_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שניהם יצאו בגולה

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

הקהל התאסף ביו אסרו-חג לסוכות בבוקר אל בית-הכנסת.  כיתות כיתות מתאחדות, מתפרדות ומתאחדות שוב לצוותות חדשות, הכל מתלחשים ומתווכחים בחשאי.  המסיח מסיח במלים מקוטעות וברמזי עינים, והשומע מקמט פנים בתמהון ובסימנים של גועל-נפש.  הכל מזדעזעים ומתעוררים כשואפי נקמות.

"למי מחכים?"

"להרב דמתא."

"מדוע הוא מתמהמה?"

"בודאי הוא מלמד זכות על אותו הזובח המפוגל.  כלום אינך יודע כמה קשה על רבי שניאור-זלמן התכשיט, שיחיה, לדחות אדם מפרנסתו?  פרנסה..."

"לא, אלא מפני שהוא עוד צעיר ומתבייש לעסוק בדין כזה."

"גופא דעובדא היכי הוי?"

"פשוט.  ישבנו בליל שני של סוכות בסוכתו של הרב ועסקנו בשמחת בית-השואבה.  הרב שיחיה, כידוע, הוא קצת חלש, ולא יכול לשבת אתנו הרבה, והלך לנוח קצת.  ואנחנו ישבנו ישיבת קבע ושתינו שמחים.  וכבר היינו ב"מעלה עליונה."  פתאום קול צועק.  אבל הקול יוצא מחדר-המבשלות, וניכר בו קול אשה.  ובחדר חושך.  זילא מילתא* להיכנס שם.  בינתיים עמדנו על הדבר והתחלנו בודקים, מי חסר.  נמצא, ששלמה שו"ב חסר.  עוד אנו מסתכלים איש בפני חברו, והוא נכנס, צדיק תמים, כבא מן החוץ, ונוטל ידיו.  ולא עוד אלא שמברך "אשר יצר" בשם ומלכות...

"שחיטתו אסורה כנבלה."

"מן החובה להעבירו."

"ראוי לנהוג בו בזיון וזלזול.  יובא הנה, וישפוט הקהל."

"אבל הרב מעכב."

"במקום שיש חילול-השם אין חולקין כבוד לרב."

"אבל פרנסה?"

"פרנסה!?  האי מאי?  וכי מה אשמים בזה בני ביתו?  שכרו אין לקפח, אך את חלפיו מצוה לקחת ממנו, כדי שלא ישחוט אפילו לעצמו."

"אבל איה רבי שניאור-זלמן?"

והרב ר' שניאור-זלמן יושב בביתו שקוע במחשבות.

יודע ר' שניאור-זלמן, שהעולם קורא לו "תכשיט" ונוהג בו כבוד גדול, אבל הוא אינו מתגאה בזה, אדרבה, צער הרבה גורם לו הדבר, ירא הוא שמא ינכו לו מזכויותיו.

ה"עולם" אומר עליו שהוא "סיני ועוקר הרים" אף-על-פי שהוא עוד צעיר.  יודע הוא שזה אמת, כשהיה עוד רווק, היללו אותו בעירו, ויצא לו שם גאון.  הוא קיבל סמיכה קודם שמלאו שנותיו.

ה"עולם", אומר, שהוא ותיק וירא חטא.  במקצת גם זה הוא אמת, אבל אוי להם לבני אדם ביראת חטא שלהם.  היראה באה להם תמיד אחר החטא.

"כלום צריך אני לחפש אחרי דוגמאות מרחוק?  די לי כשאני מסתכל בתוך נפשי.  כמה אני נלחם בהרהורי שלי, רחמנא-ליצלן, ואף-על-פי-כן איני יכול להתפאר ולאמור:  גירא בעיני דשטנא.  רבונו של עולם, נשוי אני.  כמה הוא השיעור?  עד מתי?  חסדי השם-יתברך עמי, שלא נתלכלכתי עוד חס-ושלום בחטאים, בר מינאי.  רק מהרהר אני.  אבל על הצד האמת קשים הרהורי עבירה יותר מן העבירה גופא."

יש עתים, שהשטן מזמין לפניו את ה"דבר."  ואז מכיר הוא בנפשו אפיסות הכוח וחשכת השכל.  שם הוי"ה, שהוא מצייר תמיד לנגד עיניו, מתטשטש בבת אחת, וכל אותם המאמרים הנמרצים, שבספרי מוסר וחרדים, שהוא מעלה אז בעל-כרחו על מחשבתו, כדי להינצל מפח היצר, אינם אלא מלים בודדות, ריקניות, שאין להן שום המשך וקשר, שום רעיון וכוונה.  מלים בעלמא.  היצר-הטוב מפרפר ונידון אז בחניקה.

"חסדי-השם יתברך מרובים עלי, שתמיד בעתים כאלו הוא מזמין לי איזו מניעה למפרע.  זכות אבות בוודאי גורמת לזה."

אבל כלום יכול הוא לצפות לשכר בשביל יראת חטא כזו?  הלואי שלא ינכו עוד משכר תורה ותפילה שלו בשביל זה.  הוא מטריח, כביכול, את השם-יתברך לשנות עליו סדרי בראשית ולהזמין לו מפריעים.

ובעודו יושב ומצטער נכנסו אליו שליחי הקהלה, נחפזים ומאיצים.

"רבי, כל הקהל מחכה.  ראשי הקהל מטיחים דברים.  בעל הטכסה שרוי ברוגז, שתי פעמים הלך לביתו ושב לבית-הכנסת."

הרב מתרשל, נאנח וגונח ואומר:  "פרנסה, רבונו של עולם, כלום מילתא זוטרתא היא פרנסה לאדם מישראל?"  הוא מתמהמה, שליחי הקהילה כמעט שנושאים אותו על כפיהם לבית הכנסת.

ושלמה שו"ב הובא והוצג על הבימה.  העדים נכונים להעיד.  כיתות, כיתות מלחשות.

"כבר בדקו אחריו אנשים הקרובים אליו ומצאו בו, שהוא מסלסל בשערו ומקפיד על החיצוניות יותר מדי."

"האי מאי?  הסלסול והידור המלבושים אינם עוד סימן לעבירה.  מי לנו גדול מר' שניאור-זלמן, וגם הוא אוהב סלסול ומקפיד על המלבושים."

"הכי השתא.  בלשמא ר' שניאור-זלמן, משום 'זה אלי ואנוהו – התנאה לפניו במצוות,' אבל הלז, בעל הנאה, רחמנא-ליצלן."

הרב ישב על הכסא.  העדים והקהל סביבו.  תנאי הותנה למפרע עם החוטא, שאם יתוודה על עוונו לא יקפחו את שכרו.

שלמה שו"ב עומד כפוף לפני הרב, עיניו דבקות לארץ, וקורא בקול מורתח:  "השם-יתברך יודע את האמת."

הוא מתייפח בדמעות.

קול קורא מתוך הקהל:  "וידוי, מן החובה לפרש בעצמו בשפתיים."

"חטאתי...  נכ...  של...  תי...  בוודאי נכשלתי, הוי-הוי, יודע מחשבות."

הרב קם על רגליו.  פניו כסיד ההיכל.  דומה שהוא נרתע ומזדעזע.  הכל מחרישים לשמוע פסק-דינו של הרב.  הכל מסתכלים בפניו ונהנים מזיוון.

"רבותי, עוון זה הוא עוון חמור בזה ובבא.  קלקול בכל העולמות.  ולפיכך, רבותי, בקשו לכם רב אחר.  הריני פסול לכם.  אני...  אני...  אני החוטא, ולא הוא."

הקהל התחילו מביטים איש אל רעהו משתוממים ופתוחי-שפתיים.  דומה שהם חפצו לבטא איזה ביטוי, ובא מלאך וסטר על פיהם.  וכשהתעוררו מהשתוממותם לא מצאו עוד לא את הרב ולא את השו"ב על מקומם.  שניהם יצאו בגולה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*  אין זה לפי כבודנו