_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בירחי פגרה

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

הנער ברוך רוזנבלום שב אל בית הוריו שמח.

והוא אינו שמח כל-כך במה שיראה את הוריו, כמו שהוא שמח במה שיראה את חבריו;  ולא לראותם הוא משתוקק, אלא להראותם.

חפץ הוא להראות להם, שהוא לבוש "מונדיר," (*מדים) וכפתורים נוצצים מעליו.

ואז יוציא מתוך כיסונו הפיתקה החביבה, המעידה עליו, שהוא תלמיד ריאלי ממחלקה השניה, וישטחנה לפניהם.

וכשנזכר דרך אגב שהמספר 2 המציין את מחלקתו בפתקתו הוא קצת מטושטש, שמח למפרע על הדבר.  אולי יעלה בידו לרמות את חבריו, ויאמר להם שהוא תלמיד במחלקה השלישית.

זה יהיה שכרו למיצער בעד כל עמלו.

שם, מודה הוא בינו לבין עצמו, אין הדבר כל-כך בחשיבות אצל הנערים.  הכפתורים והמונדיר אינם סימן לחכמה וידיעה אלא כדי להכיר בתלמיד מאיזה בית-ספר הוא.

ראיה יש לו על הדבר:  הריפיטיטור שלו הוא קצת צעיר ממנו;  כפתורים אינו נושא;  לומד מעצמו הוא;  ולא עוד אלא שלוקח בשכר הוראתו מחיר יותר גבוה, משלוקחים בעלי הכפתורים.

בימים האחרונים התחיל גם הוא מודה במקצת לדעה זו השוררת שם בין הנערים.  הוא יודע, שהרבה עמל והרבה למד בבית הוריו, וכשנסע אחר כך לכרך להשתכלל, כדי שיהיה ראוי להיכנס למחלקה השלישית, נגלה הדבר למפרע שהרבה ממה שלמד הוא מיותר לגמרי, מפני שלמחלקה זו אין ידיעות אלו דרושות לו;  ואף על פי כן לאותה מחלקה עצמה לא היה ראוי מפני איזו קטנות שלא שם אליהם לב.  הוא ידע כבר להתיר שאלה אלגברית ממדרגה הראשונה, אבל המבחינים דרשו ממנו, שיראה להם במופת חותך ודברים מסודרים, ששלוש פעמים שתים הם פעמים שלוש.

צריך היה במשך מספר הירחים שלפני הבחינות להשתדל להשכיח מלבו חלק הגון מידיעותיו, שכל-כך טרח עליהם.  ואת אלה הידיעות הנחוצות לו למחלקה הנמוכה, לצמצמן ולכבשן בתוך צירופי מלים קבועים ומסודרים באותיות הדפוס, שנגזר עליהם מראש להכיל כוונה ידועה.

אבל כל זה הוא ענין לו לעצמו.  חבריו שבעירו אינם יודעים כלום מכל זה.  תיתי לו שיראו עליו מונדיר וכפתורים נוצצים.

והוא שמח.  אלא ששמחתו מתערבבת, כשהוא נזכר בהוריו.

הוא אמנם מתגעגע עליהם, משתוקק לחבקם ולנשקם, אבל כשהוא נזכר, שיש לו להתעכב בביתו מספר ירחי החופש, חושש הוא מפני המנהג הישן שנוהגים בו הוריו.

שוב החשבונות המדוייקים, בכמה הוא עולה להם שנה שנה.

שוב אותן הדוגמאות מנערים אחרים, שאינם עולים להוריהם אפילו בחציו, ואף על פי כן הם יודעים יותר ממנו.

ואותן הפקודות, האזהרות והנזיפות בשל התחברות ברעים.

שוב אותם הכינויים:  הדיוט, בור, עם הארץ, ראש-חמור.  שאינם לכבוד לפי טעם של ההורים.

ושוב אותו המוסר המרגיז והתוכחה המבחילה.  הוי, כמה שונא הוא אותו המוסר!  כיוון שמתחיל שוב אינו פוסק.

כשהוא שותק, מכים אתו;  כשהוא עונה, סוטרים לו על לחייו.

והוא נכנס לבית הוריו, שלא מתוך שמחה שלמה.

ביום הראשון היה אורח חשוב.  והוא אמנם לא בא לידי זחיחות-דעת.  הבין שכך צריך הדבר להיות.  הלא אורח הוא.

ביום השני הרגיש, שאבא מדקדק עם אחיו ואחיותיו הקטנות, שינהגו כבוד באורח.  אפילו כשהוא פוגע בהם, הרי אבא קצת משדלם, וקצת גוער בהם, והקטנים מקבלים מרות ושותקים.

ביום השלישי נדמה לו, שכשאביו מדבר עמו, הוא קצת מחנן קולו.

אמא מתייעצת עמו בענייני בית.

האומנם במשך עת קצרה זו כל כך חכמתי?  תמה הוא על עצמו.

ומכיוון שנולד ספק זה בלבו, הוא נוטה לפתרו בחיוב.

"ואלא מאי, אותו הריפיטיטור?  שקרן גמור הוא ודל מתייהר.  כל אותה הגנות, שהלז מגיד עלי בפני, אינה אלא שקר ועמימות כדי שיפריז בעמל עלי ויוציא ממני מחיר גבוה לשעותיו.

בערב שבת בין השמשות עלתה במחשבה לפניו, שמן הראוי היה לפשוט את המונדיר, שהוא סוף סוף בכלל בגדי חול, וללבוש בגדי שבת שיש לו בביתו.

אבל אבא רמז לו בכלאחר-יד, שאין צורך בדבר.

למחר, כשהלכו לבית-הכנסת, וראה את אביו כורך מטפחתו סביב לצווארו, מפני שנתקלקלו העירובין, מצא להגון לטמון את מטפחתו-שלו כלפי ביתו ושאל:  "מטפחת נתתם לברוך?"

"נתתי, נתתי" עונה האחות מצטדקת, "שמתיה בכיסונו."

בבית הכנסת לא הספיקו הנערים לקדם פניו, מפני שהגדולים הקדימום.  הכל קרבים ומקבלים הימנו שלום.  הכל מסתכלים בו. דומה שהם נוהגים בו מנהג דרך-ארץ.

ירוחם מלמד קרב אליו, הושיט לו יד בחיבה, בין בדיחה לששון, ושאל:

"מה חדשות?"

"היכן?"

"בכלל, בעולם."

"בשל מה?"

"בשל מה? למשל, בשל פוליטיקה."

"איני יודע."

"אף-על-פי-כן?"

"לא-כלום."

"היתכן?"

"איני יודע."

"ומי איפה יודע, אם גם אתם אינכם יודעים?"

והוא משתקע במחשבותיו, מסתכל לרגעים על הקהל, ויחד עם הקהל על כפתוריו הנוצצים, ומשנן לעצמו שאלת המלמד:

"ומי איפוא יודע אם לא אנחנו?"

כששב הביתה, כבר בא לידי הכרה ברורה, שלא הרי מה שהוא עכשיו בתוך מונדירו וכפתוריו, כהרי הקהל הזה העטוף בטליתות מצוייצות.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה