רקע
שלום שטריט
ר' משה חיים לוצאטו בארץ ישראל

רַמְחַ"ל בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל / שלום שטרייט


 

מאמר שני: פנטסיה    🔗

יום הלולא היה יום זה שבו נכנס רמח"ל לארצנו, וגדול לאין שעור היה אז משושה.

ותתקשט הארץ ביום ההוא לכבוד האורח. ביחוד היתה נהדרת קבלת-הפנים שערך לכבודו עמק יזרעאל, שעל פניו עברו רמח“ל ובני ביתו בדרכם צפתה תובב”א.

צהרי-חורף רעננים הבהיקו בטללי אורותם, כפנינים האלו שלטשן משה חיים לוצאטו באמשטרדם המעטירה. וקול לצהרים כקול הפנינים בהשחזן. וריח הציטרוס נשא מכל העברים. ועמק יזרעאל שכסהו בר החרף, הוריק היום עמוק יותר מבשאר הימים.

נשתתק קול הים, שהד המתו צלל עוד באזני רמח“ל. גוע לאט לאט לקול המות גלי הקמה. ולכשראתה אמא-אדמה, כי הולך הים הלוך והתעלם מן העין, ותלבש פתאום גאוה ותחשף לפני רמח”ל את יקר-גנזיה:

שָׁם הַרְרֵי אֵל רָמוּ,

עַד מִפְרְשֵׂי עָב, עַד נִבְלֵי שָׁמַיִם

רֹאשָׁם הֲכִי יַגִּיעַ;

שָׁם מֵי מְנוּחוֹת, מַעְיָנִים נָזֹלוּ,

בֵּין הַרְרֵי עַד יַחְדָּו יִתְהַלְּכוּ,

שָׁם מִפְלְשֵׂי מִטְרוֹת עֹז יָרִיקוּ,

שָׁם טַלְלֵי אוֹר יַעַרְפוּ שָׁמָיִם.


ומאחר שבטוחה היתה אמא-אדמה בהכרעת השפעתה המחלטה, אז השפילה גם קולה ותתענו ותאמר:

כי הַסְּתָו עָבַר, חָלַף הַגֶּשֶם,

אָבִיב יְבַכִּר פֶּרַח,

אָז כָּל נְאוֹת מִדְבָּר, כָּל מוֹצָא דֶשֶׁא

בֶּגֶד יְרַקְרַק לְמִכְסֶה יִלְבָּשׁוּ,

צֵדָה לְחַיְתוֹ יַעַר

וֹלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ,

נֶפֶשׁ עֲיֵפָה כִּי תִמְצָא מָנוֹחַ,

שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה לִבְנֵי אִישׁ יַגִּיעַ,

עַל כָּל פְּנֵי שָׂדֶה, שָׁרוֹן וָעֵמֶק

מֶגֶד תְּבוּאוֹת שֶׁמֶשׁ

מֵהָאֲדָמָה נִצָּנִים יְצְמָחוּ.


הרגיש רמח"ל פתאום כי הפך להיות גם הוא לכלי-שיר, אחד מכלי-זמר הרבים שמסביב, שקולותיהם נשמעים ופניהם אינם נראים. והיה בגבור קולו, ויחבאו מפניו שאר הקולות, כאילו עצרו כולם את נשמתם. לבד ההד נתדרדר בכל מלא שטח האור:

הוֹי הַרְרֵי עוֹלָם נְעִימֵי שֶׁבֶת,

סִתְרֵי נְאוֹת שָׁלוֹם, אֲשֶׁר לָבֶטַח

בָּדָד הֲלוֹם תִּגְבַּהּ.

מַה יָקְרוּ לִי אֵלֶּה

חֻפּוֹת אֲשֵׁרֵיכֶם מָשִׁיבוֹת נָפֶשׁ –


וירא רמח“ל את עדר הכבשים הצחור שגלש לו מהתבור, כשפיותיהם פעורים וקולותיהם נראו ממרחק מבלי שנשמעו. מאחורי העדר יתהלך שפי כמו על בהונות רגליו, הרועה עטוף בטליתו, וחלילו כאילו גנוזות ילאט. והיה לרמח”ל כאילו עבר בשכבר הימים דרכים אלו. כאילו ראה בימיו את ההרים האלה, ובחביון סלעיהם עקבותיו חרת.

רוֹעֶה עֲדָרָיו נָעַר,

מַה טּוֹב מְנָת חֶלְקוֹ וּמַה נָּעֵמָה!

בֵּין מִכְלְאוֹת צֹאנוֹ מְנַהֵל יֵלֵךְ,

הָלוֹךְ וְרָץ וָשָׁב, בְּעֵינָיו יָגֶל,

פָּנָיו וְלִבּוֹ תוֹאֲמִים יָשִׂישׂוּ,

בֵּין צֶאֱלִים יִשְׁכָּב וְהוּא בּוֹטֵחַ,

דַּל הוּא וְאַךְ שָׂמֵחַ.


נתקלה עינו של רמח“ל ברעיתו המתנהלת לשמאלו על הפרדה, מרופדת בכרים רעננה כבערשה. חלף מבטו על-פני הנער, יוצא חלציו, שהרחיק רכוב אחרי שובבות לבו, הרחק כמטחוי קשת מאביו. ותֵכל נפשו של רמח”ל שבעתים מבראשונה. קמה לעיניו מנטובה הנאוה, קרית דוד פינצי. והימים מאז נעורו, אשר אורו לו שם. שם, בעת שהמה אל צפורה זו שלו – כאשר תהמה עתה לעיניו היונה על אפיקי הירדן.

עַלְמָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינָיו שָׁמָּה,

עַלְמָה אֲשֶׁר תִּתֵּן לְחֶלְקוֹ חֵשֶׁק,

בָּהּ יַעֲלוֹז לִבּוֹ, וְהִיא כָמוֹהוּ

בּוֹ יַעֲלוֹז לִבָּהּ, וְלֹא יֵדָעוּ

רַק תַּעֲנוּגוֹת סֶלָה –


ובראות לוצטו שרגש-הבושה האדים את פני רעיתו שִסהו יצרו להוסיף גרותה עוד:

אִם עֲיֵפָה נַפְשׁוֹ, בְּבֵין שָׁדֶיהָ

יִשׂכַּל עֲמָלוֹ, כִּי לְאוֹר פָּנֶיהָ

אֶת כָּל עֲבוֹדָתוֹ כְּבָר זוֹנֵחַ:

דַּל הוּא וְאַךְ שָׂמֵ –


נחנקה ההברה השניה של המלה “שמח”. הכנרת נגלתה פתאום לעיניו, כאילו נבעה זה עתה ראשונה מאפיקה. מקופלה, הדוקה, ודחוקה במצָרֶיהָ האינסטרומֶנטַליים. מיתריה נכונו וקשת מתוחה מנצחת עליה. נאלם רמח"ל לגמרי. נטל משוש שובבותו מלבבו, ואיזה זהר תכול עמוק חדר למשכיות נפשו, ורצד בה כרצד ההרים בכנרת בחופיה, וכהנוד בה בבואת ידו של הספרדי, במשותו עכשו מכמרתו המלאה דגים.

פתח הדיג הספרדי שנטפל אל רמח“ל – לאחר שהעמיס את מכמרתו שמלאה דגים, על אתונו – אגב נתינת שלום לרמח”ל: “התבונן כבודו? תנין שהתהפך עתה על צדו, והוא הרתיח כך את המצולה. לו היתה נמצאת עכשו סירה על הים, כי אז נהפכה על פיה. לכאורה אין כגלי הכנרת שקטים בין גלי הימים – אולם קרבם הוות וקבר”.

שש רמח“ל לקראת הספרדי כשישו למצוא חרוז מוצלח. כי על כן שפתו של הספרדי צחה ונמלצה, ויש בה מריח הארץ. כפטר מים חיים נבעו מצפונות לב רמח”ל חוצה בשפת עבר. ולזה הלא כמהה נפשו מאז, וכאבן שואבת היתה לו השפה הקדושה בארץ. “והנה הכשילהו מזלו במחמר, שזולת המלים העבריות הבודדות המעורבות בלשונו הערבית, זעיר פה וזעיר שם – לא ישמע כלל שפתנו. וגם הדבור שנסה אליו בארמית, גם הוא היה בעיניו כלשון החרטומים”.

“חזקה על יהודי חַלַב שלא יוציאו מקרבם בר-אורין” – התלוצץ הספרדי מתוך הכרת ערך חשיבותו.

חייך גם המחמר החלבי מתוך התבטלות, טמטום ותמהון לבב. ולזיו האור שהגיה את פני החלבי, הכירו רמח“ל כי אחיו הנהו. ולפתע פעם בלבב רמח”ל משהו שמוליד בעין את הדמעה. זו שרק הזהר תזהיר, וסף העין לא תעבור.

פתח רמח"ל שנית ויאמר: “הדגים שהועלו בחכתך, אחא, הרי הנם מוזמנים מתחלת בריאתם לכבוד שבת מלכתא, כי מצווים ועומדים הדגים לקבוע צורת השבת. כי צא וראה – שבת בלא דגים – איזה דמות תערך לה”.

ובדברם כה וכה הגיעו אל הררי הגלים העליון, שעליהם להעפיל ולעלות לשיא-ראשיהם. והאור והסוד המנצנצים מבין ערוצי סלעיהם מפתים את הלבב בסתרי-ה“קבלה”. עקצה של החמה ניטל, חדלו הרוחות לשקשק בכנפיהן. והירח שטיל כל היום בשמי-רום, והיה מאיר כנר זה שהודלק בבית בחצות היום – הלך והבהיר עתה יותר ויותר. רשמו של הירח היה כבר נכר היטב, בחפזה ירדו הערבים.

פתאום היה לרמח"ל, כאילו הנהו רואה את האותיות של חזיונו החדש “לישרים תהלה”, שהיה ארוז עמו בילקוטו, פורחות פה בחלל האויר. נמלטו לנפשן האותיות מעליהן שהיו צרורות בהם, וחיות הן מהלכות פה עלי ראשי ההרים.

אימה נפלה על רמח"ל פתאום. מה היה לו לספרו היקר הזה? הנה הנם מחשבותיו וסרעפיו נפוצים על ההרים, ופזורים בתוך חגויהם. אל אלהים, מי יאספם לאהלם כקדם? הלא אלו הנן מסות-נפשו, שאמר לגנזן לדורות, – מי ישוב ויכנסן שנית? והאם אכף עליהן את עולו? הרי נכנסו בעצמן מרצונן הטוב כמו בתיבתו של נח. נכנסו חוצץ אחת לאחת, בשקט ובסדר. כשפניהן נהרו מגיל. לא הקדים המאוחר את המוקדם.

וירא רמח“ל את ילדי-רוחו, כמה צלולים וזכים הם, והיתה בנפשו הרגשה, שהשיג מחוז חפצו. ומה תכלית האדם בחיים, אם לא השגת הבטוי, שאין בו שום התכנסות ורמיה? שמח משה חיים לוצטו שמחה רבה למראית סמני ההשתלמות. כי אם בחזיונו “מגדל עוז” היו מפולשים מבואות ל”מליצה“, מפני ש”יסודתו בהררי קדם", וניתן מקום רחב לדמיון להתגדר בו. לא כזה הוא חזיונו האחרון “לישרים תהלה”, שהנהו משלה וסמלה של הממשות התמידות, מפני הוסדו על מערכי אנוש הקבועים וחזיונות-המציאות הבלתי מתמוטטים.

חשש הספרדי שלא יהא עובר האיש הנכבד הלזה את זמן המנחה. והיה בהתבוננו שהונח לו לרמח“ל רגע ממחשבותיו, נזדרז ויאמר: “ומה סובר כבודו, ההיא חוזר כבר בשעה זו יצחק אבינו משוחו בשדה””

הבין רמח“ל את כונתו של הספרדי, ויתפעל מהדר נמוסו של דיג עברי זה. מיד התחיל קול תפלתו מסתלסל ויורד לגאיות שמתחת להררים, והסהר מלוה את בני-חבורתנו על דרכם. נגוהותיו נתקלים ומשתברים לרסיסים, מהבהבים ולוחשים מבין חגוי הסלעים. שפתי התולדה כולה ינועו וגם יזועו. ורמח”ל הנהו שליחה העובר מפני התיבה.

ועצב צח הגיח ממחבא הירח, ונכנס לו ללב רמח"ל – ויכרסמנו חרש: “שלמה יעַוְדוני אחי, שלמה ישטמוני ויצררוני. מה ארצה אני, ולא ירצה אלי. מה אדרש, ולא ידרשהו גם הוא. הלא אך לפדות וגאולה שקקה נפשי כל הימים, הלא אך לקץ הימין צמאתי – כי זולתי איככה אשאף רוח, איככה אשׁם” –

ויתאו הספרדי מאד לשוב להכנס עמו בשיחה שנית, מובטח היה כי לפניו איש קדוש. כי על כן עורקי מצחו של רמח"ל וורידי פניו יתנועעו בלי הרף, ומראהו משתנה לרגעים כדמות גון ההרים האלו שמשתנה חליפות.

לא יכול הספרדי להתאפק עוד ויפתח וישיר:

בַּר יֹוחָאִי, בַּר יֹוחָאִי,

נִמְשַׁחְתָּ, אַשְׁרֶיךּ.

בַּר יֹוחָאִי, בַּר יֹוחָאִי,

נִמְשַׁחְתָּ, אַשְׁרֶיךּ.

שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ,

שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ.


וייטב הזמר בעיני רמח“ל, כי חנו של המזרח היה חופף עליו, וכרוח שנשבה בין ההרים כה היתה מלודיה זו ללבו. נלוה רמח”ל אליו גם בקולו הוא. פתאום נראה לו לרמח“ל אגב שוררו, שראשו של נערו השתוחח ארצה, וכמעט קט וצנח מעל אתונו. הבין רמח”ל שסוגרו עיני בנו, ויעט עליו כנשר על גוזלו, ויעבירו מאתונו על סוסו ברחמי-אב גדולים. ומיד עטפו בסודרו שהוציא מילקוטו, כמו שתעטה הלבנה חרש את ההרים האלה ברדיד אורה. אמצהו רמח"ל לבנו יחידו אל לבבו, ויקשב למשק-המולתו של קול הספרדי הרוטט.

הספרדי סח לו, מתחלתו של אייר מתחילים הדרכים האלו שוקקים משאונם והמונם של העולים העליזים לקברו דרשב“י, לחוג את ההלולא המפוארת בל”ג בעומר. ספר: הנסים והנפלאות שהתרחשו בימיו ולעיניו בקברו של אותו צדיק. ואחרון אחרון קשר מספד: “על השרפה שנשתלחה השתא בנחלת ד‘, כי גדולה היתה מנשוא, בהלקח מעלינו נזר ראשנו, “אור החיים” שלנו. ואנו אמרנו כבר בחפזנו, כי משיח ד’ שמו חיים. ועכשו מי ימלא לנו את חסרוננו זה, הוי מי ימלאנו”, ועיני הספרדי תלויות אל רמח"ל, כמי שנטרפת עליו ספינתו ויוחיל שאך הימנו תבוא עזרתו.

דממת הלילה נשתררה. באה האשמורה שאיש לא יפריע את דממתה, ואף נשים מרבות שׂיחה לא תעמודנה בפניה ותכנענה לה. עמוקה היתה הדממה עד כי נמנע כל פה מהפצות. חלפו בדממה שלשה בידואים עטויים שחורים. והיו הם כנשמת הליל שהופיעה כבזק פתאום ואיננה. לשמע המלה “בידואים” שיצאה מפי החלבי, נזכר לו לרמח“ל אחיו הבכור הגדול יהודה הלוי, מי שמצא את מותו תחת פרסות סוסה ערבית. וירא רמח”ל את הלבב המרוטש והמתיז דם חי, מכבד העקה שיעיק גופו של הבידואי הרכוב על הסוסה. ויחש רמח"ל את הכאב, כאילו קרה האסון הזה את אחיו, זה עתה.

בתי צפת צצו ונראו לעין. ונראה היה העולם, כאלו מחה את פיו לאחר המתיקו את סודו, וחזר לו להרגלי-חייו השקטים. בית-העולם שכן לו בעמק – והרפאים כאילו אך זה סוגרו קבריהם תחתם, לאחר טיול-הלילה. נתגלה לו לרמח“ל אליהו הנביא בצורתו מאז, ולצדדיו שני בני-לויה. מובטח היה רמח”ל כי אלו הם האר"י ור' חיים ויטל. זוהי דמותם שערך להם תמיד בדמיונו. ויחש משה חיים לוצטו בנפשו, כי כשחר בוקע הוא ועולה… בוקע ועולה…


תרע"ד

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!