_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ירוחם פישל המסטר

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

את ירוחם-פישל המסטר הכל יודעים לאיש כשר ירא-אלהים, אבל אין איש יודע אותו לעשיר.  אף-על-פי שהכול יודעים, כי הוא מטופל בל' אלף ויש מוסיפים עד נ' אלף רובל;  ולא עוד אלא שגם הוא בעצמו, היודע, כי יותר ממה ששמין אותו, יש לו עוד ממונות שאינם ידועים ליושבי קרנות, לא עלה מעולם על לבבו לחשוב את עצמו לעשיר.  גם קפוטתו, אשר עוד לא עברו עליה שתי שנים מיום שחידש נעוריה והפכה על קרחתה;  גם מנעליו המכווצים כפני זקנה קפדנית, ואפילו השטריימיל שלו המשמש לשבתות וקרוח ברוב ציציותיו – לא יעידו על בעליהם, כי עשיר הוא.  ואפילו עסקו במסחרו ומשלח-ידו, שהוא עוסק בו, איננו כעסקו של עשיר.  הוא מגדל בהמות דקות וגסות וטורח ועמל בהן ביום ובלילה, בקיץ ובחורף ומרוויח בהן, סוף כל סוף, לא יותר מאיזה שכיר יום.

הוא אמנם מכניס-אורח גדול, אבל מכין הוא את אורחיו ללוגמא חמה ופת קיבר, שהוכן למענו ולמען ביתו.  ובטחונו חזק בהשם יתברך, כי יותר שירבו האורחים על השולחן, יותר תתברך הארוחה באילפס והמאכל במעיים.

באמת לאמיתה, כמעט שאין לו גם כל נחת-רוח מאלפיו.  הוא מעולם לא טרח אחרי האלפים, הוא עמל וטרח אחרי היחידות והעשרות.  העשרות אמנם הצטרפו למאות, והמאות לאלפים וכן הלאה, אבל הוא לא נשא להם נפשו מעולם.

ועל כן יש אשר יצטער יותר על היזק קל של עשרה רובל מאשר יצטער בהיוודע לו, כי אחד מלוויו פשט את הרגל ושמט אלף רובליו.

כשהוא לעצמו לא היה עוסק עוד בכל מקנה ומסחר והסתפק במה שיש לו, לולא שירא פן יחסרו אלפיו הלוך וחסור, כמו שהלכו הלוך ורב.  ולבד זאת הוא אוהב מאד את עסקו שהוא עוסק בו.  הוא מתענג מאד לטרוח על בעלי-החיים שלו ולראות את גדייו הולכים ונעשים תיישים תחת ידו.

הוא ידוע, שהעולם קוראים אותו קמצן, "עכברא דשכיב אדינרי," אף-על-פי שהוא מרים לפעמים נדבות נפרזות (נדבות קטנות איננו אוהב לתת) ומכבד את קונו מהונו יותר מכפי מידתו.

ולא עוד אלא שהוא מצדיק בלבו את המרננים אחריו, בדעתו כי בעתים כאלה מלחמות כבירות מתחוללות בנפשו, והיצר מצערו לפני הנתינה ואחרי הנתינה.

ויש גם אשר הוא מסלסל בעצמו ונופל בשמץ של יוהרא, בדונו בעצמו לאמור:  "הן יותר מרובה שכרי בעולם-הבא, כי לא משום נטיית לבבי אני נותן, אלא לשם מצוות הבורא."

ובכלל יודע הוא בעצמו, שמידת החמלה אין בלבבו.  יכול הוא להביט על אומללים ורעבים בדעה מיושבת, בקורת-רוח, ואם הוא מזמין רעבים לשולחנו, הוא רק מפני שהכנסת אורחים היא מצווה גדולה.

על קופת הצדקה הוא נלחם תמיד שתהיה בידו, מפני שאיננו מאמין שהלבבות הרכים ההם, הנשים בצורת אנשים, יעסקו בדבר כראוי ולא ירבו לתת במקום שאין צורך גדול לתת הרבה, או יתנו לעניים שאינם מהוגנים.  ובדבר הזה אמנם מודים כל אנשי ריבו, שכל השנים שקופת הצדקה בידו, הקופה מתברכת ונותנת שיורים משנה לשנה.

רק מגביון הצדקה הוא מבריח את עצמו.  הוא איננו יכול להכריח ולשדל גם את העשיר שבעשירים, שיוסיף על נדבתו.  ועוד יותר אינו יכול לראות איך אנשים מרימים לפעמים סכומים גדולים מכפי כוחם לדבר שבצדקה.  הוא בכלל איננו יכול לראות דבר טוב עשוי בידי אחרים ולא בידיו.

את קרוביו העניים, וכמעט כולם עניים, הוא מתנהג באכזריות, ומונע את עצמו מהלוות להם גם גמילות-חסד לעת הצורך.  "יבטחו בהשם יתברך ולא בי, ולא יעשוני ל'עבודה זרה' שלהם," היה מצדיק את נפשו תמיד בעיני עצמו.  רק אחד מקרוביו, אהרן-חיים ש"התחמץ" ויהי למשכיל ממש, ואנשי העיר ישיחו בו שהוא בעל מידות טובות, אותו שנא ירוחם-פישל שנאה ניצחת.  ובכל זאת אהב להלוות לו לפעמים סכומים הגונים, דווקא שלא בעת צורך גדול, ולדרשם ממנו בעת הדחק.  והוא מתמלא אז תענוג נפלא, אם הלז איננו יכול לסלק חובו בעתו.  והוא מתמרמר אז ופוסל בשלו את כל המשכילים, זחוחי הדעת.  אין גם אחד בהם ישר ונאמן רוח, פוסק הוא ואומר בחרון מגולה ותענוג נסתר.

כל זה הוא ירוחם-פישל ברחוב.  אבל ירוחם פישל בקלויז הרי הוא אחר לגמרי.  גם פה הוא מוותר על מקומו, שיש לו במזרח בשכנות עם הרב דמתא, ויושב לו במערב.  אבל יודע ירוחם-פישל, שהוא מכבד את מקומו.  כל בני הקלויז יודעים אותו ללמדן מופלג, בר פלוגתיה של המו"צ דמתא, וגם הדיין החדש איננו עומד בפני למדנותו.  ועוד יותר מזה הוא ירא ושלם, חסיד עד למדרגת "עובד," והוא יודע ומרגיש כל זאת, אבל מסיח דעת מזה במתכוון, ומתפלל שם בכדי שיינצל מיוהרא ומזחיחות הלב.

וירוחם-פישל משכים ומעריב בבית-אלהים, מסלק חובותיו שליש במקרא, שליש במשנה והלכה ויותר משליש בספרי יראים, שוהה שעה אחת ומתפלל מתוך שמחה ויוצא מהקלויז בעצבות גלויה, כלומר:  "מה אני ומה תפילתי ומה כולי בעיני כביכול?  כלי מלא בושה, טיפה סרוחה ולא יותר."

 

באחד הערבים בימות החורף הלך ירוחם-פישל לעת תפילת המנחה אל הקלויז מתוך שמחה של חול.  הוא מכר היום צמד פרים לאיכר אחד בעשרה רובל יותר מכדי שווים.  "עשרה רובל ממש קלוטים מן האוויר," הוא משיח אל לבו, "גם למי שצריך להם מאד, אינם שווים יותר ממאה."  והוא שם את ידו בתוך כיסונו וממשש את העשרה, אשר נשאר לו ממאת הרובלים, וישימהו לבדו בפינת כיסונו, כמו חפץ בזה להבדילהו לטובה מיתר המאה.  והוא חוכך בדעתו, אם איננו מחויב לעשר אותו לדבר שבצדקה, ופוסק לחיוב ומקבל על עצמו שבצדקה הראשונה, אשר יהיה מוכרח לתת בימים הבאים לקראתו, יכוון לצאת ידי חובת מעשר של אלו.

והוא מתפלל היום במוחין דגדלות ולומד את שיעוריו בהשפעה דלעילא.  בכל אשר ישים עינו, הוא רואה היום אור גדול ומשיג יותר מלימודו.  ממש כעין גילוי שכינה.  והוא יוצא מתוך הקלויז ומהרהר ב"תורה," ששמע עתה מפי קדשו מלה במלה:  "יעקב אבינו לא חס על העדרים הרבים, ששלח לעשו הרשע, על פי סוד 'תן חלק לשבעה.'  וכששכח פכים קטנים, קטנים ממש שכח, חספא בעלמא.  וחס עליהם, על חספא בעלמא חס, והסתכן בנפשו, ושב לקחתם, על חספא בעלמא הסתכן.  ובזה הראה סימן לכביכול, שיתנהג עם בניו בבחינת 'לא ידיח ממנו נדח...'  לא  י-דח  מ-מ-נו  נ-דח...  אפילו חספא בעלמא יש לו תקנה לעתיד לבוא."

"כמה מן המתקת הדינים יש בדברים הקדושים האלה," מתענג ירוחם-פישל על הרהוריו, "ובאמת מה יש להבורא-ברוך-הוא עוד טענות ותביעות על עם ישראל שלו?  אפילו ההדיוט שבישראל, חספא בעלמא לכאורה, מלא מצוות כרימון.  מי יושב בסוכה, מי אוכל מצות בפסח, מי מניח תפילין –  בני עשו?  מי מסייע לך, רבונו-של-עולם, לברוא בכל יום רבבות עולמות ומשרתי-אש, אם לא בני ישראל בתפילותיהם ועשיית המצוות?"

והוא חש ברגע הזה אהבה אין קץ לעם ישראל, להשם יתברך ולכל עולמו.

"עם סגולה, כנסת ישראל," הוא לוחש בשפתיו בהתלהבות עצורה, "גוי קדוש."

לו פגש בו ברגע הזה בן-ישראל, כי עתה לא יכול לעצור ברוחו, לבלי חבקו בזרועותיו ולקרוא בקול גדול "אתה בחרתנו מכל העמים."

אך בעברו על הבית הנמוך של קרובו אהרן-חיים המשכיל, מיד נתערבה שמחתו ונשתקעה התלהבותו.  הוא נזכר בכל "חפציותיו" של האפיקורס הלז, באספותיו של מה שקורין ציוניות בלע"ז, בדרשותיו של דופי, שהוא מחטיא בהן את הרבים.  ובעוונותינו הרבים העולם נפתים אחרי דבריו.  הוא מטיח דברים כלפי מעלה:  "מדוע זה ולמה ברא רשעים מסיתים ומדיחים כאלה, אחרי שהנפשות הקטנות אינן יכולות לעמוד מפניהם בנסיון?"  הוא מתפלא וגם כועס קצת על יחידי-סגולה שבעיר, שיש בידם למחות ואינם מוחים.

"אילו יכולתי לכתוב בכתב שלהם, ואילו ידעתי מה שצריך לכתוב, כי אז לא נמנעתי מלכתוב דלטוריא על הרשע הזה, אחר ש'עת לעשות לה' הפרו תורתך'."

והוא נזכר, שאתמול גער בבנו, על כי נודע לו, שהתחיל להתלמד חרש לכתוב רוסית, ובלבו הוא מתחיל עתה להסכים בדיעבד לדבר, אחרי שסוף כל סוף יכולים לפעמים לעבוד גם בזה את הבורא-ברוך-הוא.

בבואו הביתה אכל את ארוחתו מתוך עצבות, כי כמו להכעיסו חסרו לו אורחים לשולחן, ומתוך עצבות בא לידי קפדנות ומתוך קפדנות לידי קטטות בדביתהו על ענייני-בית.

וכשקרא קריאת-שמע סמוך למיטתו ואמר "הריני מוחל לכל מי שהכעיס אותי," נזכר, כי הכעיס את אשתו בחינם, והיה לו הרהור תשובה.

וכדי לפייסה בדברים החליט לספר לה על דבר הריווח שלו ה"קלוט מן האויר" ולהראות לה את האושר בעליל.

הוא שם את ידו לתוך כיסונו להוציא את הכסף, ופניו הלבינו כסיד, הכסף איננו.

וכאשר חזר לבדוק בכיסון הראשון ובפינה, ששם שמה את העשר ה"קלוט מן האויר," מצא שם לתמהון לבבו קרע בין התפירות.

הכסף לא יכול להישאר לבלי אבוד דרך החור החדש ההוא.  עתה נעלה מעל כל ספק, הכסף אבד.

רוחו מת בקרבו.  כבד היה לו להאמין, שאיבד מאה ועשרה רובל בבת-אחת, אבל לא יכול לפון בזה אף רגע.

הוא חפץ לבכות, אבל מטבעו לא היה בעל-בכי.  הוא חפץ להתקוטט ולהאשים אחרים בזה, אבל לא היה לו עם מי להתקוטט ואת מי להאשים.  הוא החל לצעוד על פני החדר.  רעיון חלף בלבו לצאת ולבקש במקומות אשר היה שם אחר המכירה.  ובטרם גמר את רעיונו כבר היה בחוץ, ויבוא אל הקלויז ואל כל המקומות, אשר יכול לחשוד, כי אבד שם ממנו הכסף, ולא מצא.  ובלב נפוג שב הביתה.

"מאה ועשר," ציפצף כפעם בפעם בשפתיו "מאה ועשר."  איי-איי-איי!  אחת-עשרה עשיריות.  וכפעם בפעם הוא שב לצרפם בצירופים שונים, אחת-עשרה עשיריות, עשרים ושתים חמישיות, מאה ועשרה רובלים.  ובכל צירוף וצירוף ישוב לחוש את נזקו בגון חדש וצער יותר עמוק.

לאחרונה עלה על מיטתו וניסה לשדל את עצמו לקבל את יסוריו באהבה, ולא יכול.  ואך ברוב עמל עלה בידו להבליג מעט על סערת רוחו, ויגער בעצמו לקבל את הדבר על חשבון מירוק עוונות.  "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, עד שגוזרים עליו מלמעלה."  ודן בעצמו:  "בלי ספק נכשלתי בעוון."  ויחל לפשפש במעשיו וימצא בנפשו חטאים ועוונות ופשעים ביודעים ובלא יודעים, עד שחשב לחסד אל, שלא אבד ממנו יותר, ושלא נפרע ממנו חס ושלום בגופו – ויישן.

ואולם גם הפעם הונה רק את נפשו.  הוא לא שקט ולא היה שמח במירוק עוונותיו.  הוא רק נם שנתו למספר שעות, ובקומו בעוד לילה וישב ללמוד ולהגות את שיעוריו, באו מחשבות זרות ובלבלו את מוחו ממש בתמונות מאה ועשר קליפות.

הוא מתאמץ להסיח דעתו מהן, ומנעים את קולו וממתיק מזמורי תהלים בפיו.  השפתיים נעות, והקול חדר ללב שומעיו ומעורר לבכיה.  אבל לב ירוחם-פישל אחרת חשב.  "כמה עגלים צריך אני לגדל, עד כדי ריווח של מאה ועשר."

ויותר שהוא גוער בעצמו, יותר תידחקנה המחשבות הזרות אל תוך לבו, תבלבלנה את מוחו ותשמנה את לבבו כרשות הרבים.

"נסיון הוא," יתחטא לפני קונו, "ערוב עבדך לטוב, בל יעשקוני זדים," הוא מתחנן בלחש.

הבוקר אור והוא מכין את עצמו ללכת אל הקלויז מתוך עצבות לב, והנה מקרה לא טהור.  על מפתן ביתו הפסיק לו את דרכו קצוץ-הכנפיים, קרוח-הפאה ומרוט-הזקן, הדוחק רגלי השכינה בקומתו, אהרן-חיים האפיקורס קרובו.

הוא חש בלבו תאווה עזה לשפוך על ראשו של זה את כל הקיתון.  נדמה לו, שהוא האשם באבידתו, בנדודי לילו ובכל ההרהורים, אשר בלבלו את מוחו מאתמול ועד עתה.  הוא החריש רגע, ויחשוב מחשבה, מהיכן יתחיל ואיזה דרך יפול עליו.

"מה חפצך בזה, משיח השקר?"  פנה אליו בלי כל אמתלא, וקולו רעד מכעס כבוש.

הלז הביט עליו בעין חודרת בבת-צחוק גלויה.

"חפצי לשאלך אם אבד ממך כסף וכמה אבד ממך?"

ירוחם-פישל עמד נדהם.  הוא הבין כרגע, כי הכסף נמצא בידו של זה, ומרוב התפעמות החריש ולא יכול לענות דבר.

הלז בראותו את התפעמות רוחו בא לעזרתו, ויבאר לו בדברים קצרים:  "לאור בוקר קמתי ואצא החוצה, ואמצא כסף כרוך בחפיסת נייר, אשר על-פי הכתובת שעליו, ידעתי, כי של ירוחם-פישל המסטר הנהו, ואסור אל ביתך לדרוש את פיך.  עתה אם אבד ממך הכסף, נקבה את הסכום.

"מאה ועשר," חטף ירוחם-פישל בנשימה אחת.  ולרעיון, כי הכסף בשלמותו נמצא בידי המדבר העומד למולו, העמיד פנים של חנינה.

"אולי תוכל להגיד גם את סכום הפעוטים?"

"עשרה בני-עשר, ואחד...בן-עשר," ביטא ירוחם-פישל כמעט נכלם מפני דבריו האחרונים הנאמרים לכאורה בלא טעם ושכל.

"וכן גם מצאתים," ענה אהרן-חיים בצחוק עצור, "העשרה היו כרוכים בחפיסה, והאחד לבדו.  הא לך איפוא את שלך."  ויוציא את הכסף ויושיטו ליד בעליו.

ירוחם-פישל קיבל את הכסף, ובו ברגע, בלי דעת גם בעצמו מדוע, צפה על לבבו כל איבתו לאיש העני הזה.  הוא עצר מעט מספירת הכסף, ובלבו נהייתה מהפכה גדולה.  הוא איננו דואג עתה לכספו, הן כבר בידו הנהו, אבל עתה מילא רגש אחר את לבבו.  האפיקורס הזה קיים מצווה גדולה, מצוות השבת אבדה, אף-על-פי שאיננו מאמין בשכר ועונש.  האפיקורס הלז קיים מצווה שיש בה מעין מסירות-נפש.

והרעיון הזה הגדיל עוד יותר את שנאתו לאיש הזה.

עתה, אחרי שכבר בא הכסף לידו, נכון הוא לאבדו מחדש, לו רק ידע שהלז ימצא אותו גם הפעם, ואז לא יאבה לקבל אותו מידו.  אבל כבר נעשה מעשה.

אך חיש חלף רעיון במוחו.  והוא מרים מן הכסף עשרים רובל, ובטרם יושיט ידו, הוא מתעשת ופוחת עד כדי עשרה:  "הא לך בעד טרחתך."  הוא מושיט לקרובו את עשרת הרובל.  "בעד המצווה," הוסיף בלחש.

אבל הלז בתק בו שני מבטי זעם.  פה אש ואש נשקו.  התאווה להציל את המצווה מידי רשע, הניצוץ מתוך הקליפה מצד חד, והקנאה לכבוד עצמו מצד שכנגד.  "וכי עבדך אני?  לשמשך ולטרוח בעדך נבראתי?"  דיבר אהרן-חיים בחימה עצורה.

"הרף מזה," ענה ירוחם-פישל רבות, "הן בשכר מצווה אין אתה מאמין, ומה ממך יהלוך אם תקבל ממני סכום הגון בשכר...  בשכר תודה.  הלא עני אתה."

אהרן-חיים מדד במבט עינו את כל גבהו של ירוחם-פישל מן הירמולקה שלו ועד מנעליו, ובבת-צחוק של בוז נפטר ויצא.

ירוחם-פישל עמד כפגוע-חץ.  עתה צר לו מאד, שנמצא כספו.  הוא בא אל הקלויז ללמוד שיעוריו ולהתפלל, אך גם תורתו גם תפילתו היו מטורפות.  נדמה לו שהשטן מערבב את תפילתו במספרים של "מאה ועשר," במבטים של אפיקורסים, עניים, גאיונים.  וכשהגיע לברכת "ולמלשינים," הרצה בכוונה עצומה את המלות "וכל המינים וכל האפיקורסים כרגע יאבדו ותעקרם ותכלם ותשפילם ותכניעם," ולא נתקררה דעתו עד שחזר שתי פעמים על הקללות ההן, ונדמה לו שחסרו לו עוד איזה מלות מן תפילת שמואל הקטן.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה