להיטפל עליהן, השכיחו לזמן מועט את הרהוריו.  אבל כשהרגיל בהם, לא לבד שלא הועילו לו, אלא לפעמים עוד הרעו לו.  חשבונו עם סופו של אדם, שהוא רימה ותולעה, הביא אותו לידי יאוש, ואז היו מתגנבים אל תוך לבו דברי אותו החכם, שבדק את החיים מכל צדדיהם ובא לידי מסקנה:  "חטוף ואכול, חטוף והיהנה".  "אם לא עכשיו – אימתי?  כשתהי רימה ותולעה?"  התקומם רעיון בלבו..

"ענשו של גיהנום?"  ידע, שכל מה שנאמר בשל הגיהנום הוא רק להסביר את האוזן, ושבאמת אין הנשמה הרוחנית סולדת ברותחין ולא נכווה באש.  ובכלל אין שליטה לכל אותם המכאובים הידועים לנו עליה.  הנשמה מצטערת רק בצער רוחני, למשל, בצער געגועים, יגון, תשוקה לדבר שאינה יכולה למצוא וכדומה.  אבל מכאובים גשמיים זרים לה.  אמת שכל מה שנאמר הוא להסברת אוזן, ושבאמת יסורי הנפש שם בעולם-הבא הם רבבות פעמים רעים וקשים מיסורי הגוף.  אבל יסורים כאלה ידע, האמין ושיער;  וצער ההרהורים חש בלי כל השערות ואמונה ובלי כל התחכמות של "ידיעה." 

וההכרה, שכל אותן התאוות הן בהמיות השפילה את ערכו בעיני עצמו וקירבה אותו יותר אל ערכה ומידתה של שפרה.  "ומה אם אני רב מו"ץ בעדת ישראל, והיא כפרית, בת עם הארץ?  הלא גם לבי סוער בתאוות בהמיות, כאדם פשוט."

יותר פעלו עליו לטובה ספרי החסידים ומאמרי קדושיהם בנידון זה.

על פי שיטתם נודע לו, שכל מיני יופי שיש בעולם, בין של שדות וכרמים ובין של נשים, הוא רק ניצוץ אחד של מקור היופי של ה"אין סוף" ברוך הוא וברוך שמו, עד שגם יפיה של שפרה הוא לכאורה יופי של נשים, אבל באמת הוא "הניצוץ הקדוש" שהתלבש ונשבה ונשתלשל כלי בתוך כלי...  וכל אותן התאוות למאכלים אסורים, רחמנא-ליצלן, והחמדות של אישות בר-מינן אינן אלא ניצוצו של ניצוץ מאותו כוח אהבה שניתן לאדם לעבוד בו את הבורא ברוך-הוא;  וכשמשעבד האדם את אותו ניצוץ האהבה לאותו ניצוץ היופי שלא בהיתר חס-ושלום, הרי הוא בבחינת "מקריב קדשים חוץ למקומם וחוץ לזמנם".  הרי הוא מפגל את ניצוץ היופי ומחלל את האהבה בתאווה רחמנא-ליצלן...  משקיע ניצוצים קדושים בשערי הטומאה, וגורם גלות לשכינה.

כשהתעמק בדברים אלה נתמלא חמלה על הניצוץ הקדוש של יפי שפרה, שמתפגל על-ידי הרהוריו;  ונתמלא רחמים על השכינה, כביכול, שהוא, לא די שאינו עובד באותו כוח אהבה שזיכהו בה הבורא, אלא עוד מצערה וגורם לה גלות.

והתחיל חש רגש הכבוד וערך נכבד לעצמו ולנפשו, שהיא בוודאי נפש גבוהה, אם יש לו כוח רב כזה לאהבה, עד שניצוץ אחד משלה כל-כך מתלקח, כל כך שורף, וכל כך מאיר.  הוא התחיל להביט על עצמו לא כעל חוטא שקוע בחטא, שאינו כדאי ושווה את הטיפול בעצמו, ושכל עיקרו במלחמה זאת הוא ב"שב ואל תעשה," אלא כעל  אדם נזר הבריאה בעל קניינים רוחניים, ושבעיקר הדבר לא הוא שנשקע ונכשל, אלא שני ניצוצים קדושים נשקעים, כביכול;  והוא, אדרבה, ה'פודה ומציל';  הוא ב"קום ועשה."

מתוך מחשבות כאלה התפייס על קונו והתחיל חוזר לכאורה, בתשובה שלמה, תשובה מתוך אהבה.

אבל כל זה היה רק לכאורה.  באחרונה מצא את עצמו בגניבתו הוא השתקע בכל יום בהרהורי תשובה מאהבה כדי שיוכל להרהר בניצוציה של שפרה בהיתר.

בדרך תשובה זה הוא הרוויח אמנם רק זאת, שניצל ממרה שחורה ויאוש ומהתמרמרות נגד הבורא-ברוך-הוא;  והמקום שייחד להרהורי תשובתו, הועיל הרבה לדבר.  בכל ערב וערב קודם תפילת מנחה, ולפעמים אחר ברכו של מעריב, היה יוצא פעם כתלמיד-חכם בלווית השמש, ופעם יחידי, אל השדה שמחוץ לעיר, שהתחבב עליו בכלל מיום שקצר את השמורה.  שם ראה הרבה ניצוצים של יפי ערביים ושל הוד הליל שנשתברו ונשבו בתוך הכלים ובתוכם גם יפי שפרה.  שם דלג על סדר זמנים, הגביה את עצמו למעלה מן הזמן, והתערבו לפניו העבר והנוכח, ימי ילדותו והמציאות הקיימת לפניו, ושם בא לידי דבקות הבורא מתוך אהבה בלי גבול.  זאת היתה בחינה אחת של עליית נשמה לעולם נעלה ונשגב, עולם שאין בו גבולין של טוב ורע, של גבריאל וגבריל'קה, של איסור והיתר, של איש ואשה – שהכל מתאחד שם לשורש אחד.  עולם שאין בו אלא אהבת היופי והיא גם יפי האהבה...  וכשירד מאותו העולם ובא אל תוך ד' אמותיו הסבוכות ומסורגות כל-כך בגבולין  והפרדות, בכלים ובשברי כלים, התאנח והצטער על שפרה, שהיא כל-כך יפה.  ולואי שהיתה מכוערת, מנוולת ומגונה בכל מיני כיעור גשמי, ואז היה יכול לאהוב אותה בפרהסיה באותה אהבה, שמצווה אדם מישראל לאהוב את חברו. 

*

והוא השתקע כל-כך בהרהורי תשובה שלו, עד שלא הרגיש בדבר, שזה כמה ימים, שהרבנית אינה עורכת לו שולחן, ואינה מציעה לו מיטה.  היא חלתה ונפלה למשכב, והוא לא ידע.  החמות, כמובן, התרגזה, מתחילה בסתר ואחר-כך בגלוי, בקול רם ובלשון של "תחינות," בכל עת שהגישה לו את ארוחתו והוא שמע את טענותיה וזלזוליה, ולא ידע כלפי מי מכוונים הדברים.

והגיע הדבר לידי כך, שבאה הגברת, אשת ר' דוד-שלמה, לבקר את החולה, והיא גילתה את אוזן הרב למוסר, לא בלשון תחינות, אלא פשוט, בלשון שבנות חווה משתמשות בה, ושבני אדם נזקקין אליה.  היא דיברה, כמו שהיא מדברת פעמים עם בעלה:  "היתכן?!  גזלנים, רצחנים, נדן חדש!?  העולם הפקר?  כלום בהמה וחיה היא?  כלום נשמה אין בקרבה?!"  ודבריה נכנסו לאזני הרב, כמו שנכנסים תמיד לאזני ר' דוד-שלמה; והוא התחלחל וקרא:  "כלום חולה היא?"

ותיכף נכנס אליה, והתחיל מהפך במיטתה, וכמעט שלא זז ממנה.  הוא ראה בזה עונש מלמעלה על הרהוריו הרעים, שקשים לאדם מישראל יותר מן העבירה בעצמה, והתחזק יותר בתשובה.  תשובה זו היתה לא מאהבה ולא מיראה, אלא תשובה מתוך בושה וכלימה.  "אדם חולה מוטל לפניו, ואדם זה מוטל עליו.  זו אשתו, שנשא אותה כדת משה וישראל, ושהכריזו לו עליה מ' יום קודם יצירה, והוא כל-כך הסיח דעת ממנה עד שלא ידע במחלתה".  תשובתו יכלה להקל מעט את מוסר לבבו, אבל לא את מחלת אשתו.  המחלה הלכה וקשה;  הרופא הודיע באחד הימים, שמחלתה טובעת מטבע של טיפוס מתעקש, טיפוס הבטן.

ביום שלאחר זה הודיע, שאינו אחראי בעד סופו של דבר.

ואחרי ימים מספר הודיע, שהיא מסוכנת.

וכשעברו עוד ימים מספר השיבה הרבנית את "הניצוץ" הדק שלה אל שורש כל הניצוצים...  אל המקום, שאין הגבלות ופירודים, דקות וריבוי, ושהכול שם רק יופי ואהבה, ושמאותו השורש שבתה שפרה חלק יותר גדול של "ניצוצים".

הוא בכה הרבה, בכה כל ימי השבעה ואחרי ימי השבעה, ויותר ממה שהספיד למתה, הספיד לעצמו.  הוא הכיר בנפשו פתאום, שהוא זר, יחיד, בודד, ערער.  כל מה שהיה קשור אליו באיזו זיקה של קירבה מוחשית, עבר ובטל מן העולם.  אין אב ואם.  הרב הזקן, שהיה לו לאב רוחני, מת.  אפילו אשתו הצנועה והכשרה, שלא הספיקו לו שנותיה הקצרות להכיר בצניעותה כדבעי, עזבתהו.  החמות?  אבל עמה לא היה לו מעולם שום יחס וקשר של קירבה!  גם הזקן לא התייחס אליה כל-כך בקירבה גלויה.  ואלמלא התבשילין, שהיתה מבשלת פעמיים ביום והקטטות שהיתה משמיעה לפעמים בבית, לא היו יודעין אם ישנה בעולם רבנית.  בני עדתו אמנם חולקים לו כבוד, אבל יחס של קירבת דעת אין לו אף עם אחד מהם.  לא שמח בשמחתם, ולא הם משתתפים בצערו.  כיוצא מן הכלל הוא ר' דוד-שלמה, אבל הלז טרוד הנהו יותר מדי.  וחוץ לזה גם קירבתו אינה קירבה אמתית, שיכולה לגרש את ה"מותרות" שבלב, ולמלאות את ריקניותו.  ערירי הוא בכל רחבו והיקפו.

ושם בכפר...  יש מקום, שהוא אינו ערירי בו.  שם יש דבר, שיכול למלאות את מוחו ולבו ונפשו, לבלי השאיר גם נקודה פנויה.  שם יש שפרה...  והוא התחיל משתקע בהרהוריו, בלי כל התעוררות של מלחמה מצדו.  הוא ידע והכיר בנפשו, שהוא חוטא, שהוא שקוע, והולך ומשתקע בחטא.  כאילו התייאש ונכנע מלפני יצרו.  וכשבדק את סתרי נפשו מצא, שאם הוא חוטא רק במחשבה ולא במעשה, הוא רק מפני שהוא נתון בתוך מצב כזה, שאפשרות המעשה אינה בידו.

הוא הביט על עצמו מתוך יאוש, דומה באיזה מידה להפקרות.  הוא הולך וחוטא במחשבה, ואינו מתעורר בשום מחאה והתמרמרות.

ולא עוד.  אלא שההכרה הזאת לא הניאה אותו מתוך תורתו ותפילתו.  הוא עמד להתפלל בכל יום בדבקות ואהבת הבורא, ולמד תורה לשמה ובכוונה עצומה, ואך כשגמר את חובותיו עם רבש"ע שב להשתקע בתוך הרהוריו ולחטוא במחשבה, כאדם שהולך מחדר לחדר.

והמקום היותר מסוגל, שהיה לו לזה, היה השדה, שהתחיל לבקרו כמעט יום יום.  השדה היה אצלו בימים האחרונים למין "בית כנסת שני."  הראשון היה לו מקום לדבקות הבורא, והשני לשטן.  שם היה מדבר עם שפרה במחשבה, ברוח, ואיש לא הפריעהו.  ובני עדתו, שהיו מחבבים אותו וחשים לו כבוד "איש אלהים קדוש," ראו ביציאותיו התדירות אל השדה דרך מיוחד בעבודת הבורא.  מעין "ויוצא יצחק לשוח בשדה".  וידוע הדבר, שהרבה מן הצדיקים היו מהדרים להתפלל תפלת מנחה בשדה.

הוא השתקע כל-כך ב"שפרה על דרך ההפשטה," עד שלא ידע כלום משפרה הקיימת במציאות הגסה, שפרה שבתוך הכלים, ומכל אשר הגיע לה במשך ימי הקיץ ההוא.  הוא לא חזר כלל להיפגש עם דודו או לראות אותה, הוא הסתפק ב"אלילו," ב"צלם" שלה, שהעמיד השטן בבית מקדשו.

ומקרים קרו לשפרה הרבה – רגילים ובלתי רגילים.

בעלה, גדליה הרצבין, עמד ויצא למדינת הים, יש אומרים בשביל חוסר פרנסה, ויש דעות, שזהו בשל ענייני סתר בינו ובינה...  מתחילה יצא ללכת אמריקאה, כדרך כל העולם;  אבל, כנראה, חזר מדעתו, והשתקע בלונדון.  מכתבים לאשתו לא שלח כלל;  והיא הנותנת, שצדקו הדעות האחרונות, שנסע בשל טינא שהיתה בלבו עליה.

ואחר-כך יצא עליו הקול, שהוא נשכר לצבא אנגליה, שיצאו למלחמה על טרנסבל.  בקלויז אמנם לא האמינו בדבר ובאו לידי הסכמה שהיא בדותא, מפני שהדבר מופרך מעיקרא.  כמה טרחות טרח הצעיר, עד שמצא לו זכות להיפטר מעבודת הצבא בארצו.  הדבר עלה לו כמעט במסירות נפש.  ועכשיו ילך וימסור את עצמו לצבא בארץ נכריה מרצון-טוב?  כלום משוגע הוא?  ואחר כך הגיעה ליד הרב, ר' הניך, "גביית עדות" מאת רב אחד שבאנגליה מחייל אחד, ששב ממלחמת טרנסבל, והעיד שהחייל גדליה הרצבין, יליד רוסיה, בן כפר נקוב בשמו ובשם מחוזו ופלכו, נפל חלל במלחמה.  העדות היתה מעין "קברתיו".

זאת היתה הפעם הראשונה בימי חיי הרב, שהתעלף, ושבקושי גדול העירוהו מעלפונו.  הוא חפץ אחר-כך לזכור את כל אשר בא עליו במשך הרגעים הללו, והוא זוכר רק, שמתחילה לא הבין את הדברים, ולא ירד לעומקם.  הוא ראה והכיר בהכרות בודדות, שבשם כזה נקרא גם בעלה שלה, ושמות הכפר והמחוז והפלך גם-כן דומים.  ואחר-כך עלה על לבו ששליחת ההודעה על שמו מוציאה את הדבר מחשש של "שני יוסף בן שמעון".  ואחר-כך בא בלבו רעיון אחד, שקשר את כל ההכרות הבודדות לידי הכרה אחת שלמה.  והרעיון היה:  נראה הדבר, שבעלה יצא לשם, ואני לא ידעתי.  ואחר-כך בא איזה רעיון מטושטש במוחו.  והתחיל לבו דופק.  וכמו עשן עלה בראשו.  וכתלי החדר התחילו מתמוטטים.  השולחן התחיל מתהפך.  ופתאום הגיע לאזניו קול רעש גדול, כקול נפילת איזה גשם גדול.  וחלום נורא:  ים...  חיות קטנות עם גדולות.  הים מתהפך לניר נאה, שיבלים כפופות וישרות...  והחיות לא חיות הן אלא בני אדם.  קלסתר פניהם דומה לשל גבריל'קה!...  השיבלים הן חרבות, חניתות, קשתות, ארונות ספרים, מצבות.  גבריל'קה מניף חרב על מצבה.  המצבה נופלת...  מת קם לתחיה!...  לא מת, שני מתים.  אחד, היא, שפרה, ואחד – הוא בעצמו...  אבל הוא אינו "הוא", הוא אדם אחר.  הוא גדליהו הרצבין...  ומי שהיה גדליהו הרצבין קרב אליו, עטוף בתכריכים והניעו בשכמו לעוררו...

והוא התעורר והתחיל בוכה ובוכה, ולא ידע לתת חשבון ברור לנפשו, בשל מה הוא בוכה.  הוא לא יכול לרמות את נפשו התמימה, שהוא מבכה את המת, אחרי שהיה יודע אותו ידיעה רחוקה וקרירה.  הוא הכיר רק זאת, שהדמעות מקילות מעל לבבו, ודומה שהן יורדות בנחת.

ובלילה, כשעלה על משכבו נזרק כמו פסוק מתוך פיהו, בלי כל כוונה והכרה ברורה בדבר:

"שפרה מותרת עכשיו לכל העולם."

ולמחר, כשבא דודו אל ביתו וקיבל את הבשורה המעציבה בשמחה גלויה, סיפר לו עניינים מקוטעים מחיי שפרה עם המת...  והעניינים ההם העידו, שהיא שנאתו תכלית שנאה מיום הראשון לחתונתם, ושכל עצמה של החתונה היתה בכפיה מצדו הוא, ובתוך שיחתו העיר לו ברמזים קלים, אבל מורגשים, שהיא אז...  בימי בתוליה...  נתנה עינה בו.  ועכשיו...  אוי לו למי שנבנה מחורבנות...  אבל אחר שכבר קרה מה שקרה...  בודאי צריך להצטער.  אלא, שברור הדבר, שזהו אצבע ההשגחה...

בפעם הזאת הבין הרב את דבריו המקוטעין של דודו העלז לאותו דבר.  הוא חפץ להסתיר מפני הנימוס את ששונו מעיני דודו, אבל לא עלתה בידו.  חטמו נזדעזע, לחייו התכווצו, ושפתיו פשקו כמו מעצמן, ועל פניו השתפכה בת-צחוק שרק אווילים מאושרים נהנים ממנה לפעמים.

הדוד, אב לבת צעירה עגונה, שהשתחררה בבת אחת משתי שלשלאות כבדות של נישואי אונס ושל כבלי עגינות, רץ בשמחה הביתה להביא שלוש בשורות בבת אחת.  שגדליהו מת, ששפרה אינה עגונה ויכולה לקבל התרה מידי שאר-בשרם, הרב דמתא, ולבשורה השלישית לא מצא די כוח בנפשו להשמיעה באזני בתו, זה היה למעלה מכוחו להשמיע, ועוד יותר למעלה מכוחה לשמוע.  צריך היה לסאסא מעט את אופן ההשמעה;  והוא מצא תחבולה לזאת.  הוא סיפר את הדברים, שדיבר עם הרב לאשתו;  ואשתו סיפרה לשפרה באופן כזה של איש מפי איש, בנוסח של "שמעתי מפיו, שהוא שמע מפיהו, שהוא אמר".  נתקרר מעט חום הבשורה וחזקת ודאותה הבולטת יותר מדי, ונטשטש הרושם במקצת, עד שהאומללה הנושעת יכלה לשמוע לבלי התעלף מההשפעה הפתאומית.

מעל לב האב האומלל התגוללה אבן מעמסה, שהיתה מכבידה עליו כל הימים.  הוא ראה את חיי בתו המרים במשך הימים, שהיתה זקוקה לבעלה, והאשים רק נפשו בזה.  את התבטלותו ושפלות נפשו בפני מי שהוא גדול ממנו, מצד אחד:  ואת גאוותו האווילית, שהוא חשב אותו לקטן ממנו, מצד השני.  כן, רק הוא האשם;   צריך היה אז, כשבא לקרובו ר' הניך, כשהיה עוד פנוי ויתום נעזב – צריך היה לבלי לגמגם;  להגיד ברור, שהוא חפץ ושפרה חפצה להינשא לו.  והרי נגלה הדבר למפרע, שגם הוא היה מסכים על הדבר.  אבל גאוותו לא נתנתהו להגיד ברור את חפצו, שמא ימאן.

צריך היה, לפחות אחרי כן, כשהטיל עליו ר' דוד-שלמה את הכבוד של עומד מצד החתן, להשתמט מן הדבר, לעכב ולדחות, ובין כך מי יודע, אולי היתה דרך קצרה להשגחה.  אבל שפלותו והתבטלותו בפני אותו הגביר המשעבד במאמרו וברוח שפתיו גרמה לדבר, ששתק והסכים.  איך מתריסין, באמת, בפני אדם כר' דוד-שלמה, בר אוריין, עשיר ומלווה?

הוא ראה את עצמו רוצח של נפש בתו גם בזה, שעמד עליה אחר-כך בכפיה להינשא לגדליה.  והצטער בחשאי כל אותם הימים.  עתה הוא נושע יחד עם בתו תשועת עולמים.  הימים הראשונים יפלו, לא יבואו בחשבון.  הרי הם כאילו לא היו.  חלום קשה!  עתה מתחיל הכל מחדש.

והכל התחיל מחדש – אך על יסודו של הישן.

למחרת היום בא אורח מוכר וידוע העירה.  הגרוש של ר' דוד-שלמה, שתיכף אחר הגט נעלם ולא נודע אנה בא, שב היום לשמחת הנערים השובבים שהיו אוהבים להתעלל בו בשעת קלקלתו.  על-פי דבריו שסיפר, נסע מתחילה לאמריקה, ושם נמנה בין חבר מתנדבים, שיצאו טרנסבלה לעזרת  הבורים.  בתוך דבריו שסיפר הירבה לספר נפלאות גבורתו במלחמה, דומות לאגדות ובדיות, עד שנתעלה למעלת סגן אלף, ואחר-כך נפצע במלחמה ונשבה בידי האנגלים.  והובא לונדונה ושם קראו לו דרור בגלל אומץ לבו, שהראה במלחמה.

רוב בני העיר שמעו את סיפוריו בחשדות ומתוך לגלוג כבוש, מפני שידעו שזהו אחד מסימני לקויתו המובהקים בתקופת הליקוי:  לספר בדיות מבהילות הרעיון, ותוכן הסיפורים היו תמיד או אסונות נפרזים או תשועות, גדולה ואושר קיצוני.  נושא האסונות והתשועות היה תמיד הוא בעצמו, אבל הוא היה מספר את הדברים בתמימות שוקטה, בעזות של תמימים, באופן, שקשה היה להטיל צל של ספק בדבריו.

ולפיכך התחכם אחד השומעים, ואמר:  אם נפצע כבוד הסגן במלחמה, הלא צריך להיות ניכר עוד מקום הפצע.  רצונו שיראה לנו?

והוא הסיר את שרוול ימינו וגילה את שכמו.  הכול ראו סימן ניכר של פצע שנרפא.

וכשעבר על בית הרב, נראה שנזכר בו, ונכנס להתראות עמו, והרצה גם לפניו את סיפוריו.

"בטרנסבל, אמרת?"  שאל הרב התמים, אולי ראית שם את המנוח גדליה הרצבין?"

"גדליה הרצבין היה שם נושא כלי;  שנינו נשבינו ובאנו ללונדון וכשקראו לי דרור, לא רציתי לצאת, עד שיצא הוא עמי.  הוא היה עתה למורה-צדק בעיר קטנה.  בשבת העבר שבתי בביתו".

"מה אתה סח?!"  שאל הרב, כאילו לא שמע היטב את דברי המסיח, ולא ירד לעומקם.

המסיח חזר על הדברים.

הרב נזדעזע בכל אבריו.  במעוף דמיונו ובכשרונו לספוג כרגע את שמועתו מכל צדדיה הרגיש כרגע בכל עומקו של חומר הענין.  גביית העדות של הרב מלונדון היא כעין "קברתיו" ולא "קברתיו" ממש.  התרה לשפרה אמנם כבר כתובה אצלו, אבל עוד לא נמסרה לידה.  לדעת קצת מהפוסקים הראשונים – אפילו אם ניסת תצא...  שפרה נתעגנה שוב.

והוא נזכר, שהיו מרננים על אדם זה, שהוא חסר דעה;  וכרגע תחב בו את מבטי עיניו והתחיל בודק אותו בתנועותיו ובאופן דיבורו.  הוא קם עליו באותו החום ובאותה מידת האכזריות, שרוצח קם על רעהו להרגו בשדה.  חפץ היה מאד למצוא בו סימן של ליקוי ושגעון.  אבל הלז ישב בנימוס ודיבר בהשכל ודעת ובדרך-הגיון ישר.  אין בו שום סימן, שום צל של חשד של לקותא.

כששמע אחר-כך את דעתם של בני עדתו בדבר זה, שהוא בוודאי משוגע, משוגע לדבר אחד, ושכך דרך שגעונו תמיד, עד שקשה לפעמים אפילו לרופא מומחה להכיר בו, לכאורה, סימני שגעון;  ושעל הפצע הם מטילים ספק מי יודע בשל מה הוא, נתקררה קצת דעתו.  אבל כשעלה על מיטתו בלילה, והתעמק בדבר, הרגיש שהנחמה נחמת שוא.  כלום סומכין בעניינים כאלה על השערתם של בני אדם?

הלילה ההוא התחלק עליו להרבה יותר מן ד' משמרות, אם נמוד אותם במספר חליפות החלטותיו ומסקנותיו, שהעלה באותו הזמן.  יש אשר התמרמר וטען כמעט בהתרסה:  "רבש"ע!  כלום מה היה חסר כאן?  הלא רק מסירת ההתרה לידה.  וכי אין זכין לאדם שלא בפניו?  יהי רצון כאילו מסרתיה.  אני מקנה לה למפרע ארבע אמות בביתי, את כל ביתי!  ביתה שלה קנה לה את כל מה שבתוכו.  ואז הרי השאלה אינה כל-כך חמורה, יש צד היתר".

ואחרי כן הרחיק עוד יותר ללכת"  "מריה דאברהם!  טען והקשה.  ספדו ספדיא, וקברו קברניא, והכל יודעין, אך אני לא ראיתי בעיני;  אנשים מספרים, ואף-על-פי שגם הם לא ראו בעיני בשר, אבל יודעים הם ידיעה ברורה שמת.  מפני מה הורע כוחה של ידיעה זו, מראות עיני בשר?  הלא גם את מציאות הבורא ברוך-הוא, שאין בה שום ספק צל של ספק ספיקא, אנו יודעים בידיעה ולא בראות עינים."

"ואם כל בני העיר יודעים ברי, שזהו איש משוגע – בדיקה זו, שאני צריך לבדקו, למה?  כלום חכם אני, או אפילו הרופא, מכל בני העיר?  יחיד ורבים הלכה כמי?"

אבל כל אלה היו רק טענות והתמרמרות.  בעיקר הדבר ידע, שאין מקנין דבר למפרע, ושעל קושיות כאלה כבר התחבט שמעון בן שטח בשעה שראה רוצח רודף אחר הנרצח לחורבה אחת, ורץ אחריהם, ומצא הרוג שמפרפר וחרב הרוצח שמטפטף דם, ועמד וקרא:  "מה אעשה ואין דמך מסור בידי!"

"איסור אשת איש כל-כך חמור, כל-כך עיקרי, והוא מסור לעד אחד, הדיוט מן השוק, מאה רבנים כמשה רבנו עליו השלום לא יוכלו לבטל את דברי אדם אחד כ'מנוח'".

וכשהרהר בשגעונו של העד נזכר בבתו של ר' דוד-שלמה:

אם יתברר הדבר, שהוא מספר כל מה שהוא מספר מתוך שגעון, שנופל חשש פסול על גיטה של זו.  הוא יודע ש"עתים שוטה ועתים חלים" הוא בכלל שאלה חמורה, שאין רבני הזמן מתירים אותה בנקל, ושהיסוד היחידי, שהוא נשען עליו בהיתרו, היתה הבדיקה החושית, שבדק אותו ומצאו חלים, שואל כהוגן ומשיב כהלכה, כאדם בריא.  אבל הן גם עכשיו הוא מסיח ועונה על הכל, כאדם בריא.  ואף-על-פי-כן הוא משוגע.  הרי אין הדבר ראיה מוכרחת לדעה צלולה...  ואם כן הורע כוחו של הגט למפרע.

הוא לא יכול לעבור על דבר זה בהיסח-הדעת, מפני שהוא הביט על זה כענין נכבד בחייו.  אף-על-פי שתמה על ר' דוד-שלמה, שחפץ לשלם לו בכסף מלא בעד ההתרה, בכל זאת סילסל בעצמו בשל התרה זו.  זו היתה לו נחמה אחת בכל מקרי חייו, בכל עת שנזכר בה.  לפחות דבר אחד גדול והגון עשיתי בחיי, התרתי בת ישראל לכל העולם.  עכשיו צר היה לו לראות שהתרה זו יכולה להיות פסולה.

ואז נתמלא חמלה על הנשים בכלל. 

כמה גרוע חלקן של הבריות הללו.  הן בונות בתים בישראל, ובונות בצער גידול-בנים ובעצב הריון.  הן מאכילות ומבריאות אותנו, כדי שנוכל ללמוד תורה ולעבוד את השם יתברך.  הן מצילות אותנו מן החטא, חלק יותר גדול מן ה"יורה-דעה" מסור בידן – ואחר כל אלה אדם כזמרי בן סלוא יכול להעיד על יוכבד ומרים ודבורה וחולדה וברוריה בבת-אחת, שהן נשואות, גרושות או עגונות, ויוכבד ומרים ודבורה וחולדה וברוריה ביחד אינן נאמנות לפסול את זמרי בעדותן על מעשה המדיינית.

"רבש"ע!  וכי לא גיירה שרה נשים כמו שגייר אברהם אנשים?"

אך פעולה קטנה אחת חסרה פה והכל אתי שפיר:  מסירת ההתרה לשפרה.  אז...  אין צורך לאמור שהעד משוגע.  הוא באמת אדם חלים!  הוא אוהב לשקר?  כלום אדם אינו אוהב את חטאו שלו רחמנא-ליצלן?  אלמלא שהיה אוהב אותו לא היה חוטא.  הוא אינו משוגע, הוא חוטא, עובר על לאו שבתורה "לא תשקרו".  כלום פסול אדם שקרן לגרש את אשתו?

"וכלום פסולה שפרה לי בשביל שרק אני יכול לתת לה אותה ההתרה?" – עולה מחאה במחשבתו, אבל הוא סולד ברעיון זה, ומסיח את דעתו בעל-כרחו ממנו.  הוא כמו ירא לחשוב בנקודה זאת שבענינו.  חפץ הוא להאמין שהוא אינו נוגע כלל בדבר.  שלפניו נתונה רק שאלה חמורה, כאותה של בת ר' דוד-שלמה.

והרעיון, שהתחיל בו קודם לזה, הולך ומבליט את צורתו:

"ומה אם אקום עכשיו, בחשכת הליל, איש לא יראני...  ואצא אל הכפר... ואמסור את ההתרה?  השאלה לא התעוררה עוד.  אין עוד לדבריו של הלז דין גביית עדות.  ומה שעשוי עשוי.  כמדומה לי, שאזכור את הדרך.  לא רחוקה היא על-כל-פנים...  אז נסענו כשתי שעות..."

והוא מתחיל מעורר במוחו זכרונות אותו היום שיצא מן הכפר, כדי שייזכר היטב בסימני הדרך ולפניו קמה תמונה:

הוא ושפרה משתעשעים אחורי החצר, בין אילני הסרק...  הוא – עקיבא בן יוסף, שפרה – רחל, בת כלבא שבוע.  הוא יוצא וגולה למקום תורה, אצל האילן העשירי שבשורה סמוך לבאר.  רחל מצווה, שישוב אליה עם תלמידים הרבה הרבה.  היא קוראה אחריו, שאין חילוק והבדל אצלה מתי ישוב, בין אם יאריך הזמן בין אם לא, ורק שישוב אליה.  ופתאום...  אביו עומד על גביו.  נותן בו עיניו.  מצווה שילבש מלבושי שבת שלו ויעלה על העגלה...

הוי, כמה קשה היה עליו הדבר אז!

והם נסעו על ההר...  מההר אל תוך העמק, בשביל צר ומתפתל במורד ימינה.  מן העמק הר שני, יער לצד שמאל, הלאה באר, דרך ישרה ורחבה, עמק ונחל, דרך חלולה, עמודים עמודים וחוטי ברזל מתוחים עליהם, גנות, בתים, רחוב...  בית הרב...

הוא זוכר היטב את הדרך.  המחשבה התבכרה בלבו ועברה לידי החלטה.  הוא קם ורחץ ידיו ולבש מלבושיו והעלה את הנר.  לבו דופק, מצחו מזיע כאילו עמד בעבודה קשה.  הנר הפיץ אור כהה.  על השולחן היו מונחים מפוזרים "טור אבן העזר," כרך אחד "יד החזקה," "שאלתות דרב אחאי," סדורו של ר' יעקב עמדן, סכין שרבב דם קרוש על להבו שנשאר עליו מאתמול, כשחתך בו זפק של שאלה.  הספרים היו מכורכים רובם בכריכות עור ישנות ומנומרות מחמת הרקב, שהתחיל שולט בהם.  כל זה ירושת הזקן, הרב המנוח.  דומה שהם מביטים עליו מתוך קפדנות כבושה, שהם מונחים וממתינים רק עד שיעשה את הצעד הראשון, ותיכף יבואו ויטפחו על פניו.

הוא עומד על מקומו ולעיניו נגלתה תמונה:  תורה מתפלשת באפר וחוגרת שק.  עשרה הרוגי מלכות נהרגים, נסחבים, נסרקים, נשרפים על קידוש השם.  אלף  "שלמה" אובדים על אות שבתורה.  ר' עקיבא מאריך ב"אחד" ומוציא את נשמתו בנשימתו.  וכל בני "פפא" עומדים עליו וקוראים באזניו:  "בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך!"...

ומעבר מזה הוא רואה:  בנות ישראל עטויות כאבלות.  מנוולות כשפחות.  אלמנות, גרושות, עגונות, יבמות, חלוצות, קטלניות, ארוסות, ממאנות, מזבח מוריד עליהן דמעות...

כמתייאש ואובד עצות הוא קרב אל השולחן, פותח את "יד החזקה" לעיין בו באיזה מקום שיהיה, ובלבד שיגרש מתוך לבו את רעיוניו הקשים.  על פי מקרה נזדמן לו בספר דין "נוגע בעדות".

"הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור", התחיל בוכה ומתייפח.  הוא היה באמת כאיש תועה בדרך, ולא ידע מה לעשות.  מה שיעשה ובאיזה דרך שיבחר הוא חושד את עצמו בין כך ובין כך כנוגע בדבר.  אפילו אם יתאכזר דיו במידת אכזריות, ויאסור את שפרה עולמית בפני פחד העונש לעתיד לבוא – כלום אין זו נגיעה בדבר?

ולהתירה – כלום יש לך נגיעה יותר מוחשית מזו?  כלום לעולם הוא מתירה?  לעצמו הוא מתירה!

והרבה הרבה בכה;  והרבה הרבה חשב בדבר, וסוף-כל-סוף מצא לו דרך:

"עולם-הבא שלי כבר איבדתי.  כבר שקעתי בטומאה מתוך הרהורים.  כשאין לי עולם-הבא עולם זה למה לי?  כלום צריך לאדם פרוזדור כשאין לו טרקלין?"

בהחלטה זו האיר עליו הבוקר, והוא יצא בכי טוב אל הכפר.  ההשגחה הצילה אותו מדרך זה, שהיה אולי לא לפי כוחו  התש מתורה.   הוא נפגש בחצי דרכו עם דודו שנסע העירה.

הוא קם ואסר על עצמו ב"קונם" את בת דודו דמתקריא  שפרה ואחר-כך הוציא את ההתרה מכיסונו ומסרה ליד דודו...

*

הוא שב ושקע בחטאיו ובהרהוריו;  חיבב את אלילו, שישב לו בצד שמאל שבחזהו, ועבד גם את בוראו מאהבה...

וכשהגיע ליל פסח, והוא ישב וסדר את סדרו, והגיע עד לאכילת מצה שמורה משמורתו של ר' דוד-שלמה,  נזכר בכל אותו העניין מתחלתו ועד סופו והשתקע במחשבות, ואחר-כך התאנח מתוך נחת רוח ואמר:

"כמה חביבה צריכה להיות מצוות מצה שאני אוכל, על הרבש"ע!  תינח אחרים שעושים על-מנת לקבל פרס.    אבל אני, כבר התיאשתי מחלקי בגן-עדן.  יודע אני, שסופי יורש גהינום.  ואף-על-פי-כן אני עובד מאהבה."

ולאחר שנה סידר הרב את קידושיה השניים של שפרה בבית דודו עם זיווגה השני ואז הביט הרב על הכלה והשתומם מאד:  הוא מצא, ששפרה זו אינה דומה כלל לאותה שהוא מהרהר בה.  שזוהי כפרית...  גסה יותר מדי.  איסור אשת איש בולט מעליה.  והא מגולה באופן גס ומוחשי.  ושפרה המופשטה היא כל-כך עדינה.  רוחנית!  ממש "ניצוץ קדוש"!

הוא מצא שמ"ניצוץ" זה די אור ודי חום בשבילו לכל משך ימי ה"פרוזדור" שלו.  חבל שבני עדתו מצערים ומשדלים אותו:  "הייתכן?  רב צעיר ופנוי?  רב צעיר ופנוי?!" 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה