_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אחרית דבר: אהבת יאיר

אהרן אמיר

לתוכן הענינים

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

 

המכתבים לרוני, שהם עיקרו של כרך זה, הם עדות לאהבה מתמשכת, פרושה על-פני שלוש-עשרה שנים רצופות.  אם תרצו:  ביטוי מתמשך לשלוש-עשרה שנים רצופות-אהבה.

האוהב הנאמן הוא אברהם שטרן, והאהובה, ששמרה על המכתבים שקיבלה ממנו משך כל אותה תקופה, היא רוני לבית בורשטיין, שלימים היתה לו לאשה, ולאחר שנפל מידי מבקשי נפשו ילדה לו את בנו, את יאיר.

אכן, זכרו של האוהב איננו נחלת האהובה והמשפחה בלבד אלא הוא שמור בספר קורותיה של הארץ הזו, ובהן נודע אברהם שטרן יותר בכינוי המחתרתי הקצר "יאיר".  בשמו זה הוא חרוט בתודעה ההיסטורית שלנו כמי שהיה מקימו ומפקדו הראשון של ארגון לח"י – לוחמי חרות ישראל (שבראשיתו עוד נתקרא הארגון-הצבאי-הלאומי-בישראל).

האיש, שכמו נועד לגדולות בתחום האקדמי-הספרותי, בחר להשקיע את מיטב אונו וכישוריו בפעילות מחתרתית סמויה באצ"ל, ארגונם של "פורשים" ו"פורקי-עול", עד שלבסוף, בראש קומץ קטן של קנאים נאמנים, פרש, עקיב ומסקני, אף ממחתרת-האם וירד למחתרת עמוקה פי כמה.  מאותה שעה, כידוע, נרדף יאיר על צוואר, וסופו שנתגלה וחוסל במקום-מסתור ארעי על-ידי שלוחי השלטון הזר.  את מחיר בחירתו שילם אפוא בחייו, ובמותו נמצא מציב מופת של הקרבה ומסירות-נפש במערכה הנחושה והנפתלת לפריקת עול זרים ולכינון הריבונות העברית.

אף-על-פי שמטעמים המובנים מאליהם אין ההתכתבות עם רוני משקפת אלא מעט מן המעט מכל מסכת פעילותו כאיש-מחתרת – הן במישור הרעיוני-התעמולתי, הן במישור הארגוני-הפיקודי והן במישור המדיני-הדיפלומטי – וגם מתוך אותם "מכתבים אחרים" הנספחים להתכתבות זו רק בודדים שופכים אור על קטע כלשהו של אותה פעילות, הרי ברובד הרגשי-האישיותי העמוק יותר מכתבי האהבה, המוצאים כאן לראשונה את דרכם במקובץ אל רשות הרבים, יש בהם כדי לתת בידנו מפתח מהימן ביותר לא רק להכרת אופיו של יאיר אלא גם להבנת דרכו אל חזונו, אל המעשׂ הלוחם, ואל הקץ הגזור כמצוות-גורל;  ושמא אפשר לומר:  כמעט כמשאלת-לב.

סיפור אהבתם של יאיר ורוני תחילתו בסוף 1927, באוניברסיטה העברית ה"עובּרית" שעל הר-הצופים, כשנתיים לאחר שעזב הבחור את בית הוריו שבסוּבאלק עיר-הולדתו בדרכו לירושלים וארבע שנים לאחר שהגיעה רוני עם הוריה מאוקראינה לתל-אביב.  הסיפור נקטע בבוקר-הדמים של ה- 12 בפברואר 1942, בשכונת פלורנטין אשר בדרום תל-אביב, בחדר-המסתור שעל גג הבניין ברחוב מזרחי ב' 8.

במכתבו הראשון אל רוני כבר כותב לה המאהב בן ה- 21 בזו הלשון:  "כל-כך קשה לי... לשתוק ולסבול, ולחשוב, לחשוב תמיד על אותו ענין ישן שהוא תמיד חדש, על אותו ענין ארור ושנוא שנקרא חיים... הו, לא לאלה נולדתי!  לעוּף נולדתי – הייתי עף לשמיים, אל כוכבי-הזהב, אחֵי-נפשי!  בנפשי חיות אגדות על ארצות רחוקות, על מרחבים סגולים ועל חיים אחרים..."

ובעוד אחד מאותם מכתבים ראשונים, במלאות לו 22 שנה בלבד, כמו משלים הוא את החשיפה העצמית הזו ומתערה לפניה בלשון חדה ובוטה לאמור:

"אני אינדיבידואליסט עקשן, שמרן וקשה-עורף.  נשארתי חולם ללא תקנה, שבעומק נפשו הוא סולד מזיופי החיים.  זרים הם לי החיים האלה, שׂפתיהם המשוחות אודם, מלותיהם המתוּבּלות ומחשׂוף-השׂמלה העמוק, לא לי הם, לא נמשכתי אחריהם."

לימים, באביב 1938, ככל שמתעצמת הרגשת האחריות ההיסטורית והתחושה שהכרעות היסטוריות קרבות לבוא, כותב הוא מוורשה אל רוני בתל-אביב:

"עכשיו עליך לזכור את דבריך מלפני שנתיים ויותר.  פעם אמרת לי (אני זוכר את דבריך אלה יפה, יפה):  "טוב, גם אחרי שנה, או פעם, אתה תצטרך ללכת למלחמה, אז תלך, אבל אין זאת אומרת שאין אנו יכולים להיות מאושרים" במשך שנה זו.  עברה שנה, עברו שנתיים, ועכשיו... אין זאת מלחמה, אבל דבר עוד חשוב יותר, מעיק ומאיץ יותר ממלחמה:  ערב מלחמה!... ממשמשת ובאה שעת ההכרעה, שעת העפלה, שעת גישום חלומותינו, שעת העקדה, ואם רשאי כל אחד מאתנו להרגיש לפעמים רגשות אנוש, אסור להביעם ולהשמיעם."

רק בסיום המכתב האחרון, המשוגר אליה ביד שליח מתוך העלטה, נוכח אחרית נחרצה, בלתי-נמנעת, מתמלטת נימה קצת אחרת, תמהיל של גאווה וענווה, מצמררת ברכוּתה:

"ענוגה שלי, דעי שאם תרגישי שאינך יכולה עוד, שאת מוכרחה ללכת ממני, אבין אותך ואוהַב אותך כמו שאני אוהבך עתה:  בעדנה, בכנות ובנאמנות.  הייתי מאושר אתך, אַת השמחה שלי, הרוגע, המנוחה, אתך אני שאנן, חמים לי, בהיר.  ואם כי מלאים ועמוקים חיי, אני יודע שברגעים קשים, מכריעים, היו חיי קרים וריקנים."

אך את החוט הנמשך אל אותם ימים אחרונים של מבחן וסבל יכולים אנו לראות למראשית הדרך, בהשתפכויות-רגש אישיות אל נפשות קרובות במעט מן המכתבים ה"אחרים".  הנה כי כן, עוד באפריל 1930, שעה שכבר נספח, כמדומה, במחשבה או אף בפועל, אל מחנה ה"קיצונים", הריהו מתנסח בזו הלשון במכתב אל אחיו הצעיר דוד, שנשאר תקוע בפולין:

"אושר רב מסבה לי ההכרה שאח אני לך לא רק בדם אלא גם במחשבה ובשאיפה, שקרובים אנו גם במטרה וגם בחלום.  מאחל אני לעצמי ולך שנתמיד לעד על משמר הטוב לעם ולמכוֹרה, ושלכל אורך דרכנו בחיים נצעד יד ביד, שכם אל שכם, לקראת החזון האחד:  הגשמת חלום העם במולדת.  אני מאחל לעצמי שנמצא בעצמנו פנימה די אומץ רוח, גבורה ואמונה בנצחון, כדי שנוכל להגשים את המטרה הזאת."

ועוד לפני כן, בסתיו 1929, בעת שהות ראשונה בבית הדוד והדודה באלכסנדריה של מצרים, סמוך לאחר מאורעות-הדמים של אוגוסט (ולאחר שעשה עשרים יום כמתנדב לשמירה במושבה יבנאל), הריהו כחוצב להבות במכתבו אל אמה של רוני, הלא היא אלכסנדרה לָזָרֵבנה הנכבדה:

"... ארץ-ישראל אהובה עלינו יותר מן החיים ומעצמנו, שהרי מוכנים אנו לתת לה את עצמנו ואת החיים.

לוּ משורר-נביא אני הייתי שר במלים נלהבות על עתיד מולדתו.  לוּ עשיר מופלג אני הייתי נותן את כל עשרי לעם."

אף-על-פי-כן דומה כי נוכח מבחר המכתבים הזה של יאיר, שעיקרו ביטוי מתמשך של אהבה לנפש אחת ויחידה, יעמוד הקורא כמשתאה בראש וראשונה למראה גילוי מופלא זה של כוח האהבה:  של הכוח לאהוב, לדבוק באהבה ולהתמיד בה, לאהוב בכליון-עיניים-ונפש, בלהט, בלהיטות ובשקיקה.

הרי זו אהבה רוממה, חצרנית-"טרוּבַּאדוּרית" כמעט, חגיגית כמעט.  אהבה שמתבקש לה כמעט הכינוי "שלהבת-יה", כאמור בשיר-השירים אשר לשלמה.  ועם זאת, עוצמת אהבתם זו של רוני ויאיר היא עצמה מעידה כמאה עדים על עומק ההפכים שחובּרו להם יחדיו בדמותו של האוהב – שהוא גם הלוחם, החוזה וההוזה, האיש המאמין והמחושב, הטאקטיקן והפייטן, המארגן והרומנטיקן, קלאסיקן ואיש ה"מודֶרנה", פטריוט ואוניברסאלי סט, מארגן ורומנטיקן, אקדמאי וטרוריסט – המרדן השמרן, הצנוע היהיר, הגנדרן איש-החברה והנזיר המתבודד;  מכאן אופטימיסט נחוש-החלטה, חדור ביטחון עצמי, ומכאן איש-מצפון מתייסר, מתבוסס בפסימיות, העומֵס על שכמו מתוך הכרה מלאה את הצלב, את ודאוּת העקדה... שלא אחת הוא נראה אפילו כמי שפועל מתוך כמיהה סמויה לקץ.

לא לחינם בוחר הוא לצטט כמתוודה, צטטן בלתי-נלאה שכמותו, באותו מכתב אחרון שהוא מגניב אל רוני ב-30 בינואר 1942, דווקא את החרוז הזה של לרמונטוב הרוסי:

וְהוּא מַרדָּן, יִכמַהּ לַסַעַר,

כְּאִלּוּ בּוֹ שׁוֹרָה שַׁלְוָה.

וסמוך לפני אותו ציטוט, כמו להשלמת התמונה, באה ההצהרה המדהימה של מנהיג המחתרת הקנאי, המנודה, המבוקש על-ידי כל זרועות השלטון וכל עושי-דברו:

"איזה מזל שאדם מאמין אני!  תפילה כנה מטהרת את הנשמה, מאוששת את הלב, מאירה את העולם".

אכן, אפשר מאד שמשמעות מיוחדת תהיה נודעת להופעת הלקט הזה דווקא בזמן הזה בשביל בני הזמן הזה וגידוליו.

בבחינת משהו מטהר, מאושש, "מאיר את העולם".

אהרן אמיר

רוב-רובם של מכתבי יאיר המכונסים כאן נכתבו במקום רוסית, לשון גידולם ותרבותם של יאיר ורוני כאחד;  מן המכתבים שנועדו לאחרים היו אחדים שנכתבו פולנית.  אלה ואלה תורגמו בשעתו בידי האח דויד ונערכו בידי ידיד-נעורים של שני האחים, הוא יהודה אלרואי (1910–1996), מבוגרי בית"ר בפולין ואיש-ספר מובהק בזכות עצמו.

במכתב שמספרו כאן 83, שנכתב ביום 8.5.36 על סיפון אנייה בלב ים, מופיע פתאום המשפט:  "אל תתפלאי שכותב אני עברית.  הדבר צריך היה להיעשות מזמן וטוב שהוא נעשה עכשיו!"  מכאן והלאה כתב אל רוני עברית, אף שבמכתב מוורשה שתאריכו 4.8.38 הוא "מתחלק" וממהר להתנצל:  "רק עכשיו הרגשתי שאני כותב אליך רוסית.  בעצם צריך היה להשמיד את החצי הראשון של המכתב, אבל..."  על כל פנים, כאשר הושׂם במחנה-מעצר בשלהי 1939, עם שאר חברי מפקדת האצ"ל, שב לכתוב אליה רוסית, אך זאת רק כדי להכביד קצת על קרייני הצנזורה.  ברור, מצד שני, שאותם מכתבים אל חברים לתנועה ולארגון הכלולים ב"מכתבים אחרים" נכתבו עברית במקור.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה