_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רבי מוטל ויצחק-שלום זעירא

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

 

מי שלא ראה את ר' מוטיל מחלפונה מתיז את צפרניו בערב שבת אחר חצות באחת מפנות הקלייזיל, לא ראה בעל מוח כביר ריק מכל מחשבה, ולא שמע מעולם שתיקת הלב בזדון.

מי שלא ראה את ר' מוטיל רץ שחוח בערב שבת למרחץ וכתונת שבת מתחת לזרועו, לא ראה מעולם את העוני והשפלות גוססים והולכים ואת חדוות-הלב מפרכסת לצאת, ואך כבושה היא בכוונה בתוך בעליה עוד זמן קט, עד היותה דבר בעתו.  וכשהיה שב ר' מוטיל מבית-המרחץ, ראשו ורובו נטוי קדימה ורגליו כנחפזות אחר ראשו ורובו, ופניו מתלהבים, ופאותיו שופעות מי מקווה, ומצחו כמו השתרע ויגבה, ועיניו מפיקות חדווה "חשה-וממללת," היה מכיר אז גם חיים, שואב-המים המגושם, כי השבת הולכת ובאה.  והיה נחפז להריק את חביתו האחרונה ולמהר הביתה לזכות את עצמו ואת בהמתו בשביתה.

וכשהיה שואל ר' מוטיל בין השמשות את דביתהו, ועיניו אל הכותל:  "הפרשת חלה?  עשרת?  ערבת?"  והקול, לא קול ציווי ולא קול שאלה, כי אם קול מאליו, קול היוצא מלב מי שיודע, שהאותיות והמלות, שהוא מוציא בשפתיו, מנויות וספורות, ויכולות לברוא עולמות ולהחריבם.

וחיש היה לובש קפוטה על קפוטתו וחובש מצנפתו המשמשת לשבתות ומועדים.  ודומה היה אז, שהנרות שהודלקו, מתחרים להביט בפניו ולברכו ב"שבת שלום ומבורך."  וכשהיה יוצא מביתו אל הקלויז, דומה היה שיש לו קפיצת-הדרך.  אך עקר רגלו ממפתן ביתו, וראשו כבר היה נטוי כמעט על מפתן הקלויז שלו.

בתפילת המנחה שלו היתה נשמעת עוד איזו התאנחות של רווחת הלב, איזו בכיה של שמחה ונחמה, איזו התחטאות של ילד בזרועות אמו, השבה אליו אחרי פרידה של יום תמים.

רבים היו מבעלי הנפש, אשר התפארו, כי בנוסח תפילת המנחה בערב שבת של ר' מוטיל, המה מכירים בחוש את הגבול הבולט, החוט המשוך בין חול וקודש.

אבל כשהיה ר' מוטיל מכניס את ראשו בתוך ארון הספרים שבכותל מערבי ושאג "לכו נרננה," היו מסיבים כל המתפללים את ראשיהם כלפי ר' מוטיל וחשו בלבותם איזו הזדעזעות וחרדה נעימה.

יעקב הטוחן נשבע באמונתו, כי בשמעו את ר' מוטיל קורא "קול ה' על המים," נדמה לו תמיד, כי חומר מים רבים מתנשאים, מכים גלים ועומדים לטבע את טחנות, שיש לו על הנהר, ולבבו יתפלץ בו.

ואחרים אומרים, שכשהם שומעים את ר' מוטיל קורא "הבו לה' בני אלים," נדמה להם שהוא מעיר מלאכים נרדמים על משמרותיהם וגוער בם בנזיפה.

ואולם בזה הכול מודים, שכשהיה הולך ומסיים את המזמור הזה, והחזן המתין לו באמירת הקדיש, וכל הקהל מחרישים, היה דומה כאילו הוא מתגלגל מראש הר גבוה, והולך-ויורד ויורד-והולך בלי ריסוק אברים, ומתוך גלגוליו הוא שולח ברכות ותחנונים למעלה.

אבל כשהיה צורח בקול "לכה דודי לקראת כלה," לא עמדו עוד המתפללים על נפשם, והסבו פניהם ממנו.  ואז נדמה להם כאילו חטפם על זרועותיו ויצא עמם לקבל את פני הכלה הצנועה בעלת "ההוד שבסוד," שבת מלכתא שבאה מחקל תפוחין קדישין.

אך מכל המתפללים היה אחד, אשר תחב בו את מבטי עיניו יותר מכולם ומראשית התפילה עד אחריתה לא הסירן מעליו כמעט לרגע, והאחד הזה היה איציק-שלום זעירא.

יצחק-שלום זעירא היה צעיר לימים, קומתו קצרה, עיניו קטנות ורצות, ראש קטן על שכמיו הקצרות.  זקן צהוב וקרוח על סנטרו הקצר, וכולו – איש קטן, זה מעט יצא מכלל אברך, איננו סמוך עוד על שולחן חותנו, ופתח לו חנות של מכולת.  ועל כן חדל ללמוד יום יום בקלויז, ואך אחר תפילת מעריב היה נשאר שם לשעות שתים ושלוש והיה לומד במסכתות, אשר קיבל על עצמו בשנה הזאת, כי חבר הוא לחברי הש"ס.

הכל יודעים, שהוא למדן גדול עד למדרגת חריף, בקי עד כדי "צנא מלא ספרי," אך איננו אוהב ללמוד ביחידות, ובוחר לו תמיד איזה מבחורי הקלויז ללמוד עמו בתורת חבר.  ובכל שיטה מסובכה ובכל דבר קשה, במקום שצריך להכריע, על הבחור החבר להכריע.  יצחק-שלום רק מפלפל, מחוור את ההלכתא, מביא ראיות לכאן ולכאן, מראה דרכים רבים, ועל החבר לבחור בדרך הטובה.

אז מביט יצחק-שלום אל חברו כתלמיד אל רבו, ומחכה לשמוע את דעתו ולקבלה.

כשהוא צריך להביא לו סיוע ממסכת אחרת, אז הוא חוזר על-פה את כל הסוגיא אשר במסכת ההיא מלה במלה, אבל מעולם לא האמין בעצמו, עד אם לקח ועיין במסכת ההיא.

חברי הקלויז היו קוראים אותו שלא בפניו בשם "יצחק-שלום-כמדומני," מפני שגם על דבר היותר ברי לו לא אמר מעולם "הן," אך "כמדומני שכן הוא."

זוגתו יענטה לא היתה בעלת-חשבון, ועל כן היה עליו לסדר את חשבונות חנותו, אבל גם במקרים כאלה לא סמך על דעתו.  "פלוני חייב ששים ונתן עשרים, הרי נשאר חייב ארבעים.  הכן הוא החשבון, יענטה?"  כן היה מסיים את חשבון כל אחד מבעלי-חובות שלו.

העבודה הכבדה בחנותו היתה לו המידה והמשקל.  הוא היה נתון אז בין שני כבשונות של אש.  ירא פן יפחות מן הצריך וייכשל בעבירה, ועוד יותר פחד פן יעדיף ויונה את עצמו.  כבד היה לו למצוא את נקודת האמצע בין פחות ובין יותר.  ובמקרים כאלה היתה יענטה גוערת בו:  "לך מזה, גבר לא-יצלח, תנה הנה את המאזנים."

העולם היו מרננים אחריו, שאשתו מושלת בו.  אבל באמת לאמיתה היא לא משלה בו, אך הוא נכנע מפניה וקיבל את מרותה, מפני שצריך היה למושל.

אמרו עליו שיש בו ממידת קמצנות.  אבל גם זה ללא אמת.  הוא לא אהב כסף, אך ירא מתת.  "אולי אין לי רשות לתת ככה כפי מצבי," היה מגמגם בתתו נדבה.

מטבעו היה, כשהיה נותן נדבה לעני, היה בורח מפני המקבל תיכף לנתינתו, ובתוך כדי בריחה שב ורדף אחריו מספר פסיעות.  וליצני הדור היו אומרים, שכשהוא בורח הוא ירא, פן יעלה על דעת העני לדרוש ממנו יותר מכפי נתינתו, וכשהוא רודף אחריו הוא מפקפק, אולי באמת צריך היה לתת לעני הזה יותר.

ויותר מכול היה ירא להתפלל ביחידות, ובדבר הזה היה זהיר תמיד.  "בציבור שאני," היה מתנצל תמיד בעיני עצמו, "תפילת ציבור אינה נטרפת..  הציבור הוא כנסת ישראל.  בתוך תפילת ציבור גם תפילתי מתקבלת."  אבל תפילה ביחידות – אוי לעוונותינו הרבים – כמה משטינים, כמה מקטרגים יקומו על תפילתך, כמה קליפות ונשמתין ערטילאין תדבקנה בה ותשקענה אותה בתוך שערי הטומאה.  אתה רוצה להתפלל בדביקות והנך מעורר עוד בתפילתך קיטרוג והגברת_הדינים.

ויותר מכל היה אוהב להתפלל עם ציבוריו של ר' מוטיל.  עמו ביחד היה חש את עצמו יותר בטוח, אך עם ציבורו של ר' מוטיל יכול להתפלל רק בשבתות, כי כל ימות החול יתפלל ר' מוטיל ביחידות.

אבל בלילי שבתות שוקע יצחק-שלום את מבטי עיניו בר' מוטיל.  הוא מתאווה לייחד את נשמתו עם העובד הזה.  הוא חפץ לכלות כענן, לשוב לתוהו ובוהו ולהתייחד אחר-כך עם נשמתו של זה.

הוא מביט בו, ומעיניו תזלנה דמעות של התבטלות.  שפתיו תרחשנה את דברי התפילה ולבו בל עמו.  כפעם בפעם הוא שוכח את מקומו במזמורים, ומשתתק לרגעים  ומשתקע בתוך יחודו של ר' מוטיל.  הוא נזכר בתפילתו ומסב פניו ממנו, וחוזר ושב.  איננו יכול להסיח דעתו ממנו.

וכשהלכו כל המתפללים לבתיהם, היה יצחק-שלום מתעכב עוד וחיכה עד כלות ר' מוטיל את קריאת שיר-השירים, ובגיל של רעדה קרב ויברך את האיש הקדוש ב"שבתא-טבא."

ואז היתה שבתו של יצחק-שלום מבורכת, ובהשפעתו של ר' מוטיל הנעים את מזמוריו על השולחן, ובהשפעתו זאת היה חי עד מזמורו של "הכול יודוך" בשחרית.

ומי לא שמע את יחודו של "שמע" מפי ר' מוטיל?  מי הוא זה ששמע בשאגו "שמע ישראל" והיה יכול לאטום אזניו לבלי שמוע?  וכשקרא "אלהינו" וכפף קומתו, מי זה לא חש אלהים על גבו, על שכמו, על ראשו ובכל אבריו?

וכשנקב את השם בשפתיו והאריך ב"אחד" היו יכולים לגיון של חיילות לנסות לירות מכלי-תותח ולראות, אם יצא אליהם אחד המתפללים.

ובהשפעה זאת היה יצחק-שלום חי עד לשלוש סעודות, אשר סעדו החסידים תמיד יחד בקלויז.  אז היה איש איש מהם רוחץ ידיו בביתו, ומביא אתו כזית לחם לקלויז, בשמירת ידיים מפני הטומאה ושמירת הלב מהיסח הדעת, והיו אוכלים יחד את הסעודה השלישית.  שם ידעו לשיר "אל מסתתר בשפריר חביון;" שם חשו בסוד של זעיר-אנפין;  שם הרגישו את ה"סוד שבהוד;"  שם ידעו לשתוק שתיקה מלאת עניין, להחריש בקול גדול;  שם הציצו לפעמים לאשר למעלה מן המקום ומן הזמן – ולא נפגעו.

ושם גם ידעו לטשטש את הקו העובר בין החול ובין הקודש, להאריך את השבת על חשבון החול.

ו"דומה," של גיהנום, בועט ברגל, חורק שן, אך לא יעז לפתוח שערי הגיהנום, כל עוד בני החבורה הזעירא הזאת יושבים בחושך צפופים ושותקים בציבור.

דומה, שגם כוכבי השמים, הנוצצים כבר ברקיע וקורצים דברי-חול, ימנעו אורם מבית-אלהים זה, לבל יפריעו את החושך הנעים השולט בין החבורה הצפופה והכפופה הלזו.

יותר מאשר לכולם ינעם החושך ליצחק-שלום זעירא.  הוא יכול עתה לצייר בנפשו, ומראה עיניו לא יכזבהו, כי הוא והחבורה – אחת, כי אין פה לא יצחק-שלום ולא חבורה, כי אם אגודה אחת של נשמות, חצובה אחת מתחת כסא הכבוד.

וכשהיה ר' מוטיל מבאר ברמז ובחצאי דברים  איזו "מלה" של אחד הצדיקים, היה יצחק-שלום מתכווץ עד כדי פחות מכזית והיה בולע מלה אחר מלה, וחש תענוג והשפעה מרובה מכפי כוחו לקבל.

וככה יושבת החבורה של העולמות העליונים באיזו פינה שבעולם הזה, בסיעת בני מלכים שהצטמצמו באיזו ספינה קטנה והפליגו אל הים, עד שהתאכזר שמואל השמש והעלה נר.

"אך נשמה ליטאית כאדם הזה," התרעם אז אלקנה סופר על שמש.

ואז ברכו על המזון והתפללו מעריב, ושבו איש איש להעמיס את תרמיל הגלות על שכמו.

ויצחק-שלום בצאתו עמד על המפתן, והחזיר פניו, והביט עוד פעם על האיש הקדוש, כאילו חפץ לקבל מאתו השפעה לימות החול, והתאנח והלך לביתו.

וביום הראשון לשבוע בבוקר, כשישב יצחק-שלום בחנותו וראה מרחוק את אשתו של ר' מוטיל הולכת וקרבה לחנותו, היה מתרגש מאד, והיה מביט אל אשתו כנואש:  "הוי, הקניה בהקפה," גמגם בשפתיו, "הקניה בהקפה תוליכני מטה."

ויענטה הבינה בדבר, אף-על-פי שמעולם לא סח עמה בדבר הזה.  "היכנס הביתה, בטלן," היתה גוערת בו אז, "ואמור, 'חק'."

ויצחק-שלום ברח החדרה לאמר "חק," ולא יצא, עד שיצאה אשת ר' מוטיל מתוך החנות שלא מתוך שמחה.  היא לא אהבה למצוא את יענטה בחנות, בעת שבאה לקנות בהקפה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה