_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רֵאַלִיּוּת קְלַסִית

שלום שטרייט

לתוכן הענינים

מאמר שני

ריאליות קלסית – מקצוע זה הנהו האחד במקצועות הספרות, שעליו לא יהיו מערערים כל הימים, מפני שביסודו הונחה האוביקטיביות, היינו, שותפות זו הנעשית בין בני האדם באמצעות חושיהם.  כי גם מסקנותיה הכי מפליאות והכי דקות של אמנות זו, רק מפיהם נתנו לה, מפי החושים.  לכן אמנות זו הווה תמיד.  מיום החל האדם לתהות על טיבם של העצמים ולהעריך אותם, עד ימינו אלה – לא יפקד מקומה.  על כן יתכן שגם בימי שלטונם של איבסן ומטרלינק, יעמוד טולסטוי ביניהם כצור איתן מבלע זוז כל שהוא.

לפיכך גם ראינו באמנות הזו, שלא רק שנשתמר בה רוחה הפנימי, אלא שגם לבושה לא נשתנה, יען כי נמוקיה הפנימיים המה מחוללי הנוסח הנצחי שלה.  כי ודאות גמורה זו הבלתי מתחלפת שבריאליות הקלסית, היא פרי "ההכרח המציאותי" הנתבע תמיד מידי האמנות ההיא, בהתאם לתנאי ההסכמה ההדדית של חושינו.  ולפי גדרה זה תמיד, גם תכונת ההרצאה של האמנות הזו, שלוה ובטוחה.  מפני שחרדת עצבים לא חרדה אמנות זו מעולם.  ומה שניתן להסיק לפיהם ולפי האינטלקט האינדיבידואלי – אין אמנות זו מודה בו.  "האדם יראה רק לעינים".

וכן הצטמצמותה הפנימית של אמנות זו, הנה פרי שעבודה הבלתי פוסק.  כי השתעבדותם של מספרי הביבליה לאלהים עדיין לא סרה גם מלבב האחרון שבאחרונים, וכמותם נכנעים גם הריאליסטנים ההויים לכחות עורים.  מכאן תתבהר ההרגשה של תנופה כבדה.  שתּאור בלבנו למראות האמנות הזו: כאילו העתיקו לעינינו צורים ממקומם.  אולם שעבוד זה הנהו גם המקור ליתרונותיה של האמנות הריאלית: ההתרכזות וההתגבלות שאינן נותנות לרוח להתנודד.

לכן יש שעם הגותנו בספורי הביבליה, תתהוה בנו ההרגשה של מחסה בין כתלי-מולדת, ולכן יש לריאליות הקלסית בכלל דמות ביבלית בעינינו.

ובכן, הזדוגותן של הריאליות עם הקלסיות עולה יפה, לא בלבד מפני שמצטינות שתיהן במדה אחת: מדת הכבוש העצמי, אלא גם מפני שכל אחת מהן משלימה לחברתה את חסרונה.  מהותה זו, שנצטותה עליה הריאליות מבלי כל בחינה ורצון עצמי, עם הגיעה למעלת הקלסיות נתנים עמה נמוקיה האמנותיים.  כי עם הקלסיות נקנית לריאליות – באשר זהו ראש סגולותיה של הקלסיות תמיד – ההכרה: הכרת העצם שלה.  והריאליות מצדה משפעת גמולה לקלסיות בזה שהנה: התוכן הממלאָה ומסמן לה בתוך זה גבולות צורתה.

ריאליות קלסית נתגלתה בספרותנו החדשה בראשונה בשדה-המחשבה.

אחד-העם, אף על פי ששמים בהירים פרושים ממעל לראשו – מתנהל בכל זה כאיש שיאחזוהו בעקבו.  נכר, שיש מעין מעצור בדרכו, המטפח על פני חרותו החיצונית ומגלה את השעבוד שמסתתר בקרבו פנימה.  השתעבדות זו של אחד-העם היא שהתותה לנפשו את הסתדרותה הפנימית, והיא גם שהוציאתנו ממבוכת קסמי-המעגל של מליצה ומציאות ששלטו לפניו בעולמנו בערבוביה.  התאפקותו האיומה היא גם סבת חנו המסוים הארדיכלי של "המרכז הרוחני", שאין בו אף צל של דמיון חי.  ובמקום שמבצבץ בו דמיון עלוב, נוכחנו רק כמה מתאים לאחד-העם מהלכו העצור והמתון, שמחוננים בו הבעלים אנשי-המעשה.  כי קונסרבטיביות זו שוללת את דרכי ההרחבה, המעשים-לפתע וכל חזון רוח, והיא העובדה גרידא שמכחשת אפשריותו של המקרה.  ומזה נחתך יחס אחד-העם להרצל.

התכוצות זו בגבול האפשרויות הריאליות מחיבת את רעיונו של אחד-העם שיהיה לו מראה רעיון, שכל עיקרו: צמצומו (כי אם ישטח הרבה, אז יהא נטול אופי-הרעיון).  תכונה אמנותית זו בלבד קובעת לאחד-העם את מקומו בעולמנו פרצוף הרעיון – זהו תכלית לגבו (הגם שלא הגיד זה בשום פעם בפירוש) והאידיאה כשלעצמה טפלה.  לכן ראינו את האידיאל של "המרכז הרוחני" – שלכאורה הוא לבדו מניע היצירה שבאחד-העם – אידיאל זה הנהו כה צנום, עד שגם לאחר התגשמותו כמעט, עומדים אנו דלים ורָשׁים כביום אתמול.  חשיבותו איה נובעת איפא מגוו, אלא מדמותו של הרעיון בלבד.

אולם דמות זו אינה אלא פְּנים שהפך להיות צורה.  התוך המעכב את מרוצתו של הרעיון, מתוהו וגם מהוה את קלסתרו – מלואו זה של התוכן עושה, אפוא, את הסגנון האחד-העמי, ולפיו יקבע גם הקריטריון של אחד-העם לכל חזיונות החיים.  לפיו: הצורה שאין לה אלא יפיה אינה נאותה, אלא התוך, הרעיון והרצון – המה יהפכו להיות לכלים המחזיקים את עצמם.  העצם, הוא עצמו יהא החומר שממנו יהיו נעשים כוָנים לאמנות.  תכונה כזו יש לפעולתו של אחד-העם בספרות ובישוב, ואותה הנהו שואל מאת כל העוסקים בהם.  והוא מסמני היחש שבקלסיות, שלבושה היא תמיד בגדי משי.  רצונותיה ומאוייה מתגשמים באמצעות כליה, וסגנונה ניתן לנו מידיה כמערכת-כללים.

המנוחה הנכונה שתמצא לנו בקלסיות, מוכיחה על בצרונה הפנימי.  היא השאננוּת המונחת בטבע העצמים המכירים את חוקיהם, ולפיהם ילכו לבטח דרכם.  לא יימינו ולא ישמאילו.  אירוניה זו הנראית לפרקים על שפתי אחד-העם, גם היא מונתה רק לאיש, ששלותו בלבו, ואינו חרד להמעד ממסלולו.  למה רגשו ויבהלו, בשעה שגורלם איננו מסור בידם?

וכך אין הריאליות הקלסית מניחה מקום לאידיאל שהנהו רצון מפשט גרידא, שצורתו לא נסתיימה – אלא הטנדנציה שפורצה ובוקעת מבעד עובדותיה של האמנות הריאלית, כמסקנה הכרחית מתוך חוקי-מציאות בלתי משתנים, היא אמצעי בשבילה לגלות מאוייה תמיד.  כי הקלסיות אינה רוצה אלא מה שמוכרח להיות.  והמרכז הרוחני האחד-העמי מכוון הנהו בכל לכלל זה.  אין הוא רוצה זולת זה, שישתלשל בהכרח טבעי.  ואף האדמה שנוסכה קסמה זה על עם שנתרחק מעמה – אף היא לא תטהו להפליג באפשרויותיה.  ביחסו אליה יש זו הבלתי-אמצעיות, שמנָתה היא לאדם שיש לו חלק בעולם, ועליו לשפוט בזהירות בעניניו הקולוניאליים בפשיטות טבעית.

אולם זיו-תמיד לקלסיות, שמסתנן כמבעד קרום שבתחתיתו יבהיקו אבני-חן.  מאור חִוֵר זה – שמדעת נבונים בו – בוקע ממלותיה המגובשות המשובצות ככוכבים במסלותיהם.  צבא-מליה המסודר הזה יעמוד לפנינו כדוגמא של התערות-אזרח.  לשם זה תסכון רק המלה, שהדרת העבר מחבבתה כנחלה שהורישונו אבותינו.  לפיכך רצוי לריאליות הקלסית צרוף-המלים הנושן, וחביבים עליה כתובים השופעים חמימות זו המעורה בכלי ביתנו העתיקים...

ניכרים יותר אותותיה אלו של הריאליות הקלסית בבלטריסטיקה.

חרות-הדבור הנוהגת בספרות לפני בוא הקלסיות, שהנה אחד מתנאי-ההכשרה לקלסיות – חרות זו משולל מנדלי לגמרי.  עברה שעתה של לשון סמולנסקין, ששטפה בלי מעצור כרצועה זו שהותרה.  שפת מנדלי עמוסה היא מראות, אשר תלא כל אגודה של מלים לבארם כדמותם זו.  מלתו של מנדלי דמיונה לזיו זה של פלטין, שמראהו עצמו נותן לנו המחסה.  אין לבוא פנימה, למען תמצא לנו סתרה.  כי בשפתו זו, הרבה יותר אומרת המסורה שבידה, מאשר כח בטויה הטבעי.

אמנם, אין הריאליות הקלסית מכילה יותר משהיא אומרת.  בצדק מחזיקה היא טובה לעצמה, שאינה מסתייעת בסוד וברמז להשלים בהם את התבטאותה.  אולם אין היא מפשיטה גם מעל המלות מה שקלטו בשנות נדודיה.  תוספת זו טובעת לה לקלסיות ממטבעה תמיד.  לכן הצביון לרגש שיעוֹר למראית האמנות הזו, מעין זה שמעוררת המולדת בהמון מאורעותיה, זכרונותיהם ורגשותיהם התלויים בה.

סגנונה של הריאליות הקלסית הנהו, אפוא, פרי מניעם מוצקים שלא הרתיעו ממקומם מאז.  מלבד שנויים קלים, שיש לראות בהם אותות הזמן והתבגרותו – נשארו גם פירותיה אותם שמלפנים.  אמונתו התמה של מנדלי (פקחותו שחָברה עמו אינה סותרתה) נחלה היא רק לאיש, שודאיותיו נתנו לו כלראשונים מסיני, והסטירה הריהי הקדומה מאז, שבעזרתה יבקש הרצון לחתור למטרתו.   נוסף עליהם רק הקו הסקפּטי, אשר יולד בהכרח ברבות השנים.  ומסתמנת היא הריאליות הקלסת יותר מכל על ידי נטיתה לקולקטיביות, שהיא תולדה מחויבת מאת האופי הנענה לדרישות שותפות-החושים.  כי התרתה את סבכי פקעתו המשותפת – זוהי הפרובלימה של האמנות הריאליסטית.  לכן מגלה היא בתיאוריה את ההעויה הכללית, שלפיה אפשר לדעת בהחלט את המצב שבו ימצא האדם שככה העוה.

טפוסיות זו הטבועה בתכונת הריאליות הקלסית גורמת, שדבריה יהיו כעין העשת.  היא לא תדע כשלון זה, המסובב בעקב הפרוטרוט שיַטה אותה מן העיקר.  לבטח יתפשטו לעיניה המראות והחזיונות, בהירים ושלמים, אין עוצרם מלהשתרע.  לכן היא מתלבשת ברצון בצורת-הרומן הרחבה.

תפיסת-החיים הצלולה הזו זכתהו למנדלי, כי תשתמר תקופה בספריו למשמרת עולם.  מעין היד שחרתה כתבי הביבליה היתה בהם.  הטעם הפנימי לאופן כתיבתה כזה הנהו אחד.  והסגנון האגדי המתאים לתכונת גבוריו, אינו סותר את המניע האמנותי הביבלי שבתוכו פנימה.  רוח האגדה פרגמנטרית היא יותר מדי, וגם גובר בה לרוב היסוד הסובייקטיבי.  ומנדלי, למרות הבלעו בתוך גבוריו, עשוי רוחו לשים את החיים תחת המכבש, ולהוציאם מוצקים כמתוך דפוסים ביבליים.

כתב ביבלי זה פועל, כי יֵרָאו לנו הדפים רחבים לאין שעור, אם גם בעין המה צרים וקרים.  גם משתרע לעינינו כר דשא, דוקא בעת שידובר בעין על קבציאל.  אסוציאציה משונה כזו, אפשר שתִוָצר הודות לאפיו האיתן של מנדלי מבפנים.  ככה נפעלת נפשנו, אף שהשלטון ביד הדבור.  זהו מעין בת-קול שמניחה תחתיה נקישת הקורנס מבלי כל נגיעה ישרה.

אולם למען מעריך את מנדלי כראוי לו, טוב לנו מכל להתבונן בפני תלמידיו.  כי מה שחסרים התלמידים זה כחו של הרב.

 

הנאה זו שיש לה לריאליות הקלסית מאת "התלמידים" הללו – מרובה גם הפסדה.  הצורה שנקבעה על ידי רבם, הודות לאפיו המיוחד – צורה זו מחניטה בידם.  פעולתם המכַונה בפראי-פרטיה ליָעד את הריאליות, מצטינת בתכונתה הצורתית גרידא, תכונה המתנגדת דוקא לרעיון הריאליות, האצור בהתהוות המעשים הבלתי-אמצעית.  זוהי אמנות לשמה בכל יתרונותיה וחסרונותיה המתגלים בה.  אין מניעים תוכיים מתוים דרכיה, ואף רצינות הרצאתה אינה אלא פרי עמלו של האמן להתאים הכל לפי סדרו ההגיוני.

משוּלה אמנותם של התלמידים הללו למורד, שיאבד לו מעוף הסקירה ברדתו מן ההר אל הגיא.  בכדומה לזה יתישב גם, למה באלו בה – באמנות-התלמידים – שאר היסודות האמנותיים שמצינו אצל מנדלי.  כי כפותים האמנים האלו ונטולים את הרצון הפנימי הפורץ ומרחיב את צורת הדברים הרגילה, שהוא הנהו רצון העולם עצמו העושה בסתר, ובדברו יעריב עלינו היום...  זרות זו בסדר העולם הקים, שהוא כטבע שני לו, זרה לרוחם.  אין חמה וגשם משמשים בעולמם בערבוביה.  למהלך הדברים שלהם חסר דרור פנימי זה.  לכן צליל-שפתם מזכיר את שטח-הערבה הכבד, שהד-קול אחד לו תמיד, בכל חלל אוירו.

לפיכך מעברם מן הרומן אל הנובילה טבעי מכל לאמנים אלו, ועלול הוא להביננו אותם כראוי.  אין בזה אותו הנמוק, שהמריץ את מנדלי בספוריו הקצרים העבריים שקדמו לרומניו למען ימָצא לעצמו, ושבעיקרם היו גם הם רומנים קטנים הודות למשקלם הפנימי.  לא.  דחק החיים הוא שעג לעצמו פה את הנובילה והסתפק בה.  מטעם זה עצמו גם יסתבר מה שראינו, שהתאור – יסוד שלא יחויב על ידי נמוקים פנימיים – גדל על חשבון שאר אמצעיהם האמנותיים (בולט הדבר במיוחד ב"אריה בעל גוף".  הסטירה כאילו נכחדה כליל, ובמקומה באה מעין מלאכת קריקטורה) ואמנם, מפותח התאור אצל האמנים האלו, כאשר לא היה מימיו לפניהם.  והודות לאפיו האוביקטיבי של התאור, ניתן מקום לקלסיות להתגלות בו יותר מבשאר דרכיה.  אולם הקפדתם היתרה בזה, מעבירתם גם על טעמם.  גם ח. נ. ביאליק המספר וגם ש. בן-ציון יתירו, לשם דיוק התאור, להמון מלות דוממות לבוא בקהל – והיה דמיונן כזר בין בני משפחה אחת, שמציאותו מפיגה את חרות תנועתם השכיחה ומשוש הרגליהם התדיריים.

התרופפות הטפוסיות אצל אמנים אלו, המוכרחת בשל מגרעותיהם הטבעיות, מביאה עמה את כשרונם הפסיכולוגי.  במקום שאין הנפש מתגלית להם באמצעות גלויים מוחשיים – שם בא החטוט.  אולם מכל מקום מתבטאת הריאליות הקלסית באמנים הללו בטוי גמור, ומשעבדה גם חסרונותיהם לתכליתה, ומגיעה על ידם לידי הופעה מוחלטת.  לא כן באמנים שידובר עליהם להלן, שבכל מעלותיהם האמנותיות אין הקלסיות מתגלמה בהם.

 

מעין התרופפות החבל המתוח יחוש הקורא שעובר מספורי ח. נ. ביאליק וש. בן-ציון לספוריהם של יהודה שטינברג וי. ברשדסקי.  אמנם החומר שמשמש ליצירתם, עבודם האמנותי, אינו גורע מריאליותו, ולא נשתנה בידם מכפי שהיה בתחלה.   אולם רושמם שהניחו הסופרים האלו – שזולת שויונם זה בלבב הקוראים, שנעשה בידי המות שבחר בשניהם בעונה אחת, לא יתדמו זה לזה במאומה – רושמם הוא: ששניהם היו מעין נסיון או בשורה.

נגלתה שנית ישותה של המלה, כמעין זה המזדקר מסתרי הכפים והסלעים.  משבאו הסופרים האלה ידענו פתאום, כי לא הורגשה בזמן האחרון מציאותה של המלה בריאליות הבלטריסטית.  ובבואם שב מעין חופש הדבור שהיה שורר בימי סמולנסקין.  הבדל זה הראה לנו באופן בולט את התפיסה האינטואיטיבית אשר לקלסיות, בנגוד לחיצוניות שנקנית לסופרים הללו, שאנו עומדים עתה בהם, באמצעות המלים.  בקלסיות אובדה המלה בהמולת החיים – ואצל הסופרים האלה נקנים לנו החיים בשל המולת-המלים הלזו.  הנחה זו מספקת להביננו, למה לא עלה הרומן ביד ברשדסקי, שלכאורה אינו משולל הכשרון הסינתיטי.  כי אינדיוידואליזציה לשונית, זאת אומרת: שכל מלה לכשעצמה אין בה חיות, אלא בהתחברותה עם האחרות; אינדיוידואליזציה כזו – שכל מלה באה רק ללמד על עצמה ואינה סמל – מתנגדת להמכוון הפנימי והמוסרי של הרומן, ולעולם לא תגיע למעלתו.  והפובליציסטיקה – אחד החסרונות הכרוכים בעקבה של האינדיוידואליזציה – הרווחת בספורי ברשדסקי כבאלו של סמולנסקין, מגלה את כשלון הסקירה הפנימית, שהיא הנה סוד הסינתיזה ברומן.  ככה נחתך גם לברשדסקי רק התפקיד של מבשר.  ויעיד עליו משקלם הפנימי של כמה מקומות מספוריו – בהפוך לרובם המכריע שהכובד שבהם הנהו הגיוני בלבד – כי הוא הערה את ההויה המיוחדה והאחת של האינטליגנט בן דורו, והוא היה הראשון שהבקיע את האור להבנת מהותו.

האירה ההצלחה יותר ליהודה שטינברג, והרשימה הקצרה הצילתהו מכל.  הגבל השטח למסקנות פסיכולוגיות, מפשטות-ספרותיות שנתרבו אצל ברשדסקי (בהפוך לפסיכולוגיה שבריאליות הקלסית, הנפלטת מאת הגלויים המוחשיים, כאמור לעיל) והודות לזה לא ארך הלבוש ממדת לובשו.  חטיבה אורגנית זו השטינברגית היא התקדמותה הפנימית של האמנות הסמולנסקינית, וגם התקדמות חיצונית בה,  הבולטה בהעדרו של סרח המליצה.  לכן חומר-קריאה זה יהא מזון לדורות, בגלל פשיטות שפתו ורבוי גוניו.  יהודה שטינברג יהיה תמיד חביב העם על הרצותו בסגנון שכולם נזקקים לו.  והוא קובע לעצמו מקום לעולם הבא, מעין המקום שתופס משה ליב לילינבלום הפובליציסטן, בגלל אופים האמנותי המשותף שמתגלה בדרכי התבטאותם השוים, למרות הבדל מקצועותיהם ושנוי תוצאותיהם החיצוניות.

המעַיֵן בדברי יהודה שטינברג וי. ברשדסקי יחוש, כי לא יובל בידם אל האמת המוחלטה.  יד הגזר אינה הויה בדבריהם, ועדין הונח מקום לפקפוק.  וכל יראה בהם הקורא רק מעין התגלות נטיות.  נדמה לו לקורא שמעבר מזה ינוסה להרחיב גבולות הדמיון, ומעבר מזה בולטת הטנדנציה להשליט את המוחש.  אולם האמת שלעולם עומדת, מפני הוסדה על התכונתי, הבלתי חולף שבאדם ובטבע – אותה יָתור המעין וימצא במקום אחר.

 

הקלסיות – מכל מדותיה מצטינת היא בקולטוריותה.  לכן הקלסיקן, אפילו אם יהא אובד בנושאיו וגבוריו – תמיד תמצאֶנו.  עצמותו אינה בטלה.  ואף ריאליסטן קלסי זה, שלעולם לא יעזוב העוגה הנעשית בלי מתכוין – אף הוא לא ינקה מהדגיש את הטוב והרע.  על מדתו זו לא יוַתר.  כי לא הרי הקלסיות כהרי העממיות, שיהא סופרה מתבטל מפני כחן של אמונות העם, לו גם תפל תהיינה.  הקלסיקן הנהו בראש וראשונה מורה לעם.

אמונות העם, דעותיו, נמוסיו והרגליו שטבעו הולידם או שנעשו אצלו טבע – אותם יבטא הריאליסטן הקלסי, אולם עם זה לא ימָנע מהביע יחסו אליהם.  הנצחונות שבהם נעטרו אופני התאור (פתרון הנפש המתגלה בו בדרכים לא יאומנו) יביאונו לחשוב נכוחה, שאין לו לאמן דבר זולת התאור – מכל מקום מסייע הוא להכריע את הכף.  ומנדלי, הגם שבשל קומבינציה אמנותית הנהו משמש לעצמו תמיד בתור נושא, ומאופיו מאומה לא נפסד – מכל מקום לא יבצר מהעין הבוחנה מנדלי החכם ומאוייו הנסתרים.  ואף יורשו הטבעי שלום עליכם, המשקיף על החיים מרָמה, שעצבות אינה בגדרה, מאחר שהראינו מגבהה, שהנעשה סביבנו על כרחנו נעשה, והיינו כמשחקים על דבר רחוק וזר, – אף הוא, כאילו שמענו מפיו מעין צווי קטיגורי: שמרו את אורכם, אך את הבצה צאו.  אולם זה אמת.  יחסו זה של הקלסיקן הריאלי אינו אלא גלוי רצונם העצמי והטבעי של החיים.

שלום עליכם[1] הגם שהנהו קל מנשר – אף הוא נתונות רגליו בסד.  סוברים הקוראים, שהומור זה יחסו הפרטי, ונמצאו בסוף למדים שהנהו בטוי סבות פנימיות ותולדתן המוכרחת.  דומה ההומור לבבואה זו המרחפה על פני המים, שעיקרה עומד מחוצה להם.  לפיכך, למקראו של שלום עליכם יתלכד ביחד עם צחוקו של האשכנזי גם זה של התימני והספרדי – כאשר היינו עדי ראיה לזה לא פעם – באשר התכוּנתי, הנצחי ששרשו מעמיק יותר מאשר ההרגל המקומי וההוי סתם, פעלו הוא שיראה על הנשפעים במדה אחת ושוה.  ההומור – היחס הפילוסופי, שהנהו חפשי ממשפטים קדומים וממשהו של התמרמרות, הוא גלויה של התפתחות ספרותית פנימית.  טיסתו הקלה היא פרי חרות פיטנית פנימית – והיא שקובעתו לשלום עליכם להיות ההמשך המודרג.  מלבד הטפוס עצמו בידי שלום עליכם, ששונה הוא מאשר אצל מנדלי, בגלל היותו יליד זמן מאוחר – במובן חיצוני זה נשתנה גם אצל התלמידים והמבשרים – אחר הוא בעיקר יחסו האמנותי בשל תנאי ההמשך הפנימיים המיוחדים.  בולט גם הבדל זה ביחסו של שלום עליכם לגבוריו של מנדלי – לכיזדמן לו לתארם – שאין בו מההשתתפות הנרגשה של מנדלי ולא כלום.  אחד הוא תור-הילדות בלבד, המתבטא בנוסח אחד שוה אצל שניהם.  פרק-חיים זה שהנפש עדיין לא עמוסה, ולא היה עוד סיפק ביד הנמוס הלאומי הספיציפי למחוק קלסתרה האנושי הכללי – פרק חיים זה הנהו אפשר המקלט הניטרלי היחידי לאמני העמים לכל לשונותיהם.

 

השפעת הריאליות הקלסית שלנו על הקורא אינה כזו של הכללית רק באמצעות החוץ.  הפנים לא אוכּל אצלנו כולו על ידי האמנות ההיא, וכלי-הבעתה הסוביקטיביים: הסטירה וההומור יעידו.  בכל זאת לא נבצר ממנדלי מהעניק לנו רומנים כ"קצור מסעות בנימין השלישי", "ספר הקבצנים" ו"בימים ההם", שכמו בטבע לא ימצא גם בהם מקום התפר.  ארך רוח אמנותי כזה לא הראתה ספרותנו עד בואו (ולפי שעה גם לא אחריו).  ואף עוד זאת: ב"בימים ההם" יש לצין כבר התאור האוביקטיבי.  שלא יסתּיע בשום תחבולות ספרותיות, אלא ישר כהויה עצמה יעשה בהשקט רקמתו, סמויה לעין השמש... על ידו הראינו לדעת, כי אם גם אופינו לירי – לא נמנע הוא שיגיע לפשטות אֶפית.  כי אליה חותרת הריאליות תמיד.

 

כסלו שנת תרע"ו.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] בדין אמנם להזכיר שלום עליכם-ברקוביץ, מפני ששותפות היצירה שהשקיע האחרון בכתבי הראשון רבה היא ועצומה.  אולם משום הקצור נשמיטנו, והקורא יזכור תמיד את החסד שעשה מתרגם זה עם ספרותנו.