_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בין זיו לזיו

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

ר' שמאי הזקן ישב במסיבת אברכים ואנשי-שלומו בקלויז והמתיק את יום-הזכרון הראשון לפטירת "זצ"ל" בצנצנת יי"ש  ששתו לחיי שליט"א.

השתקע ר' שמאי הזקן בזכרונות, ובלבו התלקחו געגועים לזצ"ל.  נתקלו הגעגועים באמונתו ואהבתו לשליט"א, והצטרפו אלו ואלו לאש קודחת, שהלהיבה את פניו ואת מצחו הרחב.  עיניו תעו והבהיקו בעולמות אחרים, עולמות שעברו, וחיוך יצא מעולמו הפנימי, אותו החיוך היהודי, המזוג מתמציתם של עצב ושמחה, עבר על שפתיו והאיר את פניו באור הגנוז.

פתח ואמר:  "אשרי שזכיתי לפחות להיות באותו מעמד."

בני החבורה זקפו את עיניהם בהמספר הלוהט.  גדליה המלמד, שהיה יושב קבוע בסוף השולחן והיה נכוה תמיד מאור עיניו של חסיד זקן זה, הפקיר את מבטי עיניו לתוך חללו של הקלויז, והכין את אזנו הימנית כלפי המסיח.

"בעיקרו של דבר כבר הרגשנו אז, שקרוב יום הפטירה, אלא שלא יכולנו להאמין בדבר.  אדרבה, איך יכולים היינו להאמין?  ידענו, שלפי שעה אין לצדיק זה בן שיהיה ראוי למלא מקומו.  להאמין באפשרות פטירתו ז"ל, ביתמות שלנו    זה היה למעלה מכוח-אנוש."

מתאנחים בני החבורה מתוך דבקות.  גדליה מלמד מסתכן בנפשו ושואל:

"ומהיכן הרגשתם בדבר?"

חיוכו של הזקן מתרחב עד לכדי צחוק-מר:

"מהיכן הרגשנו?  יכול היה אפילו תינוק להרגיש בדבר.  ובשבת הסמוכה נכנסו אליו יחידי-סגולה, ובתוכם היה גם ר' שמחה הישיש, והוא ז"ל שוכב במיטתו.  פתח ואמר:  'מי איכא דשמיע ליה פירוש המאמר 'עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים?'

נעשינו אילמים.

פתח ואמר:  'שמחה, כמה בנים זכית להעמיד?'

מרתת ר' שמחה ועונה:  'תשעה בלי עין-הרע.'

'וכמה מהם בני תורה?'

'שלושה,' הוא עונה מתוך רעדה.

'וכמה יהודים שומעים תורה שלי?'

מסתכלים אנו.

'וכשאותם היהודים שלי חוזרים לביתם, לכמה יהודים הם משמיעים את תורתי?  הוו יודעים, שעיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים.  ורבים-רבים תולדותיהם, אין עין-הרע יכולה לשלוט בהם.'

מסתכלים היינו ומחרישים.

התחיל ז"ל אומר תורה על הפסוק 'ולא קם כמשה,' וגילה בו רזין דרזין.  אשרי שזכיתי לשמוע.

'חושבים העולם,' אמר בפי קדשו, 'שזה נאמר לשבחו של משה.  אבל באמת זה אינו אלא קטרוג.  מידת הדין, כביכול, צווחה ואמרה:  ולא קם כמשה, עלוב הוא צדיק זה, שלא הספיק בדורו להעמיד אדם כמותו.  זה אינו כלל צדיק הדור.  זהו בחינת הסריסים, שניבא עליהם ישעיה, ושאינם נוחלים את עולמם אלא בשכר שמירת שבת, כמאמר הכתוב.  אומר אני לכם, שקטרוג גדול היה פסוק זה על משה רבנו עליו-השלום.  מה עשה?  הקדים ונתן מהודו על יהושע.  ומידת הרחמים מעידה ואומרת:  ויהושע בן-נון מלא רוח חכמה, כי סמך משה את ידיו עליו.  ידיו ממש, עליו ממש.'

עומדים אנו ושומעים.

'וכך אתה מוצא באליהו    מכיון שהגיע יומו לעלות בסערה השמימה, עמדה רוח פסקנית לפני כסא הכבוד וקטרגה:  כלום ראוי זה לאותו דבר?  כלום הקים אחריו אדם כמותו?  מה עשה אליהו?  עמד והשפיע על אלישע פי שנים ברוחו.'

אנו תמהים ומחרישים.

התחיל אומר תורה על מאמר 'יפתח בדורו כשמואל בדורו':

'ולכל דור ודור יש צדיקו שלו.  אילו היה יפתח בדורו של שמואל או שמואל בדורו של יפתח, לא היו צדיקים כלל, אלא היו יהודים כשרים ולא יותר, מפני שכל דור ודור צריך לעבודה מיוחדת ותיקון מיוחד, שאין צדיק אחר ראוי לו.'

וסיים בפטירתו של רבנו הקדוש:

'רבנו הקדוש ציווה לתלמידיו:  אל תספידוני בעיירות.  כל העולם הם קרוביו של צדיק הדור, ניצוצים של נשמתו.  חייבים היו כל העולם בהספדו, אלא שבעיקרו של דבר לא מת כלל בשבילם.  החלק שיש להם בו קיים לעד.  יעקב לא מת.  תורתו של רבנו הקדוש לא כבתה חס-ושלום.  מי שמספיד אותו, הרי זה בחינת עבודה זרה, עבודת הגוף.  ולא עוד אלא שנכשל בבחינת כפירה, רחמנא-ליצלן.  והדברים עתיקים.'

ואנו שומעים ומסתכלים אהדדי, והלב דופק, דופק.  מרגיש הלב דברים שאין הפה רוצה לגלותם, ובאים אנו לידי עצבות, ועל דבר זה היה הוא ז"ל מקפיד מאד.  הוא היה אומר:  'משיח לא יבוא אלא מתוך שמחה ומוחין דגדלות.'

ומה היה לנו לעשות?  הזדיינו באמונה ובטחון וחכינו.

למחר, בשעת תפילת שחרית בקלויז, נפל ספר מן הדיוטה העליונה שבארון על הקרקע.  הרגשנו בדבר ונכנסנו אל ההיכל.

מעולם לא ראיתי צורה יפה כמו שראיתי עליו אז, ממש קרן אור פניו.

רמז ז"ל לר' שמחה:  'השעון שעל הקיר ממהר ללכת.  העמידהו לחמש מינוטין.'

יכול אני להעיד בשבועה, שגם החמה עמדה באותן חמש מינוטין.

מרגישים היינו, כולנו הרגשנו, שהכול עומד, הכול פוסק, הכול ממתין, התבינו?  זהו מה שאין הפה יכול לדבר, אבל מרגישים היינו...

קרב לפניו ר' שמחה, התחיל בוכה:

'רבנו, על מי אתה עוזבנו?'

התגלה חיוך על פניו הקדושים, שלא יכולנו לעמוד בו, ממש משיכה עשה בנו.  אסף אותנו, כביכול, ל'קיבוץ אחד' ומסר אותנו למי שמסר.

פתח ואמר:

'הרבה שמשות ברא הקדוש ברוך-הוא בעולמו.  מעולם לא שאלו הצמחים:  לאיזה מהם נציית ונגדל לאורו?  העיקר הוא אחדות ושלום.  כשיהיו ביניכם אחדות ושלום, תרגשנה נשמותיכם לאיזה שורש הן שייכות, ושמה תפנו, אבל זכרו, העיקר אחדות ושלום.'

סיים ואמר:  'אדוני עוז לעמו יתן, אדוני יברך את עמו בשלום.'

מיד התחיל השעון תוכף בדפיקותיו מאליו.  כמדומה, שאלה היו דפיקות אחרות, חדשות לגמרי.

הרגשנו מה שנעשה ברגע זה ולא נועזנו להביט 'שמה.'

קשה נעשתה עלינו העמידה.  הרגשנו בחוש דחקות, דחקות נשמות וניצוצין.  תיקון באו לבקש, ולפי שעה גרמו דחקות.

זהו שוב מה שאין הפה יכול להגיד.

התחלחלנו ויצאנו.

נצחו האראלים את המצוקים ונתרוקן ארון הקודש." 

 

נשתתק ר' שמאי, והחבורה השתקעה בעצבות מתוך געגועים.  התחיל כל אחד מזמר בחשאי וביחידות קטע של ניגון.  זה לא היה ניגון סתם:  זה היה בחינת ביטוי נפשי בשעה שהלב מלא מחשבות רבות ונשגבות מכפי ה"כלים," עד שאתה צריך לשאוב מהם קצת.

התחיל גדליה מלמד מתנועע לכאן ולכאן, מה שהיה אצלו סימן קבוע, שיש לו להשמיע איזה דיבורים שאינו מוצא את עצמו כדאי לאמרם בפני מי שגדול ממנו, אלא שהדיבורים מחנקים לו בגרונו, מעיקים על לבו, מוכרח הוא לאמרם.

הוא התחיל בחשאי ובחטיפה:

"הריני זוכר גם כן אותו היום, אלא שלא זכיתי להיות שם.  בבית אבא ישבתי.  וכשהגיעה הבשורה לכאן, קרענו קריעה, כדין, וישבנו לקרקע.  אז היה ר' מוטיל, עליו-השלום, עוד בחיים.

אדם גדול היה ר' מוטיל.  נכנס ר' מוטיל לבית אבא ומצאו יושב אבל ובוכה.  גער בו:

'ריקא, למה אתה יושב?'

התחיל אבא אומר:  'מה אתה סח?  צדיק הדור.  יתומים היינו.'

גער בו שוב:  'שטיא, אין הדור נשאר בלי צדיק אפילו לרגע.  קומה ונסעה.  החפצים שלי כבר צרורים.'

'להיכן?' שאל אבא.

'להיכן?  לצדיק הדור לאחיו שליט"א של זצ"ל.'"

 

נשתתקה החבורה לרגע אחד.  שוב התחילו מוציאים קטעי ניגונים, ביטויי-הנפש.  התגברו הקטעים הלוך והתגבר, התחילו מתלכדים, מצטרפים, מתמזגים, והתגלגלו לניגון של חסידים אחד מושך, מצרף ומעלה, ניגון שיש בו קושיא ותירוץ.  הקושיא שבו חזקה, מכריעה, נוקבת ויורדת, ואינה מקבלת שום פשרות.  אלא שהתירוץ שבו מפייס, מבליע, מוותר, מעין "כבשי דרחמנא, אין להרהר."

ומתגבר הניגון ומהבהבות הנשמות.

יש בו מעין לוויה ל"זיו שפנה" וקבלת-פנים של "זיו חדש."  זוהי בחינת שבת-נחמו שחלה סמוך לתשעה באב.

ומתגבר הניגון, ומזדקרות הנשמות ומניעות את הגופים.

יד על-שכם, יד על-שכם, חינגא עושים בני החבורה, רוקדים הם ומנגנים בנפש:

קומה ונסעה, קומה ונסעה קדימה ונס-עה.

 

ועצמות יבשות יכול ניגון זה לעורר.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה