_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תקלה

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

אין שמחה לר' שלמה העובד, כשמחת חג האסיף.

ואין השמחה גדולה אצלו בזה שמאספים אז תבואות השדה והכרמים, אחרי שלפי שעה, עד שיבוא גואל צדק, לא את זיתיו מוסקים ולא את יינו בוצרים, ולא עוד אלא אפילו כשיבוא משיח צדק, יש תקווה, שלא יהיו בני ישראל זקוקים לכל אותן הטרדות.  האדמה תוציא הכול מן המוכן, ולברכת השנים שב"שמונה-עשרה" ול"אדמה מארר" שבהושענות תהיה אז כוונה אחרת לגמרי, על פי צירופים וגימטריות, שיגלה לנו משיח בן דויד.

אבל השמחה באה לו משינה, שהוא ישן בסוכה.

יודע ר' שלמה שחוש המישוש הוא הגס שבכל החושים, ממש בהמי, וקשה לו התיקון.  תינח, חוש הראיה, אתה מתקן ב"האר עינינו בתורתך," חוש השמיעה בשמיעת מאמריהם שליט"א, חוש הטעם בהנאה מסעודות מצווה;  אפילו את חוש הריח, אתה מעלה עשן ומגיע מתוך קיטורך לבחינה גבוהה של הסתכלות והתפשטות הגשמיות, שבאופן אחר אינך יכול להגיע אליה.

אבל חוש עכור זה של מישוש, העלול ביותר לפגמים וקלקולים בהמיים, בר-מינן, במה יכול אדם לתקנו אם לא בשינה שבתוך הסוכה?

והוא מציע לו בעצמו את מיטתו בסוכה, והולך לישון לא מתוך ליאות הנהוגה אצל ההולכים לישון, אלא, אדרבה, מתוך התעוררות ופיכחות, כאילו עכשיו זרח לו השמש וקם מתוך שנתו.  עולה הוא על מטתו כבעל תאווה, בר מינן.

והוא שוכב ומתגלגל מצד אל צד.  חפץ הוא להנאות את כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בגישוש מיטת הסוכה.

מרגיש הוא עכשיו אחד מששים באותו התענוג  הצפון לצדיקים לעתיד לבוא בסוכת עורו של לוויתן.

לבו, ראשו, כל אבריו, מלאים שמחת יום-טוב.

"הוי רבש"ע," הוא קורא מתוך רגש, "ושמחת בחגך אתה וביתך."

חוזר הוא הרבה פעמים על הפסוק, ומדגיש בהנאה מיוחדת כל הברה והברה של הפסוק.

ומתוך מלת "ביתך" הוא נזכר בבנים, שגלו מעל שולחן אביהם.

ומטיח הוא דברים במחשבה כלפי הבורא ברוגז שמתוך חיבה, כביכול, כאשה שיש לה עוד חסד נעורים המטיחה דברים כלפי בעלה.

"עד מתי, רבש"ע, אבינו אב-הרחמן! למה יאמרו?  וכי מה יש לך על בניך, כלום אינם שומרים מצוותיך?  ומה לו לאב שהגלה את בניו?"

ומזה הוא נזכר בבניו, שנתפזרו לארבע רוחות השמים ובא לידי מרה שחורה.

וחפץ הוא להצדיק את נפשו בעיני עצמו.  "כלום אני שהגליתים?  וכי מה חפצתי מהם, שלא יחללו שבתם בקריאת ספרי פיגול שלהם, ומה אם גם דרשתי מהם שיתפללו כיהודים?  הלא באמת נורא הדבר, קרקפתא דלא מנח תפילין.  ומה אם בקשתי מהבכור שלי, שיטבול קודם התפילה במקווה?  הלא כבר נשוי הוא, והרי הוא בכלל 'בשר ששהה ג' ימים בלי הדחה'."

ויודע הוא אמנם שכשיצא הבכור לאמריקה, והשני לטרנסוואל, השלישי לא חפץ בשום אופן להטיל מום בעצמו, ובא לעבוד בצבא והרביעי יצא למקום שיצא ולומד שם, כביכול, מה שלומד –  בוודאי אינם טובלים בשרם במקווה, אינם מניחים תפילין ומחללים את השבת בפרהסיה.

במקצת הוא נוטה עכשיו לדעת זוגתו.  צריך היה לנהוג בהם "שמאל דוחה וימין מקרבת;"  צריך היה שלא לדקדק עמהם בקיום המצוות, קלות כחמורות.

אבל נוח לה לאשה זו לפטפט ולהאשים כאילו מנוי וגמור איזו מצוה קלה ואיזו חמורה, היא אינה יודעת שהכוונות הנשגבות ביותר טמורות דוקא במעשים הפשוטים לכאורה, ביותר, וזהו מחסדי הבורא ברוך הוא עם בריותיו השפלים, שאין נשמתם מסוגלת למעשים נשגבים.

וכלום יכול היה לשער מראש שהמה כל-כך יתריסו ויעזבו אותו לגמרי?

מי לך גדול מן האב הרחמן האין-סוף ברוך-הוא, שבוודאי צופה הוא ומביט עד סוף כל הדורות, ובוודאי ידע את סופה של הגלות והתפקרות הדור –  ואף-על-פי-כן...  כבשי דרחמנא...  לא כבש את מידת-הדין.

"לא," הוא מתאנח ומפסיק במחשבותיו, "לא יכולתי לנהוג בהם 'ימין מקרבת,' הלא הם הקדיחו את תבשילם באופן מבהיל.  הבכור התפקר לגמרי ואמר בפירוש, שאין מעשי המצוות עיקר, שהם חס-ושלום ריקים מתוך וכי העיקר אצלו התכלית, הרעיונות שבמעשים.

עפרא לפומיה! 

והקטן למד מן הגדול, והתחיל שואל בעזות.  איך אתפלל 'רפאנו' בשעה שאני בריא, איך אתפלל על 'טל-ומטר' בחורף בשעה, שהעולם צריך הרבה יותר לשלג?

עבריינים!  כאילו העיקר הן המלים שבתפילה.  כאילו אין צירופים, כוונות ורעיונות נשגבים באותן המלים.  וזה מבקש טעמים למצוות, וכיוון שהוא מוצא טעם מצווה בעבירה, הרי היא חשובה עליו כמצווה.  אינם יודעים בעצמם מה הם מפטפטים."

וחפץ הוא להצדיק את נפשו, אבל לבו נוקפו.  גמירא, אין זרעו של אדם עובר עבירה במזיד, אלא אם כן נכשל בה הוא עצמו בשוגג.

בין כך הרגיש בעצמו, שהוא משתקע בעצבות, ועובר על מצוות עשה של ושמחת בחגך.  עבירה גוררת עבירה.

ומתחיל הוא מתעמק בעניינה של סוכה, באתרוג ולולב, כדי שיבוא לידי שמחה של מצווה.

צריך הוא באותה שעה למקטרת שלו.  כשהוא מעלה עשן, הוא מתפשט בנקל מתוך גשמיותו;  יחד עם העשן הוא, כביכול, מיתמר ועולה.  הנאה זו של עישון היא, לפי דעתו, המעבר בין הנאה גשמית ורוחנית.  הנפש נהנית בו יותר מן הגוף.

והוא ירד מעל מיטתו, והתחיל ממשש בחושך בפינת הסוכה, ומצא את מקטרתו, את השלחופית המלאה טבק ואת כל טפליה.  הוא הצית אש במקטרתו, התכסה בענן של עשן, והתחיל משוטט ברעיונות.

"סוכה זו מצווה קלה לכאורה;  אבל כמה הררים תלויים בה.  כמה סודות, רזין עילאין, 'שלוש דפנות כהלכתן ורביעית אפילו טפח';  'גוד אחית, גוד אסיק';  'לביד' – ממש מעין תבנית בריאת העולם.

לכאורה, פשוטי כלי-עץ, קצת קרשים, יתדות, קצת סכך ירוק – גשמיות, ואף-על-פי-כן ביחד הם מצטרפים לסוכה.  כביכול, דירת ארעי לשכינה."

ומתעמק הוא להשיג בזה סוד הקשר שבין גשמיות לרוחניות, סוד הצמצום, ונדמה לו שהוא משיג, משיג הוא, מה שאין הפה יכול לדבר.

ממש מעין "ויחזו."

עולה ויורד הוא על הסולם שבהוויה, מאצילות שבעשיה עד העשיה שבאצילות.

ומשיג הוא את עצמו בנפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה עד לשורש השרשים שמתחת כיסא-הכבוד.

ושם...  אין איסור והיתר, אין מצווה ועבירה, אין רשעים וצדיקים, הכול רק מחשבה אחת, נאצלה, מחיה את כל המעשים שבעולם השפל.

ומשיג הוא את הכול ב"רצוא ושוב", ב"עליה וירידה" כשלהבת המזדקרת על הפתילה, כל מציצה מתוך מקטרתו מעלה אותו מדרגה אחת, כל הפסקה והפסקה מורידה אותו.

ומן הסוכה הוא נזכר באושפיזין ומתייחד עמם.  ומן האושפיזין של כל לילה הוא נזכר בסדר ההושענות של כל יום, וחפץ הוא לזכור את ההושענות של מחר.

והוא נזכר:

מחר הוא "אום נצורה (*פרק ההושענות שקוראים בשבת)."

הוא הזדעזע.  המקטרת נפלה מתוך ידו.  דומה שענן-העשן אשר סביבו נתבקע, נתעבה ונפל לקרקע.

"רשע!"  צעק על עצמו מתוך יאוש,"שבת היום!"

הוא געה כל אותו הלילה בבכיה.  דומה היה שהליל האפל והלבנה הכרומה חבקו יחד את הסוכה הכפופה והשתקעו עמה באבלות.

לצפרא לא יכול להסיח את דעתו מן הדבר אפילו לרגע אחד.  נהג הוא בעין אבלות בצנעא.  הוא נכשל בחילול-שבת.

ויודע הוא ברור, שבעולם האמת יהי נדון בגיהנום בשביל מפני שבניו מחללים שם שבת בפרהסיה.

ויודע הוא ברור, שבעולם האמת יהי נידון בשביל חילול-שבת של בניו, ואפילו תשובה לא תועיל לו.  וכבר נכנע בלבו מפני מה שצריך להיות, ולוואי, שיפטור לפחות בענשו את בניו.

אלא שגם עכשיו אינו יכול לבאר לעצמו את הדבר, איך יכול היה להגיע למדרגה כל-כך גבוהה ולהשיג השגות כל-כך נשגבות על-ידי עישון הבא בעבירה?

וזוכר הוא מכל השגותיו שהשיג אז ש'שם' הכול אחד, פשוט.  רעיון אחד נאצל משלשל שרשים בכל פעולה ודבר שבעולם המעשה.

ונדחקים בלבו דברי אותו האפיקורס, בנו במשמע, שאמר, שהמצווה שנתרוקן מתוכה הטעם היא חספא בעלמא, ושהטעם הנכנס בעבירה מעלה אותה למדרגת מצווה.

עפרא לפומיה!

ונאבק הוא עם היצר, ומחפש דרכים לתשובה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה