_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ניצוצות

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

א

מַעֲיַן אהבה

אני ראיתי נשר טשׂ מגבוה, והנשר ירד ויחטוף יונה מעל אפרוחיה, וישאה בין צפרניו.  היונה האומללה קשקשה בכנפיה ונאק ותיליל.  אין זאת כי קראה עתה את אפרוחיה היתומים בשם, ואולי גם הזכירה את תּוֹרָה ואת חיבוקיו, אשר חיכתה אליהם לעת ערב.

ואולי גם קיוותה עוד כי תרכך את לב טורפה ותעורר בו רגשי חמלה.  כבד היה לדעת את הדבר לא מעיניה הקמות, אשר הביעו יאוש נורא, ולא מקול צפצופה, אשר ביטא עוד ספק תקווה להיות מוצלת.  על תנועת-כנפיה לא יכולתי להביט בלי דפיקת-לב.  ובין כה הגיע הנשר אל קנו, ובת-זוגו יושבת על הגוזלים ומחכה לו.

הנשר שם לפניה את היונה, אשר לא אמרה עוד נואש ואשר ניסתה עוד להניע כנף, ואולם בכל פעם ופעם היכה הנשר בחרטומו על הכנף המתנודדת, על ערפה, על ראשה. 

כמה אכזריות היתה במכות האלה.

והנשר קורע גזרי בשר מן היונה החיה.  טפטופי דם נופלים ממרום.

אנקות-יאוש נישאות באויר.

כמה מן הרצח היה בטרף ההוא.

ובעיני הנשר, אהה, אש תפתה, מדורת-גיהנום בוערת שם.  אנכי נבהלתי ולא יכולתי להביט בהן.

והוא איננו אוכל מבשר היונה וגזריה ורק מלעיט בהם את אפרוחיו, את זוגתו די-שבעה, ואז הוא חובקה, מפשיל את צווארו לאחורי צואריה וקשקושי אהבה מחרישים את היער.

אני ניסיתי עוד פעם להביט בעיני הטורף, אהה!  כמה רוך, כמה חנונים והשתפכות-נפש ראיתי שם.  אש-קודש בוערת בעיניים ההן.  אנוכי נלבבתי ולא יכולתי להביט בעינים ההן בלי התרגשות נפרזה...

 

ב

עץ איתן

העץ ההוא היתה האיתן שבעצים.  זקני העצים זוכרים, כי עוד בימי היותם ענפים כבר היה העץ הזה מהולל ויקראוהו בשם "הענק."  וכאשר הזקין הענק העריצוהו החוטבים ולא נועזו להניף עליו קרדום.  "לא לפי כוח ברזל הוא," אמרו החוטבים, "להפיל ענק כזה."

ואולם אחד החוטבים נשא לבו אותו לנסות את כוחו אל העץ, ויך בקרדומו שני ימים, וגם אל רביעית היקפו לא בא.  ויעזבהו עייף ויגע ויבחר לו תחתיו עץ בחור בארזים.

ואחריו היה עוד כורת אחד, אשר בחן כח קרדומו בעץ.  הכורת הזה העמיק מעט יותר מן הראשון, ואולם רפא-אונים ורטוב-זעה עזב את עבודתו, ותפגע בו צינה וימת.

ועחד היה, אשר לא חת גם מפני המוות, וינף את קרדומו על העץ.

ואולם במשך שלושת ימים לא הוסיף גם רבע על הראשונים, וישל שביב מן העץ, וינתר השביב אל תוך עינו ויהי עוור כל הימים.

ככה הרבו עוד חוטבים על כורתים לבוא ולנסות כוחם אל העץ – ולעזבו.

והחוטב האחרון, בבואו היערה, לא מצא לו עוד עץ יותר דק וקל לחטיבה מן הענק הזה, הקובר את חוטביו והוא חטוב ברובו...

הזאת גם גבורת המוות? אם כן, למה זה אנחנו יראים את המוות? ירא נירא את החיים, הכורתים עד כדי שלושה רבעים ושלוש רביעיות הרבע את קיומנו.  המוות מה הוא? בטרם יגמרו החיים את שלהם לא יוכל המוות לנו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה