_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חזקיהו קוזניר

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

שנים רבות עמל חזקיהו קוזניר או, כאשר ידעו אותו בני עירו, חזקיהו מלמד, עד שעלתה בידו לבנות ולשכלל את דירתו הנאה ואת התרביץ היפה שסביב דירתו.  אביו לא הניח לו כל נחלה, במסחר לא עסק מעולם, ולא נבנה מחורבנו של רעהו.  הוא עשה לו רכוש, כשממית הלזו שטווה ואורגת את קוריה מעצמה ומתוך פיה.  קימץ במלבושים, קימץ בארוחותיו ויהי קובץ על-יד,  עוד בהיותו משרת בתור עוזר לאחד ממלמדי דרדקי וקיבל בשכרו חמישים רובל ל"זמן". חשב ומצא, שטוב מאד לאיש שזכה לרכוש לו מעט ממון, שהממון מרחיב דעת בעליו ומנחיל לו כבוד.  ואף-על-פי שלא ראה מעולם את הספר היקר "תחבולה להתעשר", בכל-זאת מצא לו תחבולה פשוטה ונאמנה:  מחמישים רובלי שכרו לא הוציא אף פרוטה, ובעד הארוחות, שהיה לו לאכול בבתי האבות, כמנהג העוזרים בחדרים, קיבל כסף תמורתן (והאבות הסכימו על התמורה בחפץ לב, מפני שלא היה חזקיהו מקפיד כל-כך על הנקיון, ונקיי-הדעת לא יכלו לשבת בחברתו בלי גועל נפש), והוא היה אוכל ארוחות ירק בחצי המחיר, ומותר הכסף טמן בצרורו.

מלבושים היה קונה לו תמיד בחנות של בגדים ישנים.  "אם אני לובש בגד חדש", היה מתנצל תמיד באזני חבריו, "אז הכול מביטים אלי, ואני אינני אוהב שיביטו בי רבים.  אבל כשאני לובש בגד ישן, אז הריני כתמול וכשלשום, ואין איש מביט אלי".

וכשעברו עליו חמש שנים מיום שבא לשרת כעוזר למלמדים, היה מתענג מאד לחשב חשבונותיו בכל לילה, אחרי קראו קריאת-שמע על מיטתו, ולמצוא שיש לו ארבע מאות רובל, ושהוא מקבל עליהם מדי חודש בחדשו שמונה רובל רבית, שהיה נזהר מאד לבלי הלינם אצלו, אך למצוא למענם איזה לווה לימים או לשבועות.

בענייני אמונות ודעות היה ממעט לחקור, אך בכלל היה נוטה יותר להיות חרד, מפני שביקש ומצא, שיראת שמים נקנית בלא כסף, יראת שמים נקנית בתפילה, במעשה ולפעמים ב"שב ואל תעשה," ולפעמים במחשבה בלבד.  על-כל-פנים לא יבוא לעולם גזבר לגבות מכס בעד יראת שמים.  גם זו טובה רבה, שהחרדות ויראת-שמים אינה מדקדקת עם בריותיה על הידור המלבושים והגיהוץ.

כשמלאו לו עשרים וחמש שנים נתן אל לבו לבוא בברית נישואים.  אבל לא נשא אשה כדי לבנות בית בישראל, אך מפני שראה, כי מלמד רווק לא ימצא לו תלמידים בנקל, כי ערכו פחות ומזולזל בעיני האבות מישראל, והוא החליט לאסוף לו חדר לעצמו.  על פרנסה אחרת, חוץ מן המלמדות, לא חשב מעולם:  בשלמא מלמדות, היה טוען לנפשו, אינך מעמיד הונך בסכנה;  יכול אתה להרוויח יותר או פחות, אבל לעולם לא תפסיד, אבל בפרנסה אחרת, איך זה אלך ואשקיע את כל הוני באיזה ענין של ספק, ומי זה יערבני שארוויח או שלא אפסיד למיצער?

ואשה ביקש לו בתנאים רבים:  שלא תהי יפה מדי, כדי שלא תתגעגע לקישוטים, שלא תהי מן המלומדות הקוראות סיפורי-מעשיות כדי שלא תתרשל בענייני הבית;  והעיקר, שתהיה מאלה שהסכינו לחיי עוני.  מחיי עוני יש על-כל-פנים יותר תקוה להיבנות.

הוא מצא לו אלמנה צעירה, שהיתה משרתת בנעוריה בבתי עשירים, וקיבצה נדוניה חמש מאות רובל.  ונישאה לאחד מן המשרתים בחנויות, והלז מת בשנה הראשונה לחתונתם בלא בנים, וחמש המאות היו עוד בשלמותן.

אושר כזה לא ראה חזקיהו גם בחלום:  אשה שיש בה כל התנאים הללו, ונוסף על אלה גם חמש מאות כסף!  וכי תימא – אלמנה?  ומה בכך.  יהי רצון כאילו נשאתיה שנה אחת קודם.  וכי זהו העיקר?  לא עדיפה אשה מבגד.  ובכל-זאת לא סמך עוד חזקיה לא על מאותיו ההולכות ומתרבות ולא על מאותיה של בריינה (שם האלמנה) העתידות להתגלגל אל תוך כיסו, כשישא אותה לאשה.  הוא הלך והתלמד קודם חתונתו לקרוא בתורה, לתקוע בשופר וגם סיגל לעצמו נוסח של שחרית בימים נוראים.  כשתרבינה הוצאות ביתי, ניחם את נפשו, אמצא לי איזה מניין להתפלל בימים נוראים, לתקוע בשופר, וארבה את שכרי.

חזקיה נשא את בריינה, ואמנם אם על כל זיווג מכריזין בשמים ארבעים יום קודם ליצירה – על הזיווג הזה הכריזו בוודאי מששת ימי בראשית, וקידושיה הראשונים של בריינה היו כנראה קידושי טעות.  חזקיה מצא את "אבדתו," את "צלעו," את "העזר כנגדו".  שניהם כאחד היו מתגעגעים על הימים הטובים שהיו אוכלים משולחן אחרים, ושכרם היה קצוב וידוע;  שניהם היו על-פי-רוב בעצה אחת והסכמה רצויה לטמון את תבשיל הבוקר לסעודת הערב;  שניהם השתדלו להרבות ברווחים ולהמעיט בהוצאות.

בריינה היתה מוזגת שמרים ונושאה לבתי בעלים, והרוויחה בזה מעט כסף.

חזקיה לא אסף לו חדר, כאשר קיווה, כי מצא ליותר טוב לפניו למכור את תורתו לשעות ולחצאי שעות ולחצאי חצאים – בבתי האבות.  באופן כזה לא העמיד את כספו בסכנה לשכור לו בית מרווח ועוזרים.  ובלכתו מבית לבית להפיץ את תורתו בין ילדי ישורון, היה מוצא לו עת לחפש אחרי לווה לימים ולשבועות – בין אבות ישורון, והיה שמח לבלי הלין אצלו כסף.

אם קרה מקרה ואיזה יום לא הביא להם כל שכר וריוח מן הצד, היו שניהם משתדלים להרויח אצל עצמם.  הוא היה מחביא אז את קופסת הטבק שלו ולא העלה עשן ביום שלאחריו;  והיא היתה אורגת פוזמקאותיה בלילה לאור הנר של בית השכנה, ולא היתה מעלה נר בביתה בלילה ההוא.

"ימים רעים," היו מעוררים איש לרעהו, "צריכים לקמץ בהוצאה".

ושמרי בריינה קלטו לתוכם מים רבים, ושעותיו של חזקיה הלכו והתחלקו לחלקים רבים ותפילתו ותקיעותיו נמכרו במחיר ב"קלייזל" של החייטים.  הפרוטות הצטרפו והרובלים הזדווגו והולידו בצלמם ובדמותם לימים ולשבועות, לירחים ולשנים.  הסכום הקיים של חזקיהו כבר עבר את האלף הראשון והוא הולך ומזדווג ופרה ורבה על חשבון האלף השני.

לבנות לו בית לא חשב חזקיה מעולם, עד שהיה מעשה ודרשו ממנו שכר דירה ארבעים רובל לשנה תחת העשרים שהיה משלם עד כה.  "ארבעים רובל!"  השתומם חזקיה ויהי כואב ומצטער כל היום ההוא.  "חמישים חסר עשרה.  בעד מה, בעד מעט אוויר?  בעד דבר שלא יחסר אם אשב בו, ולא יוסיף אם לא אשב בו?"  אז עלה על לבבו לבנות לו בית, כדי שיקמץ בכל שנה חמישים חסר עשרה.  וכשהתבונן יותר בדבר, מצא ליותר טוב לפניו, שיבנה לו בית גדול, ובחצר בית קטן.  בעד הגדול יקח שכר דירה שנה בשנה ובקטן ישב בעצמו.

על ההצעה הטובה הזאת לא יכלה בריינה לבלי הסכים.  לא לבד שלא תשלם שכר דירה, אלא עוד תקבל שנה בשנה חמישים, ששים, ולכשתרצה תתבע מאה, כדרך שעושים עמה, שמגביהים את השכר משנה לשנה,  אך חסרון אחד קטן היה בהצעה הזאת.  לבנות או לקנות בית, צריך להוציא מספר מאות רובל מידי לווים שמשלמים שני אחוזים לירחים, ולקנות עצים וחומר ועד שייבנה הבית, ועד שישכירוהו לדיירים, לא יביא הכסף כל ריווח.

חזקיה דחה את הצעתו לעת מצוא.  והעת ההיא באה, כשקרה מקרה ונפלה שריפה בעיר.  אז קנה חזקיה מאת אחד הנשרפים את חצרו במחיר מיצער, מאת יתר הנשרפים קנה את המפולות ואת האודים המוצלים, ויחל לבנות לו בית.  בשנה ההיא התפלל בקלייזל של החייטים גם תפילת מוסף, ויקבל שם שכר כפול, ובריינה ארגה פוזמקאות למכירה.  ושניהם כאחד החלו לקמץ עוד יותר בהוצאות הבית.  בריינה היתה מריבה בו, על שהוא מרבה לעשן, ותגנוב ממנו את קופסת הטבק לצמיתות.  חזקיהו היה בודק יום יום את הקדרה וגער בה, על שהיא מבשלת יותר מן הצורך, ואיננה יודעת חוק בעל בית.  ולאט לאט והבית הגדול והבית הקטן שאחורי הגדול נגמרו.

ואת הבית הגדול ייפה ויעש בו רצפות,  ויטע גם תרביץ נאה סביבו, אף שהוא מצא את הדברים הללו טפלים ומיותרים לגמרי.  הוא יושב זה שלוש שנים בביתו הקטן וכתליו גם לא כוסו בטיח ולא נמשחו בסיד מבחוץ.  אבל מה יעשה?  הדיירים היהירים אחרת אינם רוצים.  הם רוצים דווקא ברצפה משוחה ודווקא בתרביץ נאה.  ואולם בדיעבד הוא שמח על הדבר, כיוון שהוא מקבל בעד זה עשרה רובל יותר מכפי המדובר מאת דיירו.  וכי דבר קטן הוא עשרה רובל לשנה, חמש שנים – חמישים רובל, והתרביץ עודנו כשהיה.  התרביץ הוא קרן קיימת, שמוציאה בפירותיה בכל שנה עשרה רובל יתירים מתוך כיסו של דיירו, מיכל איצקזון.

מיכל איצקזון הוא אחד הסרסורים בישראל, המליץ בין האצילים בעלי האחוזות מבני הארץ ובין המלווים ברבית, ולפעמים גם בין קוני תבואותיהם.  שכרו לשנה איננו קצוב.  יש שהוא רב ויש שהוא מעט, הכל לפי השנים.  אך בכלל מרובות הוצאותיו על הכנסותיו.  תמיד הוא מרוויח ותמיד הוא חייב בכל החנויות ואצל כל מלווי ברבית.  נושיו אינם יכולים להיות לו כנוגשים, אחר שהם יודעים מראש את התשובה שהוא משיב להם בעת שאין לו לשלם להם:  "מן האדונים שלי מגיע לכם יותר ואתם מתחסדים וממתינים להם".

והכל יודעים, שהטענה היא טענה צודקת , מאחר שמקור פרנסתו רק מן הסרסרות שאצל האדונים, ואם האדונים אינם משלמים, זהו אות שהעתים רעות;  אין מה למכור, ומאין יקח הוא?

אבל אם העתים השביחו ואיצקזון הרוויח, הכול ידעו שלא הלין עוד כסף בביתו;  אך הלך ושילם וחילק את רווחיו בין החנויות ובעלי חוביו.  "מה לי הכא, מה לי התם?"  היה לועג ואומר, "ילין כספי אצלך.  אם כספי שלך, סחורתך שלי".

חזקיה היה אוהב לסור לפעמים לבית דיירו בערבית, כשהיה פנוי מעבודה, אף-על-פי שהסתכן שם להיות אנוס לשתות תה בגילוי הראש דבר שיכול להזיק לו לבעל תפילה ותוקע בקלייזל של החייטים, כי בית איצקזון היה מתנהג אירופית, ושמה היו מתאספים לפרקים צעירי וצעירות הדור לבלות עת בשיחה ובצחוק קלפים.  והיה מתפלא לראות לפעמים איך איצקזון זה מביא הביתה חצי אלף ריווח, ותיכף לבואו, הוא שולח לחנות אחת שתי מאות, לשניה מאה, גמילות חסדים מאה, הלואה מאה.  הוא אמנם ידע, כי גם אחרי השילומים האלה עוד נשאר איצקזון חייב גם לבעלי החנויות וגם להמלווים;  אבל בכל זאת לא יכול להבין, איך יעמוד בו לבבו באדם הלז לפזר סכום גדול כזה במשך מספר מינוטים, גם לבלי השתעשע בכספו למיצער לילה אחד, למנותו בידיו פעמים מספר?  או איך לא ידאג להשאיר לו ליום מחר מספר רובלים, לבל יצטרך תיכף אחר ריווח גדול כזה ללוות ממני גמילות חסדים של חמישה, חמישה רובלים, שאני מצרפם אחר-כך וזוקפם עליו בשטר על-פי היתר עיסקא?

ואמנם לא דאג איצקזון מעולם ליום מחר, וגם לא הספיקה לו העת לדאוג.  בביתו היה עסוק תמיד באורחים ורעים, שהיו מתאספים לצחוק הקלפים ולבלות עת בנעימים ולא לדאוג, וברחוב היה תמיד נחפז ומתעסק להרוויח, להמציא כסף בריווח או בהלוואה לו ולאחרים.  ולבד זה לא מצא לעצמו כל סיבה לדאוג.  הוא אמנם לא טעם מעולם אותה הנחת והרחבת הדעת שמרגישים בה בעלי ההון, במנותם את כספם או בצרפם מספרים רבים קטנים למספר אחד גדול, כי מעולם לא היה לו גם סכום קטן של כסף אצור לעת הצורך.  אבל גם בצערם של מי שאין להם לא ידע מעולם.  "אם אין לי – הלא יש לחברי.  צריך אני לטרוח ולמצוא".  והוא היה רואה בכול צורך הכרחי.  "אני צריך להתעסק," היה אומר תמיד, "והחנוונים והמלווים צריכים להקיף, וביתי צריך לחיות ולראות בטובה".  וכל הצרכים האלה היו מתמלאים אמנם אצלו יום ביומו. וחשבון מדוייק וברור בינו ובין החנוונים והמלווים היה דוחה כנראה עד יום אחד לפני מיתתו.  נראה שגם החנוונים והמלווים הכירו בדבר והודו לו על צרכיו, שנחוצים המה בביתו, ולא ערב עוד אחד את לבו להפסיק עמו את חשבונו ולבלי לתת לו עוד בהקפה.

ובלילה על משכבו שוכב חזקיה ומעיין בספר לאור מנורה כהה, אך לבו אינו הולך למה שכתוב שם בספר.  משם, מן הבית הגדול מגיעים לאזניו קולות של הוללות ושמחה, הוא מביט ורואה בעד חלונו, שהמשרת שב זה הפעם השלישית מן המרתף ובקבוקי יין ישן בידו.  השפחה הביאה זה הפעם השניה מן החנות דגי סרדיניה ונקניקים.  כזה היה גם תמול גם שלשום, כמעט בכל לילה מלילות החורף, שם יודעים את החיים בתענוגיהם.

בניו לומדים בגימנזיה.  בנותיו פורטות על הפסנתר.  שתי שפחות ורקחת אחת ומשרת אחד.  אשתו מטרוניתא ממש.  לובשת משי כחול.  וכל זה על יסוד מה?  על יסודות רעועים וארעיים.  אם יש נחיצות לאיזה אציל בכסף הוא ממציא לו.  הוא לווה לפעמים גם ממנו מספר מאות רובל למען אציל יהיר אחד, שזילא לו מילתא לקחת מלווה שניה אצל המלווים הגדולים, בעוד שלא שילם את הראשונה.  "כמה הוא מרוויח בזה, הלא סכום קטן.  המאות הן שלי – והוא חי חיי הרחבה ועונג, ואני?...  הבית שלי.  אני בניתיו בכוחי ואוני.  אבל אני יושב בבית הקטן.  באיזו פינה שבחצר, והוא – בדביר, בארמון רצוף.

"אני מקבץ, והוא מפזר.  אני מצטער וחי בדוחק, והוא נהנה ומהנה אחרים.  אני חי בחשבון ודעת.  אני מקפח את היום שלי בשביל דאגת שמא של מחר, והוא חי ושמח יום ביומו.  אני חי בחשבון ובפחד ודאגה.  והא חי בלא חשבון ובלי פחד.

"ניתן העולם לשוטים ההוללים הללו, שאינם מסוגלים לחשוב הרבה, והחכמים בעלי החשבון חיים בצער, כביכול, בתורת חסד ונדבה.

"מדוע כל זה, משום דאגת יום מחר?  אבל הכי יום מחר יותר ארוך, יותר בהיר מיומי של עתה?  וכי מחר אחיה חיים מרווחים משל היום?"

והוא מתעמק במחשבותיו אלה, ומי יודע לאיזו תוצאות ומסקנות היה מגיע.  אך פתאום נשא את עינו אל מנורתו שהוא קורא או חושב לאורה.  הוא הסתכל בנפט ושיער, שכילה הלילה על קופיקה שלמה נפט יותר מאשר בכל הלילות.  ויקם חרד ונחפז ויכבה את המנורה וישב לשכב וליישן את עצמו בעל כרחו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה