_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ר' חיים המוזג

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

קמטים רבים, ישרים ועקומים, העלה מצחו של ר' חיים המוזג, שלא לפי ארבעים שנות חייו.  אילו ניתן פה לקמטים ההם, וכל קמט וקמט היה מספר לנו תולדותיו וסדר גלגוליו, איך ובשל מה התחיל מאמצע המצח והלך והשתרע מזה ומזה על שני עבריו, וירד אחרי כן והשתלשל על הלחיים, עד שנשקע בעביו של זקנו, המתחיל מחליף שער תשחורת בשל כסף, כי אז אולי יצא לנו מכל אותם הסיפורים סיפור אחד שלם מעניין ומלבב.

יש בין הקמטים קמטים מטושטשים וכאילו מתחבאים בין הבולטים, והם בלי ספק עוד משל ארבע שנות "נקיים" שלו, שהיה סמוך על שולחן חותנו ולא נשא שום עול, מלבד עול מלכות שמים.  כל מה שעבר עליו בשנים הללו מצטמצם ב"חדר היחוד" שלו, בארבע אמות שלו בבית-המדרש ולפעמים גם בנסיעה ל"התם".  הרפתקאות גדולות לא קרו בימים ההם, אף-על-פי שסוף כל סוף השאירו גם הם איזו עקבות על מצחו:  מלחמות היצר, נסיונות בהתרשלות בתורה ותפילה, קושיות על "כביכול" ו"עליו" שליט"א.  סכסוכים בדבר הנדוניה שבידי חותנו, רוגזות וקטטות קלות "עמה", צער של ישיבה על שולחן אחד עם חותן עם-הארץ, שיש בו בוודאי מגלגולו של לבן הארמי, ועוד דברים כאלה, שבזמנם היו גורמים לו צער, ועכשיו, כשהם נזכרים, הוא מקבלם על-חשבון יסורים של אהבה.   יש מהם קמטים קצרים ותכופים, והם בוודאי מאותו זמן, שירד מעל שולחן חותנו והתחיל להחליף פרנסה בפרנסה:  מלווה, לווה, שמוט, משמט, חנווני, מלמד, סוחר בטליתות ברשיד, חוכר שמרי הקהל וכו' וכו' – עד שנתגלגל והיה למוזג.  ואז, כשהיה למוזג, והתחיל לישב בשלווה ולאכול פירות מן הקרן הקיימת לו לעתיד-לבוא, ראה בחוש, שמן השמים ריחמו עליו וגלגלו לידו פרנסה זו.  הוא בדק ומצא שפרנסה זו היא מכוונת והגונה ליהודי כשר וירא-שמים, מפני שאין בה כלום משל בשר-ודם.  כולה היא מידו הקדושה, הפתוחה והרחבה, ברוך הוא וברוך שמו.  מפני שחבית יין זו, כשאתה קונה אותה ומעמידה במרתף, ומתחיל מוכר ממנה קימעא קימעא, הרי נעשית לדבר הסמוי מן העין, ויכולה להיות שורה עליה הברכה או, חס-ושלום, מגערת – הכל כפי מה שזכית.  ובמה שאתה מוכר, יש לך על כל פנים להצטרכות הבית.  וככלות השנה, אם זכית וכתבו עליך בראש-השנה דאשתקד לפרנסה בריווח, הרי נשאר לך עוד קרן לקנות חבית יין חדש, ואם חס-ושלום לא זכית, יש באמת צער ויסורים בדבר, עד שאתה צריך לתת תכשיטים "שלה" או מנורות כסף של שבת בערבון ולקנות חבית חדשה.  אבל גם יסורים הם דבר נחוץ ליהודי כשר.  ממרקים עוונותיו ושומרים אותו מן החטא, שלא ישכח חס-ושלום את בוראו מרוב טובה.  קצת יסורים יש גם בזה, שאתה אנוס להיזקק אל הגסים המזוהמים, רחמנא-ליצלן, ולשמוע ניבול פיהם ולראות אותם בניוולם.  באמת אין לך ניוול יותר מכוער מזה של בני אדם, כשהם משתקעים בשכרות.  אבל מה בכך, כשאתה מתרגל ודש בדבר, הרי כל שיחותיהם המגונות הן באזניך כהמיית הרוח וכשריקת עדרים בעלמא.  קצת מעלה בדבר יש גם בזה, שבפרנסה זו יכולה לעסוק ה"פלג-גופא" שלו, והוא יושב ועוסק בתורה ותפילה קבע, ובפרנסה ארעי.  יכול הוא לבלות רוב ימיו ולילותיו בבית-המדרש, וזה ודאי דבר נחוץ ליהודי כשר.

והוא אמנם לא היה כפוי טובה לרבונו-של-עולם, ובכל יום ויום היה נותן לו שבח והודיה, על שהזמין לו פרנסה זו של מזגנות.

וקמט אחד יש העובר וחוצה את הקמטים באלכסון, וזה בוודאי בשל בנו, מאיר, שנתפקר ויצא לארגנטינה.

כמה צער גרם לו אז בנו זה.  הוא התחבט והתקשה אז בדבר, עד שהעלה להלכה, שבנים אינם יסורים של אהבה.

וכל זאת הגיעה לו לאותו הבן בשביל הספרים הקטנים.  ובדבר זה הוא בעצמו קצת חייב.  הוא ראה מראש, שבנו הולך ומקדיח תבשילו, ממעט בלימודי קודש ומפנה לבו לדברים בטלים.  התחיל בספריו של רמ"ח לוצאטו.  והוא ראה ועשה את עצמו כלא רואה, מפני שבדיעבד היה קצת שמח בדבר.  הוא חפץ, שידע בנו גם קצת מליצה בלשון הקודש.  גם הוא בעצמו בימי חרפו היה נטפל אל הדבר בשעות שאינן לא יום ולא לילה.  גם עכשיו עוד נמצאו על שערי הגמרות ועל שערי ה"טורים" שלו חידות ושירים על הר סיני, על בקיעת ים סוף, על שאלת "צדיק ורע לו," על גלות השכינה.  'קצת מליצה אינה מזקת כל כך, ובפרט כשאתה שואב אותה מתוך ספריו של צדיק גדול כרמ"ח לוצאטו.  הוא זוכר, שבזמן שהגה בספר הקטן "לישרים תהילה" וכשהגיע לשיר "רועה עדריו נער," כמה חמד והשתוקק באותו רגע להתהפך פתאום לנער רועה עדרים, כאותו הנער של "לישרים תהילה," לרעות צאנו בין צאלי חמד.  שיהיה לו הר ירוק כר למראשותיו, צמר כבשיו למכסה עליו, יריעות השמים לאוהל, עמק דשאים למיטה, לבנה מלאה – פנס ומנורה, נאות דשאים – שולחן ערוך לו ולכבשיו התמימים.

אבל מה בכך?  כלום לא ידע באותו זמן, שכל זה נאמר רק בכדי לשבר את האוזן?  כלום העדר של רמ"ח לוצאטו ז"ל הוא עדר סתם?  והרועה שלו הוא רועה מגושם, שישן על האדמה כגוי, ושהוא פסול לעדות ולעיבור שנים?  והוא זוכר שגם הוא בימי חרפו, בהיותו סמוך עוד על שולחן חותנו הרחיק לכת בדרך זו, עד שהרגיש חותנו בדבר, ועשה חיפוש בארון הספרים שלו ומצא את כתביו, חידותיו ושיריו על גליוני הספרים.  אפילו הצד החלק של כתובת אשתו היה מנומר בשירים וחידות.  ואז הרעיש הזקן עולמות, והתקוטט בו, ונסע תיכף לאדמו"ר שליט"א.

ואדמו"ר שליט"א בירך את האברך ב"זרע של קיימא," ונתן עצה לחותנו להפסיק מעכשיו במזונות הזוג ולחזור אחרי איזה פרנסה בשביל האברך.

כמה גדולים דברי קדשו שליט"א, לכאורה מה ענין של זרע קיימא ופרנסה להתחמצות אברכים, רחמנא-ליצלן?  אבל עצתו הועילה באמת בדרך פלא וכסגולה בדוקה.  באותה שנה נפקדה אשתו ולא פסקה מלדת עד עכשיו.  והוא ירד לשולחנו ולתוך ד' אמות שלו, ושכח את כל אותם ההבלים.

אבל בנו, אוי לו בשל בנו.  כלום יכול הייתי להעלות על דעתי – כך הוא מתנצל בעיני עצמו – שהוא ישתקע כל כך בתוך הטומאה ויתפקר לגמרי?  יתפקר?  כלום אפיקורסות גרידא הוא?  שגעון, פשוט נשתגע, רחמנא-ליצלן.

פתאום עולה על דעתו לבעוט בטובתו של הקדוש-ברוך-הוא ולהשניא עליו פרנסת המזיגה.  "תרמית, גניבה, זלזול, ריווח מחטאים של בני אדם."  הכול כמו שמצא כתוב בספריו הטמאים.

ואני טוען:  "איך נועזת לבעוט בחסדי הקדוש-ברוך-הוא, שהוא משפיע לנו פרנסה בטובה?"  והוא עונה בעזות:  "כלום פרנסה היא זאת?  עביט של שופכין הוא."  והוא הולך ונשקע.  התחיל לזלזל בכל הפרנסות, שהקדוש-ברוך-הוא ממציא לבני ישראל בחסדו הגדול.

עבודת אדמה, עבודת אדמה, הוא צווח.  זו היא פרנסה מיד השם-יתברך.

קליפה של עבודת אדמה נזרקה בו.  ואני טוען ומראה לו בעליל, שעבודה זו היא רק לעכו"ם, ולא לאדם מישראל.  מפני שהרבה מחילול שבת תלוי בה.  שאינך יכול להתפלל בציבור כראוי, מפני שצריך אתה לאור בוקר לחטוף ולהתפלל תפילה חטופה;  ושהיא בכלל עבודה גסה, שמגשימה את העוסקים בה והופכת אותם לעמי ארצות גמורים והוא בשלו:  עבודת אדמה, מחרשה, ועוד להג הרבה.

וכשהתריס בנו ויצא לארגנטינה וסבל שם רעב ומחסור ביחד עם כל החבורה שלו, היה הוא מצטער על הדבר, אבל בדיעבד נהנה קצת מזה.  סוף כל סוף אולי ישכיל וישוב.  הוא לא חדל גם עכשיו מלקוות לשיבת בנו.  סוף כל סוף הלא אברך כשר הוא.  קצת "שקץ," קצת נפגם אבל בעיקרו של דבר הוא אדם כשר.

ועוד קמט אחד חוצה את כל הקמטים ויורד ומשנה את פניו שינוי גמור.  ואם יש לקמטי המצח ערך שווה אל מקרי האדם והרפתקאותיו, עד שכל מה שהצרה גדולה ביותר, הקמט הנשאר אחריה עמוק ביותר, כי אז נשאר קמט זה בוודאי מאותו זמן, שנשבר מטה לחמו לרגל תוקף הגזירות וזריזות הבלשות בשנים האחרונות, שלא יעסקו בני ישראל בעסקי מזיגה.  הוא היה אז אומלל ואובד.  מכל אותן שנות פרנסה של "תרמית, גניבה וריווח מחטאים," כמו שהיה בנו אומר, או של "השפעה מידו הפתוחה והרחבה," כמו שהיה הוא משבח ואומר – לא נשארה לו אף פרוטה אחת בכיסו.  החביות ריקות, הכיס ריק, ופרנסה אין.

הוא נשתקע כל כך כל אותן השנים בעסק המזיגה, עד שלא ידע עוד דרך לבקש פרנסה אחרת.  ובמה היה יכול באמת איש כמוהו לעסוק בידים ריקניות.  ובעתות הללו, שעשרה חנוונים עניים מתקוטטים על קונה אחד, מקורות הפרנסה הולכים ודוללים והיונקים מתרבים.

הוא שמח אז בזה, שאין בנו בביתו ושאינו יכול לקום עליו בהכרעותיו ובקליפה שלו:  עבודת אדמה, ארגנטינה, ברזיליה, פלשתינא –  אלוהים יודע אותם ואת כל אותם צירופי השמות, שעמדו וחידשו להם הללו.

הוא היה בבחינת עשיר שישן שנתו מתוך שובע וראה חלום נעים, וכשניעור משנתו, נודע לו, שטבעה ספינתו בים, וקנייניו שביבשה עלו בלהב השמימה.  ברגע אחד הרגיש בעצמו, שהוא אביון מדוכא, ובני ביתו רעבים היום ומחר ואחר זמן, ומי יודע אם לא חס-ושלום, לכל הימים.  כמה נחוצים היו לו עכשיו אותן שנות "נקיים" שעשה על שולחן חותנו.  וכמה נחוץ היה לו עכשיו חותנו, כמות שהוא, אילו היה חי.  לפחות, שלא יהיה הוא, חיים החתן, יחיד בצערו, בבחינת יתום אובד, שאין לו אפילו על מי להישען, ושאין איש דואג לו.  אבל חותנו כבר שבק לו חיים.

והוא ראה אז, כמה גדולים חסדיו של הקדוש-ברוך-הוא הזן ומפרנס את כל העולם, במה שנודע לו פתאום, שאם יקנה לו איזה כרם אצל העיר, יהיה רשאי לשוב אל המזיגה.  הוא מאמין, שהישועה הזאת באה רק בשבילו, מפני שתינח מוזגים אחרים, הם כשירצו יכולים עוד לעסוק במקצוע אחר.  בפרנסה אחרת, אבל אצלו ממש כלו כל הקיצין.

והוא מכר בהסכמת אשתו את המרגליות שלה ואת מנורות הכסף של שבת, ובמחירם עלה בידו לקנות כרם קטן אצל העיר.    הוא שב אל מקור מחייתו, וגם בעזרת רבונו-של-עולם הרוויח בזה הרבה, מפני ששבה ה"פלג" שלו להיזקק אל המזיגה ולהטפל בשכורים הגסים, והוא חזר לתורה ותפילה ולעבודת השם יתברך.

הכרם כשהוא לעצמו לא העסיק אותו כלל.  מפני שהיה קטן, ולא הספיק לו יין למזיגה לכל השנה.  אבל העיקר, שהוא מכשירהו להיות מוזג.  וכלום הוא צריך ליותר?  ומפני אותו הטעם עצמו לא היה בודקו כלל והפקיד את ההשגחה עליו ביד אחד מי שאינו בן-ברית, שהעמידו שם לשומר בשכר מועט מדעת, ובגניבת פירות-לעתיד שלא מדעת.

אך באחד הימים נצנץ במוחו רעיון הגון.  כפי שעל היינות בכלל יש קצת חשש, מפני שסוף כל סוף יד עכו"ם צריכה להיות באמצע, וקשה לשמור עליהם בתדירות, בלי העלמת עין, ואם-כן הרי הוא יכול להוציא מכרמו שלו קצת יין, שיהיה כשר בלי שום פקפוק.  הוא וביתו יעסקו בסחיטתו, ואפילו בלקיטתו.  יין זה יספיק בשבילו לקידוש ולהבדלה ולארבע כוסות.  חלק ממנו ישלח "לו," שליט"א, ואולי יספיק לקידוש והבדלה של כל בני העיר.  הם בודאי לא יהיו שביקי התירא ואכלי איסורא.*

ומאז התחיל בא לפרקים בכרמו, מסייר ומסתכל בסמדר, ומשער כמה יין יוציא ממנו בשנה זו.  וכשראה אחרי הפסקה של מספר ימים שינוי ניכר בסמדר, הפרט גדל והתמלא בשיעור הגון, התחיל מתעניין בדבר ומבקר בכרמו יום יום בהתמדה ובמעט השתוקקות.

ולאט לאט נמשך לבו אל הדבר, עד שהיה מבלה שם לפעמים יום כולו.  הוא מצא לו אמתלה, שהוא הולך להשגיח על המשגיח, לראות אם שומר הוא היטב את הכרם, שלא ייכנסו בו בהמות לחבל את הסמדר.  אבל בעיקרו של דבר היה הולך להמתין לענבים שייגמלו.

ופעמים היה לבו נוקפו על הדבר, שהוא בטל מדברי תורה ומפנה לבו לדברי הבאי, שיש בו חשש של "אילן נאה וניר נאה."  אבל אז היה מצטדק בעיני עצמו.  זיקה של מצווה יש בדבר, יין כשר לקידוש והבדלה.

ופעם אחת – זה היה ביום כ' סיון, יום של תענית וסליחות בהרבה מקומות – השכים לקום עם עלות השחר, וכשגמר את הסליחות בציבור בקלויז, בדק עצמו ומצא שאינו מוכשר עוד לתפילה של שחרית.  לצאת אל הכרם קודם התפילה היה מתירא, שמא יתאחר שם ויעבור זמן קריאת-שמע.  והחליט בדעתו לקחת עמו גם את טליתו ותפיליו וספר ה"חק."

הוא התפלל אז עם זריחת חמה, בין אילנות וגפנים, צפצופי הציפרים ושאון הרוח בין הענפים לא בלבלו את מחשבתו.  אדרבה, נדמה לו שהוא אינו מתפלל ביחידות, שהוא מתפלל בתוך איזה קלויז בין שאר מתפללים.  תפילתו היתה אז במוחין דגדלות.   עמד על הרבה עניינים נפלאים שבפסוקי דזמרה, שעד אז לא הרגיש בהם.

אפילו בשיעור ה"חק," שלמד באותו יום תחת ענף תפוח אחד, מצא הרבה טעם לשבח.

לעת ערב התעכב בכוונה, כדי להתפלל תפילת מנחה בין האילנות. 

למחר לא חזר עוד אחר מנין בהשכמה, אך השכים ולקח את תיק טליתו ותפיליו והצטייד בפת לחם לסעודה קלה, ויצא לכרמו ולא שב עוד עד הערב.

והרבה רוויח באותו היום.  מפני שהשכים לקום משנתו קודם הנץ החמה ובלי מלחמת היצר – אדרבה, דומה שגם היצר הסכים לאותו דבר – היה לו היום ארוך כמעט בחציו מן הרגיל, והספיק לו הזמן לגמור ספר תהלים עד הנץ החמה.  וכשהגיע למזמור "השמים מספרים כבוד אל," נשא עיניו למרום וראה שמי תכלת רכים, זכים, שטוחים, מחבקים את כל העולם ומביטים ארצה בחסידות ובחנינה.  נדמה לו, שהוא שומע ומקשיב בדומיתם איך הם מספרים את כבוד האל שלמעלה מהם.

וכשהחזיר פניו למזרח וראה דמדומי רקיע – כאילו חופה של אש פרושה ועננים כהים נדחקים, מתכווצים, משתטחים ומתאדמים כמו מבושת-פנים – הבין, ש"החתן" ה"גבור" יצא בעוד רגע מתחת חופתו וישיש לרוץ אורח, ולא מצא די כוח בנפשו להסתכל בו הרבה.

וכשהחזיר פניו מן המזרח והביט על הכיכר, והנה אלפי עיניים בהירות, עליזות, תמימות מביטות השמימה מכל עשב ועשב.  דומה שהם חיים ומבינים במראה כמוהו, ושומעים ומקשיבים את שיח השמים עוד יותר ממנו.

פשיטא שהם חיים.  הוא יודע זאת מכבר שהכול חי, שבכול יש ניצוץ משל אין-סוף ברוך-הוא והניצוץ הזה מחיה ומעמיד את הכול.

הוא יודע זאת מכבר, אבל עכשיו הוא רואה זאת בעיניו.

והוא אמנם לא נתעה בשוא.  הוא יודע, שהעיניים הללו, שהוא רואה בעשבים, הן רק טיפות של טל.  אבל מה בכך?  כלום עינו של אדם מה היא אם לא איזה חומר נוזלי כטל?  והניצוץ נותן בו כוח לראות.

ופתאום – צפצופים, קולות, שברים-תרועה, מאות אלפים, רבבות, כאילו התכוונו כולם לרגע אחד.  האויר מלא קולות.  אין מקום פנוי.

הוא חש כעין דפיקה או דקירה של נחת בלבו.

"לית אתר פנוי מניה."

הוא חש מציאות אלהים על שכמו, על גביו, לעיניו, בכולו ובכול.  זה היה למעלה מכוחו והשגתו.  ופתאום התחיל מזדעזע בכל אבריו.

הארץ מספרת לשמים את כבוד אל.

כשעברה ההתפעלות הראשונה בא לידי חשש, שמא כל זה מעשה יצר הוא.  הלא ידוע שכך דרכו של אותו הבחור רחמנא-ליצלן.  מתחיל מפתה, כביכול, לעשות מצווה, עד שאומר לך:  לך ועבוד עבודה-זרה.

והסיח את דעתו בעל-כרחו מכל הבלי עולם-הזה ועמד להתפלל. וכמה שהשתדל להתפלל בנוסח של חול,טעה בכל פעם והתבלבל בנוסח של שבת.

"האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני..."

הוי!  נו!  "המאיר לארץ ולדרים..."

"אל אדון על כל המעשים, ברוך ומבורך בפי כל נשמה..."

נו!  נו!  "אל ברוך גדל-דעה..."

"וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה...  ומברכין ומשבחין ומפארין ומעריצין...  בשפה ברורה ובנעימה..."

הוא בכה כילד.  בכה בפסוקי דזמרה, בכה בברכות קריאת-שמע, בתפילה אף-על-פי ששכח אז להתפלל על הפרנסה.  הוא בכה, מפני שחפץ לבכות.

כל אותו היום היה שמח, שלא כרגיל, ולמד שיעוריו ב"חק" מתוך שמחה של מצווה, ולעת ערב כששב לביתו, חש בעצמו איזו רעננות, איזו נקיון וטהרה רוחנית, כאילו זה עתה שב ועלה מתוך המקווה, קשה היה עליו ריח החומץ של יין-פגום, שמילא את כל חללו של ביתו.

וכשהסתכל באשתו, נדמה לו שהיא מגואלת כולה ברפש.

ולאט לאט הרגיל את עצמו להשכים בכל יום ולצאת אל כרמו חמוש ומזויין בתיק טלית ותפילין, בסדר משניות ו"חק" ובפת לחם, ולשבת שם עד אחר תפילת המנחה.  הישיבה בבית נעשתה קשה עליו.

הוא יודע עכשיו את הסוד, מפני מה היה הבעל-שם-טוב, זכותו יגן עלינו, מהדר להתפלל דוקא בין ההרים, ומפני מה תיקן יצחק אבינו, עליו השלום, תפילת המנחה דוקא בשדה.  הוא מבין עכשיו, מפני מה יצאו בני ר' חייא לקרייתא**, שצומחים שם חיטים ושעורים, בעוד שהיו יכולים לעושת תורתם אומנותם ולהיפטר מעול דרך-ארץ.  הם לא יצאו לבקש פרנסה, לעבוד בשדה עבודה פשוטה.  הם יצאו לקבל על עצמם עול מלכות שמים.  לשמוע איך הכול מודים, הכול משבחים והכול אומרים "אין קדוש כאדני."

הרבה-הרבה דברים הוא מבין עכשיו, מה שלא הרגיש בהם קודם.

ופעם אחת הסתכל על-פי מקרה בכרמו של שכנו, שאינו בן-ברית, וראה שם, שחוץ מן הגפנים והאילנות צומחים שם גם זרעוני גינה וקצת תבואה.  והתחיל בודק בדבר, אם יש שם חשש של כלאים.  לא לשם הלכה למעשה, אך פשוט, לדינא, משום "תורה היא וללמוד אני צריך."  נזכר שיש אצלו משניות סדר זרעים.  הוא הוציא את המשניות והתחיל עוסק בהלכות כלאים ותרומות ומעשרות.  ואף-על-פי שגם עכשיו לא אחוור לו שמעתתא*** כמו בשאר הימים, מפני שהוא מוצא בה תמיד דברים רבים, שאינו מכיר בהם ברור, הוא יודע רק שהלוף הוא מין ירק, והירבוזין מין ירק אחר, הכול מין ירק.  ההבדל רק, שבמקצתם יש בהם משום פאה וכלאים, ומקצתם אין בהם.  אף-על-פי-כן נקל לו עכשיו הלימוד, מפני שהוא רואה בעיניים מיני דשאים וירקות, ויכול הוא לצייר לעצמו, שזהו מין זה, וזהו מין אחר הנזכר במשנה, אחר שלימודו אינו להלכה.

והעיקר, שהוא חש בלימוד איזה טעם מיוחד ומשיג בו השגה נפלאה במינה.  אמת, שאין בו מאותו החידוד, שיש, למשל בשיטת ר' חנינא סגן הכהנים, אבל יש בו איזו התעוררות, מעין אותה שאתה חש בתוך התפילה.

וכשגמר את פרקו במשנה והתחיל הופך בדפי-המשניות מראשם לסופם, הופיעו לנגד עיניו פאה, לקט, שכחה, דמאי, מעשרות, תרומה, כלאים, חלה ביכורים, ערלה.

הוא מצא, שלא גילוי שכינה בלבד יש בשדה, אך חלק גדול של התורה הקדושה יש פה בין דשאים נאים ואילנות יפים.

והוא מתקשה עכשיו על דברי ר' אלעזר בן חסמא, שמצא "קנין ופתחי נדה – גופי הלכות," ושכח סדר-זרעים כולו.

ובין כך התחיל מתבונן בכל יום בירקות הצומחים אצל שכנו, ההולכים וגדלים, הולכים וצצים, ומחליפים גונים מיום ליום.

"זהו באמת מלביש ערומים.  אצבע אלהים מטפלת בברואים הזעירים הללו."

וכשסעד ביום זה את סעודתו ובירך על המזון ואמר "הזן את העולם כולו," התכוון להוציא גם את כל היתושים והרמשים האילמים הללו, השורצים פה בין הדשאים ונזונים בחסדיו וברחמיו של הקדוש-ברוך-הוא, שאילו ניתנו להם פה ולשון היו בודאי מצטרפים עמו וקורים יחד "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון."

וכמו בהיסח-הדעת הביט בכרמו שלו וראה שיש בו מידה הגונה של קרקע פנויה.  וחשב ומצא שגם הוא היה יכול לזרוע אצלו זרעוני גינה, בצלים, שומים, כרפס, תפוחי-אדמה, ואפילו קצת תבואה.

ומיד התחיל לשער במוחו, לחשב חשבונות, להחליף מידת הלח ביבש, לוגין בקב וסאה בכור, ובית סאתיים של קרפף במידת האמה, עד שהגיע לחשבון של מ"ח ביצים, שיעור חלה, והעלה ברור בחשבונו, שמידת הקרקע הפנויה שבכרמו תספיק לו ירק ולחם לכל השנה, ואפילו למצה שמורה.

מלאכת החרישה והזריעה יכול הוא ללמוד קצת מתוך המשנה.  הלא נמצא שם כל אותו הענין בפרוטרוט.  ומה שלא ידע, יכול הוא להסתכל בשכנו בזמן שהוא עוסק בדבר ולהתלמד.  סוף כל סוף אין במלאכה זו חכמה נשגבה, כשערל פשוט יודע אותה, ואז ימצא כמעט כל הצטרכותו בתוך כרמו.  ולא עוד אלא שהוא יכול למכור את ביתו שברחוב במחיר יפה ולבנות לו פה בית קטן, כאותו של שכנו, ולא תצטרך עוד אשתו להתנוול כל כך במזיגה ובאותם השכורים הגסים.  והוא יעבוד את הבורא בתורה ותפילה רובם של ימיו.

"רועה עדריו נער," נזרק פתאום מתוך פיהו פסוקו של רמ"ח לוצאטו.

"דל הוא אך שמח..."

דומה, שהוא חזר לימי נעוריו.

הוא קם ממקומו והתחיל פוסע לכאן ולכאן, משפשף ידיו מתוך התפעלות, כמעט שהוא רוקד מתוך שמחה.  "הוי, רבונו-של-עולם," מתמלטות קריאות של התפעלות מתוך לבו.

הדבר נגמר אצלו בהחלטה גמורה.  מתחילה חשב, שיסע לאדמו"ר שליט"א להתייעץ בדבר, אבל כשהתבונן היטב, בדק ומצא שלאו אורח ארעא**** להתייעץ עמו שליט"א בעניינים כאלו.

ונשאר לו רק להטות "אותה" לדבר, עד שתסכים.  וזו אמנם מלאכה קשה אצלו מפני שהוא יודע אותה לעקשנית גדולה.  אבל סוף כל סוף אשה היא אשה.  נחוץ לאיש להשתדל אצל שכמותן הרבה-הרבה, אבל סוף כל סוף הן מסכימות.

ובין כך הגיעו ימי הבציר.  הוא ובניו, ואפילו בנותיו, היו טרודים ללקוט ענבים.  לאסוף, להטעין על העגלה השכורה ולהביא הביתה, כדי לדרכם שם בזהירות ובשמירה מעולה.  היין יצא כשר בלי שום צל של פקפוק.  הוא כבר התחיל לקדש עליו את השבת.

וימי הבציר עברו.  שומר הכרם של ר' חיים המוזג התחיל חופר חפירות וטומן ומקבר את הגפנים היפות, הטובות, המשפיעות יין כשר.

ור' חיים עומד על גבו ורואה.

והאילנות התחילו משילים עליהם, והדשאים נובלים.  השמש אינו יוצא עוד כחתן מתחת חופתו.  עבים כהים מכסים לפרקים את השמים.  דמיונם בשקים מטולאים.  והשדות המתעטפים באד כעין האפר, כמו בכוונה, בכדי לכסות מערומיהם.  הוא ראה והרגיש בקיץ סוד ההויה.  עכשיו הוא רואה ומבין סוד תחיית המתים.

וימי החורף הגיעו, והוא התחיל יושב סגור וכלוא מחצית ימיו בקלויז ומחציתם אצל זוגתו ביחד עם השכורים המזוהמים, ומתגעגע על הימים הנעימים ועל הגפנים הקבורות.

והפדיון נתרבה, ברוך-השם, והחביות מתרוקנות ומתמלאות.  והבית הומה ממאחרי-בנשף וממשכימי-קום.  אבל כמה מזוהמים הם האורחים הללו.  כמה מנוולים הם בפטפוטם, בשיחותיהם, בישיבתם, בעמידתם, בכול שלהם.  הוא אינו יכול לקלוט במוחו, איך יכולה היא לשבת בקירוב מקום עם הללו ולשמוע במה שהם משיחים.  הרגשותיו כל כך נתעדנו ונתפנקו במשך ימי הקיץ, עד שהוא בא לידי קפדנות על ידי כל שמץ של גסות וזוהמא.

וריח היין, הוי, כמה פגום הוא פה בחדר הצר.  ממש מחנק-נפש.  אינו דומה כלל לריח של יין קידוש והבדלה.

ויותר מכול אין הוא יכול לסבול את ההכנעה, השפלות ומורך-הלב בשעה שהבלשנים***** יורדים לתוך המרתף לבדוק את החביות.

אילו היה חיים יכול לפשפש בחדרי לבבו ולתכן את רוחו, כי עתה הכיר בעצמו, שהוא נלכד בעוון של גאות ויוהרה.

ואז מצא לו זמן מוכשר לעסוק "עמה" בענין שלו.

והוא התחיל מטעים לה את הדבר.  משבח את הפרנסה החדשה, שהוא חושב עליה, ומגנה את המזיגה.

אבל היא קמה עליו בתמיהה של רוגז.  איך אדם מעז לבעוט בטובתו של הקדוש-ברוך-הוא?  לזלזל בפרנסה נתונה לו מן השמים?

והוא טוען:  "כלום פרנסה היא זו?  עביט של שופכין.  גניבה, תרמית, זלזול.  ריווח מגסותם של בני אדם."

אבל היא אינה מבינה את הענין  לעומקו.  היא כבר דשה בדבר, עד שאינה מרגישה בו עוד את כיעורו.  היא מודה ומשבחת לבורא עולמים, שלא עזב את שפחתו יענטי בת העני-רבקה, אף-על-פי שאינה כדאית, אבל בזכות בניה ובנותיה הקטנים הזמין לה פרנסה, שהיא אוכלת ממנה לחם כמעט לשובע.

וכי מה בכך אם הללו מזוהמים?  כלום היא שזיהמה אותם?  אם הרבונו-של-עולם סובל אותם, מה היא שלא תסבלם?

"ומה איכפת לך, כשהם מפטפטים מה שהם מפטפטים?  משל למה הדבר דומה, למי שאינו סובל המיית הרוח.  בנוגע לצער, שמגיע מפחד הבלשנות זהו אמנם צער, אבל כלום ראית פרנסה בלי צער?  כל פרנסה יש לה צער שלה."

אשה היא אשה.  אינה מרגישה במה שהוא מכוער ובמה שהוא הגון ורצוי.  מה טוב היה, אילו היה מאיר כאן.  הוא היה תופס ברגע את כל הענין, ובודאי היה מסכים לעצתי.  הוא היה קובל תמיד על המזיגה, שהוא עביט של שופכין.  לויכוחים והכרעות כוחו גדול מכוחי.  הוא היה מכריע אותה.  כאן היה ברא מזכה אבא.  אבל חבל שאיננו.

בעיקרו של דבר התחיל נהנה בימים האחרונים במה שבנו יצא לארגנטינה ולא לאמריקה, מפני שבארגנטינה כבר יש לו בלי ספק כרם ושדה, ואינו מתפרנס מזלזולם של בני אדם.  ומסתמא הוא יהודי כשר וירא-שמים.  כל עובדי אדמה מוכרחים להיות יראי-שמים, מפני שיש להם השגה יותר ברורה ממציאות השם יתברך.

אבל, לפחות ליום אחד היה מאיר נחוץ פה בשבילה.

ובדיעבד היה די, אילו כתב לה מכתב כמו שהוא מבין לכתוב כשרוצה.  אבל לצערו הרב הוא אינו יודע את האדריסה של בנו.  הלז פסק מלכתוב מכתבים זה יותר משנה.  והוא הולך ומתמזמז בצערו וכותב מכתבים למכיריו, שיצאו יחד עם בנו לארגנטינה ומבקש מהם ומתחנן אליהם, שיודיעו לו במוקדם האפשרי את האדריסה של בנו, והוא יושב ומצפה לתשובה.  אך בין כך הוא מנסה כפעם בפעם לדבר על לב ה"פלג" שלו, אולי יפקח את עיניה לראות שהמזיגה הוא עביט של שופכין ולא פרנסה.  ויזכירנה, שגם מאיר, בהיותו עוד בביתם, היה מתמרמר וצועק ומדבר כאותם הדברים ממש שהיא שומעת עכשיו מפי האב.  ואז, לא היו מבינים אותו, לא האב ולא האם.

וזכר העובדה הזאת פעל הרבה על לב האם.  היא נזכרה בכל אותן הקטטות, שחלו תכופות בין האב ובין בנו בשביל ויכוח זה.  עד כמה היתה שותקת ומצטערת בימים הללו.  לב אשה עודנו סוד צפון לגברים בכלל, והצפון שבסודות הוא לב אם.  הרבה-הרבה מוותרת האם, ועל הרבה-הרבה יכולה היא להתפתות ולבטל את דעתה, ורק בשביל הסכמת-הדעות בין הבעל והבנים.  היא התחילה להיכנע.

ובין כך הגיע להם מכתב מבנם.  והמכתב אמנם אינו כתוב במליצות ולשון, כמו שמאיר מבין לכתוב לכשירצה, אבל הוא קצר, ברור ומובן.

הוא מודיע, שזה כבר עזב את הקולוניות ובא והתיישב בתוך כרך אחד גדול, ועסק שמה ב"פדלרות," והרוויח, ברוך-השם, סכום הגון של כסף.  עתה העתיק מושבו לבואינוס-איירס ופתח לו בית-מזיגה לשכר.  "אומרים שהמזיגה פה היא עסק טוב, שמעשיר את בעליו," גומר הוא את מכתבו.

"מה הוא כותב, סוף כל סוף?"  שאלה האם בחוסר-סבלנות ובתלונה על בעלה, שהוא מתמהמה כל כך בקריאת המכתב.

חיים נתן את שני מבטי-עיניו במכתב ולא יכול להסירם משם.  הוא חיפש איזה רעיון עמוק במכתב, שלא לפי פשוטם של דבריו, כמו שהסכין מכבר למצוא דרך משל ב"עדרו ורועו" של ר' משה חיים לוצאטו.  אבל לשוא.  פשוטם של דברי המכתב בולט וגלוי יותר מדי.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*  מניחים המותר ואוכלים האסור.

**  לכפר

***  לא נברר לו תלמודו

****  אין ממידת דרך ארץ, מן הנוהג והמקובל

*****  כלומר:  בלשים, בלשות