_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שמשון הזקן

מאת יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

לא חודש ולא שבת היום.  ובכל זאת בבית שמשון הזקן דולקים בלילה הזה נרות-סטיארין במנורות של כסף, שלא הוצאו מן הארון מיום שמתה עליו ציריל אשתו.  על השולחן פרושה מפה נקיה.  על הכל פרוש איזה צל של חגיגה.  גם בניו הנשואים, גם בנותיו הנשואות ונכדיו וקצת ממכיריו ואנשי שלומו נאספו אל ביתו.

אך הוא בעצמו מסב בראש השולחן לבוש בגדי-שבת, ומביט על סביביו כמו בתמהון:

"הצחוק הם עושים להם האנשים האלה?"

הוא חפץ להביט בפני הנאספים, אבל הוא מרגיש בנפשו, שהוא מתבייש ונכלם.  זה ימים רבים, שלא חש רגש ילדותי זה.  זקן מתבייש.  מפני צעירים.  מפני ילדים.

הוא מסב את עיניו מהם ועוצמן לפרקים, כדי שלא יסתכלו בו.

וכשהוא עוצם את עיניו, עולה על זכרונו לילה כעין זה, שחל לו בשכבר הימים.  אז הדבר היה אחר לגמרי... אז ציריל שלו היתה חיה עוד.

הוא היה אז נער, יושב ישיבת קבע בקלויז, ושב אל בית הוריו רק לארוחת היום ולינת לילה.

והוא ידע, שיש לו מחותן ומחותנת שהיו באים לפרקים אל עיר מגורי הוריו, ומביאים לו מתנות.  והבין, שמסתמא יש לו שם בבית המחותן והמחותנת גם כלה, שכנראה ציריל שמה.

והוא זוכר, שהיתה לו כמה פעמים מלחמת יצר בגללה;  מפני שההרהורים על אודותיה, היו מבלבלים אותו בלימודיו ובתפילותיו.  הוא יושב, למשל, בערב-שבת אחר חצות היום בבית אביו וקורא "שיר-השירים":  "אתי מלבנון כלה," ומיד הוא נזכר בה, ורואה אותה בכל אותם הסימנים, שניתנו בהכלה של "שיר השירים".

הוא יושב ער בליל ששי בשבוע בקלויז, כמנהג בחורי הקלויז, ומעביר על הרש"י של הסדרה ועוסק בהערכת יפייה של שרה אמנו – "בת ק' כבת כ' ליופי", ומיד זו שנקראת  ציריל התייצבה לנגד עיניו בכל יופיה של שרה אמנו...

ויש אשר עבר לתומו על בית השמש.  שישב אצל הקלויז, והביט אל תוך החדר ונכשל בסיקור עין... וראה את בת השמש, כשהיא עומדת חשופת זרוע וכובסת כותנות באמבטי.  ואז היה משער שציריל שלו כבת השמש ליופי.  ואחרי כן, כשהיה יוצא ונכנס בבית אפרים שו"ב הזקן, שהיתה לו אשה צעירה ובתולה בוגרת מאשתו הראשונה, ולמד שם מלאכת השחיטה, והיה נתקל בהן לפרקים תכופים – היה מצייר לנפשו את ציריל פעם בתמונת הבתולה הבוגרת ופעם בצורתה של אותה השו"בית הצעירה.

וכך היה נלחם תמיד בהרהורים שלו, ונצח את היצר-הרע.  אבל זאת החליט בנפשו, שכאשר ישא אותה, את ציריל, לאשה, יאהבנה.  ועל-פי התורה הרי מותר לאדם לאהוב את אשתו.

והוא זוכר שפעם אחת, בבואו בלילה הביתה, הגיד לו אביו, שהחתונה שלו תהיה, אם-ירצה-השם, בשבת-נחמו הבא עלינו לטובה.

והוא שמח מאד על הדבר; אבל התבושש מפני עצמו, והשתדל להעלות על זכרונו איזה דבר עצב, בשביל שלא יכירו בו, כי שמח הוא על הבשורה.  אבל לא עלתה בידו.  כל אשר עלה אז על זכרונו, היה מבדח ומשמח.

ואחרי כן "שבת הכלה".  ואחריה אותה הנסיעה, שלעולם לא ישכחנה... כמה עונג נפרז וגם כמה צער ופחד היה חש בדרך ההוא!  הוא היה מצטער ומפחד, שמא יקרה איזה דבר בדרך, שיקלקל את הכל.  שמא יתנפלו עליהם גזלנים.  שמא ירדו גשמים רבים, עד שיצטרכו לשוב.  ושמא.  מי יודע?  אולי יתחרט פתאום אחד מן המחותנים?

ואחרי כן, כשהביט בה קודם החופה, כדין.  וראה באמת שהיא יפה מאד.

ואחרי כן – תחת החופה.  הוא היה פתאום לנקודה שהכל מסתכלים בה.  זקנים קמים מפניו.  עשירי העיר נוהגים בו כבוד.

לא, זה היה באמת אושר יותר מדי.

ןאחרי כן התחיל לחיות עמה.  והוא קיים את נדרו, ואהב אותה.  היא היתה אשה כשרה.  בשלה זכה להעמיד בנים יראים ושלמים ובנות נשואות לתלמידי חכמים.  לבו היה נוקפו לפעמים, שמא ינכו לו משכרו לעתיד-לבוא.  הוא ידע והרגיש בעצמו, שהוא נהנה מעולמו יותר מדאי.

העולם היו מרננים אחריו.  שהוא קמצן, מפני שלא היה מכניס אורח כמו שצריך שו"ב כשר להיות.  אבל ה"יודע תעלומות," יודע את האמת, שלא מתוך קמצנות מנע אורחים משולחנו.  רק מפני שהיה מתבייש מפניהם לאכול עמה ביחד אצל השולחן;  ולגרשה מעל השולחן לכבוד האורחים גם כן לא יכול.  איך  יחלל את שבתו ויאכל לבדו עם האורחים על שולחן, והיא תאכל בבית-הבישול?

אבל... יום המיתה.

אוי!  מסופק הוא אם שווה כל העונג  ההוא בצער אותו היום המר ובצער השנים שאחריו.

בשנה הראשונה הוא זוכר, שהיה כמוכה בשגעון.  הביט בשתי בנותיו הבתולות שנשארו לו, ובכה; עבר על בית-הבישול והציץ בו ובכה;  חיפש איזה ספר בארון-הספרים ונתקל בתחינותיה של ציריל ובכה.  הוא בכה כל השנה.

ואחרי כן התחילו העולם מרננים אחריו:  היתכן, שו"ב בישראל והוא שרוי בלא אשה?!

ואז היה הדבר בחזקת סכנה.  הוא היה זקוק להיכנע בפני ההכרח:  בעה"ב לגבי שו"ב, הכי מילתא זוטרתא היא?

אבל בכל פעם, שהגיע לידי מעשה, היה חש איזה גועל-נפש לדבר.  לבו התקומם לזה בכל תוקף.  והתחיל להשתמט באמתלה:  אשיא מראש את בתי הבכירה.

וכשהשיא את בתו הבכירה, התחיל להתנצל בנישואי הבת השניה.

ובין כך גדלה הילדה, והיה מתחיל להתאונן באזני בעלי-הבתים, והראה באצבע על אותה הילדה, שכבר הגיעה לפרקה.

וכשהשיא את בת הזקונים הבטיח לחתנו מזונות על שולחנו לכל ימי חייו בכוונה, שתהא לו אמתלה חדשה וכסות-עיניים למרננים על רווקותו.

ובין כך נשתקע הדבר, והוא הלך והזקין, והגיע לשנות שיבה, וניצל מן הנסיון המר.

על כל פנים הוא אינו חושש עתה למה שבעלי-הבתים ירננו אחריו מפני שהוא כבר אינו עוסק בשחיטה.  הוא נתן את חזקתו לחתנו האוכל על שולחנו והלז שו"ב כשר, ירא וחרד ומרוצה  לקהל.

"אבל מה הם חפצים השוטים הללו עכשיו?"

"הכי יכולים הם לחדש את הימים, הכי יכולים הם להשיב לו אותה, את ציריל?!"

והוא אמנם יודע שלא היו כופין אותו לזה.  שהוא בעצמו הגיד לבניו, שהחליט בדעתו ללכת לארץ-ישראל, ובעצמו הודה, שלתכלית זו צריך הוא לשאת אשה .  כי באמת הדבר, איך ילך אדם מישראל וזקן בשנים לארץ-ישראל בלא אשה?

יודע הוא וזוכר את כל זאת, ואינו יכול להטיל אשמה על איש אחר.  אבל כשהוא מביט על החגיגה האווילית הזאת, וכשהוא רואה את השדכן, את החזן, את השמש עם אותה החופה בעצמה, שעמד תחתיה אז... זה ארבעים שנה – יבוא בלבו רעיון נמרץ לקום על רגליו, לכבות את הנרות הללו, לגרש מביתו את כל האורחים המקושטים הללו, ביחד... עמה, ולצעוק אחריהם:  "בוגדים! מה אתם חפצים ילדים כסילים?!"

"אבל ארץ ישראל מה תהא עליה?"

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה