_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

זיידיל השען

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

זיידיל השען הוא חסיד בכל מעשיו ומנהגיו.  במלבושיו אינו מקפיד על הנקיון, את שער ראשו וזקנו הקטן לא יחוף בחול, משום חשש יוהרא וזחיחות-דעת, ובשבת משום חשש איסור.  מניח תפלין דרבנו-תם, מתפלל ב"שטיבל" בין החסידים, מדקדק בשלוש סעודות וביומי דפגרא, ומצטער תמיד על שהוא עני ואין בכוחו להוציא הוצאה יתרה לנסוע ל"התם," לפחות, אחת בשנה.

אך בדבר אחד שונה הוא מאחיו החסידים:  מעורב הוא עם הבריות, ואינו מדקדק בחבורות, תהיינה איזו שתהיינה, חייטים, רצענים, חברי נושאים, או אפילו חסידים מרבי אחר ובלבד שתהיינה של אנשים.

ביחוד הוא מחבב חברת צעירים ומשכילים, אוהב לשיח עמם שיחת-חולין ולבלות בישיבתם את העת.

בימים שעברו היו החסידים מרננים אחריו וחושדים אותו במינות.  אבל כשראו שהוא תמים בדרכיו, ושכל מה שהוא עושה אינו עושה בחשאי ובסתר, והעיקר שהוא אינו בועט חס ושלום במוסר, מקבל נזיפה, שומע דברי חבריו בעניין זה ומתאנח ואומר:  הצדק עמכם, לא טוב אני עושה, שאני מתחבר עמהם – וביום מחר כשנתפס עוד הפעם בדבר, ועמדו עליו עוד הפעם ב"שטיבל," והוא שמע והודה שוב, שלא טוב הוא עושה – כשראו כל זה התחילו ללמד עליו זכות:  "הניחו לו לזיידיל, שאני זיידיל, זיידיל הוא דבר אחר לגמרי, זיידיל רואה ומבחין, והעיקר שהוא לא יקדיח, חס ושלום, את תבשילו."

"זיידיל יהפוך את המשכילים לחסידים," לגלגו לפעמים החסידים עליו בפניו, ושלא בפניו היו אומרים עליו, שהוא אוהב רק את ה"ניצוץ" הטוב שבתוך הרשעים.

ומובן מאליו, שהוא היה אחד מקצת החסידים, שהיו לציונים.  הוא היה ציוני באותה מידה ובאותו אופן, שחסיד יכול להיות ציוני.  הוא ראה בכל אותה התנועה אתחלתא דגאולה, ואף-על-פי שלא נעלם ממנו יחוס של האדמו"ר (*קיצור של:  א'ד'וננו, מ'ורנו ו'ר'בנו, תואר  לרבי בפי החסידים) לכל הענין, בכל זאת מצא לו פתרון ליחס הזה.

אפילו אם נניח, שזה הארה של משיח בן יוסף, ושצריך חס ושלום ליהרג, ומפני אותו הטעם בעצמו אולי מסיחים הם שליט"א (*קיצור של ברכה:  ש'יחיה לאורך ל'אורך י'מים ט'ובים, א'מן – בפי החסידים לאחר הזכרה שמו של רבי) את דעתם מן הדבר בבחינת שמאל דוחה וימין אינה מקרבת.  ואולי יש בזה גם קצת גניבת-דעת וסמיות-עינים לאותו הבחור ימח שמו, שלא יצא לקטרג חס ושלום.  אבל סוף כל סוף, הלא מוכרח הדבר שיתגלה משיח בן יוסף לפני הגאולה האמיתית.  והרי זה על-כל-פנים אתחלתא דגאולה.

ויש אשר נפל במרה שחורה, והספק החל לצערו.  מי יודע כמה יימשכו עוד הדברים?  אם נניח, שזוהי התגלות של משיח בן יוסף, ולפי שעה אנו רואים, שהם הולכים ומצליחים, ומי יודע מה יקרה עוד, ומי יזכה לחיות עד הימים ההם ולראות הכל בעיניו?

ואז היה בא לידי יאוש וגדול, והיה מתרפה במלאכתו, וממאס אפילו בתפילותיו.  אבל מתוך יאושו היה מתנחם ואומר:  ולמאי מתי מדבר?  וכי לא היה אדם נותן את כל רכושו בעד התענוג להיות בין מתי מדבר, לצאת עם ישראל ממצרים, לבקוע את הים, להילחם בעמלק, אף-על-פי שהיה יודע אותו האדם, שהוא לא יזכה להיכנס לארץ זבת חלב ודבש?

כשסבבו הציונים בעיר למכור אקציות של הקולוניאל-באנק, הלך ונתן שנים משעוניו בערבון וקנה לו אקציה, ותיקן לה תיק והטמין אותה בתוכו.

ובכל לילה ולילה קודם שעלה על משכבו, היה מוציא את האקציה שלו והביט בה.  וקרא את המלות העבריות בהשמעה לאוזן מה שהוא מוציא מתוך פיהו, כאילו הוא מונה סממני קטורת או קורא קריאת-שמע, והיה מתאנח מתוך עונג, וגוללה בזהירות ומחזירה לתוך תיקה.

ואז היה משקיע את עצמו בחזיונות של מה שיהיה לישראל לעתיד לבוא, על-פי היעודים, שהבטיחו בעלי האגדה, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש, ונם את שנתו מתוך נחת-רוח.

"כמה היית נותנת לי בעד גליון זה?"  היה שואל לפעמים את זוגתו לשם בדיחותא, ובכדי להראות לה, עד כמה מגיעה פתיותה וגסות דעתה של אשה.

"כמה אתן לך?  וכי יש לי לעצמי איזה דבר, שאוכל לתת," היתה היא עונה קצת-בתמיה וקצת בתלונה, "הלא הכל שלך, חוץ מן ה'כתובה' וחוץ מחלק לעולם-הבא, שהבטחת לי משלך."

"אבל, למשל, אילו היה לך לעצמך כסף, כמה היית נותנת לי?"

"למשל, כמה היית חפץ?  אני הייתי נותנת לך עשרה או חמישה-עשר רובל."

"שוטה," היה קם אז על רגליו וקורא, "חייך, אילו היית נותנת לי אלף רובל – השמעת?  אלף רובל – לא הייתי חפץ לקבל."

והיה מביט אז על סביבו כעשיר מאומד, בשמעו ששמים את הונו בפחות מכפי שהוא באמת.

וכשהגיע יום השבת, שחל ביום ב' דחנוכה (*שנת תרס"ב, יום פתיחת הקולוניאל-בנק בלונדון), היה אצלו היום ההוא יום שכולו חג.  הוא לא לבש את קפוטת החג שלו, בכדי שלא ירגישו בדבר אנשי ה"שטיבל," ושלא יבוא ליד ויכוחים של הבל.  הוא יודע כבר, שהוא לא ינצח אותם ולא יהפכם לציונים.  דיו שלא יקלקלו הם אותו.

אבל בביתו נהג מנהג חג ממש.

ואחר תפלת המנחה, לעת שלוש סעודות, יצא "להריח" בין הציונים שבמשכילים, אולי ימצא אצל אחד מהם "ישיבה בחבורה", אבל לא מצא.

אצל רבים מהם כבר העלו נר של חול, ו"הם" יצאו להצטרף לחבורה מצחקת בקוביה באחד הבתים.

אפילו אותו חתן הגביר, שהצטער כל-כך אז, שלא באו אנשים ונשים לשמוע את "דרשתו" על הציונות ועל האקציות, גם הוא איננו בביתו, מפני שקיבל היום הזמנה לבית המורה-העממי-הרוסי להשתתף באיזה מחזה משלהם, שחפצים היום להציג על הבמה של חובבי תיאטור.

כאילו היום הוא יום פשוט, שבת ככל שבתות השנה.

הוא שב בפחי-נפש אל ביתו, ונטל ידיו בחיפזון, וישב לסעוד "שלוש סעודות."

הבית מלא מאותו האופל של חשכת הקודש.  הוא יושב כפוף ומסתתר בתוך החושך ומזמר בחשאי "אל מסתתר."  בניו הקטנים יושבים מפורדים בפינות החדר ומפהקים.  זוגתו יושבת אצל התנור שקטה, במצב של נשים עבריות קודם תפילת "גאט פון אברהם," ברגע שבין קודש לחול.  הרבה חשבונות של צרכי חול, של חובות, של מחסורים, של הלוואות חדשות, של קטטות ישנות, מתפרצים כבר אל תוך לבה, אבל היא תגרש אותם מקרבה עוד לזמן קצר, עוד מנוחה למתים הנידונים בשבעה מדורי גיהנום בכל ששת ימי המעשה.

והוא יושב סמוך על שולחנו ורעיון אחד מלא את כל לבבו:  מה ייעשה עכשו ברגע זה שם, בלונדון?

את  חצי העולם-הבא שלו היה נותן, אילו היה יכול להינשא למעלה מעשרה טפחים, מקום שאין איסור תחומין נוהג, ולבוא שמה ולהביט.

רק להביט, להסתכל בחגיגה.

והוא משתקע בחזיון, ולפניו בתים, תחתיים, שניים, שלישיים.  על כל פתח ועל כל חלון דגל מתנוסס.  ובין כולם בית אחד גדול ורם, לפני הבית שלט גדול, ארוך ורחב, כתוב באותיות עבריות.  ואנשים ונשים וטף, חסידים ומשכילים מעורבים יחד מכל הכיתות, ו"כלי-זמר" של גויים מנגנים.

בדיעבד, אולי יש קצת היתר בדבר, ובפרט בתוספת שבת.  והכול רוקד, הכול שמח, הכול חוגג.  בעלי פאות וקפטנים ארוכים מתחבקים עם דוקטורים ומרקדים ובכל פעם הם צועקים:  "ראשון לציון הנה הנם."

ואומות העולם רואים ומוחאים כף.

בעיקר הדבר הם אינם אשמים כל-כך בכל מה שקרה לנו ושהגיע לנו מידם.  הלא הם היו רק שליחי ההשגחה העליונה.  הכי מדעתם ומרצונם עשו מה שעשו?  ובפרט אחרי שכבר עבר מה שעבר.

חזיונו נפסק על-ידי זוגתו, שקמה והעלתה נר של חול.

"הוי," הוא מתאנח מעומק לבו ואומר:  "רבונו-של-עולם, מדוע לא נתת בינה בלב החסידים, שיחזיקו הם בציונות?  אילו היתה הציונות בידי החסידים, הכי כך היו יושבים ביחידות ומפהקים?"


"לא," הוא מחליט ואומר, בנוטלו את ידיו במים-אחרונים לברך על המזון, "כל עוד שלא יאיר השם יתברך את עיני החסידים בדבר, לא יהיה כלום, בין שזהו משיח בן אפרים, בין שזוהי אתחלתא דגאולה אמיתית.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה