_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

י. ח. רַבְנִיצְקִי

שלום שטרייט

לתוכן הענינים

א. ראשיתו

יליד אודיסה הנהו רבניצקי, זו העיר האפיקורסית, שאומרים עליה כי "הגיהנום לוהט עשרה מילין סביבותיה".

והוא היה משרידי בחורי "הישיבה הגדולה" שהתקיימה אז בעיר זו ומתושבי בית-המדרש האחרונים של "מגידי תהלים", שלמדו עוד תורה לשמה ובהתמדה גדולה.

אמנם גם עליו עברו גלגול-המחילות של בחורי-ישיבה מן ה"מציצים ונפגעים" וכל ההרפתקאות דעדו עליהם בכבוש החילוניות, – אולם, כמובן, בפחות התחבטויות והתלבטויות, במהדורה אודיסאית.  הוא נתקל, בצאתו ל"תרבות רעה", בעיקר, בהתנגדות פנימית, אך לא במעצורים חיצוניים עצומים.  לא הרי אודיסה כהרי וילקומיר.  ולמראית הריסות מבצרי-הדת, לא תהא הנפש סולדת באודיסה כבעירה ליטאית...

בען חובשי בית-המדרש באודיסה קדמה רכישת השפה הרוסית מתוך העתון "אדעסקי ליסטאק אָביאוולעני" לעיון בספרי השכלה.  המין הזה לא נמצא כלל בגבולם.  ולבסוף "כשמצאה יד אחד מאתם להשיג איזה ספר קטן (עפ"י רוב ספור) היה עובר במחנה מיד ליד, והיו בולעים אותו בכל פה כבכורה בטרם קיץ".

החלטתו של העלם רבניצקי להמנות בין חתומי "הצפירה" הביאתהו במגע ישר עם הסופר הנודע לילינבלום, שהיה באותה שעה סוכן "הצפירה" באודיסה.  רושמו של מאורע זה ניכר היה, ברבות הימים, בהשתלשלות התפתחותו הספרותית של רבניצקי.  לילינבלום שימש לו מורה ביושר הביטוי, בביכור התוכן על פני הצורה, ועל הכל בהשקפת-עולמו ה"חבת-ציונית".  בקוריו התכופים של רבניצקי בבית לילינבלום הטמיעו עמוק בקרקע נשמתו את גרעיני-רעיונותיו של רבו, שנבטו ועלו לברכה בערוגות-מטעיו ב"פרדס" שלו.

וכרב בני-לויתו בתקופתו זו ובסמוכה לה, נתגלגל גם הוא לאחר נשואיו לעיירה וסמוך היה על שולחן חותנו, וניתנה לו ההזדמנות ללמוד, להשכיל ולהשתלם; כמוהם העמס אח"כ גם על גבו עול המלמדות.  אולם חדוש-מה נתגלה במורה צעיר זה, בשמשו בהוראה באחת האחוזות.  "עלה על לבו הרעיון והתאחז אף הוא במושבה החדשה, שאמרו ליסד אז בא"י על שם השר מונטיפיורי לחג יובל המאה".  ובא במשא-ומתן בנידון זה עם מל"ל מכרו, שנענה הימנו "שלא נחרץ הדבר עוד ביסודותיו, וגם לא נודע למתי תוסד הקולוניא".

ובשוב רבניצקי לאודיסה, עיר מולדתו, לשבת בה ישיבת-קבע, לא שב עוד כקורא סתם, אלא כפרח-סופר, (פרסם כבר מאמרים ב"הקול" וביחוד ב"המליץ".)  האסכולה האודיסאית עוד לא עמדה על כנה.  לאט לאט התחילו להתלקט בה, להצטרף ללילינבלום: מנדלי, אחד-העם, דובנוב, בן-עמי, לוינסקי וקלוזנר, ש. בן-ציון וביאליק (גם שלום-עליכם ופרוג הצטרפו לסרוגין ל"מנין").  רבניצקי השתתף במרצו הכביר בעצוב בית-מדרש מהוגן זה, ונמנה בתור חוליה מחברת ומלכדת את טבעות השרשרת הזו.  במקרה של רחוק-לבבות, המצוי לרוב בין אמנים רגישים, שימש רבניצקי לדבק מאחד ומקרב, מטבע בריתו.  לרבניצקי שמרו כולם אמונים (לקנאת-אמנים ביחס לגביו, לא היה מקום הואיל ולא היה בלטריסטן), כאלו נפגשו זה עם זה בנקודת-מחוז זו.  ואל יהא דבר זה קל בעינינו!

עם כל מדת-הבושה ןענותנותו הנטועות בו, נראתה בו מיד איניציאַטיבה ללא לאות.  איש-אודיסה היה הוא, ללא שמץ רתוי ופרובנציאַליות.  היקף ורחב היו לו מנות מכורתו, וגם סגולת העשיה מיָדה היתה לו.  ומאחרי שתפקידו נעשה מחוור לו וגם סגל לו את ההכשרה הדרושה, מן הדין היה איפוא לגשת מיד וברצינות לעבודתו, במלוא כל האחריות ובהיקף תחומי-יכלתו המסוימים.  כה חשב רבניצקי וכן גם עשה.  כי אמוֹר ועשוֹה בדבור אחד הושמעו בנפשו...

 

ב. מול"ות ועריכה

ניצוץ זה של מו"ל ועורך הבהב ברבניצקי בעודנו באבו.  ראשית מעשהו בשדה-העריכה היה קובץ ביהודית-אשכנזית "דער וועקער" ("המעורר"), שנועד לתכלית תעמולה "חבת-ציונות" (השם לילינבלום בתור עורך, בשער הקבץ, היה רק פיקטיבי, מטעמי פרסום).  כי מאחר שנשבע רבניצקי לדגל זה, העמיד לשרותו את כל עצמו "בכל לבבו, ובכל נפשו ובכל מאדו".  הרבה שנים שימש גם חבר הועד לחברת "חובבי ציון" ופעילותו היתה בולטת ביותר. יחסו ללשון היהודית המדוברת, מראשית מצעדיו הספרותיים, היה חיובי.  ראשית: מפני היות לשון זו מכשיר-השכלה והסברה להמוני-העם, ושנית: מפאת היותה דבק לכמה מיליונים מבני עמנו במשך דורי-דורות ומחמת שאגרה לתוכה המון ערכין עממיים, מקוריים, במשך הרבה תקופות, שאינם עתידים להבטל (הוא עסק גם בפולקלור ובפילולוגיה אידיים וחבר ספר "בדיחות יהודיות" וערך גם בשנת 1899 את הדו-שבועון הספרותי-ציוני "דער יוד" בהצלחה רבה).  זיקתו ליידיש, כמבואר, נבעה בעיקר מטעמים תועלתיים בתוספת יחס-החסדים, על שאצרה בחובה סגולות עממיות למשמרת, עפ"י ה"אידיאולוגיה" של מנדלי.  אולם סימפטיה זו לאידית לא היה בה כדי צמצום ומעוט דמות העברית אף כמלא נימא.  הלשון העברית היא לו חזות הכל, לא עפ"י התיאוריה המנדלאית (שנעשתה אח"כ לנחלה גם לפרץ ולשלום-עליכם) שלשון-הקדש היא גלימת הפאר של המועדים ושבתות, מעין חיי עולם הבא ואידית הוא בגדי-החול, מעין חיי העוה"ז.  לדידיה, לרבניצקי אין חיים אחרים לנו זולת העברית: היא לנו חיי-חול וחיי-הקדש, חיי עוה"ז וחיי עוה"ב, חיי-עבר וחיי-עתיד, והעיקר חיי-הווה.  כאן משמש לו בסיס המצע החבת-ציוני: ארץ-ישראל ושפת-עם – הופכות להיות לנו דבר שבהווה, דבר שבממש, בנגוד למצעו האידיאולוגי של מנדלי: בשמירת קדושתן והפשטת חילוניותן.  בנקודה זו לא ילך רבניצקי עם בית מדרשו של מנדלי.  בנידון זה שונה הוא מהם מקצה אל קצה.  אצלו הלשון העברית, מבוססת כולה על החולין, והגוון השבתי שלה הנהו רק ענין שבמהות.  בנידון זה הנהו כותב לאחותו, במכתביו על החנוך, דברים מפורשים אלה: "היש לי צורך בראיות והוכחות כדי להוכיח לפניך, אחותי, שלשוננו העברית, היא היא לשוננו הלאומית, וככל לשון לאומית נשמת העם תלויה בה, ואין לך חובה קדושה מהשתדלות נמרצה זו, שתהא חיה בלבם ובפיהם של התינוקות".  ביסוד התחיתי, במלא היקף משמעותו של מושג זה, ברוחו של אחד-העם, – בו נקט גם רבניצקי לשיטה בחייו האישיים ובמפעליו הספרותיים.  ולתכלית זו יסד את מאספו "פרדס".

"פרדס", אוסף-ספרותי צנום זה היה מהפכה במצב ספרותנו שבאותה שעה, מהפכה, לא באופי ריבולוציוני (שהרי חותמו היה ישוב-דעת, מתינות ותרבות אלא בתסיסה שבו, ברעננותן ובמראהו האחר, מכל מה שמסביב.  לעומת המאספים הכרסתניים הורשאיים "כנסת ישראל", לשפ"ר ו"האסיף" לסוקולוב, שהיו מחסני "כל-בו" (לא משוללי מעלות ידועות), שסוגי-ספרות שונים היו מתרוצצים בהם ללא סדר, – הופיע פתאום "הפרדס" הצנוע והשקט, סמל התמצית וההרמוניה, רמז לאסכולה האודיסאית העתידה; לעומת המאספים הנ"ל, שהיו לפי תכונתם, שרידי "מאספי" ההשכלה, שבאורי-כתובים ומחקרים דרדוקיים תפסו בהם מקום חשוב, – הצטמצם ה"פרדס" בפובליציסטיקה ומחקר, פיוט ובקרת.  גושפנקא של אודיסה התחילה כבר מסתמנת בו, זו שאין כחה אלא בצמצומה, גם "כנסת-ישראל" לשפ"ר עמד במזל חבת-ציון, אלא ש"פרדס" נראה היה כבכורה בטרם קיץ.  ביאליק נתגלה בו ראשונה.  ואחד-העם פירותיו הבשילו שם: [1]"פרורים".  מנדלי, – עטרת הספור העברי הוחזרה ליושנה (בעצם, בגלגול זה נעשה עטרה לספרותנו).  כהיום, עם קריאת מכתבי ביאליק וחרדת-צפיתו ל"פרדס", טועמים אנו אחד מששים, שחשו אז הקוראים המעולים[2].

רבניצקי עצמו לא העמיס עצמו מעמסה יתרה על הקוראים: מאמר פובליציסטי בנושא תחיתי, כתוב בטעם ובמדה; אלו מכתבים בקרתיים ממידד לאלדד (מעין מסות קצרות); איזה מאמר-בקרת מאת בר-קצין ורשימות מספר ריצנזיוניות על ספרים חדשים.  בדברי-בקרת שלו, שהערכו מאד על ידי בני לויתו ועל ידי פרחי-הסופרים לא היה מפענח נצורות ולא פלס נתיבה לחדשות, אלא בטלנות מכל המינים תעבה נפשו, סלד סלד לכל זיוף וצביעות ותבע רק אמת ויושר-רוח.  הוא עצמו, אם כי לא נחן בעושר ובשפע יצירה, הרי ניתן לו חוש-מדה בשביל העיקר וכשרון לפלוט את הטפל.  טעם אביב הורגש גם בעריכת "האביב" לבני-הנעורים, כי רבניצקי היה רווי כלו אותה שעה אביב התחיה.

אכן לרבניצקי יד ושם בעצוב האסכולה האודיסאית.  מלבד שהיה עושה בעצמו לספרותנו, בהתאם למיצרי-כחותיו, היה בעיקר מעשה, ממריץ ומדרבן כחות ספרותיים כבירים, ליצירה.  הוא פרסם את שירו הראשון של ביאליק והיה מעודדו ומחזקו בעתות הפקפוקים והספקות.  הוא הוציא ראשונה ספרו של אחד-העם: "על פרשת דרכים".  אבדת מנדלי החזיר הוא לספרותנו (מלבד ספוריו ב"פרדס", נספח ל"פרדס" שלישי "קצור מסעות בנימין השלישי", בקצור).  לא מעט סייע רבניצקי בהנחת בסיס לטירה משולשת זו בספרותנו.  זוהי זכות לא קטנה לאדם שעלתה מנה כזו בחייו.

ברם כל אלה רק גרעינים היו, שנבטה ועלתה אח"כ מהם זו ההופעה המענינת, רבת העפאים, י. ח. רבניצקי, מו"ל ה"מוריה" ו"דביר", שותפו הנאמן של ח. נ. ביאליק.

 

ג. המחנך

עול המלמדות שלקח עליו רבניצקי לא היה לשוא.  איננו יודעים אם שימש בהוראה במקומות אחרים חוץ מבכפר הסמוך לניקוליוב, או הסתפק רק בהוראה פרטית באודיסה, כעדותו, אגב-גררא, במאמרו על לילינבלום.  איך שהוא, תוצאות עסקו בהוראה היו חיוביות ביותר.

פרי טפולו בחנוך, פרי-הלולים, נתן רבניצקי בספרו הקטן: "מכתבים לבת ישראל", "עשרה מכתבים על חנוך הבנים", שבהם עוברות לעינינו כל פרובלימות-החנוך האלמנטריות, בצורה חיה ונאה, באפן מוסבר ושקוף, המצודד לב כל קורא.  זהו ספר פופולרי ומועיל, הראוי להנתן גם כהיום, לרגלי אקטואַליותו הרעננה, בידי כל אֵם ומחנך.  הספר מטפל בתור הילדות ובערך העבודה העצמית; בפרובלימות ההשפעה והחקוי; בחנוך הדתי ובחנוך הלאומי; בפרשיות ההקשבה והמשמעת; בחשיבות ההרמוניה; בחנוך השכל והרגש ובחנוך הרצון.  בספר זה הוצעו דעות פידגוגים מובהקים ופרי נסיון עצמו.  ראשי-פרקים של יסודות החנוך הורצו לפנינו בצורה הנאותה, והם נחקקים בלב הקורא.  סגנון הספר טבוע במזיגה הנאה, שהיא משאלת-לב המחבר בחנוך: צרוף השכל והרגש הצרופים.

כפידגוג-אומן, רואה הוא במחנך תפקיד הגנן, שעליו לפקח מעל הצמח פרורי הרגב, המפריעים את נביטתו; עליו לסיכ בלבד להגיע לעצמו.  העצמיות, היא חזות הכל לאישיות, היא השלמות.  "אחת המדות היפות באדם, מן היקרות והמשובחות ביותר, היא העצמיות, כלומר: עמידת רוחו בכל דבר, עד כמה שאפשר, ברשות עצמו".  "במקום ובשעה שלא קצרה ידו (של החניך), להחלץ 'מן המצר' בכח עצמו, אין לך לבוא לעזרתו, אלא 'בשעת הדחק' ממש".

המחנך העברי, שראה בהתנונות ילדי ישראל ובהזדקנותם שלא כדרך הטבע, מטיף: "התינוק אינו צריך להיות אלא תינוק.  ואם דבר זה עיקר העיקרים הוא אצל בני-ישראל, שעברו עליהם כמה וכמה דורות בלא ילדות, בלא אותה התקופה המאושרה והמזהירה בחיי בני אדם".  והוא מבקש מאת אחותו, שאליה ערוכים המכתבים, שבשעת טיולה עם הילד שלה והשמים פרושים טהורים וצחים מעל לראשיהם, לא תזדרז להעמיד את התינוק על האמת "שאותו רקיע-השמים הנראה כיריעת-תכלת, – – אינה בעצם חלל-אויר ריק".  אל נא יתנדף טל-הילדות, המצוי במדה מצומצמת, מעל ראשי ילדינו.

יאתה תודה למחבר על שננו לאחיותיו דוקא את הדברים האלמנטריים ביותר: ערך הנקיון; ערך דבור-האמת; מהות השפעת ההורים שלא מדעת.  גורמי ההשפעה של מנהגי-הדת והנמוס הלאומי, שהם מעורים זה בזה, ביחוד בעמנו: "איני יודע עד כמה נשארו חקוקים וקבועים בנפשך, אחותי, אותם הרשמים החביבים והקדושים של ימי השבתות והמועדים בבית הורינו, אבל אני נפשי עד היום מלאה זיום וקסמי הודם והדרם, הזכרונות הנעימים ביותר מימי ילדותי הם זכרונות אותם הימים המיוחדים והמיוחסים מכל ימות השנה, ימי חגיגת קודש והשראת נשמה יתרה.  הן לא בית הכנסת ולא בית הורינו בלבד היו מלאים אז אורה וחדוה, אלא כל הבריאה כולה, השמים והארץ וכל צבאם, כל רחובות העיירה ומלואם, – הכל לבשו בעיני צורה חגיגית וענו ואמרו שירה נשגבה משמחת לב ונפש.  הרושם של אותם "הימים הטובים" לא ימחה מלבי כל ימי צבאי על הארץ".

והנה יעור בקרבו בעל-האגדה, והנהו מבליט בצבעים בהירים את ערל האגדה בחנוך הילדים; "ענין האגדות של העם הוא בכלל יסוד חשוב מאד בחנוך הלאומי.  לספר באזני התינוקות על המאורעות הנפלאים בחיי העם בדורות הקדמונים, וביחוד על חיי אישי-העם בצרוף האגדות היפות התלויות בהם – דבר זה הוא אחד מן הדברים שהשפעתם מרובה על לבות הקטנים ומועילים בודאי לקשר אותם אל אומתם".

מבלי משים עולה בלבבנו זכר שיחה שסח לנו רבניצקי, בדרך-אגב, במאמרו על לילינבלום.  בצאת החלק הראשון של "ספר האגדה", הביע לילנבלום בפני המסדרים את תמהונו, על שמצאו לטוב להכניס לתוכו כמה וכמה אגדות סרק, כגון: "מהיכן נבראה האורה?  נתעטף הקב"ה בטלית לבנה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו".

חיוך חבוי בזויות שפתותיו של רבניצקי, בספרו לנו על אפיזודה זו.  בעיני רבניצקי, אין זו כלל אגדת-סרק, הוא מרגיש בזיו-הדרה.  ולכך גם זכה להיות שותף שוה-זכויות, בלקט האגדות, עם המשורר.  ולא באגדות בלבד, אלא אף בפיוט ובכל מערכת יצירות-הכינוס, שזמם הגניוס הלאומי של המשורר.

 

ד. המבקר

בשני כתרים משמש רבניצקי בספרותנו: בפובליציסטיקה ובבקרת.

נזדוג רבניצקי ראשונה, לא בדרך ארעי, לשלום-עליכם, וטפלו ב"המליץ" בשותפות ב"קבורת-סופרים".  הם המה המכתבים המפורסמים "מאלדד למידד וממידד לאלדד".  עצם ההתחברות לשלום-עליכם, העיד לאן הוא נוטה.  "הקבורה" בעצם שם משאל היה, גוזמא קתני.  היתה זו בקרת ללא איזמל, ללא נתוח וללא מחקר יבש, שקוטבה היה הומור.  מרטטת היתה גם פה ושם נימה לירית שהזכירה את פרישמן: "הרעיון הנורא ע"ד הצמצום והדלות של ספרותנו יעיק על כל חושי בי ולא יתנני השב רוחי, כיעוד רב מאד הצמצום וגדולה גדולה מאד הדלות, ולמראה ספרותנו הדל והשפל תמיד כל היום יערה עלי רוח עצב ותוגה עמוקה, ורוח קנאה קשה תאכלני מנפש עד בשר.

אל מלא רחמים, עד מתי עד אנה?"

כזה היה אופים של מכתבי מידד.  אלדד היה שלום-עליכם.)  הוא אוה לו חזיון ספרותי או איזה ספר לטפל בו – את הראוי לשבח הלל בפה מלא והראוי לנזיפה היה מנאץ.  הרי היתה זאת התקופה המהוללה של בעור הבטלנות והמליצה הריקה, והוא סייע לנקוי האוירה בכל אשר פנה ועשה, בין בהבליטו דוגמאות חיוביות ובין שהעמיד לראוה מופתים שליליים.

מיטב דברי-הבקרת שלו נאספו בחבורו הגדול "דור וסופריו" בשני חלקים, לפי שעה.  מתוך ענותנות, מכנה הוא למאמריו המקיפים "רשימות ודברי זכרונות על סופרי דורי", – ובאמנה, אלה הם פוטרטים אמנותיים של סופרים ותיקים, מבני-לויתו, ביחוד מהאסכולה האדיסאית.  הם מָראים לנו, בארחם  ורבעם, מבית, וכל הטית-נפשם מוארת לנו בצביונה המוחשי.  אגב שיחה נעימה, ללא קמיטת-מצח, מתחוורת לנו מהות יצירתם המיוחדת.  דברי הזכרונות הללו, – הקוראים להוטים אחריהם, ונבלעים בהעלם אחד.  לאו דוקא הסופר הנדון בספורי-הזכרונות עיקר לקורא, אלא לבו הולך שבי אחרי עצם הספור.  הבל-הפה הטלול והחי של מזכיר נשכחות מעורר ענין (אגב-אורחא נחקק גם בלב, החזיון הנידון, למלוא קומתו.)

האסכולה האודיסאית עומדת כאן לעינינו על תלה.  ענקי-רוח: מנדלי, אחה"ע וביאליק, נראים לנו בחיי-החולין שלהם, ומרהיבים עין כל רואה (שהרי רגילים היינו לראותם לרוב באצטגנינות המחקר).  כמה נעימים הם, ברשול תנועותיהם, בתוך כתלי ביתם.  יש שאיזו העטית-פרצוף או פליטת-פה של מנדלי, (עפ"י זכרון רבניצקי) מצינו כמתכונתו בביאליק שבע"פ, בהתהלכנו עמו, ונתחוור לנו פתאום רבו שמבארו שתה.  והנה נצלבים לעינינו לילינבלום, אחה"ע ודובנוב זה בזה, ללא אחוי ומזיגה, ועם זה כרוכים ומעורים הם ביחד לבלי הפרד.  גם יתר בני החבורה הָעלו לעינינו ברטט ובהערצה: שלום-עליכם ובן-עמי, לוינסקי וש. בן-ציון.  והוא, המחבר, חד מן חבריא, ג"כ לא קטלי קני בסוד הנבונים הלזה, מובלע בנעימה, מתוך ענותנות וטקט הראויים למופת.

 

ה. הפובליציסטן

מעט עסק רבניצקי בפובליציסטיקה, אכן במקצוע זה היה ברובו נושא-כליו של אחד-העם.  אמנם בתחלה לא נשתחרר עדיין מרוח המאמריסטיקה של התקופה, מהסגנון הפטטי לנושאים הנידונים (ראה "פרדס" א' "החוט המשולש").  אולם לאט-לאט  התבגר והורגשה בדבריו הנעימה של אחד-העם.  בעצם שימש הוא את רעיון התחיה, וכל נושאיו סבבו על ציר זה, והוכנסו כל המהומה והבלבול, שמעלים תמיד עמם ההמונים כאבק, – העמיד את עצמו מיד לצדו של אחה"ע, וסייע עמו להביא סדרים בתוהו הזה.  במאמרו הראשון "החוט המשולש" מורגשת עדיין התלהבות סתמית, ברוח הדור "ארץ ישראל, שפת ישראל וישראל חד הוא", – אפותיאוזה של החטיבה המשולשת שהיא אחת.  יש גם כמה מקומות חזקים במאמר נמלץ זה, ביחוד בהשתפכות נפשו על לשוננו.)  במאמרו השני ב"פרדס" ב', "תחית ישראל ושפתו", הגם שמכיל גם הוא דברי-חיוב פטטיים לחזיון-התחיה, עם זה אינו משולל תגובה על נגעים שנגלו במחנה.  על מדת "עמא פזיזא" המתגלה בכל מעשיו.  על הרעש של "אסתרא בלגינא" ההומה בכל ועידותינו.  על הקיש-קיש של כל הספרות ה"חבת-ציונית" "אשר לא תמצאו כמעט ספר או מאמר אשר ישקיף על הענין בסקירה בהירה מדעית ויורה-דעה את קהל הקוראים בשפה ברורה ע"ד תכונת א"י לכל פרטיה ודקדוקיה, מחקרי הארץ ביחס טיב אדמתה, יבולה וצאצאיה השונים, ביחס תושביה האזרחים והממשלה וחוקיה השוררים בה, ועוד דברים כאלה העומדים באמת ברומו של עולם הישוב".

כאן רואים אנו את רבניצקי מצר ודואב על הדלדול והטמטום שהקיפו את המון בית ישראל, לרגלי תקותם המופרזה, ש"תשועת א"י כהרף עין".  והנה מתחיל הוא מתנבא ברוח אחה"ע ומתמרמר על הזלזול בפעולות שבהשקפה ראשונה נראות הן מחוץ לגדר הצר של עבודת הישוב, שאין שווה בעיני העסקנים לטפל בהן.  ואם יבוא מישהו ויתאמץ להוכיח, כי מן הראוי להכשיר את הדור בחו"ל "שיהא ראוי ומסוגל לקבל השפעת הרוח הלאומית באפן הדרוש, – – יביטו על האיש ההוא כעל שומר רוח הרואה בעבים ומפריע את העם ממעשהו הגדול לטובת עצם הישוב".

ושטף אמרותיו מתעצם עוד יותר בבואו חשבון: "רואים אנחנו כי ב"פלג גופא" של עמנו, בנשי ישראל, לא נגעה התנועה אף בנגיעה דקה מן הדקה; אחיותינו העתידות להיות אמות ואומנות של דור נולד, אשר על פיהן ישק הבית ומרוצן ותכונתן תאצלנה על בני הבית מראשית טל ילדותם – רחוקות הן מכל התנועה הלאומית כרחוק מזרח ממערב, ולא לבד שאין את נפשן לקחת חלק באיזו פעולה לטובת הישוב כ"א גם מביטות הן עפ"י הרב בתלונה מגולה אן מסותרת, ולפעמים גם בלעג שאננות על אחיהן ובעליהן המפנים לבם לבטלה וחולמים חלומות בהקיץ, עד כי בת-ישראל חובבת ציון יקרת המציאות היא בדורנו כאנטיסמיט חובב אמת.  רואים אנחנו ג"כ כי בנינו הבאים אחרינו, הלא הם עמודי הדור העתיד לבוא, אשר בעדם גורל עתידותינו וכל משאת נפשנו, מקבלים הם את חנוכם עפ"י דרך סלולה כללית ורוח ישראל ותורתו כמעט כמו זר נחשב להם, והבנים האלה כאשר יגדלו, יתפלאו לראות עבודת חו"צ וישאלו כמשתוממים "מה העבודה הזאת לכם?"

וב"פרדס" ג' במאמרו "לפלגות בית ישראל" מרצה רבניצקי מפורש (אם גם שם אחה"ע אינו נזכר מפורש) את שיטת אחה"ע בציוניות הרוחנית, זו שרואה בישוב "לא תנועת כל היהודים, רק יסוד נכון וקים למרכז היהדות (מתיחת הקו של המעתיק) וחזון רוח הלאום להתפתחות נאמנה בדרך ישרה וטבעית, והישוב בעיניה "קבוץ גלויות" לא לעם ישראל כ"א לרוח ישראל".

ברם הסבר שיטתו של אחה"ע במאמר זה נעשה בדרך-אגב, העיקר שבו הנהו הפולמוס עם כת החרדים, שהם רוב מנין ורוב בנין של האומה, מעורים ודבקים בקניניה, ובכל זה עומדים הם מרחוק או מנגד לתנועת "חבת ציון".  במופתים חותכים הוא מראה את אי-ההגיון ואי-הצדק שבעמדתם זו, ומוכיח בהגיון נמרץ, שלא בעטיה של "חבת ציון" נעשו החובבים חפשים בדעות, אלא היו כאלה מכבר, עוד לפני הגיעם אל רעיון-התחיה, – והמגע של החרדים עמם, בהתלכדם יחד לחטיבה, עלול רק להחזירם למוטב.

מאמריו הפובליציסטיים של רבניצקי לא כונסו עדין,, לכן קשה ביותר לעמוד על טיבו המיוחד מבחינה זו.  אולם זכורים לנו גם מאמריו הפזורים השונים.  מהם שנכתבו בגולה ומהם שנכתבו בארץ, תגובות שונות על מעשים ומקרים בחיינו, כתובים ברובם בסגנונו וברוחו של אחה"ע.

 

ו. עם ה"כנוס"

זכות נתגלגלה לרבניצקי, שנעשה שותף, עפ"י גזרת הגורל, למפעל ה"כנוס" של המשורר, למפעל-חייו.

"עבדנו שנינו בסדורם של ספרי-למוד, אגדות התלמוד והמדרשים, שירת ימי הבינים ועוד", סח לנו רבניצקי בשמחת-ספוק, כאדם שזכה בגורל, או כמוצא שלל רב.  כל אותו דרך-הכנוס שנעשה ליעוד למשורר, עפ"י גזרה מגבוה, החל מסדור המקרא וכו' וכ'ו ועד לחוליא האחרונה של ימיו, כל זה סדר הבחינה והבדיקה של שלשלת תרבותנו כולה, נעשו גם, במסבות המקרים, ללחם-חוקו של רבניצקי ולגורל-חייו המופלא.

ואמנם עבודת-חייו זו של רבניצקי, היא גולת הכותרת של כל עבודותיו הספרותיות המרובות שבכל המקצועות.

בתוך ארכיון של "בית ביאליק" נמצאת תמונה מרהיבת עינים: ביאליק ורבניצקי, בשבתם על ה"אבנים", בשעת עבודתם המשותפת.  רבניצקי שקוע בתוך ה"מקורות", וביאליק וקולמוסו בידו, פניו התוהים מָפנים לחברו, ובוחן ובודק הוא גנזי נסתרות...

אננו יודעים אל נכון ובדיוק את חלוקת-העבודה שביניהם ודרכי הלקוט והסדור שלהם.  איננו בקיאים איזו הן ערוגות היחיד, שעבד בהן כל אחד בפני עצמו, ואיזה שדה השותפות.  לפי זכרונותיו של רבניצקי במאמרו "ביאליק" ו"ספר האגדה", ניתן להסיק ששני הסוגים נהוגים היו בשטת עבודתם.  איך שהוא: סמן יפה הוא לשלמות היצירה שאינו ניכר מקום התפר.  החטיבה אחדותית.

באשר שניהם כאחד היו מנכשים וכוסחים את הקוצים בדרכם (ידרשו זה לגנאי המבקרים כאות-נפשם, אולם אין ספר נעשה לספר-עם בלי ישור הדורים), כפועלים מנוסים ואחראיים.  שניהם היו רתומים בעול העבודה הקשה והקדושה ומסייעים זה לזה בנעימות ורצון.  ובאחד המכתבים לרבניצקי מסיים ביאליק כהאי-לישנא: "המתגעגע אל שלחן העבודה המשותפת שלנו עד כלות נפש".

הם טפלו ביחד בסדור "ספורי המקרא", (בצותא עם ש. בן-ציון), "ספר האגדה" "דברי אגדה", משלים ופתגמים לתלמידים) וב"שירי ר' שלמה בן גבירול" וחלק גדול משירי רמב"ע.  עקבות הספוק והאורה שהגיעו למשורר בטפולו ב"כנוס", שמורים היטב, בדברי-זכרונותיו של רבניצקי בספרו "דור וסופריו"; וכן שמורים שם רשמי המול"ות המשותפת עם כל אינטנסיביותה.  מאחורי הפרגוד יגונב לאזננו משהו ממשק גלגלי המנגנון בהסתובבם...

היתה זו עבודת-שותפות היסטורית, שאחרית יבולה נעוץ עדיין בעתיד הרחוק.  הד-מה מאוירת-פעולה זו נשמר בקטע זה ממבוא לשירת גבירול מקולמוסו של ביאליק: "בימי מלחמה ומהפכה, בקום אנוש לקעקע את כל הבירות, נמלטו שני אנשים אל חורבה עתיקה אחת להסגר בה ועמדו מתוך כך לעסוק בתקונה, "בחוסר כל" עשו את מלאכתם: בלי כלים, בלי מסייעים, ופעמים גם בלי נר למאור.  אבל הם עשו בה מאהבה.  פרצה כל שהיא, סדק קטן שהעלה ארוכה – הביא להם שמחה ונחמה, בדעתם כי באחת מחורבות עמם הם עושים וידם עם מציבי גבול אלמנה.  אל נא יבוז להם איפא מי שהוא, אם יחרדו לגורל עמלם חרדה יתרה".

כזה היה רטט היצירה של עמלי-הרוח הללו, שידעו בנפשם כי בחורבות עמם הם עושים וידם עם מציבי גבול אלמנה.  וכה גדול היה המבטח במחבא החורבות ההן, שפעם בשעת פרעות ממש, שניתכו על ראשם בעין, חשו להם מפלט, בעצת המשורר, בחומת-האגדה הרעועה, עד יעבור זעם.  סופר זכויות הנהו י. ח. רבניצקי, בין בעסקו בשנות-הכח שלו לקידום ולשכלול ספרותנו החדשה ובין בהשקיע בשנות-העצה כל עמלו בעבודות-הכנוס, תמיד היה נאמן בית-ספרותנו, ולהצלחתו נשא נפשו כל ימיו.  ועתה בהתקרבו לגבורות, ובסקרו את כל משק-ספרותנו רב-הנכסים, שבחלקו הניכר נרכש בסיועו ובעמלו, (בהוצאות: רבניצקי, "מוריה" ו"דביר") – ניתן לאַחל לו שמשובע-נעימות למראות מפעלו ישאב עוד כחות להמשך-יצירה, דשן ורענן יהיה, ונזכה לחוג במולדת הבנויה את יובל-המאה שלו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] היה חסר רווח, והוספתי.

[2] ביאליק כותב לרבניצקי עם קבלת ה"פרדס": "האמת אומר לך, כי עורך אמן אתה והוצאת מת"י דבר מתוקן בתכלית השלמות.  כל אשר בא אל הפרדס הוא טוב ויפה, מקובל ומתוקן.  מאמרי "אחד-העם" ספורים יקרים ומרגליות המה.  הפרדס מוצא חן בעיני כל העם מקצה".  ולאחר עבור ארבע שנים, לאחר שטעמו הבשיל עוד יותר הנהו מפליט בתוך יתר שבחיו: "אינך יודע עד כמה "רעבי טובך וצמאי ישעך" אנחנו הקוראים הפרובינציאליים, אשר יום צאת איזה ספר טוב לאור, – יום טוב הוא לנו, ובפרט בהופיע ספר כפרדסך – ממש הופעת השכינה – – – בלי משוא פנים אומר לך, רוח אלוהים מרחפת בין עצי פרדסך וחלום ציון בין עפאיו ישכון, כלו רטוב ורענן, נעים ובריא כלו".  ושוב במכתב, לאחר המשך של ארבע שנים, הנהו מציין: "אגב אומר לך, כי כותב דברי ימי ספרותנו מתקופה זו, תקופת אחד-העם, יתחיל מפרדסיך, שהם כפרוזדור להשלח".  ואחה"ע גופו מצא בפרדס "נקיות הדעת וגבהות ספרותית". (היה זמן שאחה"ע אמר להסתייע ברבניצקי בעריכת "שלח" שיקרא ראשונה את כתבי-היד ויפסול על דעת עצמו את הפגום בעיניו).