_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נַפְתָּלִי הִירְץ וַיְזֶל

שלום שטרייט

לתוכן הענינים

(למלאת מאה שנה להולדתו)

 

צדק אד"ם הכהן בהערכתו את רנה"ו, בחרוזו:

"אַךְ הוּא לִשְׂפַת עֵבֶר אָמַר: הִגָּלִי!"

נסבה היתה זאת מאת הגורל, ויותר מזה  מתכונתו האישות, שנפתלי הירץ ויזל יהיה אבי ספרות-ההשכלה, אבי הספרות החדשה – כלומר: המפלס לשפה העברית, להקדושה, שרך לשמוש חוּלוני.

נסבה היתה זאת מהיסטוריה.  כשנולד מ. ה. ויזל, היה משה חיים לוצטו בן שמונה עשרה.  זה עתה פלט את הדרמה "שמשון ודלילה".  והוא כולו מין וֶזוב בעצם התגעשותו, בעצם לַבַּת היצירה.  אבל הדור היה בעצם רחוק אז מרמח"ל.  הוא , שביסודו היה מיסטיקן לא נקלט כראוי בתקופה הרציונליסטית, שהאידיאל שלה היה רק השכל, ההשכלה, הנגוד להזיה המחריבה, שסִמל אותה שבתי-צבי.  היצירות האיתנות של רמח"ל עברו על דורו בלי הרושם הראוי.  רק מאה שנה לאחר הוָצרה התגלתה הדרמה "מגדל עוז".  ההשכלה שהחלה צומחת זה עתה, כאילו דלקה על הופעה מיסטית זו ששמה רמח"ל.  היא לא שמשה לה ליסוד מוסד.  "שלטון השכל" היה האידיאל של הדור, וגם היתה זו מצות השעה.  מצד אחד: עוד לחשה ההזיה של המקובלים כגחלים מבעד גל של רמץ, וחסידות נבטה ועלתה.  ומצד שני: השתרשו בערות ואמונות-תפלות בתוך ההמונים.  לתורת ה"נגלה" נזקק הדור הנאור.  ה"באור" של התורה, שיצא מהאסכולה של מנדלסון, כאילו בא לשובב את ה"שיות הפזורות" מכל נתיבות-התוהו.  הרמבמ"ן, במלוא כובד אישיותו וגדלה, העמיד עצמו בתור בלם, החוסם בעד זרמי התנועות המיסטיות, לבלי ישטפו ולבלי יגרפו הכל בדרכן.

נִתָּן לשער, בלי הגזמה, שאילו הושתתה ספרותנו החדשה על רמח"ל, כי אז היתה לשירתנו קפיצת-דרך בכל חזיותיה – והיו מפולשים האופקים לכל העברים.

אבל החיים יש להם חשבונם והגיונם הם.  והיה אז מן ההגיון לצאת ממערבולת המסתורין שבעָבְיָם הועם זהב השכל.  לאחר ההמראה בשחקים עד כדי סחרחורת הראש היה צורך למצוא מנוח לכף הרגל, לשמוע לשכל מלים.  הדור היה זקוק לתורת ה"נגלה".  ומשאת-נפש זו של התקופה נתגשמה באישיותו של ר' נפתלי הירץ ויזל.

*

רנה"ו זכה להיות יוצרה של ספרות-ההשכלה.  באשר הוא היה בעל ה"נגלה" שהתקופה נזקקה לו.  אישיות בלי מסתורין, ומחונן בחוש-מציאות חד, שלא טושטש בספרו "דברי שלום ואמת" עד היום.  אולם סגולות חשובות אלה, לא הן בלבד הכשירוהו להיות הכַּן לספרות החדשה.  סגולה אחת העולה על כולן היתה לו, והיא שהיתה המניע העיקרי ליצירתו הענפה, זוהי: האהבה בלי מצרים ללשון העברית.  והיא שעשתה אותו למשפיע הגדול בתנועת ההשכלה, למניח השתות לספרות החוּלונית.  תאמרי: והרמבמ"ן?  אמנם כן, משה מנדלסון היה אישיות גדולה שאצלה מהודה על התקופה כולה, ורק מכחו נִתְּנָה לתנועה זו דחיפה כה נמרצה.  אולם, אין להסיח דעת מהעובדה, שמנדלסון היה לתנועת-ההשכלה שלנו רק מעין שר החוץ.  כלומר: יותר, לאין ערוך יותר, משנתן מנדלסון מרוחו להשכלה שלנו גופה, מששקע עצמו בה – ניזונה היא בעיקר מכבושיו בחוץ, בתור פילוסוף כללי, בתור יוצר סגנון גרמני, שבהם התימרה והתכבדה בשעתה.  אך אין לשכוח ביחד עם זה, שהתולדות השליליות של המנדלסוניות בחיינו נבעו בעצם גם מתוך כפירתו שלא מדעת בעתידו הלאומי של עמנו ובחטיביותו.  בעצם העובדה, שחשש מנדלסון להפקיד פירות-רוחו בכלי-לשוננו, שהוא היה בה אמן-הסגנון, והלך וסלל כביש למחקר-היהדות בשפה זרה – בפקפקנות פנימית זו בנשמת-חייה של אומתנו, הותוו כבר קוי הכפירה בגורל-חייה העצמי, שלא נרתעו אחור גם בפני חזיון ההמרה.  לעומתו ר' נפתלי הירץ ויזל, אם כי כשרונו היה לא-נחשב לגבי זה של מנדלסון, זכה בגלל סגולת-האהבה שקננה בלבו לשפתנו, שלא תגרע אף טפה מהפראת יצירתו. את כל חילו נתן ללשוננו.  בהבעת אמון בלתי מוגבל זה לשפתנו – מבלי לזנות אחרי שפות אחרות כאחרים, אם גם בכונה רצויה – הוכח, שבחזיון ספרותי זה גופו משוקע האינסטינקט של הקיום הלאומי ונצחו אשר לא ישקר.  זהו בעיקר אשר גרם לנפתלי הירץ ויזל להעשות למיסד הספרות העברית החדשה.

*

ויזל היה חברו של מנדלסון וגם תלמידו, אם כי היה גדול במספר שנים ממנו.  הוא עבד ביחד עם הרמבמ"ן ב"באור" התורה, ועוד לפני הפגשו עמו חבר את ספרו "לבנון"[1], מחקר פילולוגי-פילוסופי, שבו הוא מתחקה על שרשי-הלשון ושמות שונים וכמה מושגים מורכבים.  יש לשער, שהונע לזה מתוך צורך החיאת הלשון, אם גם לא בדבור, אלא לתכלית שבירת קפאון הלשון.  אך מלבד מה שטפל בעבודות הנזכרות, שאצל תלמידי מנדלסון הנאמנים נהפכו לארכיאולוגיה – הרי היו לויזל יסודות חיוניים, שהם היו מקור-ההפראה העיקרי להשכלה: השירה והפובליציסטיקה.  חוללו את הרושם היותר עז, כמעט מהפכה בלבבות, הספרים שלו: "דברי שלום ואמת" ו"שירי תפארת".  שני אלה סמלו כמעט את ארחות-הבטוי של ה"השכלה" החיה: שפור נשמת-האדם מישראל באמצעות השירה, וישור עקמומיות-הלב באמצעות החנוך.  וכמה הרפתקאות עדו עליו בגלל מלחמתו לשנוי-הערכין בתקופתו!  בביוגרפיה שלו מאת קלמן שולמן מסופר עליו שבית אביו היא "אוד מוצל מגזרת ת"ח, שניצל לבדו כל משפחתו מהחרב הרעה של בוגדן חֲמִיל", אך שפטים יותר נוראים מאבחת חרבו של חמיל נכונו לרנה"ו בצורת חרמות, שמתות ונדויים מצד רבני ישראל, בגלל מלחמתו לשפור החנוך של עמו, בהתוותו לו כוון נורמלי.  ואכן, אם ניצל רנה"ו, כעדות שולמן, ממר המות , לא נמלט איפוא בחייו משתין הפולמוסין – שנועדו לו מהגורל...

*

נפתלי הירץ ויזל היה בעצם לוחם, למרות "דברי השלום" שלו.  הוא היה הראשון, שעסק בעִצוב האדם החדש אצלנו, האדם מן הישוב.  מנדלסון הרי היה שקוע לעצמו ראשו ורובו בעולם-חוץ, ובפנים הרי המשיך את היחס התיאולוגי או הארכיאולוגי.  ולא מנדלסון בלבד, אלא אפילו אדם כרמח"ל, אשר פתח את כל הנקבים והחלולים של הגוף הישראלי, שנסתתמו בעוונות הגלות, הרי במציאות היתה גם אישיותו "תיאולוגית".  רק רנה"ו החל למעשה, לרגלי "צאת דבר מלכות מאת מלך אוסטריה הנאור יוזעפוס השני ללמד בני יהודה כתב ולשון", לעַצב את האדם הישראלי החדש.  כי מהפכן היה, אם כי באמצעים אבולוציוניים.  שנוי-החנוך תבע הפיכת הקערה בחיינו.  הוא היה הראשון אצלנו, בעל אימפולסים ערים, שהשתחרר בדרך-נס מההפשטה המסורתית חסרת-הדם, וההווה כהויתו היה לו לענין.  בו טפל והוא היה נושא ליצירתו.  כי היה רנה"ו בטבע פובליציסטן,  ותקון ההויה היה לו תכלית-התכליות.  ולשם כך התקין ויזל בספרו "דברי שלום ואמת" תכנית למודים מפורטה לפרטי-פרטיה, וחלוקת שעות מדויקה, וסדרה של ספרי-חנוך שצריכים להוָצר אצלנו בכל המקצועות.  "תורת האדם ותורת החנוך לנערי בני ישראל" שלו, אם כי היתה אנושית בכללותה, התבססה בעיקר בעל העצמיות הישראלית המסורתית.  בכל זה היתה לצנינים בעיני כמה רבנים, והתחילו עפות לנגדו אבני בליסטראות מכל העברים.  אך רנה"ו לא נרתע אחור, כי אם כסוס אשר יריח מלחמה, השיב מלחמה שערה.  חפירות-ההגנה על שדה-קרב זה נשמרו עוד בעינן מספרו "דברי שלום ואמת".  גם הפגיונות ויתר כלי-הזין – בצורה של מכתבים וסוניטות המשובצים בספר הנ"ל – עוד לא החלידו ולא ניטל מהם חודם עד היום.

לקול תרועת "דברי שלום ואמת" כאילו הקיץ פתאום ישראל משנת מרמוטא.  החל לשפשף באצבעותיו הגרומות את עיניו, ונתחוור לו: שנתעה מני דרך, ששכן עד כה בעולם ההזיה.  ואט-אט התחיל מסתמן לנגדו מרחוק שוב הדרך שעזבו מאז, שהנהו שוקק מהמוניות, המוניות...

*

מִמְּרֹום שֻׁלַּח אֵש בְּרִגְשַׁת נַפְשֶׁךָ,

וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל שִׁירֵי קָדְשֶׁךָ,

נִטְעֵי עֵדֶן אֵלֶּה אַךְ בְּגַן אֱלֹהִים יִפְרָחוּ!

כה שר בן-תקופתנו בנימין זאב על רנה"ו.  וזו היתה גם דעת-הקהל כולו.  כי למרות ששוטטה רוחו בכל המקצועות, הרי היתה פסגת עצמיותו של רנה"ו: השירה.  כי בעיקר היה הוא "המשורר המפואר".  ואם כי יסודיות משכילית היתה בכל יצירתו הענפה, החל מ"הלבנון" שלו, ומבאורו ל"ויקרא", ו"דברי שלום ואמת" ו"ספר המדות" המופלא (לספר זה ראוי ליחד מאמר לעצמו) וכַלה בהקדמות ובסופי-דבר ל"שירי תפארת" החותכים כאיזמלים – מכל מקום בעיקר ספרו "שירי תפארת" הוא הוא שקבעו בספרותנו כעמוד תיכון בל ימוט.

ספרו "שירי תפארת" הנה אֶפוס בעל ששה חלקים "שכולל שמונה עשר שירים, שכולם מספרים תהלת ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה לאבותינו בהוציאו אותם מארץ מצרים וקרבם אל הר סיני".  הספר פותח בלידת משה ומסיים במתן תורה.  כבעלי האגדה הקדמונים התכון גם רנה"ו, שספרו ישמש מעין "פירוש" שכמה מקומות סתומים בתורה.  "אין מגמתנו בשירי כבוד כאלה לשעשע זולתנו במליצות ערבות לקוראיהם, בצחות הלשון וביופי המאמרים.  כל הנאמר הוא בעבור תת דעת לבני גילי להבין בספורי התורה ולקשר בקרסי המליצות מאמריה הקצרים, ומה שראוי להתבונן בהם".  אולם ביחד עם זה שמש לו חומר זה בכמה מקומות ג"כ כלבעלי האגדה רק אמתלא בשביל לחשוף כחו האדריכלי ועשרו הפיוטי.  ויש שידע רנה"ו גם סוד הצמצום שבשירה, טעם התמצית.  "כשיר השירים לשלמה, כשצייר עזות האהבה אמר בדרך שיר, כי "עזה כמות אהבה".  השומע משל המות יחרד, וכרגע יבין מן המשל הכל, כי יודע שהמות עז מכל.  והנה מלות ארבע אלה בדרך שיר פעלו יותר מהגדות רבות כל היום.  ויתרון רב יש עוד בשיר, שבהיות מליו מעטות, בנקל יוחקו בנפש ובכוח הזוכר".

כן.  בלבירינט זה של מליצה, שבאה לבאר פסוקים סתומים, בצבצה פה ושם גם שירה כבושה ועזה, מסוג זה שמהותו הגדיר לנו רנה"ו בטוריו שלעיל.  הפרק על דבר "רעואל כהן מדין, שהיו לו שבע בנות יפות, שרבים חפצו קרבתן, והן רחקו מחברתם, כי מאנו לשמוע עגבים מפי לצים", פרק לא קטן זה נשמר בירקותו האביבית, ובצביונו זה יעמוד לעד.  ובכלל, כל הסמנים של ספר, במשמעותה החשובה של מלה זו,  נמנו ב"שירי תפארת" – אעפ"י שמלווה אותו הגמגום המליצי.  כי בספר גדול, לא בלבד התקופה ההיסטורית שהוא מטפל בה, עומדת חיה לנגד העינים, כי אם גם הדי ההווה שבו נוצר יגונבו מבלי משים לאוזן.  וברור" לא ההתעלסות באהבים של מנדלסון עם לסינג היתה הד-החיים של אומתנו באותה שעה, אלא הטורים הבאים היו בטוי-הדור:

 

שַׁוְעַת בָּנִים בָּחַרְתָּ כַּאֲבוֹתָם מִקֶּדֶם.

כִּי זֵדִים נָשְׂאוֹ רֹאשׁ, עַל עַמְּךָ סוֹד יַעֲרִימוּ,

שַׂמוּ זֶרַע אֹהַבְךָ רוֹמְסֵי טִיט וָחֹמֶר.

שׁוּר נָא מָה רַב עָנְיֵנוּ, תַּחְתִּיּוֹת יָרַדְנוּ –

 

משורר האומה שבאותה התקופה נשא כעמו בשרו בשניו, וכאב ודאב, ויזעק זעקה גדולה ומרה:

 

לָמָּה כָאֲרִי בַּמַּאֲרָב יִטְרֹף עֲנִיֶיךָ,

לָמָּה בַּצָרָה הַזֹאת מֵרָחוֹק עָמַדְתָּ? וכו

קוֹל קָמֶיךָ עוֹלֶה תָמִיד –

 

אך מעבר להרי החושך הנערמים הכסיף לעינים כמו נצנוץ של שחר.  "כִי קָרוֹב יוֹם יְיָ הָרָעוֹת יִתָּמּוּ".

כעובר במעי אמו כבר היה מקופל בספר זה רעיון הגאולה.  עצם בחירת הנושא "משה", סמל הגואל הנצחי, בתור הגבור הראשי של האפוס, מוכיח כמה חזקה היתה הנהיה ל"תחיה", זו שבאה אחר דור אחד בתור תולדת ההשכלה העברית – בנגוד להשכלת מנדלסון – שנביאה היה נפתלי הירץ ויזל.

 

לֵאמֹר: הַסְּתָו עָבַר, גִשְמֵי זַעַם חָלָפוּ,

גֶּפֶן יִשְׂרָאֵל תָּנֵץ, שָׂרִיגָיו יִפְרָחוּ,

גַם אַשְׁכְּולוֹתֵיהֶם פִּתְאֹם עֲנָבִים יַבְשִׁילוּ.

 

כאמור, כל הסמנים שמנו בספר גדול ניתנו ב"שירי תפארת".  הדי ההוה היו מנסרים בחלל אוירו.  נשמעה אנקה בוקעת שחקים של שלול בשלשלאות, שמכח השועה האיומה נתפקקו חוליות אזיקיו.

ועדיין קרובים אנו יותר מדאי בזמן ליצירה זו, שנוכל העריכה כיאות.  עדיין מוקפים אנו מאויר התקופה שלאחר ההשכלה, שכל מה שיש בו מרוח ההשכלה פגול הוא בעיניה מלכתחילה.  אכן, לאמתו של דבר יש באפוס זה השפעה מסגנון גדול ומרומם.  השפעה מתקופת קלופשטוק ופוסס, וגם של הרדר ולסינג, יוצרי ההיקף הגרמני העולמי. 

וכיום, ביום-ההולדת המאתים של נפתלי הירץ ויזל, ברור לנו, כי אם אנו נמצאים עתה בארץ-ישראל, והלשון העברים שומה בפינו ובלבבנו, וכל מעשינו עתה מכוונים לנתינה נורמלית, חוּלונית – הרי חלק לא קטן בחתוך חיינו בצורה כזו, יש לזקוף גם על חשבון רנה"ו.  וקדוש ויקר לנו זכר אותו האיש, הראשון בספרותנו, שהעמידנו באורח-ההשכלה כלומר: באורח-האמת, ש"תקופת-התחיה" שלנו שאנו נושמים אוירה עתה, הנה בלי שום בפקפוק, מתוצאי-תוצאותיו; זו ה"התחיה" שהנֶה סוף-המעשה של תחילת-המחשבה שלא-מדעת, שנתרקמה כבר אז בלבבו של רנה"ו.

 

תרפ"ו

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] ספר בעל שני חלקים, שקרא גם לשניהם בשם "גן נעול", ולפתיחה שבחלק השני קרא "מבוא הגן".