_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שני וכחנים

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

קוראים לו סנדר בעל הוויכוחים,מפני שיש בו נטייה יתירה לאותו דבר. 

אלמלא הוויכוחים היה כבר מפסיק את ביקוריו ערב ובוקר בקלויז;  מפני שלפי מצבו ויחוסו לסביבה של נוצרים ויהודים מתוקנים, שהוא שגור אצלה, אין הביקורים הללו נאים לו.  סוד גלוי, שהוא גופו אינו משתדל להכחישו, הוא אינו בא לקלויז להתפלל, אלא להתווכח.

גם בין מכיריו משאינם בני-ברית קוראים לו וכחני, אף-על-פי שהרבה פעמים הוא מראה ויתורים וסלחנות יתירה בשיחותיו עמהם.  יכול הוא לשמוע אותם טופלים על היהודים עבירות חמורות אפילו עלילות דם, ולשתוק בהיסח דעת גמור.  הוא היה וכחני לדבר אחד.

זרות זו היו מכיריו הנוצרים מייחסים להרבה זרויות ממין אחר, שהיו מוצאים בו.

ככה לא היה נוח לו, שיקראו אותו בשם אלכסנדר לבוביטש, אלא דוקא סנדר ליבוביטש, ועל דבר זה היה מקפיד עד לכדי חולשה.

בפספורט שלו מצא כתוב "יבריי," ועמד ושירטט את המלה ותלה עליה "זשיד."  אלמלא נטייתו הנפרזת לגמול חסדים ולתת מחנותו בהקפה, לשאינם בני-ברית יותר מאשר לבני-ברית, היו הללו קוראים לזרויות אלו פשוט דרכי שגעון, אבל הם לא הגיעו עדיין לאותה מדרגה של כפיות-טובה, ודקדקו לחזור בשבילו אחר לשון נקיה.  "זרות, הפכים יש באדם זה," היו לוחשים עליו שלא בפניו.

הרבה מן הזרות היו מוצאים בו גם אחיו בקלויז.  הרבה הקלה בענייני דת היה מתיר לעצמו בפרהסיה בתוך עמו, אך בשום אופן לא התיר לעצמו כעין זה לעיני מי שאינו בן-ברית.

כשהיה מטייל בשבת חוץ לעירוב וראה את אחד ממכיריו הנוצרים, מיהר וכרך את מטפחתו מסביב לצוארו.

בביתו היה יושב לפעמים בגילוי-ראש, אבל מכיוון שראה בעד החלון נוצרי סר לביתו, חרד וכיסה את ראשו.

הזרות המגוחכת ביותר היתה בו נטייתו לויכוחים.  ויכוחיו לא היו מאלה הנהוגים בקלויז, בשל מחלוקות, ענייני דת, פוליטיקה וכדומה.  וכחני לדבר אחד היה.  צריך היה רק שתתגלגל השיחה בין חבורת אנשים על איזו מלחמה, ומיד הוא נדחק בתוך החבורה, ומתחיל מספר בשל יהודים, שנלחמו במלחמת פלבנה, במלחמת היוונים עם התוגר, האמריקנים עם השפנים, האנגלים עם הבורים.

והוא מתחיל מספר נבואות ונפלאות, איך השתער חייל יהודי אחד ידוע לו בשמו על פלוגה כולה של האויב ופיזרה לארבע רוחות.

וחייל יהודי אחר, שמסר את עצמו ביד האויב, ושם התפרץ, היכה אחור וקדם, והבקיע לו דרך אל אוצרות האבק ושילח בם אש.

ואין סיפוריו של היום דומים לסיפוריו של אתמול.  ניכר הדבר, שהוא אינו מספר, הוא בודא ובורא.  אבל הצד השווה שבכל הסיפורים הוא, שאלמלי היהודים, לא היו מנצחים לא האנגלים את הבורים, לא היאנקים את השפנים ולא התוגר את היוונים.

ושהיהודי, כמו שהוא חלש לכאורה, הוא גיבור לכשירצה.

מטבעו אינו שקרן כלל, אלא כשהוא מגיע לדבר זה הוא משקר בתמימות;  הוזה, מספר, ומאמין גופו בסיפוריו.  וכשמנסים השומעים להכחישו, או אפילו להטיל ספק בדבריו, הוא מתווכח, מתרגז, מתקוטט ומביא את המשיחים לידי גיחוך גלוי.

הימים ימי הפרעות בקישינוב.  הוא מתחיל משכים לבוא לקלויז בוקר וערב.

וכשהוא מתקרב אל הקלויז ורואה מרחוק ראשי הכיתות והקיבוצים שבחצר.  הרי ראשו מתקדם ועובר את רגליו.

והקיבוצים שמחים לקראתו, מתרווחים ומבצרים לו מקום;  והוא מספר.

ומספר הוא נסים ונפלאות על גבורת היהודים שם, בבירת בסרביה.

ומספר הוא את הדברים עד מפי עד נאמן, באופן שאין להטיל שום ספק בדבר, אלא שלפי השערתו מעלימים הצוררים את הדבר, כדי שלא ישמעו היחפים, ולא ייראו לחדש פרעות להבא.  לפיכך אין הדבר מתפרסם בעתונים.

וכשהוא מספר, הוא מצייר אפילו את אופן ההריגה, ואת הכלי שבידי הנלחם, ואז הוא מרים אגרופיו ועיניו בולטות ובוערות, עד שאלמלי ירקון פניו, כפיון קומתו וצנימות כל גופו, היה יכול להפיל אימה על סביבו.

והכנופיות שומעים ומתענגים;  מתאנחים מתוך התפעלות מנענים בראשיהם ומתנחמים שעוד יש קצת גבורה בישראל.  "זהו דרכו של יהודי," פוסקים ואומרים, "כשהוא חלש, הוא חלש מתולעת;  וכשהוא גבור, הוא משסע אריות."

אלא שכשהם נפרדים נפוגה נחמתם.  מסתכלים איש בפני רעהו ולוחשים:  מעשיותיו של סנדר.

הוא אינו שקרן כלל.  בעסקי ממונות יכול אתה להאמין בדבריו יותר ממאה עדים.  אלא, פשוט, רואה הוא את הדברים כמו שהם צריכים להיות לפי דעתו.  והוא מתוכח עם כל מי שבא לידו.  רק עם שכנו החדש לא התווכח עדיין.  ומהדר הוא אחר איזו אמתלה להתוודע אליו ולכבדו בוויכוחיו.

שכנו קונסטנטין קזמירב הוא מנהל ספרי חשבון בסניף של הבנק הדיסקונטי.  קתולי הוא מלידה, ואין צריך לאמור שהוא שונא ישראל.

אהב גם הוא את הויכוחים.

בעיקרו של דבר, אין דעתו נוחה מן הפרעות, אפילו ההגבלות אינן כדאיות בעיניו.  ההגבלות שבבתי-הספר אינן אצלו הגבלות כלל, מפני שהוא בעצמו נהג לחנך את בניו בביתו.  אינו מאמין בפדגוגותם של הרוסים.

הוא לא מצא עדיין עצה קבועה בשביל העבריים (הוא אינו מכנם בשם זשידים), כל יום ויום היא משתנה אצלו.  ואוהב הוא התוודעות עם העברים המלומדים-במקצת, ומתווכח עמם לפרקים.

וכשהוא מתווכח, הוא מראה בעליל ומתוך ספרי סטטיסטיקה (שלפי שעה אינם מצויים תחת ידו), שהיהודים הם שיכורים, שטופים, גסים, חמרניים, אפילו על שפיכות-דמים הם חשודים, והא ראיה עלילות-דם.

ובעלילת-דם הוא מאמין אמונה טהורה, מופשטה, אמונה קדומה.  וגם יש לו על זה מעשיות, שאין להטיל בהן ספק, מפני שהוא ערב לאמיתתן.

והדרת פנים יש לו לקתולי זה.  עינים שקטות ופתוחות, לחיים מלאות וחמואות, זקן רחב צהוב ורך, וכרסו בולטת מעליו בשיעור הגון.

וכשהוא מספר בשל היהודים השטופים, השיכורים והחשודים על שפיכות דמים, הוא מעביר את ידו העדינה על זקנו הספוגי, זוקף את עיניו באיזו נקודה שבסיפון החדר, ומספר דברים כמטיף מוסר. מזכיר הוא אז בתמונתו אחד מן השליחים.

גם הוא משקר בתמימות.  בודא ומאמין בבדיותיו.  רואה הוא איך צריכים הדברים להיות כפי חפצו.

ושניהם התוודעו.  והוויכוח התחיל.

זה מוכיח, שהיהודים הם גיבורים וכשירצו, ולוקחים נפשות רבות במחיר חייהם.  והלז מראה בעליל, שהיהודים הם גסים, בעלי עולם-הזה, נוטים מטבעם לעבירות מגונות, ואינם מאמינים בחיי עולם-הבא.

זה מרים אגרופיו, שוכח ליישר קומתו, ומדבר ברתיחה, והלז מחליק זקנו, מבליט כרסו וממשיך בדיבורו.

בתוך הוויכוח הרגישו, שאין אחד משיב כענין על דברי רעהו.  אדרבה, יותר נראה, שאיש-איש סומך ומסייע לדעת חברו.

ומאז התחילו שניהם מבריחים את עצמם מפגישה.  התוודעותם נפסקה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה