_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

המתה

אנני בוק

תרגם י"א טריווש

לתוכן הענינים

*    *

*

בקיץ העבר נטל עלי רופאי להתרפא, ויחזקו עלי דבריו, ולא יכלתי להכביד את לבי מעשות את מצותו.  ואגמר ללכת ארצה שוֵיץ ואעבור דר פרנקפורט בַּמסלה הידועה ההולכת לוּצֶרן, ומלוּצֶרְן דרך מעבר בריניג באתי איִנְטֶרְלַקֶּן לבקש לי מקום שקט.

ואעמד בכפר קטן בנוף נחמד למראה על שפת אגם טהון.

המקום היה תאוה לעינים!  כמה רומנטוק היה בו!  כמה פואֶזיה!  כמה אידיליה!

בית המלון האחד אשר בכפר נשען על האגם, וענפי הגן הקטן אשר לו היו מרחפים על פני המים ורוחצים שם כל היום.  והבית, בית שְׁנִיִים קטן, וירק רב מאד סביבו, ובעלת הבית, אשת חן צעירה וטובת תאר, עומדת בפתח וילדים נעימים סביב לה, וכל זה מצֻפֶּה זהב קרני השמש בבואה, זהר שושנים.  קסם על כל...  אך קסם...  פה אשב!  אמרתי בלבי, ופה ישבתי.

חדרים לאֹרחים לא רבו בבית הקטן ההוא –  ולי נִתַּן חדר נעים, וחלון אחד בו, והחלון פונה אל פני האגם, ובחדר הצר ההוא הרגשתי כרגע כי לבי ירחב בקרבי.  אשר בקשתי אותו מצאתי:  מנוחה, שקט ובדידות, בפנה נהדרה – ומה יכלתי לדרוש לנפשי עוד?

ביום השלישי או ביום הרביעי אמרתי לערוך מכתבים אחדים בחדרי. 

אבל אז ראיתי כי לא יִמָּצא לי החדר לשבת בו ימים רבים.  גשם פתאם כי יהיה והייתי עצור ולכתוב או לעשות מלאכה לא אוכל במקום צר כזה!

השלחן האחד, אשר היה ל גם כיור לרחצה, היה צולע על כל ארבע רגליו, וכל אות כלי כתיבה לא נראה ולא נמצא עליו.

רגעים אחדים עמדתי ואתבונן ואפן כה וכה.  גם כי תחפוץ בעלת הבית הקטנה, ביפי תארה ובעיני התכלת אשר לה, לתת לי עוד שלחן, הלא אין מקום להעמידו פה.

מה היה לי לעשות?

ולכתוב נכספה נפשי מאד בשעה ההיא!

ואזעף מעט ואשקיף בעד החלון ואביט  כמעט בלא נחת על האגם היפה מתחת.

לכתוב בגן אשר מתחת לא יכול לעלות על לב...  וכמו כן בחדר האֹרחים...  כי אכרים, רַכָּבים ועוד מיני בני אדם היו נאספים שם תמיד ומשמיעים קול שאון.  אבל...  מה זה ראו עיני?  הנה על יָדִי מִרְפֶּסֶת רחבה, והיא מגעת כמעטּ עד קצה מי האגם.  זה פעמים רבות ראיתי את המרפסת ההיא, ולא שמתי לב עליה, ועתה אמרתי אל לבי:  הלא אין מרפסת בלי חדר פתוח לתוכה, ובחדר הזה... בהגיגי מַדּוֹתִי בעיני את המרפסת – לא פחות משני חלונות.  זאת היתה מציאה יקרה! 

ואשיב את ראשי מהרה מחוץ לחלון ואשיב אל לבי לאמר:  אולי איננו פנוי?  - אך לא כן הוא, הנה בעלת הבית אמרה לי פעמים אחדות, כי עודני ארח יחיד לה בקיץ הזה.

וארד מעל המעלות בלב שמח ואלך אל בעלת הבית. 

– שמעי נא, שאֶנצלי גברתי, אמרתי לה:  – הנה אמרתי היום לכתוב אגרות אחדות, אפס כי חדרי צר משבת בו ימים רבים, גם אין לי בו לא שלחן ולא כלי-כתיבה.  האין לך חדר גדול מזה להשכיר?

היא הביטה אלי בלי דבר דבר וכמעט ביראה.

– מחשבתי על החדר ההוא, אמרתי אליה ואורה על חדר שני החלונות אשר לו המרפסת.

מבט היראה לא סר ממנה ותנע לאט בראשה כמו להניאני.

– ידעתי, אמרתי במנוחה:  – כי מחיר החדר ההוא איננו כמחיר זה, אך לזה לא אשית לבי, נתון אתן כאשר תשיתי עלי, כי בו חפצתי.

באחרונה כמו שב כח הדבור אליה.

 לא כן, אדוני – אמרה לי בלחישה, ולפי הנראה לי, ביראה:  – מחירו איננו...  אבל...

  הֲנוֹשָׁב הוא?

  לא...  לא כן.

– אם כן...  מה זאת?  מעט מעט נכספה נפשי לשמוע מה בפיה, כי היו דבריה כדברי סתר. – אולי את יושבת בו עם בניך?

– חלילה לי מה', קראה האשה בקול גדול, ותרעד כלה ממגור לרעיון הזה.  ואני עוד מעט וצחקתי.

– אולי רוחות מרקדות שם?

– זה אפשר, אמרה בשפל קולה:  – אני לא אדע, אני לא הייתי שם...  זה...  זה...

– זה כמה?  הקרה שם דבר?

ראיתי כי יש בזה דבר ראוי להשָּׁמע ואתאו לדעתו.

 האמנם תחפץ לדעת?

  ספרי נא, סַפֵּרִי.

ותשלח האשה מלפניה את שני ילדיה הגדולים אל תוך הבית ואת היונק הוציאה מחיקה ותניחהו בעריסתו ותקרב אלי מאד ותלחש לי לאמר:

– בשנה העברה השכרנו אותו לאשה;  ותשב בו האשה חדש ימים, ואחר כן...  מליה נעתקו מפחד לבה, אך עיניה אשר עברו ושבו מן המרפסת אל האגם ומן האגם אל המרפסת הגידו לי הכל.

  אבדה עצמה לדעת?

 כן, כן.

  התנפלה המימה?

– כן.

  מעל המרפסת?

היא הניעה ראשה דרך קיום.

רגעים מעטים ישבנו יחד ונִדֹּם.  ואחרי כן אמרתי:

– זה שבר גדול, ויכול אוכל להבין, מה מאד יחריד עוד זכר המקרה  הזה את נפשך, שאֶנצלי גברתי, אך בגלל זה...  אם יש את נפשך להראותני את החדר...  שכור אשכרהו בכל זאת.

– בכל זאת?

ומבט עבר עלי מן הצד, מבט תמהון מעיני התכלת הפקוחות לרוחה, מבט תמהון, ולי הנראה, על אֹמץ רוחי אשר הראיתי בזה.

ותקם ותאמר:  – אם חפץ תחפץ, אדוני, לראות את החדר, הנני להביא את המפתחות.  היא הלכה, ואני מלאתי מחשבות. 

מאבדת עצמה לדעת...  פה...  במקום שלום ועדן כזה!?  אגם התכלת לא היה עוד בעיני שקט ונעים כבתחילה.

האשה שבה.  מרחוק שמעתי צלצל אגודת מפתחותיה.  ואלך אחריה אל הבית ועל מעלות העץ הצרות אל המדור העליון.  ואצל דלת החדר התיכון עמדה ותשאף רוח בחזקה.  ותשם את המפתח בחור ותסובבהו פַּעֲמַיִם ואולי גם שלש פעמים ותפתח את הדלת ברעש.

ראיתי כי בקצר דעתה לא תמצא עז בנפשה לבוא פנימה, ואלך ראשונה והיא הלכה אחרי ברגלים רפות.

החדר היה רחב ידים, וכלי-הבית אשר בו היו פשוטים, אבל רבים וטובים מכלי חדרי.  בין שני החלונות היתה מַרְאָה תלויה ותחתיה ארגז מרכב.

אצל הקיר האחד מטה נקיה, כיור נאה ושני כסאות קנים פשוטים.  אצל הפתח ארון בגדים ושלחן קטן, וקערה על השלחן, ובקערה צרור שושני אַלְפִּים יבשים.  ואצל הקיר השני ארון סופרים ישן מאד ולפניו כסא עור ישן, וידות קשות לו, ודרגש מחֻפה עור שחור.

על הקירות היו תלויים ציורי פתוחי ברזל לא יקרים אך גם לא רעים מאד.

אולם ריח רקב היה בחדר – אות כי ימים רבים לא עברה בו רוח נושבת.  – רוח, רוח!  – קראתי, קודם כל דבר רוח ואור!  ואפתח את החלונות ואת דלתותיהם הדפתי ממסגרותיהם הירוקות, ויפרץ זהב נגה השמש פנימה והבית נמלא קרני חֻמו.

אחרי אשר התבוננתי על סביבי בכל אות נפשי שבתי ואפן אל בעלת הבית.

והיא עמדה עוד על מקומה הראשון, על המפתן – לדרֹך הלאה לא מלאה לבה – אך ראיתי כי רָוַח לה מבתחלה.

מי יודע מה נוראו רעיונותיה בראשונה על אדות עלילות הרוחות בתוך החדר הזה.

– כן  הוא, שאֶנצלי גברתי –, קראתי בשמחה – לקח אקח את החדר הזה, ואם טוב בעיניך אעברה נא הנה מיד.

– עשה כטוב בעיניך, אדוני, – אמרה בְמֹרֶך – אך עלי להחליף מיד את חפויי המצעים.

לרעיון זה הוסיפה לרעד ותורה על המשכב ותאמר:  – פה שכבה אחרי אשר העלוה מן המים.  זה היה ביום השני, ומה צעירה היתה ומה יפה!  והמים זרמו ממנה למטה...  ועל פני הקרקע עד הדלת.  לדברים האלה ישבה, כמו שב ויגבר פחדה עליה.

– הה, אדוני – הוסיפה אחרי כן – לוּ ראית זאת!  אבל כבד היה...  אבל כבד!  ואיש לא בכה על נבלתה, כל איש לא בכה אותה.  רק אני...  אני בכיתי...  הה...  מה מאד בכיתי!

  הדבקה נפשך אחריה?

  כן הוא, אהבתיה מאד.

  והיא ישבה פה לבדה?

– בדד;  וגם במותה לא בא איש.  ואישי הגיד לזקן הכפר ולראש האזרחים, והם הודיעו בכל העתונים;  אך איש לא נראה, איש לא שאל אדותיה.  זקן הכפר אמר, כי יש לשער, כי לקחה לה פה שֵׁם אשר לא לה...  ומי יוכל לדעת?

  והיא נקברה פה...  בכבוד?

– בכבוד כראוי!  שם בקצה בית הקברות מנוחתה.  בכספה אשר הניחה קברנו אותה בארון יפה, וגם צלב מֻצָּב על קבורתה.

  ומה שמה?  מה היה שמה בפיכם?

  ליזא מילֶר.  העלמה ליזא מילר!  ומה טוב היה לבה אל הילדים ואלי!

  ואיש לא ראה בה כי מחשבתה לשלוח יד בנפשה?

  לא, לא נראה כל מאומה!  בראשונה, כאשר באה הנה היתה זעפה מעט.  הנה והנה התהלכה על פני החדר...  הנה והנה...  חצאי יום וחצאי לילה.  ואנחנו שמענו תמיד, אני ואישי.  ואישי אמר לי פעם אחת:  "שאלי אותה מה לה, הן לא תראה שנה בעיניה".  וכאשר שאלתי אותה אמרה לי: "לא, לא אוכל לישון".  – "טוב לך לטַיל הרבה", אמרתי לה:  "לבלתי שבת תמיד", כי יש לך לדעת, כי ישבה שעות תמימות על המרפסת ישוב והבט אל האגם מתחת;  ואז נסעה אחרי הצהרים לעיר טהון ותשב ותבא אתה הרבה חבילות קטנות.  גם לילדי הביאה כלי שעשוע, חצוצרות ואנשי חיל, ולי סינרים וארג לבגד.  "כן הוא, שאֶנצלי גברתי", אמרה לי, "עתה אוכל לישון;  הרוקח אשר בעיר נתן לי;  מאד אשמח על זה, זה ימים רבים לא ישנתי".

– וביום השני בבקר כאשר הבאתי לה את הַקַּהֲוָה היו לחייה יפות, מראה שושן, ועיניה נוצצות, ותיף למראה.  "שאֶנצלי גבירתי", קראה אלי בבואי – "שמעי נא...  הנה ישנתי...  כל הלילה עד הבקר.  היפה מכל אשר בארץ היא השנה".  שם ישבה בדברה זאת, שם על המרפסת.  שם העמדתי לה שלחן גדול, ועל השלחן היו עט וניר ועל ידם צלוחית דיו – כל אלה הביאה אתה מעיר טהון.

– חפצך לכתוב מכתבים, גברתי הנערה? – אמרתי לה.  אני קראתי לה נערה, כי קטנה היתה ורכה מאד, ודמיונה כמעט כילדה, אבל עם זה דמתה גם לאשה כבודה.  ועיניה מה גדלו ומה טובו, אבל פניה חורו תמיד, חורו מאד!

– לא, לא מכתבים – אמרה לי:  חפצה אני לכתוב דבר, חפצה אני לעשות מלאכה.  טוב לאדם בהיות לו עבודה.

  אולם – אמרתי בצחוק – עלמה צעירה תוכל למצוא לה עבודה טובה מכתיבה.

  כן הוא?  אמרה תפושה במחשבותיה.

– אבל...  ביום אשר לפני מותה, – נכנסתי לתוך דברי האשה הטובה – הלא ראית אותה גם אז.  מה היתה אז?  מֻרגזת?

– כדרכה תמיד היתה גם אז.  אך זאת אמרה לי:  "עבודתי שלמה, שאֶנצלי גבירתי...  ובלילה הזה אוסיף לישון, והיטב אישן...  שמח אשמח מאד על זה מראש"!  ובדברה הביטה לפניה אל תוך המים.  – "עוד הפעם הבאתי לך דבר מעיר טהון, גברתי", אמרתי לה, "אבל אישי אמר מי יודע אם טוב הוא לך, אם לא טוב מזה לשאל בעצת רופא".

והיא הניעה ראשה ותצחק צחוק קל ותאמר:  "לא כן, כל רופא לא יוכל הועל לי.  אך סם זה מה טוב!  והוא לא יזיק לאיש...  לכל איש".  ובערב, בעלותה אל חדרה, בזכרי זאת יאחזני השבץ... שָׂמה שתי זרועותיה על צוארי ותשק לי על שתי לחיי ועל פי, הוי עלמה כבודה!  "אותך אברך לאחרונה בליל טוב", אמרה לי, "את היא האחרונה, ליל טוב...  ליל טוב".  ותלך לה.

  ואחר לא ראית אותה עוד בחיים?

– לא.  כאשר עליתי ממחרת בשמונה שעות כדרכי להביא לה קהוה היתה הדלת סגורה, ואתדפק ואט בכח הנה והנה ואין עונה!  והנה מלאו תשע שעות...  עשר שעות...  ואומר אחרי כן:  אהה ה'!  אולי נחלתה העלמה האמללה!  ויהי כאשר הגדתי לאישי ויקח פטיש ומלקחים ויאמר "לכי אתי".  ונעל שנינו ויאמר אלי:  "התדפקי עוד הפעם בכל כחך".  ואתדפק ואמשוך ואקרא...  ואין קול ואין קשב.

ואיש חרש מנעולים הוא ויאמר בלשון קצרה:  – "עתה אפתח...  אולי קרה דבר" ויאחז במלקחים...  והמנעול הוסר, ונפתח את הדלת...  והנה אין דבר!  המטה מוכנת והעלמה איננה! – "היא יצאה" אמרתי – "לא, היא הלכה לה", קרא אִישִי, "ראי נא"!  וכאשר נגשתי הראני והנה שלש מאות פרַנק זהב ושטרות על השלחן ועל יד הכסף פסת ניר וכתוב בה:  "לאשה שאֶנצלי האהובה לי ותודה מקרב לבי.  ליזא" ולא יותר.  אז עלה על רוחי פתאם כי קרה דבר נורא, לא אדע גם אני מדוע חשבתי כן, גם לא ידעתי עוד מה קרה...  אך קֹר ורעדה תקפוני.

– אסון קראה – אמרתי, הנה צניפה תלוי פה, וּמַחֲסָהּ עומד.  היא לא יצאה לטַיל.  זה ברור.

– וגם הלוך לא הלכה מזה, אמר אישי, ומה זאת אפוא?

בין כה יצאתי אל המרפסת – השלחן הגדול היה נשען על המעקה ואצלו עמד הכסא – גם פה לא נראה דבר;  אך כאשר הניעותי מעט את שריגי הגפנים פה ראיתי והנה על אחד הענפים חתיכת ארג קטנה, ארג לבן ונקוד אדֹם.

– ראה נא!  - קראתי אל אישי – ויגש ואראהו את הַקֶּרַע.

– שמלת העלמה הוא –, אמר כרגע וגם אני ידעתי זאת.  היא לבשה אותה פעמים רבות וגם זכרתי היטב כי היתה עליה ביום הקודם.

ופתאם זכרתי מה חורו פניה, ואת הנשיקות אשר נשקתני זכרתי, ואשר הרבתה לדבר על אדות השנה ועל עבודתה כי שָלֵמָה, ופתאם הבינותי הכל – לא אדע איככה – ואתן קולי בבכי ובמספד.  ויקרב אלי איש ויאמר "מה לך?  מה אבד לך?"

  "היא מתה!  מתה!" – קראתי בקול –  "היא אבדה את עצמה".

  מה זרו מחשבותיך – ענה אותי, אבל גם הוא חָוַר כמת.

  מתה היא, אמרתי לך – הוספתי לקרוא.  ראה נא, היא עלתה על הכסא, מעליו עלתה על השלחן ומעל השלחן על המעקה... ותקפץ משם ותאחז שמלתה וַיִּקָרע קרע זה.

אישי עמד לפני כלו חור ונדהם, והוא איש כח!

– כן, כן, כן!  צדקת!  ויצא מבהל מלפני.  הה, מה אֹמר לך, אדוני?  הוא רץ אל עבר האגם, כל האנשים באו בסירותיהם וברשתותיהם, בחבלים ובמוטות.

אחרי הצהרים הביאו אותה הנה...  מתה, קופאה וקרה!  קראנו לרופא, אך הוא לא יכול הועל עוד;  היא מתה לפני שעות רבות בטרם נמצאה.  הרופא אמר כי שכבה במים שתים עשרה שעות או יותר.  בעת אשר נודע לנו כי איננה מתה מכבר.

  ומה היה אחרי כן?  שאלתי אותה.

  את אשר היה אחרי כן לא ידעתי היטב, כי כאשר הביאוה מתה התחלחלתי מאד, ובלילה ההוא ילדתי את בני הקטן ובקומי ממשכבי היתה קבורה מכבר.

  ההודיעו בארץ?  הַחָקְרוּ היטב?

  הכל נעשה...  אך איש לא בא.

  וכל מאום לא נמצא עוד עליה?

– אבל...  נמצאה פתקא בכיסה.  היא הניחה אותה בין שני קסמי עץ – לפי הנראה לבעבור לא ימָּחה הכתב מהר – ואמנם קשה היה מאד לקראה, וכתוב בה, כי נפלה המימה בדעת, כי חפצה למצוא מנוחה לנפשה.

  ומלבד זאת אין בידך דבר ממנה?

אבל...  חפציה עודם בידי.  כאשר קמתי ממשכבי שמתי את כל אשר הניחה אחריה בסל מסעה ואנעלהו ואעמידהו בחדרי, ולא פתחתיו עוד.  אך בקרן זוית בסל תחת כסויו המֻדבָּק בו מצאתי את תמונתה ואקחה לי.  הלא אין בזה עול...  מה דעתך, אדוני?

  כן הוא.  אבל הדבר מושך את לבי, האוכל לראותה?

– בכל לבי אראך.  התואיל לרדת אתי?  הנה היא שם.

ואלך אחריה, ותוצא מחדרה פוטוגרפיא קטנה ותתן לי ואקח מידה ואקרב אל החלון.

- מה יפה היא!  קראתי בשומי עיני עליה ואשכח שכחה גמורה כי תמונת מתה אני אוחז בידי.  התמונה היתה נעימה, פורחת, מלאה חיים ואהבת חיים.  עינים גדולות ומתגעגעות;  אף קטן וכפוף מעט;  שפתי חמד מחטבות בחן קסם, ונראות כעשויות לנשיקה לבד;  סנטר קטן מביע אֹמץ  לבב;  מצח רחב ומעט קוֻצות שער קטנות על ידו, צואר מלא וחזק;  כתפים מעגלות מעט בחן;  גויה ישרה וחלקה, וצרור פרחים בידים קטנות ומחטבות.  זאת היתה תמונת המאבדת עצמה לדעת!!

זמן רב לא גרעתי עיני מן התמונה.  הוי, אשת חן מלאה חיים!  מי ידע מה היה גורלה?!  מה נורא היה שבר אניתה בים החיים אם גמרה לעשות כדבר הקשה הזה!

בת-עֹני!  לחשתי אל לבי.

כמה היו ימי שני חייה על פי התמונה הזאת? – עשרים שנה או עשרים ואחת ולא יותר, ואולי עוד פחות מזה!  וכבר קצה בחיים!  כבר קצרה נפשה ותבקש לה אך שֵׁנה...  אך מנוחה.

הניעותי ראשי מעט בחמלה ורעיון בא בלבי, ואפן אל בעלת הבית ואֹמר:

  הנה אמרת כי עבודה היתה לה, כי כתבה בספר, האין זאת?

  כן הוא, אך לא מצאנו מאומה.

  פלא הוא!  הן לא אבד מן העולם.

  אנחנו לא מצאנו מאומה.

משתומם ומלא מחשבות עליתי במעלות אל דירתי החדשה וָאַעֲבִיר את כלי בידי בלי כל עזר.  ואשליך את חפצי המעטים בילקוט הקטן אשר היה לי ואביאהו אל החדר השני ובזה שָׁלְמָה כל מלאכתי.

בחפצי לגרש עצבת רוחי אמרתי לערוך את מכתבי, ואשב על הכסא הגדול אצל ארון הספרים הישן ואסובב את המפתח במנעול ואנסה לפתחו, ולא יכלתי, ואמשוך בכל כחי ולא עלתה בידי, ואבין כי דבר נלחץ בין דלת הארון וקירו, דבר מְעֻבֶּה וּמֻקְשֶׁהּ.  לאחרונה נטיתי בכח גדול, ותפָּתח הדלת במהירות רבה, ועוד מעט ונפלתי לאחורי.

ומה היה הדבר אשר עמד לי למעצור כבד כזה?  זה היה ספר, מחברת פשוטה ועבה, מהמחברות שתלמידי בתי הספר משתמשים בהן, אך בנרתק עב וקשה.  במשכי בחזק ידי בדלת הארון נשבר הנרתק והמחברת נפלה ארצה.

וארימה בלי כונה מיוחדת ואפתחה, והנה המכתב לא  מכתב ילד...  אך מכתב אשה, מכתב נכון, עז ויפה.

"דברי וִדּוּיִי" כתוב באותיות גדולות על העמוד הראשון, ואצל זה רשום ספטמבר 30-1, 1889.

"ודוי"...  נכתב בשנה שעברה במקום הזה, והמכתב מכתב אשה!  אין כל ספק, זהו הספר האבד!  האותות האחרונים מאותות חיי העלמה המתה בידי!  זה הוא הספר אשר לא נמצא ואולי גם לא בֻּקַּשׁ כראוי;   ואני מצאתיהו!

הפכתי את כל עלי המחברת.  העמודים היו כתובים מכתב תכוף, כלו נכון ויפה.  רק בעמודים האחרונים, לפי הנראה, רעדה יד הכותבת.  אז נפעמה רוחה בקרבה, ומי יודע, אולי זמן מעט בטרם שלחה יד בנפשה כתבה את מליה האחרונות?  רעדה מסותרה אחזתני, ואשאל בלבי:  האוכל לקרוא זאת?  האין בזה חלול קדש?  אבל היא לא פנתה בדבריה אל איש מיוחד, כי על כן לא נרשם שם איש על מחברתה;  ואולי לא נמצא איש בכל הארץ, אשר נמלא רגשי חמלה על האֻמללה הזאת כמוני.

ובין כה הוספתי להפוך את העלים, ואשר קראתי בהם משך את לבי עד מאד, ולא הִנַּחְתִּי את המחברת, עד אשר כליתי לקראה.

אך אז הבטתי סביבי.  היום רד מאד.  השמים בערו בים אש אדֹם.  העשב התכסה נטפי טל ערב.  דממה שלמה, דממת עצב, שררה בכל הטבע.

סגרתי את המחברת ואשים אותה לפני על השלחן ברגש.  "אשה קשת רוח!" – אמרתי בלבי – "בת עֹני אֻמללה!"   ונפשי מלאה תוגה עזה.

מי יתן, אמרתי, ולא ראיתי ולא ידעתי מאומה – אבל מה הדבר אשר ראיתי?!  לב אדם גֹוֵעַ ומפרפר!  חיי אדם נרמסים לארץ בעודנו באִבו מלא כח ועז!  שמעתי אנקת נפש נענה ומבוסה!  ראיתי עיני אשה אֹבדת נמקות בחבלי מותה!  עוד פעם אחת נגלתה לעיני מרירות גורל האדם, אשר אין מספר לתמונותיה.

אהה ה'!  איה האֹשר, איה המרגעה, איה השלום?  האמנם רק שם, במקום אשר בקשה אותו האשה הזאת?  השם מלמטה, תחת גלי התכלת הבהירים?

אחרי כן שאלתי את נפשי:  למי העלים האלה? – אין להם בעלים...  או...  כל הקודם זכה!  לולא מצאתי אותם היום, הלא מצא אותם איש אחר ברבות הימים.

המגלה סוד זר אני בפרסמי אותם?  לא אאמין!  ככה גמרתי להדפיסם בלשונם ובסגנונם, ואני נותנם בזה בשם אשר קראה להם הכותבת האֻמללה, אשר הגיעה לידי שגעון ומות באביב ימיה.

 

"דברי וִדּוּיִי".

א.

על מה אני כותבת דברי ודויי בזאת לא ידעתי.  למעני לא אעשה זאת, כי ככלותי את המלה האחרונה מות אמות מהר;  אולי לעזוב אותם לאיש, כמעשה יתר המאבדים עצמם לדעת, אשר יליטו את כתבם במעטפה היטב וירשמו עליה:  אחרי מותי אל פלוני ופלוני!? –

  אבל אל מי?

הן אין לי איש, אשר אוכל לשלוח אליו...  אין כל איש!  אין גם אחד!  לוּ נותר לי עוד איש, אשר ישית לבו אלי במדה זאת...  כי עתה לא מצאתי עז בנפשי למות כן!  לא...  לי אין איש בארץ עוד!  אין אוהב ואין שונא לי;  אני אינני לאיש, ואין איש לי.  בודדת אני, בודדת גמורה...  ועלי לשבת בדד.

האוסיף לחיות...  עזובה לבדי?

לא, זאת לא אוכל!  הן גם עתה כל הארץ כמדבר גדול בעיני!  גם עתה נמשלתי בעיני כמתה שיצאה מקברה לשוט בין החיים!

וחיים כאלה יִמָּשְׁכוּ עוד שנים ואולי גם עשרות בשנים?  הלא זה מות אלף פעמים!

ומה מאד צר לי!  מה יסער לבבי בקרבי!  מה מאד יבער!  מה מאד יבער!

הוי, אגם מים!  אגם תכלת נעים!  אתה תכבה את הבערה...  אתה תצנן את פצעי...  אתה תהיה לי לקבר עולם...  לי ולצרות לבבי.

מה נעים לי בהגיגי, כי בא תבוא השעה אשר אחלץ נפשי מצרותי, אך קפיצה אחת ואין כל עוד.

ואז אישן שנת עולם...  שנת נצח!

ואולי לא כן הוא?!  אם יבוא יום אשר יקיצו בו יְשֵׁני עפר?

אז תמצאני גם אני, אלי, במקום אשר בחרתי לקבר לי, במצולות אגם התכלת – – – – – – – – – –

מדי כתבי יברר לי מעט מעט על מה זה אעשה כן.  עתה ידעתי על מה.

על כי אין דבר נורא כצרות עצורות בלב.  נחוץ להביע את אשר יסער ואשר יציק בקרב...  אין לעצור במלין!

מי יתן לי שומע, איש מקשיב ודורש טובה לשפוך שיח לפניו בבכי...  להוריד כנחל דמעה...  והיו הצרות עוברות וכלות מעט מעט והלחץ אשר בלב ילך הלוך וחסור.  אך לי...  לי אין שומע... ולבכות בדד נורא מאד!  על כן אגיד צרותי לפני הספר הזה, הוא יהיה לי מקשיב דורש טובה.

הכל, הכל אגיד לו...  ומי האיש אשר ימצא אותו אחרי מותי...  אחת היא לי.

פושעת אני...  ומות פושעות אמות.  ידֹע יֵדע זאת המוצא את דברי ודויי;  ואחרי קראו זאת אם ירשיעני או ינוד לי...  זה לא יתן ולא יוסיף לי מאומה.  בעת ההיא מכבר אשכבה בשלום ואישן שנת עולם.

אין לי כל תקוה עוד...  אין לי רשות לקוות עוד;  וכאשר אוסיף לברר ולגלות בשפת אמת בלי חמלה לעיני בכתב שחור על גבי לבן את כל המעשים המרגיזים נפש ולב, וככה ארגיש אותם שנית ועוד אלף פעמים, כן יחזקו וישתרגו עלי מוסרות היאוש הגמור וכן אִמָּשֵׁךְ ביתר עז אל מקום שם קצי – אל מעמקי המים.

ראשית זכרונותי היא משנות חמש לימי חיי.  בת יחידה הייתי.  שנה אחת היה לי אח קטן, אבל אחרי כן מת, ואני הייתי צעירה מאד מלהתעצב הרבה על זה.

אבי היה בעל אחוזה על יד הרהיין.  אחוזתנו לא היתה גדולה, אבל מקומה היה נהדר מאד.  הכפר ראֶמלינגהויזן עמד על צלע גבעה מתנשאת מעט מעט, והאחוזה אשר נקראה גם היה בשם זה עמדה על ראש הגבעה ההיא.

מדת שדותינו לא ידעתי מעודי;  גם לא שמתי לב לזה.  רב היה לי הענג הנעים ללקט אלפי פרחי שדה באביב, להסתתר בים השבלים בקיץ, לשוטט בין ערוגות הקש בימי הבציר ולחליק בחרף על פני האגם הקטן.

בדמות מֵזח כהה הקיף יער עצי אלון ותדהר את נחלתנו, ואני ברדתי פעם או פעמים בשבוע אל הכפר קדמו כל יושביו פני בברכה ויקראו לי גבירה.

זה היה כאשר גדלתי.

בילדותי ירדתי שמה כמעט יום יום – ופעמים רבות בלי רשיון – ולא אחת  ולא שתים יסרתני מורָתִי על זה, והיא היתה אשת חֵמות.

אבות היו לי – כן הוא!  – אמנם לולא באנו יחדו מדי פעם בפעם אל הלחם, אזי כמעט לא ידעתי זאת, כי אמי חלתה כל הימים, ואבי היה מחוץ לבית תמיד.

באמת נחלק ביתנו לשלש דירות נפרדות, ויושביהן ברכו זה את זה יום יום, גם נפגשו ללחם הצהרים, ואך אלה היו כל אותות אגודתן, ובכל דבר פנו איש לדרכו.

ביתנו היה בנוי לבנים אדמות כלו, ובו רק שני מדורות, וחמשה חלונות ברחבו, ומגדל קטן מתנוסס עליו גבוה שני מדורות.  במדור התחתון היו שני סַלוֹנים גדולים וחדר לאכלה, והוא היה חדר גדול ולח במקצת, ובכל עת היתה צִנה עוברת בו.

גדול וגבוה היה החדר עד מאד לארבעת האנשים אשר ישבו בו יום יום מסביב לשלחן כמעט בלי דבר דבר.

במדור העליון היתה דירת אמי, ובה שני חדרים:  אחד למשכב ואחד למושב.

שמה הלכתי בקר וערב לברך את אמי, בבקר – ב"בקר טוב" ובערב  – ב"ערב טוב".  מלבד זאת נשקתי את ידה אחרי לחם הצהרים, והיא לפעמים כמו לא התבוננה בזה ולפעמים השיבה לי מנשיקות פיה על מצחי.  אלה היו כל הליכותינו יחדו. 

בלי כל ספק אהבה אותי אמי הטובה בכל לבה – אך כל הימים היתה חולה, ובגלל זה היתה עסוקה מאד בעניני נפשה ולא היה לה פנאי לשית לבה לאחר.

לה היתה אָמה מיוחדה לשרתה, וכמעט לא יצאה מפתח חדרה בלתי אם בשעת לחם הצהרים – את לחם הערב אכלה על פי רב בחדרה – או לטַיל מעט בגן אחרי הצהרים ביום צח מאד.

אם נקריתי לפניה בלכתה, ובידי גלגל או יֶתֶר לרקד בו, ושערותי פרועות ולחיי להטות ושמלותי על פי רב קרועות – כי היה דרכי להאָחֵז בשמלותי בגזעי העצים – הביטה אלי בעצב, ותעבר ידה בנחת על ראשי, כמו הייתי ילדה זרה לה אשר נקרתה לפניה בדרך, ותאמר:  "טוב, בתי, שמחי והתענגי כל עוד יש לאל ידך...  ימי הנֹּער כי יעברו לא ישובו עוד". 

ואחר הלכה לה הלאה הלוך וסחוב רגליה לאט בדרכה, ואם פגשה אותי שנית לא הביטה אלי ולא ראתני עוד.

ואמתה אשר הלכה אחריה הלכה הלוך וְהָרֵם את הדברים אשר נפלו מידי אמי;  פעם הרימה מטפחת, פעם ספר, פעם את מַחֲסָהּ ופעם את אדרתה, כי היא הפילה מידיה כל דבר ולא התבוננה.

אך מקץ ימים רבים נודע לי, כי בלדתה את אחי הקטן הוכחה במחלה עזה, ובמותו הֻכתה בתחלה בשגעון ואחרי כן בעִצבון תמידי אשר לא יכול להרָפא.

במצבה זה לא היתה כל סכנה לא לה ולא לאחרים, אך על פי דברי רופאים מומחים לא יכלה להרפא עוד, אף על פי שיכלה להאריך ימים בחליה זה. 

משא השוא אשר בִּעֲתָהּ ביחוד היה כי אבי אומר להרגה ובגלל זה לא יצאה מחדרה ימים תמימים.

ועם זה היתה אמי אשה תמימה, טובה ויפה מאד!  פניה היו לבָנים וצרים ועיניה גדולות,שקועות ומלאות עצבון.  שערה היה עשוי חלק, ומטפחת קלועה על ראשה תמיד וקצותיה קשורות תחת סנטרה;  ואמרו עליה, כי נשרו שערותיה ותמעטנה מאד בחליה, ותבוש לצאת גלוית ראש, וזה הדבר אשר לא הסירה את מטפחתה.

היא לא עשתה כל מלאכה.  על כל פנים אנכי מימי לא ראיתיה וידיה עסוקות, וזכור אזכור, כי כאשר גדלתי, שאלתי בלבי תמיד, איך יחיה איש כן.

אמתה – באמת היתה לה לְרֵעָה – היתה קוראה לפניה שעות תמימות;  אך היא לא שמעה כמעט;  כל דבר לא משך את לבה.

רק על שמלותי התבוננה היטב בעלותי אליה בבקר בבקר, ושלש או ארבע פעמים בשנה נועצה עם מיס דזשונס – זה שם מורתי  – מה להכין לי.  אחרי כן נסעה מיס דזשונס אתי אל בית הנתיבות – דרך יותר מחצי שעה – ומשם במסלת הברזל אל העיר הקרובה ב.  ותקן את הדברים הדרושים לי, ותשב אתי בין הערבים.

זה היה הדבר האחד אשר העסיק עוד את אמי האֻמללה;  ועל פי רב ישבה חציי ימים על יד החלון וידיה בחיקה ותשקף;  ככה כלו ימיה הרעים בחלומות בהקיץ ותלך הלוך וְחָלֹה הלוך ודל, ויהי היום – ואני אז בת שתים עשרה שנה – ותרדם במנוחה לעד.

ואבי ישב כל הימים אשר אזכור במדור העליון בעבר השני.  שם היה חדר משכבו, חדר מקטרתו ובו היו תלוים ומונחים כלי נשק הרבה מכל המינים, וחדר ספריו.

הוא היה איש מדות ורב כח, ופניו שזופי שמש, וזקנו הגדול אדם-לבן, ועיניו עיני תכלת, וכל רגש לא נראה בהן.

אך בחרות לו הפיצו עיניו רשפי זעם, ורואיו נבהלו מפניו בטרם ידבר דבר.

בבית ישב אך מעט.  עד הצהרים היה עוסק בעניני האחוזה עם האינספקטור;  ואחרי הצהרים היה רוכב במרכבה או על סוס העירה ב., ומשם היה מאחר לשוב בלילה ולא בכל פעם היתה דעתו מיושבת עליו בשובו.  אנכי לא יראתי מפני כל, ואת אבי יראתי בסתר לבי תמיד.  במבטו היה רוח קשה וגם כמעט וזה הרך לבי ויבהילני.

ואמנם לא הכני מעודי, גם לא נגע בי;  זולתי פעם אחת – אך זה היה פרי שכרון החמה, כי בעת ההיא כבר גדלתי מִלְּהִוָּסֵר בידי אבות.

בין כה ראיתי את עיניו הקרות והמלאות בוז בהביטו על אמי האֻמללה בקרבה אל השלחן ברגליה הכושלות;  ופעם אחת ראיתי אותו בעד חלוני מכה עבד בשוט על ראשו, על אשר לא עשה אחת ממצותיו;  ואסור מלפני החלון וכל עצמותי רחפו, ומן הרגע ההוא חרדתי חרדת מות מפני אבי, והחרדה הזאת לא עזבתני עוד.

גם דרכיו אתי הרגיזו את רוחי, אף כי הייתי עוד קטנה מאד.

מימיו לא יסרני ולא הוכיחני בעצמו.

בכל יום שבת נזקקה מיס דזשונס לבוא אליו אל חדר ספריו ולהגיד לו דרכי.  אם נמצא בי חטא גדול חרץ בעצמו את משפטי אשר עליה לעשות לי, ואוי לה אם לא שמעה לקולו!

דרך אכזריות היתה בו, וזה נראה גם בהכותו את כלביו בשעה שלא התנהגו כראוי.  גם זכור  אזכור, כי בהיותי עוד ילדה קטנה נדרתי בלבי לבלתי היות לאיש אשר עיניו כעיני אבי.

בשני המדורות אשר במגדל ישבנו אני ומיס דזשונס. 

דירתנו היתה ארבעה חדרים;  שני חדרי משכב, חדר למוד וחדר משחק לי.  כאשר גדלתי אהבתי את החדר האחרון הזה מאד לשבת בו.

בעד חלוני החדר הזה נראו סביבי המקום מכל עבר והמראה היה תאוה לעינים.  מסביב התנוססו ראשי הרי זיעבענבירג מעטרים עצי יער כשבעה כסאות מלוכה, וביניהם כרים ירקרקים מלאי לח ויערים עבים, ומלמטה שטף הנהר רהיין בלאט ובמנוחה ובהדרת כבוד ודמיונו כיריעת כסף רחבה.

זה היה מראה מצודד נפשות!

שעות תמימות ישבתי פה וספר אתי, והספר היה נופל מידי אל חיקי ואני לא התבוננתי, ועיני התענגו למראה האדמה הנחמדה אשר נולדתי וגדלתי בה.  ומה נפלאו חזיוני לבבי אשר חזיתי בלוית המראה הזה!

הנה יום בא וירד פָּרָשׁ יפה מגבעה אחת משבע גבעות חמד אלה, והוא ימלא אש אהבה אלי ויביאני אל מצודתו.  הוא היה יפה מראה, איש מדות, ישר קומה וטוב לבב.  ואנחנו נראה חיי נֹעם ואהבנו זה את זו...  עד מאד נאהב!  אך באהבה היו הרהורי לבבי תמיד עוד בהיותי ילדה.  בבלי דעת הרגשתי מכבר כי רגש קדש זה נעדר בביתנו.

הה, מה לא אתן היום, לבעבור אשב עוד פעם אחת במקום ההוא בחדר המגדל, אשר המה הסער סביבו בחרף בעז קול יללתו, ואשקיף על הרהיין ואצלל בחלומות ילדותי בנפש זכה כקדם! – אחרתי מאד!...  אחרתי מאד!...  לא תהיה עוד כזאת לעד;  היו לא תהיה!

במות אמי האֻמללה והדוממה לא נהיה כל שנוי נִכָּר בהליכות ביתנו, כמעט לא נפקד מקומה.  רק בשעת האכילה יכל מקומה הפנוי להעלות זכרה על לב...  וזולת זאת...!  כל חייה היו חיי דממה, לא היתה על איש לטרח בהיותה אתנו ולא הדאיבה כל נפש בהלקחה ממנו.  כאשר יחָשב לדרך הטבע כי יאדימו העלים בבציר, ואחר יתכרכמו ואחר ייבשו וימלו, כן נחשב לדבר ברור ופשוט, כי הלכה הלוך וְהֵאָנֵשׁ ובאחרונה הובלה לקברות באחד הימים.

לא היה לי עוד איש לברכו בבקר ובערב, ובחירת שמלותי היתה תלויה בטעם מיס דזשונס לבד.

וזה היה השנוי האחד אשר בא בחיי במות עלי  אמי! 

אכן הודאת עצב היא.

אבל מצד אחר אין דרך עצב בזה!  כי על כן לא ידעתי מכאובי-בת במות אמה אהובת נפשה עליה.

וככה גדלתי...  לפי הנראה בלי כל רגש.

עוד לא היה לי עד העת ההיא לא מכאוב מר ולא שמחה גדולה.  אני לא אהבתי איש בכל לב ואיש לא אהב אותי;  כל רֵעוּת לא היתה בביתנו.

גם אבי גם אמי לא שמו לב אל שכנינו בעשר או בשתים עשרה השנים האחרונות...  ועל כן לא שם איש לבו גם לנו.

בין מיס דזשונס וביני שררו רק שני רגשות:  מצדה – רגילות ואהבת בצע למשמרת פקודתה הטובה, ומצדי – מרי וקשי-ערף.  אני לא יכולתי לשאת אותה ואת לחייה הלבנות והאדמות, אשר נודע לי פעם אחת על אדותן כי יפעת צבעיהן עלתה עליהן מתוך הרבה תיקים ושפופרות שהיו נצפים מלפני בכל עת, ואת אֹרך קוצותיה הצהובות אשר סרחו משני עברי פניה בטעם הדור הישן.

בהן נשקפו בעת ההיא גם מעט שערות כסף, אך היא חשבה כי בשער  צהב אין זה נראה לעין;  ופעם אחת התעברה בי מאד, על אשר הראיתי אותה שערות אחדות מאלה.  עיניה לבשו תכלת מֻלְבֶּנֶת...  ותדמינה מעט בצבען לעיני אבי;  אך הן לא הביעו דבר;  הן לא יכלו להביט לא באהבה ולא באיבה, כי היו כנובלות תמיד בלי רוח חיים.

אולם חמת רוחי גברה יותר בראותי אותה מתאמצת לשאת חן וחסד לפני אבי אחרי מות אמי.

בזריזות רבה ויתרה הגישה אליו את הקערות בעת האֹכל ותרבה שיחה עמו ככל אשר מצאה ידה;  ופעם אחת שאלתיה, על מה אנחנו יושבות אצל שולחננו יותר מבראשונה, הלא דרכנו היה לקדם לקום הרבה מאבי ומאמי – ותענני כי יש להעסיק בדברים את אבי האמלל, אחרי אשר אמי איננה עוד. 

ואני שמעתי ואשים עיני עליה בלי השב דבר.  לא הבינותי אם בתם לבבה תדבר או התל תהתל בי, כי באמת  לא דברו אבי ואמי מעודם בשבתם אל השלחן גם שש מלים יחדו;  אבל דבריה היו בדרך תם לבב, ועל כן התעורר בקרבי רגש חשד, כי נתנה עיניה באבי.

ובאחרונה התבוננתי פעם אחת כי עברה לפני אבי ותבט עליו במבט ממשך מלא געגועים, והוא שחק שחוק לעג ובוז, ואדע  כי צדקתי.

זאת אִותה נפשה, להיות בעלת אחוזה בימי זקנתה...  ואם חורגת לי!

בהגיגי בזה נקפצו אגרופי מזעם – "אם אך יעלה על רוחה כזאת...  ברח אברח אם יהיה כן", אמרתי בלבי.  אך תקות מעטות מאד היו לה, כי היה אבי מתעב כמוני את האשה הארכה והצנומה הזאת;  זה הוא הרגש האחד אשר היה משתף לשנינו...  ובעת ההיא המעיט אבי לשבת בביתו מבראשונה.

במלאת לי ארבע עשרה שנה נתן לי אבי ליום הולדת אותי מרכבה קטנה רתומה לסוס קטן, ואני יכלתי לרכב בה בעצמי;  ויהי לי לענג רב מדי פעם בפעם בצַותי לרתום את מרכבתי ולנסוע בטרם יוָּדע הדבר למיס דזשונס.

ידעתי, כי תקצוף על זה, כי היא אהבה מאד לרכב במרכבה זאת, אבל אני בחרתי להיות לבדי מלהיות אתה ולחשוב מחשבותי מלשמוע את פטפוטיה השנואים לי.

לוּ הרגשתי, כי היא אֹהבת אותי...  מה מאד השיבותי אהבה אל חיקה!  כי בעת ההיא הכה שרש בלבי רגש תשוקת אהבה לידידות אשר כמעט לא יכלתי לכבשו.  ואיש לא היה אוהב ואהוב לי בארץ!  בעת ההיא הרביתי ללכת בסתר אל בית הקברות;  ובשבתי שם על גל קבר אמי שאלתי בלבי, אם היתה אמי אוהבת אותי אהבה גדולה ונאמנה לוּ היתה אשה בריאה;  אם היתה נושקת אותי לפעמים נשיקות אהבה;  אם יכולתי גם אני לאהבה אותה...  ופלגי מים הורידו עיני ותתעטף עלי רוחי על היותי גלמודה ועזובה.

פעמים רבות בעטף לבי במחשבותי אלה בעברי במרכבתי בין שדותינו ירדתי ואחבק בזרועותי את צואר סוסי הקטן ואבך על תלתליו ואומר:  "אתה מחמדי, אותך לבד אהבתי ואתה לבדך תדע את לבבי".  והוא זקף את אזניו הדקות ויתבונן בי בעיניו הגדולות והאדמדמות המלאות אמונה כאלו הבין הגיגי באמת.

ככה עברו עלי שנים אחדות.

ברדתי אל הכפר הייתי צופיה מרחוק בחלישות דעת על בני הבתים היושבים אגודות אגודות לפני הפתחים.

שם אֵם נושקת לבניה הקטנים;  פה ילדים נופלים על צוארי אחותם הגדולה;  ופה אב מגפף את בתו. 

ובביתנו היה איש נוטה מפני רעהו כמעט ביראה. 

אבי היה משתמט ממני בכל עת אשר היה בידו, מאז ראיתיו פעם אחת בשובו שכור וכמעט בבלי דעת נשען על זרועות אנשים ומובל דרך המעלות אל חדרו:

אני הייתי אז בחדר אמי, שמה הרביתי לבוא בימים ההם, כי ימי חרף היו, ולא יכלתי ללכת אל קברה מפני הקר או מפני הרפש, ואצא אל המסדרון ברגע אשר העלוהו האנשים ההם במעלות.

פלצות אחזתני ולא יכלתי לנוע ממקומי בראותי את אשר היה לאבי.  פניו היו מראה תכלת אדמדמת ונפוחים, שערו פרוע ורטוב, עיניו פעם התהפכו כעיני משגע ופעם הביטו בלי כל תנועה כאלו נעשו זכוכית ובידיו הכה על סביביו, ויתנועע ויתאמץ לתופף על פי שירת סטודנטים אשר השמיע שנים שלשה קולות ממנה בקול צרוד...  ובין כה לא יכול לעמוד על רגליו בלי תמיכת רעים –  נורא היה המראה!

ובכל זאת היתה בו רוח בינה די ראות אותי, ואני עמדתי בצל ונלחצתי אל הקיר, וכל עצמותי רחפו.

פתיה – נתן עלי בקולו: – על מה את עומדת ולוטשת עיניך לי?  סורי מזה...  מהר!  ובראותו כי אינני הולכת כרגע היה נכון להתנפל עלי בעברת זעם, אך מוליכיו החזיקו בו בכח, ואחד מהם, איש קטן קומה ובריא, לבן שער ובלי אותות שכרון השתחוה לי בדרך כבוד כאשר התחזקתי ואעבור על פני החבורה אל המעלות.

עוד הגיעו לאזני נהם אבי וקללתו ושירותיו בסחבם אותו אל תוך חדרו, אחר כן עליתי במרוצה רבה – אף על פי שרגלי כשלו מאד – אל חדר מגדלי וָאֶנְעַל בעדי ואתנפל במר נפשי ארצה משוממת ומשתוחחת.

  עוד זאת לי!  נאנחתי במרירות.

מעודי לא אהבתי את אבי...  מעודי!  רק ירא יראתי מפניו;  עתה נלוה רגש בוז אל רגש הפחד.  מה מאד בזיתי לו!  מה געלה נפשי אותו!  ועוד דברים עלו על לבי פתאם:  מה קשו עיני הזעם והבוז אשר נשא אל אמי הנדכאה בקצר ידה מלהושיע לנפשה!  ואולי באשמתו באה מחלתה עליה?  אולי משובתו וגסות מדותיו, –  מאשר היתה רכה ורפת כח מאד, – העבירוה על דעתה ותהי כמת בחייה?  אבל במה נגע הדבר לי?

הן היא כבר מתה;  גם כי רבו צרותיה מאד, הלא כבר עברו ואינן!

אולם רגש ההשתמרות, רגש האיגואיזמוס התעורר בי בכל כחו.

"היא מתה" – אמר לבי לי, – "היא סבלה ואיננה עוד, אך אני לא אחפץ להתענות באשר התענתה היא;  אני חפצה חיים;  גם לי חלק ונחלה בארץ כלכל אדם!  הה, מי יתן ויכלתי לצאת מזה...  מי יתן ויכלתי לצאת!"  – כה צעק לבי תמיד.

אך אנה אצא?  נקל לאמר אצא, אך אנה?  למרחבי ארץ?  ואני הייתי עלמה אשר לא מלאו לה עוד שבע עשרה שנה, דלה ברגשי אהבה אך מפנקת בכל דבר כאחת הנסיכות:  למי?  אנה?  האהיה מורה בבית כמיס דזשונס ואלך הלוך ונבול עד היותי לבתולה זקנה ואז אכחל  פני ואוריד קוֻצות על לחיי גם אני?

ומי זה יאספני אל ביתו?  מי יקח נערה בורחת מבית אביה?  חשבתי דרכי היטב, והנה קרובים לא היו לי.  גם אמי גם אבי היו יחידים לאבותיהם, ואבותיהם כבר מתו.  רק אבי ומיס דזשונס לבדם היו קרובים לי בכל הארץ, ואני הייתי בודדת ביניהם, בודדת ועזובה לנפשי כיושבת באי שומם.

"לא בא איש הנה" – אמרתי עם לבי – "איש אשר יאהבני אהבה נאמנה, לו גם עני וחוזר על הפתחים...  והלכתי אחריו.  גם זה נבחר לי מחיים כאלה!  ואמנם קשה היתה ישיבת ביתנו מנשוא.  זה מספר ירחים היינו משתמטים אני ואבי זה מזה.  גם לא כָבֵד ממנו להתעלם זה מזה, כי כמעט חדל להיות בבית.  אל הלחם לא בא עוד ויש אשר לא בא גם ללון שלשה או ארבעה לילות רצופים.

ובבואו אחרי כן היה על פי רב במצב אשר ראיתיו בפעם ההיא, בלוית אנשים דומים לו במראהו ובדרכיו עד מאד;  ואז צוו ויביאו להם יין, וצוחותם ושאון צחקם הגיעו אל חדרינו אשר במגדל, ומיס דזשונס סגרה את חדרינו מדי פעם בפעם מיראה.  לתועבה היו לי הקולות האלה, ועם זה שמחתי עליהם בסתר לבי.

כי על כן היה דבר סביבי...  כי על כן נשמעו קולות באזנינו ונשבתו דממתנו ובדידותנו הנוראות לשעות אחדות.

ברבות הימים קהו רגשותי מאד ולא שמתי את לבי עוד לראות מה נעשה ואשמח אם אך יֵעָשה דבר.

עם משרתי הבית לא באתי מעודי בברית ידידות כמעשה ילדות רבות.  אדמה כי גבה לבי מאד.  הם היו בעיני אך משרתים  ומקבלים שכר.

אבל פעם אחת ראיתי את אמת אמי בוכה בלאט בחדר משכבה ותדבק נפשי אחריה פתאם.

היא הגידה לי כי אהבה את אמי האמללה אהבה רבה מאד, וכי פני אמי היו טובים אליה תמיד;  כי יותר משמונה שנים עבדה לה ועתה פטר אותה אבי פתאם, וביום השלישי עליה לצאת מביתנו, והנה היא באה להתפטר מהחדרים האלה אם לא אָנִיא אותה.  "לא, לא, מרים" אמרתי ברגש רב;  דבריה הֵרֵכּוּ את לבי במדה אשר לא היתה בי מעודי;  "שבי פה בכל אות נפשך;  אך למה זה שֻׁלַּחַתְּ?  ופתאם לפתע?  ספרי נא לי".

– זאת לא ידעתי, גברתי – ענתני האמה, – אך שלח שלחוני, גם מיננא וקרולינא, גם הַנס קַרל ופטר שֻׁלָּחו, ביום השלישי נלך כלנו.

ואני השתוממתי על השמועה, כי לא ידעתי מאומה.  על מה זה?

  אם כן הלא נותר בדד!  – קראתי בקול.

  לא, גברתי, יוחנן ודרה יוָּתרו עוד.

לא הבינותי מה זאת, אך לא הגיתי עוד בדבר הזה, כי בהביטי על העלמה הבוכיה לפני בא רעיון אחר בקרבי.

– מרים – אמרתי אליה, –  הלא אהבת את אמי?

– אהבתיה עד מאד, גברתי.

– וימים רבים היית אתה?

– ימים רבים.  בת ארבעת שנים היית בבואי הנה.  אחיך הקטן נולד אז.

– אבל...  במה...  במה מת אחי?  שאלה זאת שאלתי בכבד שפתים, כי לא הסכנתי לדבר על אדות המות.

– מה זה תשאלי, גברתי!  במַדוי צמיחת השנים.  הן ילדים רבים מתים בהם.

– ואמי התאבלה על מותו ולא יכלה להנחם עד אשר... חלתה את חליה?

היא הביטה עלי מן הצד באותות מֹרֶך ואחר הניעה את ראשה ותאמר:

– לא...  לא כן היה הדבר לפרטיו.  הטרם תדעי, גברתי?  אך אולי לא טוב אעשה...  אם אני...

– ספרי נא, ספרי – אמרתי, - אני לא אגיד לאיש.

– אדוננו נכסף ימים רבים, כי יהי לו יורש;  וכאשר, נולד לו הבן ההוא שמח עליו שמחה גדולה.  "עתה יש לי יורש", היה אומר כל היום בעליצות רבה.  אבל גברתנו חלתה מאד אחרי לדתה, וגם כאשר היה הילד בן חצי שנה היתה עוד דלה ורפת כח.  והילד נאנש, והיא התעצבה מאד בראותה כי אחריתו למות על פניה, ותלך הלוך ורפה.  ויהי  כאשר הגיד הרופא לאדוננו בזהירות, כי הילד יכול למות, למען יהי נכון לזה, ויחם לבו עד מאד וימהר ויעל אל חדר גברתנו ויתן עליה בקולו ויקרא בקצף נורא לאמר:  איננו חפץ להשָּׁאר בלי יורש, ולמה היא ככה דלה ואין אונים מלדת בן אשר כח בו לחיות, ומה חפץ בה מבלעדי זאת, והילדה אשר לה...  פה עצרה במלים.

– הוסיפי לספר – אמרתי ואעצום שפתי, – הילדה לא נחשבה לו למאומה –

– כן הוא, הנה כן דרך האדונים בזעפם;  והיא אֲשֵׁמָה על הילד אם ימות.  רק באשמתה הוא!  ככה התעבר ויהום עד אשר התעלפה גברתנו.  אז קרא לי ויצא משם;  ובלילה ההוא, כאשר מת הילד, היתה גברתנו כמשוגעה, ולא רק מאבל על הילד, כי אם גם מיראתה אשר יראה מפני אדוננו.

– ואחר כן? – קראתי.

– אחרי כן היתה במצבה זה כחצי שנה.  כל היום רגזה ותהום.  כל היום היה עלינו לשמרה, כל היום.  אבל מעט מעט נהיתה שקטה, מחרשת ועצובה, כאשר תזכרי אותה בלי ספק.

אני הניעותי ראש דרך קיום.  כן הוא, יכלתי לזכור זאת.  הוי אֻמללה וקשת רוח!

  ועד יומה האחרון לא יכלו לגרש מקרבה את הרעיון, כי היא הֵסַבָּה בנפש בנה הקטן, ובזה הלכה הלוך וְגָוֹעַ מעט מעט.  היא היתה נפש רכה ודלת כח ולא יכלה נשוא רעה כזאת.

אני ישבתי אצלה, ודמעותי שטפו בלי מעצור.  הוי, אמי האֻמללה!  היא מתה בשעמום.

ממעמקי לבי נאנחתי ואפול על צוארי העלמה.

היא היתה אחת בביתנו אשר ידעה אותה ותאהבה!...  הה, לוּ קדמתי לדבר עמה, הלא אז היתה לי נפש לדבק בה לאהבה אותה;  עתה מצאתי את אשר חסרתי, והנה היא נלקחה ממני.  ביום השלישי תצא מזה.

הה!  האין זה משפטי? – כל חלקי בחיים אך בדידות ויגון.

מי יתן ויכלתי להחזיק בה.

– מרים – קראתי לה, - הזה חפצך ללכת מאתנו, אם אבי ישלחך?

– אדוני ישלחני כמובן.

– אולי אחלה פניו להשאירך...  גמגמתי בלשוני, כי נכספה נפשי מאד להחזיק בה...  מאד נכספה נפשי.

אך היא הניעה ראש, וברגע ההוא הבינותי מה נמנע הדבר הזה;  היתנני לבי לבקש דבר מאתו... מאתו...  לא, לא!

– כתבי לי על כל פנים את שם המקום אשר תלכי שמה – בקשתי מאתה, – אולי אוכל לקרא לך או לבוא אליך.

היא הגידה לי את שם הכפר אשר הלכה שמה אל בית דודתה. 

לה היתה דודה נכונה לקבלה בזרועות פתוחות – ולי לא נמצאה כל נפש קרובה!

נתתי לה דברים שונים מאשר לאמי לזכרון ואשק לה באהבה כאשר לא נשקתי לאיש מימי.

ביום השלישי הלכה לה ואני נותרתי בדד כבראשונה.

 

ב.

וביתנו, לפי הנראה, ירד פלאים בעת ההיא.  לא רק רֹב המשרתים אשר בבית שֻׁלחו פתאם, כי גם הפועלים העובדים בשדותינו לא רבו עוד כבתחלה, וימעטו מאד לפי ראות עיני.  סוסים רבים הוצאו ביום אחד מן הארות, וַיֻּגַד לי כי נמכרו;  שלחננו לא היה מלא פאר כבתחלה, הרבה כלי כסף ישנים אשר התנוססו עליו נעלמו מן העין;  ציורים יקרים אשר היו תלויים בחדרים הגדולים, בחדרים אשר המעיטו מאד להשתמש בהם, הושמו בתבות ביום אחד והוכנו להוצאה, וכמראה הזה נראה במאה דברים אחרים.  כל נערה דרכה להצטער למראה מפלת בית אביה במדה ברורה כזאת, ואני לא הצטערתי, ולא שתי את לבי לדבר הזה.

אך פעם אחת הדאיבו הדברים האלה את נפשי.

יום בציר היה, יום עב וגשמים, והדבר היה אחרי הצהרים, ואני עמדתי על יד החלון ואשקיף וָאֲחַשֵּׁב דרכי אם לא טוב לי לצאת מעט, כי היה הבית שומם ואבל מבכל עת;  עד כה נראו פני המשרתים והמשרתות הרבים נכנסים ויוצאים;  ועתה לא ראיתי כל משרת עוד, כי השלשה או הארבעה הנותרים, היו ידיהם מלאות עבודה כל היום, ולא היה להם פנאי לעמוד על המעלות ובמסדרונות ולעסוק בשחוק ובשיחה בטלה.  ויהי בהשקיפי למטה וארא והנה איש בא אל החצר ונעלי מֶרְכָּב גבוהות על רגליו.

והמשרת רץ אליו לשאלו מה הוא מבקש, וידברו זה אל זה מעט, וארא והנה האיש הזר הראהו פתקא, והמשרת הלך אל הארוה ויפתחה ויוצא את הסוס אשר לי.  האיש התבונן בו מכל צדדיו וימשש את רגליו וידפק עליו מעט בידו ויאחז בתלתלי ערפו ובזנבו, ויוסף לדבר עם המשרת וינע ראש לאות רצון.

בראותי זאת רחפו כל עצמותי.  זכרתי את היום אשר הוצאו כן יתר הסוסים, וזה היה לפני שבועות אחדים, והסוסים נמכרו אז.

האמנם אמרו למכר גם את סוסי, את אהובי האחד, את הקנין האחד המיוחד לי?  – בחפזון יצאתי מחדרי וארוץ מעל המעלות ואבוא החצרה ואשאף רוח בכבדות.

  יוחנן! – קראתי במרי נפש.  – יוחנן!  למה זה הוצא הסוס, ואני לא צויתי לאסור?

– אבל...  גברתי...  אמר המשרת ומליו נעתקו ויבט בי בצר רוח.

והזר הוסיף לחבש את הסוס במנוחה.  ואפן אליו ואֹמר: 

– מה אתה עושה?  מה לך ולסוסי?  – הוא הסיר את מצנפתו ויגרד ראשו.

– לא ידעתי, גברתי, צֻוֵּתִי להוליכו.

– להוליכו?  מי צוה?  ואנה?

האיש לא ענה.

  יוחנן, השיבהו אל האֻרוה.

יוחנן לטש עיניו לי ופניו הביעו אולת ויראה יחד ולא השיב מאומה, אך הורה בבהן ידו על האיש הזר.

– אם כן הגידה לי אתה!  – אמרתי, מה יֵעָשה לַסוס?

– אני אך זאת ידעתי, הוא מכור, ועלי לקחתו מזה.

נפשי יצאה בדברו.

– מכור?  סוסי מכור?  מי זה יכול, מי רשאי למכרו?  הלא לי הוא.

בדברי שמתי את זרועותי על צוארו כנכונה להיות לו למחסה והוא הביט עלי בלי השמיע קול, אך בעיני בינה, ויסמוך ראשו על לחיי.

האתן לקחתו ממני?  את אוהבי האחד?  חלילה לי – – אך התאמצתי למשל ברוחי.

– אין זה כי אם משגה.

לא, גברתי, אמר האיש, אשר לפי הנראה נחפז ללכת, – האדון הזה מכר אותו לאדוני;  הנה הוא כתוב בזה. 

הוא הראני את הפתקא, ואנכי לא שמתי עיני עליה.

– למי אדוניך? – שאלתי אתו.

– האדון פון נ...  הוא קרא בשם בעל אחוזה גדולה ומפארה מלאה כל טוב, רחוקה מהלך עשר שעות מראֶמלינגהוזן.  ואני ידעתי את השם גם ראיתי פעמים אחדות את האיש בבואו אל ביתנו עם אבי.

גם התפלאתי עליו בכל פעם, כי אף על פי שהיה רע מראה מכל רעיו היה תמיד בדעה מיושבת יותר מהם.  הוא היה נמאס בעיני מאד מאז ידעתיו, ועתה קנה את סוסי הנחמד!  אבל, הן הכל לֻקַּח ממנו!  עלי היה לשאת ולסבל גם זאת.

חפצתי להסיר ידי מצוארו ברוח עז ולתתו ללכת.  חפצתי לשאת נזקי בדרך כבוד ובמנוחה.

אבל דאבון לבי היה עז מאד.  ואחבקהו שנית, ובראותי את עינו הגדולה והמלאה אמונה הרגשתי כי דמעותי מתפרצות לרדת, ואסתיר פני בתלתליו הרבים והאדומים לבלתי יראו שני האנשים האלה.

ברגע ההוא נשמעה שעטת פרסות סוס.

ואשא עיני וארא ברוח נבהלה והנה הוא האדון נ. קונה סוסי.

שני המשרתים נטו הצדה ויחרדו לקראתו וימהרו ויחזיקו בסוסו ברדתו מעל מרדעתו.

הוא הביט עלי כמשתומם, ואני עמדתי לפניו, ושתי זרועותי מחבקות את צואר סוסי – דמעותי חרבו כרגע בתלתליו – ואביט אליו ברוח מֶרי.

הלא אם קנה אותו אם לא, עוד החזקתי בו, עוד הסוס סוסי.

וכהביטי אליו כן געלה נפשי ברע מראהו הנורא.  הוא היו רחב כתפים, וערפו ערף שור, וקומתו שפלה מאד, ופניו רחבים ונפוחים, ושפתיו עבות ואדומות, ועיניו, עינים ירקרקות קטנות וצרות, השקיפו עלי השקפה לא נעימה, וריסי עיניו הגדולים ורבי השער וקוצות ראשו הסבוכות והמערבות בשער לבן הרבה כללו רֹעַ תארו הנתעב.  והוא אחז מגבעתו בידו ויגש אלי וישתחוה בכבוד.

  הלא בת האדון לפני?

  כן הוא.

  בת אוהבי הישן?

אנכי לא השיבותי מאומה;  ורוח מריי התחזק בקרבי. 

  לך לשלום, אמרתי אל סוסי, ואקד מעט לפני בעל האחוזה ואֹמר ללכת.

אך הסוס נער וַיִשֹׁם בנחיריו ויהי נכון ללכת אחרי.  אז עמד נ. על דרכי ויאמר:

  שאי נא, גברתי, כי אעצרך.  אך כמדומה לי – או האשגה בזה?  - כי הסוס הזה לך הוא.

ואביט אליו בעינים בוחנות לדעת מה חפצו, ואמר דרך בוז:

– לא, לך הוא, כי על כן שמעתי כי קנית אותו.

– אבל משגה בזה בלי ספק.  אביך לא היה מוכר ואני לא הייתי קונה, לוּ ידענו כי קשה לך להפָּרד ממנו.

ובדבריו העביר עיניו עלי מראשי ועד רגלי ומבטיו רעו בעיני מרגע לרגע.

ואשא ראשי בגאוה ואמר אליו בזעף:

– שגית, לא קשה הוא לי.  – אך הוא שחק מעט בגסות רוח ולפי הנראה לי בלעג קל, ויאמר:  צעירה, יפה וגאה!  אך סלחי נא לי, הדמעות אשר בעינים היפות האלה תענינה בך, כי צר לך.  כן הוא, משגה הוא.  אנא, תני נא אותי לתקן את השגיאה ולבטל את המקנה.  האעשה כן?

והמבט הרע בעיני שב ויעבור עלי ואזעף מאד.  מה רבה העזות הזאת!  הוא חפץ לתת לי מנחה.

– תודות לך!  – אמרתי בבוז רב מבראשונה, – אם קנית את הסוס, לך הוא.

ובין כה לא יכלתי לעצור ברוחי מלשים כפי באהבה על נחירי הסוס, אחרי אשר שב ויגש אלי.

– ואם מָאֵן אני לקחתו מפה ומאתך? – שאל בשחוק מֻמְתָּק ושפתיו נעוו לאות תאוה גסה, ועיניו הירוקות והאמוצות הבריקו לנגדי ובשרי סמר למראיהן.

– הלא כטוב בעיניך תוכל לעשות, אמרתי בלי שית לב ובלי פלס דברי.

– כן הוא?  היכול אוכל? – קרא דרך שמחה רבה – אם כן אניח אותו בזה, הלא תחזיקי בו, האין זאת?

על דבריו אלה התקצפתי ולבבי נסער בקרבי.  ראיתי כי הוא מתכון להוציא דברי מידי פשוטם.

– לא הבינות את דברי היטב, אמרתי.  – יכול אתה לעשות כטוב וכישר בעיניך, לקחת את הסוס או לעזבו פה, אך אני לא אקחהו לי, אני לא אקבל דבר כזה מאיש זר.  – כל דמי פרץ אל פני בדברי, ואני ידעתי זאת ואביט אליו בעינים מלאות זעם.

והוא הבין כי העז פניו וימהר לתקן את אשר עות ויאמר:

– אמנם למרת רוחי תחשביני לאיש זר, ואני אוהב לאביך מאז;  אך שגה תשגי בדברך על אדות קבלת מתת.  עוד הפעם אגיד לך, כי מכירת הסוס היתה במשגה, ואני ואביך נתקן זאת על נקלה.  עתה לא אערב את לבבי לעצרך עוד, גברתי.  אכבדה נא להתפטר ממך.

וישתחו שנית ויושט לי את ידו;  ואני עמדתי על מקומי כאסורה במבט עיניו והוא התבונן בי בעיון ואושיט לו שתי אצבעות וישק ידי למו פיו.

רעדה אחזתני בגעת בי שפתיו העבות והתעבות וארוץ בכל כחי מלפניו הביתה.

בגעל נפשי לא יכלתי עמוד על רגלי ובבואי אל חדרי שפשפתי וארחץ את ידי זמן רב, עד אשר נראה לי כי טהרה אחרי נגעו בה.

מאד שנאתי ומאסתי אותו, גם על סוסי לא יכלתי להביט בימים הראשונים אחרי כן.

אך מעט מעט שב לבי אל בהמתי זאת לאהבה אותה.

אבל מעשה האדון נ.  היה בעיני כמתנה או כחסד ובגלל זה הוספתי לתעבו.

ויהי בעוד ירחים אחדים, בערב יום, ואני ישבתי בדד בחדר אמי ואקרא בספר ואשמע את קול אבי שב הביתה עם ארבעה או חמשה רעים שכורים.

כלם באו במרכבה אחת.  המשרת האחד, אשר נותר עוד בביתנו, קֻלַּל קללה נמרצת על אשר לא מהר לקראתם.  אחרי כן נשמע קול צעדים על המעלות, קול רגלים צעדות בכבדות, ומהרה קם שאון משחקים ושותים לשכרה בחדר הסמוך אל חדרי, ואך קיר דק היה ביני וביניהם.

שמעתי את אבי קורא לרגעים בגרון נחר מחמה ומקלל את גורלו על כי לא יצליח, ותפקחנה עיני ואבין את כל דברי הימים האחרונים בביתנו.

המשחק אפוא בלע הכל.  זכור אזכור כי בצר רוחי שאלתי בקרבי:  "מתי יבא יומנו?  הלא מהרה נהיה גם אנחנו, אני ומיס דזשונס, למחיר במשחקו".

נורא היה לי הלילה ההוא, בשבתי בלי נוע על כסאי אצל דלת חדר המשחקים, ועם זה אי-אפשר היה להזיז אותי ממקומי בכל כח.  כאסורה בכבלי קסם ישבתי ואקשיב.

– נחוץ לי לשמוע עד היכן הדברים מגיעים, אמרתי בלבי, ויעבר עלי מה.

אף אמנם שמעתי!  שמעתי באבדו כר אחר כר ושדה אחר שדה וכלי כסף ותכשיטים – וכמעט גם הלבנים אשר בביתנו.

ובין אבֵדה לאבדה – גדופים, צלצל כוסות ומהתלות גסות;  ומכל אלה הָברר לי אך דבר אחד, כי את אשר בקשתי בלבי מכבר בא יבוא, והוא:  שנוי בחיי הפשוטים עד מאד – – כי עוד לילה כזה ועוד אחד, ונשארתי בחסר כל.

ובזה נִתנה לי רשות לשים לבי מה תהי אחריתי.

אך בכל יגעת נפשי ובכל עמק מחשבותי לא מצאתי בלתי אם דרך אחת לנערה מלמדת ממשפחה הגונה, והיא:  להיות מורָה או רֵעָה בבית זר.

ובכן אחריתי להיות כמיס דזשונס לא פחות ולא יותר.  ובלי ספק כאשר אזקן אתיפה וַאֲאַדֵּם פני כמוה ואתאמץ ללבב בעיני את אֲבי חניכי כמוה, ואיטיב דרכי לבקש אהבתו כמוה!  הוי, חרפה ובוז!

– הרבה יהיה לי להצטער על זה, – אמרתי ביום השני בבקר בשבתי לפני המראה ובהביטי אל תמונתי, בעת אשר היטבתי את ראשי ואתן אל לבי אם לא תהיינה גם עיני חִורות וטרוטות כעיני מיס דזשונס.

כי, לבלי כחד, עלי להגיד כי הייתי בעיני יפה מאד וראויה כי יאהבני איש אהבה עזה בטעם ספורי האהבים אשר קראתי הרבה.

ואם לא אזכה לזה לעולם, טוב היה לי על פי דעתי לוּ מַתִּי כאחי הקטן בראשית ימי הילדות.

ויהי בימים אחדים אחרי הלילה הנורא ההוא וישלח אבי לקרוא לי אל חדרו.

קריאה כזאת היתה דבר בלתי מצוי ואבהל בתחלה ואחר התחזקתי וארד.

זרה הייתי לאבי – ובפחד וברעד עמדתי רגע מאחרי הדלת בטרם אמצא עז בנפשי לדפוק, והוא נהם כמו דרך זְקָנוֹ לאמר:  "בא".  ואפתח את הדלת ואעמוד לפניו.

ברגע הראשון התחלחלתי בראותי מה מאד שֻׁנה מראהו.  מה צבו פניו!  מה קמו עיניו!  מה מָעטו והלבינו שערותיו!  מה סֻבַּך זקנו אשר הרבה לנצרו לפנים!

בקָרת רוח ובדרך כבוד הראני כסא לשבת עליו והוא ישב לנגדי ויתבונן בי רגעים אחדים וינע ראשו פעמים אחדות, ולפי ראות עיני היתה תנועתו תנועת רצון.

– בת שבע עשרה שנה את היום.  האין זאת, אלישבעת?  – אמר אלי.

מה צרוד קולו – אמרתי בלבי ואנענע לו בראשי. 

– את...  הנה...  בימים האחרונים...  לא ראינו זה את זה הרבה.

הוא גמגם מאד בדברו ויבט חליפות פעם בבשת עלי ופעם על אצבעותיו.

– לא, עניתי וָאֶדֹּם עוד.

רגשי זעף התעוררו בלבי.  הנה אב יושב לפני בתו יחידתו כאיש נכרי ואת אשתו...  הה!  מה נוראו הרעיונות אשר סערו בקרבי!

את...  אדמה...  כי גדלת למדי...  ועוד הפעם הפסיק ויורד עיניו.

– באמת גדלת מאד בימים האחרונים – אמר פתאם בשפתים ממהרות;  – גדלת מאד גם יפית.  יש לשים לב לתתך לאיש.

זאת אפוא היתה כונתו, אמרתי בלבי, ואחרי אשר החרשנו רגע גם שנינו שאלתי:  העת היא?

– כן הדבר, הן לא לנצח תהיי בידי אומנות ומורות.

הוא קם ויפשל ידיו על גבו וילך על פני החדר אחת הנה ואחת הנה ויאמר:

– את מיס דזשונס אשלח על כל פנים.

– האמנם?!  התמלט מפי כמעט לא בכונה.

– הן לא תצטערי על האבדה הזאת?

– לא.

– טוב הדבר.  אין ידי משגת להחזיק לך רֵעָה בבית לעדי עד, וביתנו...  כאשר הוא עתה...  לא יוכל להחָשב למעון נאוה לעלמה.

– זה אמת, אמרתי במרירות.

הוא הביט עלי, ומבין גבותיו העבות נשקף ברק עיניו לעמתי.

– מה תחשבי –?  שאל אותי בלשון קצרה וחדה.

– אין דבר.

– על כן טוב מכל...  אם את...  כללו של דבר עליך להיות לאיש ולמלאות בזה את הפקודה האחת אשר לאשה עלי ארץ, הלא היא להציק לאיש ולעכרו.

לדבריו אלה צחק צחוק בוז, ואקצוף מאד כי זכרתי את אמי האֻמללה.

– יש אשר תהי גם להפך, אמרתי בשפל קולי.

אך אזנו הפתוחה  שמעה את דברי ויקרב אלי וישאל:

– מה אמרת?

אימתו אשר בעתתני תמיד גברה עלי...  וָאֶדֹּם.

– הואילי נא לשמוע בלי הכנס לתוך דברי.  יש לי בעדך שדוך טוב מאד ובקרב הימים האלה אציג לפניך את אישך העתיד לך.  היי נכונה לזה.

– הלא יכול אוכל לשאל מי הוא?

– הגד אגיד!  הוא איש נכבד מאד.  האדון נ...

ויוסף אבי ללכת על פני החדר, ואני נִתַּרְתִּי מכסאי בחרדה.

– את האיש הזה...  את האיש הנורא...  לא, בו לא חפצתי.

– מה זאת?  ואם אנכי אצוה?

אני שחקתי שחוק קל במרירות.  במה נחשבו מצות פיהו בעיני?

– לא, גם אז לא אחפוץ.  לא בו...  לא בו!

– לא בו...  לא בו!  התקלס בי, – ובמי אפוא?  לא ידעתי מי זולתו יחפץ בך.

ראיתי כי כבר נגזרה גזרה מלפניו ואחל לדבר תחנונים.

– למה זה אמהר להנָּשא?  ואני עודני צעירה לימים מאד.

– רב לך!  החפץ לך כי אֶשְנֶה דברי?  זה חפצי.

כל קרבי נסערו על כְּפִיָתוֹ זאת.

– ואם...  ואם אנכי...  לא אחפץ?

ויגש אלי אבי בעינים מזרות זיקי זעם ובידים קפוצות ויתן עלי בקולו:

– האַת תעזי פניך להמרות אותי?  הנטרפה דעתך?

אחרי כן נח מעט מזעפו ויעבר ידו על מצחו ויסג אחור.

– זקוקה אַת להנשא לו;  השמעת?  זקוקה את!  כי אם תמאני...  בלשון קצרה וברורה...  אבד מחסה ממך, ההבינות את דברי?  בלי מחסה!  פה לא תוכלי שבת עוד, כי אנכי רוששתי עד אין כל!  אין לי פה דבר עוד!  אין כל מאומה! 

לדבריו האחרונים נפל על כסאו בכבדות ופתאם היו פניו פני זקן אין אונים.  אז נכמרו רחמי עליו מאד בכל קצפי אשר קצפתי עליו.

מה רבה ענות רוחו, בלי ספק, בתתו לפני תודה נוראה כזאת! 

קרבתי אליו וארא והנה עיניו משפלות ומביטות אל קרקע הבית בלי נוע וידו האחת תלויה למטה מעבר ליד הכסא.

גם עצב ונכה רוח נראה לי.

ואמר בלבי:  ומה אם שגיתי בו?  אולי טוב הוא מֵאֲשׁר – – ואגש ואעמוד אצלו, והוא כמו לא התבונן.  אז כרעתי על ברכי אף ערבתי את לבבי לאחז בידו.

– אבי! – אמרתי אליו – – אל נא תעצב על זה!  מה מנו יהלוך אם יש לך כסף אם אין, אם רוששת או לא!  הלא אנכי בתך לך אני עוד – פה נחבא קולי משטף דמעות – אתה...  אמנם...  לא תוקיר אותי מאד...  אך הלא יכול תוכל...  לפעמים...  לדבר אלי...  בצר לך...  ולוּ אהבנו זה את זו...  הנה אנחנו...  יושבים פה כנכרים זה לזו...  לא כדרך אב ובת...  אבל מי יתן...  ונתת אותי לאהב אותך.  וגם אתה...  לוּ אהבתני מעט...

כמעט נִתַּרְתִּי לאחורי מפחד לקול צחוק לעגו אשר השיב בו על דברי.

– הַהַהַהַ!  אמנם כְּאִמָּה היא, אמה בדמותה ובצביונה!  אהבה – אהבה – אהבה!  כל היום אך אהבה!  את עצמותי פצחה בזה – אכלתני, הממתני!  אהבה – אהבה!  שגעון!  רעיוני שוא!  ועתה באת אלי גם את לשיר לפני את השירה הזאת!  לכי לאבדון!  אהבה!  אהבה!  רוח רעה!  הבלים!  היא–היתה...  משגעה! – קרא בחריקת שנים, – משגעה!  ואת לפי הנראה ירשת ממנה את שגעון אהבתה!

ויהדפני ברוחו הקשה ויקם ויקרא בקול גדול, קול פרוע: 

– שגעון הוא, שגעון!  אך אם ככה תיקר האהבה בעיניך קחי את האיש אשר מצאתי לך.  הוא אוהב אותך!  לא אחת ולא שתים אמר לי זאת.  אהבה!  אהבה!  מה ידעת על אדות האהבה?  הגידי?

אז קמתי מכרוע על ברכי ואביט בו בלי הניע עין.

– לא ידעתי מאומה.  צדקת!  מאום לא ידעתי!

בלי נוע ובקרירות עמדתי לפניו.  כל עצמותי רחפו, אך התאמצתי להסתיר ממנו רפיון רוחי זה, פן ילעג לי עוד יותר.

ותמונת אמי האמללה עלתה לפני עיני רוחי.

מי יודע מה רבו מצוקות נפש הרכה והחרדה הזאת בהיותה לאיש אשר כזה!  זִכרה וזכר צרותיה חדשו בי רוח עז.  

ואתחזק ואמצא כח בי לדבר עמו בשפה חדה וקרה כאשר דבר הוא אלי.

– האמנם רוששת ולא נותר לנו כל מאומה?

– כל מאומה.

– גם האחוזה לא לנו עוד?

– לא, כי מכור מכרתיה.

 ואני ידעתי, כי כחש לי, כי הקנה אותה במשחק ולא מכרה בכסף.

– למי?

– ולמה לך לדעת זאת? – גער בי בקול מושל ואחר הוסיף בקול רך מבראשונה, – כן הוא, הגד אגיד לך, האדון נ. הוא הקונה.

אז שחקתי אני שחוק לעג:

– כן הוא, וגם אני למקנה לו.

– גם אַת, ועליך להודות מאד על הכבוד הזה.

– ולאיש הזה עלי להנשא! – לאיש הזה!  דברי אלה היו אנחות יותר מדברים.

והוא עמד ויתבונן בי עוד הפעם.  ולמראה עיניו בפעם הזאת סמר בשרי מקרה.  ראיתי בהן את אשר אמנם דמיתי והבינותי מכבר, אך ידוע לא ידעתי:  הוא שנא אותי!  אבי היה אויב לי!

– אולי תדעי לך איש אחר אשר יחפץ בך?  אם תוכלי לקרוא בשם איש אשר יקחך וישקול על ידיך מאה אלף כסף ליום חתונתך להקים את חותנו אחרי נופלו, הודיעיני נא מה שמו והיית לו.  אך לא אאמין כי בשורה כזאת טמונה בְּחֻבֵּךְ.

אכן גם אני לא האמנתי.  לא...  לא נודע לי כל איש אשר כזה...  כל איש לא נודע לי.

אנכי לא השיבותי מאומה.

  ובכן...  תשכילי לעשות?

  עלי אפוא להיות לעולה לך, לבעבור תנָּצל?  אין קרבן אחר?

  עולה...  עולה...  הַצָּלָה?  – מה נשגבו ומה נוראו כל הדברים האלה!  לשון אמך דוברת בך!  הלא טוב לך לשמוח כי תחלצי מבית מתעתד לגלים כביתנו ותבואי אל בית עשׁר וכבוד.  אבל מלבד זאת, דעי נא לך, כי כבר הבטחתי את האדון נ..  התביני זאת?  אנכי הבטחתי!  – ביום השלישי יבוא האיש הנועד לך לאכל אתנו לחם.  ושמת את שמלותיך עליך היטב וקבלת אותו בדרך נעם.  זאת אדרוש מאתך.  אז נחג חג ארושיך ומקצה ארבעה שבועות תהי חתונתך.  והיית אשה עשירה ולא עוֹלָה.  כן הוא – עתה ידעת הכל!

ואני שמעתי בדממה ובשממון.  חפצתי להתלונן ולהתפרץ מפני חזקת ידו ולא מצאתי עֹז בנפשי.

ולמה היה לי זה?

הן ידעתי כי סופי להענות מפניו.  מלבד זאת התרוצץ רעיון נחמה בקרבי לאמר:  אם אעשה כפקודתו עלי ונצלתי מידו מקצה ארבעה שבועות!  גם זאת טובה רבה!

ואתאפק ואלך במנוחה אל הדלת.

  הזה כל אשר היה לך לאמר לי?

  הכל!  – גם רב לך על דעתי.

  ובכן אוכל לשוב?

  עוד לא שמעתי מפיך, הנכונה את לשמוע בקולי אם אין. 

בכל הקרירות אשר היתה בדבריו ובכל רגז קולו נשמע בהם גם אות יראה מסתרה.

  אם אשמע?  – אמרתי בבוז, –  הנתת אותי לבחר לי?  אל תדאג, עשה אעשה את אשר חפצת.

בעיני ראיתי כי שאף רוח ברוחה.

ואני באתי לחדרי ואסגר את הדלת בעדי. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – –

בשני הימים אשר נשארו לי לחשב את דרכי לא שניתי כל מאומה את אשר גמרתי.

ומה יכלתי עשות בלתי אם להכנע?  לוּ היה אבי איש אחר – לא היו דרכינו זה את זו אחרים!

לו אמר לי:  "בתי, אמנם רוששתי, אך מה מנו יהלוך?  הן אוהבים אנחנו זה את זו!  נלכה נא, הנה הארץ גדולה, ננסה נא אולי נצליח דרכנו במקום אחר".

כה יעשה לי ה' וכה יוסיף, אם לא החזקתי בידו והלכתי אתו אל כל אשר היה רוחו ללכת אל ארצות מרחק, גם לחזור על הפתחים אם נזקקנו לזה, ובשמחה רבה נלויתי אליו.

אולם לא כן היו דרכינו.

הוא לא חפץ בי;  להפך, נפשו נכספה להבָּדל ממני מהר, זה נראה היטב.  ההיה לי להתחנן ולבקש רחמים?  לדבק בו בחזקה?  באב אשר לא יחפץ לשית לב לי?  לא;  היטבתי כי בחרתי להיות לאיש אחר לאשה.

הן האיש הזה לפי הנראה חפץ בי;  ומי יודע – אולי טוב הוא באמת מאשר יראה לי...

כמעט כל שני הימים האלה לא יצא אבי מביתו.

אולי ירא ללכת לב.  כדרכו, פן ישוב משם ביום הנועד, ביום אשר עליו להראות בכל הוד אב, ודעתו לא תהי מיושבת עליו;  ואולי דמה כי עליו לשמור צעדי.

דאגה יתרה!

אני לא דמיתי לברוח, גם לא הורדתי כל דמעה.

כבר לא היתה בי מדת נשים ואֹמר לנפשי, כי רק כלי נשק אחד לי לרד את לוכדי, את קוני, לפני, והוא טוב מַרְאִי, ובזה אולי אוכל לו.  מעודי לא הרביתי להתבונן במראה על פני כאשר בשני הימים ההם;  מעודי לא דקדקתי ככה במלבושי אשר הכינה לי מיס דזשונס.

"אל תשפכי כל דמעה" – פקדתי על נפשי בהתפרץ נטף דמעה לצאת מעיני – "גם לא דמעה אחת!  כאשר ירב ברק עיניך, כאשר יגדל צחוק הגבורה על שפתיך, כן תמהרי להכניעו תחתך, על כל פנים עליו להתגאות במקחו"!

בא היום, ואני נצבתי לקראת מבקשי בלבוש לבן ובקומה זקופה.

ידעתי, כי עיני נוצצות;  ידעתי, כי שפתי שוחקות;  ידעתי, כי הליכותי בגאון ובחפש, כי בכל זה התרגלתי לפני המראה בשבתי בדד בחדרי;  אך לא דמיתי כי למראהו יעורר בי רגש איבה גם הפעם, כאשר בפעם ההיא, בכל תקפו!  רגע אחד יראתי פן אתעלף מרעדה וגעל נפש.  לפי הנראה חורו פני מאד, כי הוא העביר עיניו עלי במבט משונה מאד ויחזק ידי וישקה בדרך כבוד ובזהירות, אשר לא פללתי לראות בו, ויאמר:

  אקוה כי לא נחמת על דברך אשר אמרת לי ביד אביך.

  לא, אמרתי בלשון קצרה וקשה.

חפוץ חפצתי מאד להוסיף מלה אחת להנעים תשובתי מעט אך לא יכלתי, כי נעתקו ממני מלים.

זאת היתה תעודת ארוסי.

לחם הצהרים נאכל בשלום ובמנוחה, בלי כל פגע.

השיחה בשעת הסעודה אמנם לא נָעמה מאד.  כמעט אֲדַמֶּה זאת אל סעודת איש מקדש להרגה.  אֹכל ומשקה ינתנו לו ככל תאוה נפשו, אך צל החרב הנוקמת המרחפת על ראשו ימלא חרדות נפשו ונפש כל אשר מסביב לו.

אולם איש זולתי לא מלא חרדות למראה עין.  ואני ישבתי בלי חשוב דבר בלבי ורק התאמצתי בכל עז להראות את יפיי ולהצהיל פני.

טֹרח השיחה נשאו כמעט שני האנשים לבדם, ורב דבריהם היו בעניני הנהגת האחוזה.  אני כמעט לא הוצאתי מלה מפי, רק שמעתי ואחריש בלי שית לב, ומיס דזשונס ישבה אתנו והיא דמתה למסכה ברב צבעיה אשר שתה על פניה.

במי משניהם נתנה עיניה, באבי או בַחֲתָנִי, לא ידעתי.  ואני וחתני שמנו עינינו לעתים זה על זו מן הצד כמתגנבים, אך דברינו היו אחדים וקלי ערך מאד.

"האוכל לפחות לכבדו בלבי?"  – שאלתי את נפשי, רגש חזק מזה לא יכלתי גם להעלות על רוחי...

ארבעת השבועות עברו כחלום.  מים ליום יחלתי עוד – בלי כל יסוד קטן לתוחלת כזאת – כי דבר יקרנו ויבטל את הנשואים.  אך תוחלתי נשארה מעל, כי לא נהיה דבר.

וחתני חס עלי – או היה מצונן – יותר מאשר דמיתי.

אמנם לעת משתה הארושים חבקני בזרועותיו, ואהי בעיני כאחוזת שרץ נמאס בבלי יכלת להסירו מעלי לעד – אך אחרי כן בבואו לראות אותי יום יום היה נושק את ידי או מגיע עבי שפתיו האדמות במצחי ומסתלק.

ואבי עשה ככל אשר מצאה ידו למנוע אותנו מלשבת לבדנו. 

הוא לא חדל עוד מדאג פן אֹמר להנצל בתוכחות שפתים, ואני לא העליתי על לבי כזאת.

הוא לא ידע את חזקת לבבי וקשי ערפי, כי בדברי דבר לא אשוב עוד ממנו.

קבלתי אלי את אשר לא יכלתי לשנות!  הן דרך אחרת לא היתה לפני.

על דברי השבועות ההם אעבור בלשון קצרה.

כל דבר לא נהיה.

הנשואים היו מקצה ארבעה שבועות אחרי הארושים...

וחיי החדשים הוּחָלו.

 

ג.

ועתה אין את נפשי לכחש בי.  הגליונות האלה לֻקחו לדברי אמת, רק לאמת טהורה וצרופה!  כהתימי לספר, תמות נפשי – כן גמרתי בלבי ולא אשוב מזה – ולמה זה אֲכַזֵב?  לפני מי אצטדק?    לא!  אמת, אמת!

עלי להודות לפני, כי לא הלכתי את אישי כראוי לי – הלא בעלי היה, אך לא יכלתי לכף את רגשותי, ואני שנאתיהו.

שנאתי אותו, על כי קנני כקנות מקח אשר מצא חן בעיניו. 

שנאתי אותו, על כי נקשרתי בו בבלי יכלת לשוב מאחריו, על אשר הזקיקוני מוסרותיו להוָּאש מכל תקות חיים יפים מאלה, כי על כן נקניתי לו.

שנאתי אותו בגלל גסות תאותו אשר היה מראה לעיני ואשר היתה לי לתועבת נפש.

שנאתי אותו על קשי לבו ועריצותו אשר הראני בכל פעם אשר ראה אותי עומדת מעט על דעתי ולכל זיק רצון וחרות מצדי.

שנאתי אותו על עָמדי דלה וריקה גם בחיי החדשים ובעולם החדש;  כבראשונה הייתי גם אז בלי איש ראוי לאהבתי ומכשר להטות לבי אליו.

ותכלית שנאה שנאתיו מדעתי כי באמת אפסה לי כל תקוה לראות חיים טובים ומברכים מאלה, כי הוא עמד כחומה חיה ביני ובין כל תקות חיים ושמחה...  ואל השנאה הזאת נלותה גם יראה גדולה מאד.

יראה משונה היתה זאת, מרך לב, יראה גדולה הרבה מיראתי את אבי בימים הראשונים.

הוא לא נתן אותי לחפץ דבר, ואם ערבתי את לבבי לבלי בטל רצוני מפני רצונו, היה בו כח לבעתני במבט אחד מעיניו הירקות, ושעות תמימות רעדו כל עצמותי אחרי כן.

ויש אשר יבטא מעט לעג וקלס ובערה בי חמתי וכח לא יעמד בי.

כח לא עמד בי, כי לא מלאני לבי לענותו דבר.  הוא חדל לשאת פני כבימי הארושים.  הוא אך חכה לי, עד אשר אהיה בידו, להראותני את ידו החזקה.

אז הייתי אנוסה להכנע, לתתו אלוף לראשי ולבחר באשר חפץ.  אך עוד הייתי צעירה מאד לימים – –  וככה נִטַּל עלי לבלות כל ימי צבאי!

מעט מעט החלותי להבין את גורל אמי ולדעת, כי איש קשה ואכזר יש בידו לדכא את אשתו ולשימה כעפר לָדוּש – אבל אני הרגשתי כי עצמתי ממנה ולא חפצתי להיות למרמס. 

אמנם מה רע לבבי תחת עֹל הברזל הזה!

פעמים רבות נגלה לי פתאם, כי מחשבת אני כמה ימי חייו וכמה ימי חיי.

אני הייתי בת שמונה עשרה שנה, והוא כבן חמשים, והיה לי ליחל כי אאריך ימים הרבה ממנו.  אך הלא רבים יגיעו לשבעים שנה, לשבעים וחמש וגם לשמונים שנה?  במה אדע כי לא יהיה גם הוא כאחד מהם?  ועד העת ההיא הלא יחלפו ימי נעורי כליל, וכלו ביגון ימי.  פלצות אחזתני בחשבי זאת, ואוסיף להתפלץ על כי יתנני לבבי לחשוב מחשבות כאלה.

ובעמדי לנגד עיניו הירקות והמלאות ערמה, אשר הביטו אלי מבין שער גבותיהן בחשד ובקנאה, שאלתי את נפשי פעמים רבות באימה מסתרה:  היוכל לדעת גם את מחשבותי? 

הגם את מחשבותי אשר בסתר לבי, במעמקי בתי נפשי, אשר רק בשבתי בדד, ברגעי היותי כחולמת תעלינה פתאם כמתוך עמקי תהום – הגם אותן יוכל דעת?

הוא ידע מאד, כי רק שנאה ושאט נפש מלא לבי אליו.  הן הוא ראה ויבן מה געלה נפשי אותו בחבקו אותי ובנשקו לי;  ברוח קנאה שמר ארחותי בדברי עם אנשים, בשחקי או בדברי מהתלות;  הוא הטה אזנו ויקשב לכל מלה אשר יצאה מפי;  אך הבגלל זה תגָּלינה לפניו גם מחשבות לבי?  הגם כל אשר יהגה לבי לא לי הוא עוד ולא יסָּתר מלפניו?  הוי רעיון נורא!

בני חבורה היו לנו מעטים.  הם היו אך שלשה בתי בעלי אחוזה מאשר בשכונתנו, וגם עמהם נועדנו אך לעתים רחוקות. 

אבי היה מוקיר רגליו מאד מביתנו, וכאשר מת באפופלֶקסיא בשנה השנית אחרי חתונתי – לא הרגשתי כמעט כי נעדר ממנו, –  הן מימינו לא היינו קרובים זה אל זו. –

ככה היו חיי עומדים לִכְלוֹת באפס אהבה ושמחה.  ואֹמר בלבי:  "אם לא יקרני דבר, אשר יעירני בחזק יד מִצִּנת רוחי ותרדמת רגשותי אשר אני צולל בהן, יעבר הזמן והיתה אחריתי כאחרית אמי האמללה".

אך לא זה נגזר עלי...

ויהי היום, ויגד לי אישי בסגנונו הגס, כי אחד מידידיו כתב לו משליזיא ויבקש מאתו לקבל את בנו בביתו, לבעבור ילמד איזו חדשות בהנהגת האחוזה.

  ואני הבטחתיו – הוסיף לאמר, –  הלא ייטב הדבר בעיניך?

  מה חפץ לך, כי תשאל את פי, אחרי אשר נגמר ונעשה הדבר?

  מדרך הנמוס, ענני בלעג.

  כן הוא!    אך אם כשר הדבר לפני ואם אין אחת היא לך.

  אכן אמת הוא, כי העלם הזה לא יוכל להיות לך לטרח.  גם לדקדק בלבושך למענו אין חפץ לך.

אנכי הבינותי היטב את כונתו, כי כבר החלותי לזלזל גם בלבושי.

  הנה הוא בא הנה – הוסיף לדבר בדרך לעגו, – לעסוק לא בדיני מָדָה או ביפעת נשים, כי אם בעבודת האדמה לבד.

  אכר הוא אפוא, –  השיבותי בלעג אף אני;    על דעתי תוכל לקרוא לך עוד עשרה כאלה;  ואני לא אשית לבי להם וגם לטרח לא יהיו עלי.

כה אמרתי ואצא מן החדר, אך עוד ראיתי את רֹעַ מבטו אשר יצא אחרי מעיניו הירקות.

אחרי ימים מעטים בא האֹרח אשר דבר לי.  שמעתי את קול המרכבה אשר הביאתהו מבית הנתיבות בעלותה במעלה החצר, ועוד היתה בי די תשוקת נשים להשקיף מחדרי בעד החלון מאחרי המסך ולראות מה משפטו.

את פניו לא יכלתי לראות, אך קומתו היתה יתרה מקומה ממוצעת וזקופה ושני קצות שפמו התנועעו תנועת גיל לרוח היום ברדתו מעל המרכבה.

חפוץ חפצתי לראותו גם מקרוב, אך קשי לבבי מנעני מרדת אליו.

  אין זה כי אם אכר מאכרי שליזיא – אמרתי עם לבבי, –  ולעת האֹכל הלא ראה אראנו מהר.

ובכל זאת שמתי שמלותי עלי בדקדוק גדול הרבה מאשר הסכנתי אז, וארד רגעים אחדים לפני עת האכל אל החדר הקטן אשר על יד חדר האכל, כי כן היה משפטנו להוָּעד שנינו לפני הלחם בחדר ההוא בכבוד ובתפארת.  זאת היתה מדה נפלאה באישי, כי התאמץ לכסות את גדל גסותו הפנימית בדקדוקי מנהגי דרך ארץ.

בבאי שמה כבר עמד אישי על מקומו ואצלו "האכר השליזאי" וערפו נכח הפתח.  אך כהסבו את פניו אלי הראיתי לדעת במעוף עיני הראשון, כי לא עם אכרים ימנה איש אשר כזה.

אישי הציגהו לפני בשם האדון ארטהור פ.  בן אוהבו. 

דרך ישיבת סַלוֹנִים בלי כל מגרעת קטנה, פנים ענוגים ולבנים עם עיני תכלת מביטות בידידות, שפם ארוך מראה זהב, תלתלי ראש כהים מעט משער שפמו, קומה זקופה וגבוהה – זה היה משפט האיש ההוא.

למראה עיני הביט עלי בתמהון;  אולי לא עלה על לבבו למצוא אשה צעירת לימים כמוני לימין ידידו זה או רע לאביו;  אחר הושיט לי את זרועו ויוליכני אל השלחן.

שם הרגשנו מהר כי אֹרח בינינו.  שיחתנו היתה רבת ענין מאשר בכל יום.  ארטהור ספר לנו מדברי נסיעותיו, כי שנים רבות היה משוטט בארץ, מאשר נגמר בביתם, כי אחיו הגדול יקבל את אחוזת השדה.  אך האח ההוא מת על פני אביו, ועליו נִטַּל לקחת פקודתו, בלי דעת מאומה מתורת עבודת האדמה, כי אביו זקן בא בימים ויבקש מנוחה לנפשו.

– בהנהגת אחוזה אני חסר דעת ובער כנער קטן – אמר בשחוק; – ואני בן שמונה ועשרים שנה.  אבל פה אהיה שָׁקוּד להתבונן ועיני תהיינה פקוחות, אחרי אשר הטיבות, גברתי, לקבלני כה, פנה פתאם אלי – ואני מעט מאד אֶכְבַּד עליך בבית, כי אהיה כל היום בחוץ, כי עלי ללמד הרבה, ואחוזותיך נודעות הן בטוב הנהגתן.

לא ידעתי אם דמה לאמר לי בזה דברים נעימים;  לפי הנראה היה זה חפצו, כי על כן הביט עלי בדברו;  ואני השפלתי עיני בקרת רוח, אך השויתי בלבי את נעם קולו הערב אל קול אישי הקשה והשורט, ובהרימי עיני אחרי כן ראיתי והנה עיניו עוברות עבור ושוב מאישי אלי וממני אליו ותמהון קל נשקף מהן.

בערב דֻּברו אך דברי מדע בעניני עבודת אדמה וגִדול בהמה וכל אשר כאלה, ואני כמעט לא דברתי דבר.  אמנם נסה הארח למשכני גם אני בשיחתם, אך זאת לא עלתה בידו.

אבל בלבי הגיתי הרבה.  

בלבי אמרתי, אלו היה זה אישי, אולי השתתפתי בנפש חפצה בכל דבר נכבד בעיניו, גם אם היה עוסק בגדול חזירים. 

ואולי היתה בי אז רוח אחרת והייתי טובה וזכה מעתה!  ובאחרונה שאלתי בלבי, את אשר שאלתי זה פעמים רבות:  מי יודע אם לא צפויה אני עוד אלי גורל טוב מלהרהר ולהתאבל כל ימי בתור אשת איש אשר תתעבהו נפשי!

כי הרהורים כאלה, רעיונות שיש בהם סכנה הם – אין כל  ספק בזה.  אך הלא הסכן הסכנתי לדבר עם לבבי הכל?  הלא הסכנתי עוד מימי ילדותי לשבת בדד ולהרהר ולִדֹּם. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הימים, אשר עד העת ההיא היו ארֻכים בעיני מאד, חלפו כעל כנפים.

הרוח החדש אשר בא פתאם מחוץ בדמות ארטהור ויחדר אל תוך חיינו, חיי הענן והערפל והעצב בלי כל שנוי קל, היה מרגש בכל פנה. 

לעת האֹכל רבה השיחה מדי פעם בפעם ומהרה נספחתי אליה ואשתתף בה בכל עז, בלי שום לב למבטי הלעג והקלסה אשר לאישי.  ארטהור החיה את רוחי ויחזקני ויעוררני מרוח התרדמה אשר היתה נסוכה עלי ימים כבירים. 

– מה היה הדבר הנמצא בו אשר פעל עלי פעולה עזה כזאת, לא ידעתי בעת ההיא;  ועתה נפשי יודעת מאד:  נשמת השחרות היתה זאת, רוח העלומים אשר בא אתו אל ביתנו.                        הוא היה צעיר לימים, ועלומיו משכוני בחבלי קסם וימסכו בקרבי שקוי שכרון וכל יצורי מלאו ממנו;  ובהביטו עלי, בהבטות מביעות הרבה, גם רגשי כבוד, גם בינת דבר מתוך דבר גם השתתפות בצערי, כבדה עלי מאד למשל ברעיוני רוחי הקשים, אשר סערו ויתלקחו בי בלי מעצור אף נמוגו כאבעבועות בּרית וביום השני שבו ויתחדשו.  פעמים רבות ישב אצלי בשובו מן מעשהו בשדות – והוא עיף ויגע ומכסה אבק – בסכה גדולה מפארה בגפני יער, ואנחנו הרבינו שיחה יחדו. הוא היה מספר לי על אדות ביתו ובני משפחתו הרבים. 

מה מאֻשר היה!  לו היו אֵם ואב ושלש אחיות, ואחת מהן היתה נשואה ואֵם לשני ילדים.  מה נעימה תמונת שבת בני משפחה אחת יחדו!  אנכי ראיתי זאת בעיני רוחי היטב, ופעם אחת בערב מלאו עיני דמעות מרגשי געגועים וכליון נפש, גם נזלו דמעותי אל חיקי, ואני לא התבוננתי.

הוא הביט עלי ויבָּהל מאד וישח אלי ויאמר: 

  ההעצבתי את רוחך?  סלחי נא לי.

  לא – השיבותי ואמחה דמעותי במהירות;  – נחת רוח עשית לי;  התמונה אשר שוית לנגד עיני יפה עד מאד.  מה יפה ונעים הוא, אם יש אחיות ואחים...

  ואת אין לך אחים או אחיות?

  לי...  לי אין איש בארץ.

הדברים האלה התמלטו מפי למרות רוחי.

  אבל...  אישך?

  כן, כן, צדקת – מהרתי להשיב, – אך לפי הנראה היה קולי קול שברון לב, כי על כן הוסיף לָשׂחַ עד היות בידו להביט בעיני וישם ידו על ידי ולא החזיק בה ויאמר: 

  אל נא תתעצבי, רק אל תתעצבי, אחלי, הן עודך ככה צעירה לימים, ככה יפה, ככה...

אך הדברים הרכים האלה, אשר נכנסו באזני כנגינה ערבה, לא הרגיעוני, כי אם הרגיזו את עורקי, אשר רגשו בי גם בלעדיהם, ואבך מנהמת לבי ואתאמץ להחביא קול בכיי במטפחתי.

והוא ישב אצלי בלי נוע;  בעיני לא ראיתי, אך לבי ראה כי הוא דורש טוב לי;  כי לפניו אוכל להראות רב שיחי וכעשי, ואין לי לדאג פן ישחק ילעג לי בעינים גבוהות.

פתאם אמר לי בלחישה חודרת:

  הנה בעלך בא.

ואשא עיני וארא.

והנה כן הוא, שם במסלה הארֻכה הלך לו, בין עצי התדהר, במסלה ההולכת אל הבית.  ואקום ממושבי, וארטהור הושיט ידו לו בעיני תחנה, ואשים ידי בה רגע, ואחר מהרתי ואבוא אל תוך הבית, בטרם יוכל אישי לראות אותי.

ועם זה נודע לו אחרי כן, כי לא יכול לבלי דעת דבר שבתי שם, כי על כן עמד שם ילקוטי הקטן, ילקוט עבודתי, וגם ספרי הפתוח אשר קראתי בו נמצא שם.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

מן היום ההוא קמה כמין ברית סתר בין ארטהור וביני.

הדבר אשר חזה לו לבו ואשר לא ידעו ידיעה נאמנה, כי אשה עזובה ואמללה אני, נודע לו ביום ההוא;  ואף על פי שלא דברנו בזה מאומה, ידעתי כי תִכן את רוחי, ורגש נעים אין דומה לו היה בי בדעתי כי נמצא לי איש דורש טובתי, אשר אוכל להסיר את המסוה מעל פני לפניו בלי פחד ולהראותו מה לי, כי אמללה אני ואין שלום בקרבי.

מן היום ההוא שבתי לשמוח כבראשונה, ורק מבטי הלעג המגֻלה אשר שלח בי אישי לעתים ואשר פגעו כקר חזק בפרחי לבבי הצעירים והרכים, רק הם היו משיבים לי שיחי וכעשי.

אבל בשובי לראות פניו ואת מבט עיניו, עיני התכלת, המלא מישרים ואמונה, אשר כמו דבר לי:  "אל תיראי, כי אתך אני" – שב ויעבור עצבוני ואצהל ואשמח.  מה יפו ונחמדו הימים הבהירים ההם!

אביב היה בלבבי, אביב מלא ברכה!  הקרח נמס;  באה העת, הגיעו הימים!  רבו ימי בדידותי, רבו מאד...  ועתה מצאתי לי רֵע.  יצחקו להם כל אלה אשר אך אהבה תרדפם מימי ילדותם;  הם לא ידעו את התשוקה הזאת!

אך מי אשר היה בדד תמיד כל הימים, אשר גדל בלי אהבה, הוא ישאף לב משתתף ברגשותיו ויחכה ויקוה לו עד אשר ישָּׁבר לבו או עד אשר יהיה לאבן בקרבו.  ולבי אני כבר היה עתיד לֵהָפֵך לאבן.

והנה נעור לבי, ושמחה ונחת ותאות חיים ורגשי גיל צמחו בקרבי כציצי הוד נותנים ריח טוב, הנושאים ראשיהם הקטנים מעל פני האדמה להתבונן על סביבם ולראות, האמת נכון הדבר, אם באמת נצמת הקרח ונמס השלג, אם באמת עברה מהם תרדמת המות, אשר נסך החרף עליהם.

ואמנם כל מאום לא נהיה, כל מאום;  רק הכר הכרתי וינעם לי לדעת כי לבי לא נדמה ולא מת בקרבי;  כי גם בידי היה לחיות, להרגיש, להתבונן ולחוש ככל האדם!

וככה קרב הקץ.

ויהי היום וירכב אישי אל אחת האחזות הקרובות לראות שם מכונה חדשה ויאמר כי יכבד לו לשוב עד הערב.

זמן רב אחרי הצהרים ישבתי לבדי בגן תחת אחד התדהרים, ולא עשיתי מאומה רק ישבתי ישוב והרהר, והנה ארטהור בא מן מעשהו.  כל היום היה בשדה עם אשר על האחוזה וכמעט לא ראינו זה את זה מיום אתמול.

ויברכני וישב אצלי על הספסל וינשום נשימה עמוקה ויאמר:

  הנה חם כָּבֵד פה.  הבה נטַיל נא, אך אולי עיפה את?

  אני עיפה?  אני?  הן עוד לא עשיתי מאומה כל היום.

  בכן...  טוב בעיניך?  הנרד אל הנהר?

  נֵרֵדָה.

ואמהר הביתה ואקח את צניפי ואת מחסי וברגעים אחדים שבתי ואעמוד אצלו.

לאט הלכנו במורד.

דַּבר לא דברנו כמעט.  אך בזה לא היה כל צרך לנו;  באין אמר ודברים ידענו איש את מחשבות רעהו.  

וביום ההוא לא הייתי נכונה לשוח.  חלום חלמתי בהקיץ בשבתי תחת העץ, חלום מלא יפי, ששון לב והבלים.   

בחלומי ראיתי, והנה אינני נשואה, כי אם עודני בבית אבי באחוזתו בטרם אבד הונו;  גם מיס דזשונס הצנומה עוד היתה אצלי בלחייה המאדמות והמלבנות ובמחלפות געגועיה;  והימים עברו להם בלי כל מקרה, בדממה ובעצבת לב לי.  והנה הוא בא, ארטהור בא בתור אֹרח אל אבי, בדמותו אשר לו פה, בדמות איש צעיר לימים יפה ומדקדק בכבוד נשים.  מה היה לוּ קרני כזה?  אנכי הייתי עוד חפשית, עלמה צעירה לימים, ולא היה לי לשית לב לאיש...  הלא אהב אותי, ואני –  הה, מה מאד אהבתיהו!

ההיה אוהב אותי?  ההייתי אז לאשה לו?  ההיה אבי נותן אותי לו? – ועל כל אלה ענה לבי ברעש "כן, כן" – ואראה בחזוני והנה אני אשתו:  אהובה, אוהבת, מאֻשרה!  – זה היה החלום אשר חלמתי תחת העץ ואשר העירני ממנו;  ועתה בלכתי על ידו, והארץ פרחה לפני, הוספתי לחלום, ואהי לו לאשה בלבי, למחמד נפשו.  ויחדו שוטטנו על פני האדמה הפורחת והנודפת ונוסף ללכת הלוך והרחק עד אין קץ!

וכאשר הרבינו ללכת כן רבתה יפעת הארץ כלה!  השמים הזהירו במראם מראה התכלת הנפלא!  עלי העצים מלאו דשן וירק!  הפרחים הפיצו ריח טוב אשר לא היה כמוהו עד כה!  הצפרים צהלו בקול רם, בקול ערב, אשר לא שמעתי מימי כמוהו! – לבבי רחב מאד, כמו חשב לְהִבָּקֵעַ מרב ענג – ואני מה רב אשרִי, מה רב אשרי!  רק פעם אחת הפסיק קולו את חלומי באמרו:  הנשב פה?

ואני שחקתי מטוב לב והניעותי בראש ונשב.  במקום ההוא כבר ישבנו פעמים רבות בטַילנו יחדו;  זה היה בקצה היער, אך רם היה דֵי ראות ממנו את ככר הנהר רהיין בכל הדרו.  שם ישבנו שנינו על מושב חציר מכֻסה בעלים נושרים כמו ביריעה מרקמה, והעלים כבר החלו להתכסות בכסוי צבעי הבציר.  הוא חפץ לאמר דבר, אך אני הרימותי ידי להניאו ואֹמר:  "הס!".

הוא דמה, לפי הנראה, כי חפצתי להטות אזני אל שירת הזמיר, אשר צפצף ממעל לנו בין העפאים.  ואני חפצתי אך להוסיף ראות את חלומי, כי היה יפה ונעים עד מאד.

הוא נשען בגבו על גזע עץ, והשמש בבואו, אשר קרניו הרועדות נטו עליו מבין הענפים, פרש צפוי זהב על כל אשר מסביב;  כמעט כהו עיני מהביט על חלקי הנגה אשר פזזו ויתרוצצו כמעשי כשפים על העצים, על פני האדמה ועל פני ארטהור.

ואנחנו הבטנו זה אל זה הבט והחרש.

בלי ספק הייתי גם אני מצפה זֹהר כמהו, והוא שמח על המראה הזה.  הן גם אני שמחתי.

מה יפה היתה הארץ ברפות יום הקיץ ההוא לערוב!  מה עז ריח היער!  מה מאד התפעם לבי בקרבי!

הזמיר רנן מבין הענפים;  אין זה כי כבר היה לילה בעיניו.

הוא תופף וירע וישתפך ויאנח.  מה יקרו הקולות האלה המלאים געגועים.

– התשמעי את זמרת הזמיר?  – אמר ארטהור פתאם בשפל קולו, ואחר הוסיף כמדבר עם לבו:  הנה הוא מזמר אך על האהבה.

– אך על האהבה! – עניתי בלחש בעינים משפלות, – ואקטוף את עלי החציר אשר גדלו אצלי בשפע רב.

– מה נפלא היער! – אמר ארטהור עוד;  – מה נחמד המראה!  מה יפה ומברכה הבריאה פה!  אשרי שיוכל להתענג על זה תמיד!  במקומנו אין יֹפי כזה.

אני הרימותי עיני, כי היו דבריו בקול מיוחד, בכונה מיוחדת – ואולי נדמה לי כן.

– בארצך...  בשליזיא... תדבר?

– כן.

– אם כן, אמרתי ואתאמץ לדבר דרך צחוקי, בעוד אשר רחק צחוק מכליותי מאד, התענג על מראה הרהיין בכל לבבך ובכל נפשך.  הן עוד ימים רבים לך.

דממה קצרה.  לבי כמעט חדל לדפוק.

– לא יארכו הימים עוד, אמר אחרי כן בלחישה, ודברו נחת בלבי כחץ מות.  מה תהי אחריתי, אם ילך מזה? 

האשוב ואשקע בתרדמה הנוראה!  תרדמת הרגשות, אחרי אשר העירני בבואו?

– אבל...  אקוה...  עוד ימים אחדים – אמרתי, ואת הדברים האלה אשר שמו נהמת לבי ומוראי בפי התאמצתי לאמר בסגנון בעלת בית מכנסת ארחים.  – הן אין את נפשך ללכת מאתנו מיד.

בבלי רוח באפי חכיתי לתשובתו.  הן זה לא יכול להיות;  הן לא יכול ללכת מאתנו;  הלא בלכתו היה עלי למות!  כל חיי רוחי היו בו!

הוא דבר...  ואני הטיתי אֹזן!...  אך לא נשמע דבר...  הוא טרם ידבר...  לאחרונה אמר:

– מקצה שבוע אחד אמרתי ללכת.  הנה כבר הייתי עליכם למשא.

– מקצה שבוע אחד?

כקול צעקה נשמעה ביער.  האמנם היה הקול קולי??  אבל הלא כל זה רעות רוח!  ההוא יאמר ללכת?  הטרם ידע כי לי הוא?  כי הוא הפרש אשר ראיתי בחלומותי כי יבא אחרי לקחת אותי?

כן הוא, הוא ידע זאת בלי ספק!  הלא גם אנכי ידעתי זאת!  למה זה דבר כדבר הזה?

אכן, צל שחור עמד בינו וביני, צל נורא, אשר לזכרו סמר בשרי ופלצות בעתתני, והוא אישי!

בדממה ישבנו יחדו.

והוא התבונן בי זמן רב וילחש ויגמגם לאמר:

– ידעתי, כי אין לי רשות לבקש כזאת;  אבל הן את הכרתני ותתרועעי אתי;  היחָשב לי לעזות אם אשאל מאתך, אשר לא תמהרי מאד לשכוח את רעך.

קולו היה מלא עצב בדברו...  והזמיר צפצף בקול בוכים;  הנהר שטף בקול המיתו מלמטה... והשמש העמיק לרדת...  וגם שמשי בא אתו, והוא הלא יצא זה מעט...  זה עתה!

– "לשכוח!"  – מלה זאת התפרצה מגרוני כזעקת שבר, ואחר לא יכלתי עוד להתאפק...  ואפל על גבעת מושבנו בלא כח ואבכה בכי תמרורים.

  גברתי!  אלישבעת!  ידידתי האהובה והיקרה!  מה זאת?  – קרא במהירות ויכרע אצלי וישם ידו על ראשי.  ואני קמתי, ונתבונן זה על זה כאלו לא ראינו זה את זה מעודנו, ויקרא בקול: "אלישבעת!"  ויפרש כפיו ואפל על לבו ואחבק את צוארו בשתי זרועותי.

שמעתי את לבו דופק בשכבי בחיקו;  דפיקות לבותינו התערבו והיו לתרועת ששון אשר אין להביעה.  והוא אחז בשתי ידי ויבט עלי זמן רב.

  האמת הדבר? – קרא אלי, – האמנם אהבתִּני?

– לא, אמרתי בלחש, – אל תדבר עוד!  הלא אך עתה אחל לראות חיים.  הגידה נא לי אך את הדבר הזה;  החלום הוא...  אם אמת?

– אמת, אמת!  – קרא בְּשׂבַע ענג.  – אמת, כי אני מחזיק אותך פה בזרועותי!  אמת כי אהבתיך מן היום אשר ידעתיך!  אמת כי...

– אהבתיך מכל אשר בארץ, יקירי, מחמד נפשי – ובדברי נשקתי בשפתי את עיניו ואת מצחו ואת פיו – מה מאד אהבתיך!

– התאהבני תמיד?

– תמיד...  לעולם.

– וכֻלך לי?

– כן, כן, לך אני, רק לך.

– הלא ידעת כי עליך להלָּחם הרבה מאד בטרם תוכלי להיות לי?

– להלחם? – שאלתי בצחוק קל, – עם מי אלחם?

– עם אישך!  השכח שכחת אותו?

– אהה ה'!  אכן שכחתי אותו.  הוא השטן בכל עת ובכל מקום.  תועבת נפשי הוא.

– אחת היא;  לא חפשית את, ועלינו להוציאך לחפשי.  לא יקל הדבר, אך עשה נעשה.

ויוסף לחבקני ולנשק לי, ואני עצמתי עיני ואֹמר לנפשי:  מי יתן ונמשכו הרגעים האלה לנצח.

  עתה הלא תשב עוד אתי, האין זאת?  לחשתי לו באזנו.

הוא הביט עלי ויתמה.

– מה כונתך?  לא אוכל לעמוד על סוף דעתך.  לשבת פה?  הלא עתה לא אוכל לעשות כן בלי כל ספק.

– לא? – גם עתה עודך אומר ללכת?

– הטרם תראי כי אנוס אני?

– לא, עניתי בקשי לבי – לא אראה.  אני רק אחת אדע, כי מות אמות אם תלך מזה.  הה, שבה נא אתי, ארטהור, אל תלך מזה.

– לא תביני זאת, בתי.  הנני להבין לך.  ראי נא, אני אֹרח  בבית אישך!  את אשת האיש אשר קבלני בביתו דרך הכנסת ארחים;  ואני יושב אצלך ומחזיקך על זרועותי.  האמנם לא תביני כי לא אוכל עוד לשוב ולהביט עליו עין בעין?  כי עלי לסור מפה ולחוש בלי התמהמה?

הה...  אנכי לא שמעתי ולא הבינותי מאומה מדבריו.  לבבי היה תועה...  תועה מערוב ששון ופחד.  הוא אהב אותי, ועם זה עלי להפָּרד ממנו.  רק לזאת לבד יכלתי לשית לבי.

– האמר תאמר – שאלתי בקול רפה, – כי לא תוכל להראות לפניו באהבתך אותי?

  הלא כן הוא!  הן את אשתו!  ואני אשקור לו.

– אם כן הלא גם אני אעשה כזאת;  גם אני אשקור לו;  ואם כן לא אוכל גם אני להראות עוד לפניו, ארטהור?...

– מה תאמרי, מחמד נפשי?

– האמנם הלוך תלך?  האמנם?

– אנוס אני, בתי, אנוס.  אבל שוב אשוב לקחתך...  ואם לא יצלח חפצי בשלום וְצָלַח בחזקה.

– ארטהור...  ארטהור!  אם תלך ותעזבני לבדי עמו – ומתי.

– חזקי והתחזקי, בתי!  בראשונה עלינו לנסות אולי יניח לך לעזבו, אולי יֵאוֹת לשלחך לחפשי.  אני אלך מזה עירה ק. שם אוָּעץ עם סניגור טוב.  אך אם לא תצלח כל עצה, אם לא ירף ממך...  אז...

– מה יהי אז?

– אז אוציאך מפה.  היבטח לבך, כי תמצאי עז בקרבך ללכת אחרי?

– אם אמצא עז...?  הה, ארטהור, טרם תדע מה עזה אהבתי לך?  כל אשר תאמר אעשה...  אל כל אשר תאמר אלך...  הלא אתה ראשון לי, אותך אהבתי ראשונה מיום הולדי!  לך אני...  לך לבד... ולא לאחר.

הוא חבקני בתאות נפש ונשימתי נפסקה.  הה, מי יתן מותי ברגע ההוא!

– אשת חן, אשת חמד!  – הביע בשפל קולו – אהבתיך יותר מאשר בכחי לחשוב ולהגיד;  אך ככל אשר תמצא ידי אזָהר לבלתי היות אהבתי לך למוקש;  אבל היה תהיה לך למוקש, אם תמרי חקי הארץ ומשפטיה והלכת אחרי איש בעודך נשואה לאחר.

הוי, האיש האחר ההוא!  מה געלה נפשי בו!!  יותר מבכל עת מאסתיהו בשעה ההיא.  "מי יתן ולא היה!" – אמרתי בשפל קולי.

– דומי, בתי!  הניחי לו!  הוא ישלחך בשמעו כי לא תוסיפי לאהבה אותו.

– הלא?  זעקתי בקול גדול – הן הוא ידע בקחתו אותי, כי לא היה בי כל רגש אהבה אליו, ועם זה נשא אותי לו לאשה!

– כן הדבר?  אם כן הוא אוהב אותך מאד?

– לא!   השיבותי ואשחק שחוק מר.

– או אהב אותך בעת ההיא עד מאד?!

אני הניעותי כתפי ואֹמר:

– אולי כן הוא!  אהה, ארטהור, אלו היה חושד מעט – מדי דברי פניתי כה וכה ביראה ובפחד, לראות אם לא תִשָׁקַפְנָה עיניו המפיצות רשע מאחרי גזעי העצים, – אלו היה חושד אותי, כי ימלאני לבי לבקש לי אֹשר!  הן הוא אביר לב ואיש חֵמות עד מאד!  אולם לא יוכל לדעת זאת.  הלא כן הוא?

– לא יוכל דעת;  הן התאמצתי בכל כחי לכסות את רגשותי כל שלשת החדשים הארכים האלה... ואני אהבתיך מן היום אשר ראיתיך בפעם הראשונה.  מן השעה הראשונה יכלתי לאמר.  עוד אזכור עָמְדֵנוּ שם בסלון, אשר דברנו על אדות גלילי קיטור ומכונות זריעה וחכינו לגברת הבית;  ואני שויתי לנגד עיני אשה שאננה בת ארבעים שנה, בריאת בשר מאד או דקה וצנומה כלוח עץ!  והנה נפתחה הדלת ותבואי את, ואַת נעימה וצעירה, נחמדה וגבהת עינים.

ואצחק וָאֹמר:

– עוד היום אבקש סליחה מאתך על רום עיני אז.  הלא תסלח לי, ארטהור?  אנא!

– סלחתי אף שכחתי – ענה בצחוק קל וישק לי.  ויכרע על ברכיו לפני וישם זרועותיו עלי ויחזיקני ברב כח – מה מאד החזיקני...!

– ברום עיני זה התרגלתי לפני המראה;  אני שנאתי מראש את כל הבא אליו...  ואותך שויתי לנגדי בדמות בעל נחלה גס ושובב, אדם שחציו אכר.  אולם אחרי כן...  כאשר...  מלי נעתקו.

– כאשר ראיתני...  מה היה?

– בראשונה לא ידעתי מה היה לי...  אך כעבור ימים אחדים אמרתי בלבי תמיד, מה טוב היה לוּ ראיתיך בטרם הייתי לאיש;  והחזון הזה לא מש מקרבי יומם וליל.  חלום תמיד היה זה לי!  תמיד כל היום!

הוא סמך את מצחו על לחיי.

שם ישבנו אחוזים יחדו.  השמש ירד בין כה מטה מטה;  קרניו האחרונות שלחו לנו ברכה בלכתן, – ברכת אהבה, ברכה לֹהֶטֶת!  הכל צלל סביבנו בְּאֵד ארגמן, היער והשדה והנהר וההרים המתנשאים ממולנו.  ואנחנו ישבנו ישוב וסמוך זה אל זה, ישוב והחרש.  בקרב לבי פנימה בא רוח שלום נחמד אשר לא ידעתי כמוהו מימי.  רגש הגעגועים העז והקשה חלף הלך לו, ואֹשֶׁר אשר לא יְפוֹרָשׁ בדברים מלא חדרי לבבי.  גמעתי גמיעה ארכה מאד מכוס האֹשר.  הן קניתי אהבה...  ראיתי חיים!  ומה בקשתי עוד?

ובשבתי חבוקה בזרועות ארטהור זכרתי שיר ישן מאד;  שיר אשר מכבר הרבה לעורר בקרבי רגשות געגועים ואשר הבינותיו היטב אך בשעה ההיא:

"כּוֹס חַיִּים רְוָיָה הַקְרִיבָה

בֵּין שְׂפָתַי פַּעַם אֶחָת –

אַךְ הַפַּעַם פִּי אַרְחִיבָה

וְאֶרְוֶה אֹשֶׁר וְלֹא אֵחָת".

זו הפעם הראשונה נִתְּנָה לי כוס החיים המלאה – כוס האֹשר!

ואני שתיתי מתוכה כאיש אשר לשונו בצמא נשתה, בנפש שוקקה עד מאד!  ומה מאד השכירני הַמֶּסֶךְ הנחמד הזה! 

גם את החרוז האחרון אשר לשיר ההוא זכרתי, וגם אותו הבינותי אך הפעם:

"בֶּטַח אָז אֶשְׁכַּב אָנוּמָה,

בְּלִי כָל תְּלוּנָה אִפָּרֵד,

וּבְלִי בַקֵּשׁ לִי עוֹד מְאוּמָה

אֶל קִבְרִי שְׂבֵעָה אֵרֵד".

"אֶל קִבְרִי שְׂבֵעָה אֵרֵד" – מלים אלה התמלטו מפי ואני לא חפצתי.

"שְׂבֵעָה!"  מה טובה ומתוקה מלה זאת!

אך ארטהור השתומם וישם עיניו עלי.

– אלי קבר!  – קרא ארטהור – מה לנו ולקבר?

– אהובי, מחמדי – קראתי חציי שוחקת וחציי בוכה, – ראה נא!  עתה פה בזרועותיך אחפץ למות!  זה מות נחמד ונעים!  מה טוב חלקי, מה רבה שלות נפשי!

– אך לא נמות – אמר לי וילחצני בעז ידיו אליו, – חיה נחיה, חָיֹה וְצָלוֹחַ.  מה ינעמו לי החיים, כאשר תהיי את אהובת נפשי, אשת חמדתי לעזר כנגדי!

מה מאד הרבה לי כנויי אהבה נעימים בשעה ההיא!  זה היה רגע יקר בימי חיי אשר חפצתי להאריכו.  יפה היה מאד!

כמטר פרחי בֶשֶׂם בחדש האביב היו דברי אהבתו לאזני, אשר לא הסכינה לשמוע נעימות.

ואני שתיתי את עסיס הקסם ההוא!  כן הוא!  ברוך ה', כי שתיתי לרויה פעם אחת – אך פעם אחת, – אחת בחיי! 

ופתאם עברה עלי רוח עצבת עזה.  והזמיר גם הוא כמו נעצב כמוני, כי היה שירו פתאם לקול בוכים כקול מספד מות.

ואקום מבין זרועות ארטהור ואט אזני.

– האזינה – אמרתי אליו, – מה נעצבה שירת הזמיר!  כמו לֻקח ממנו מחמד נפשו!  הוא שב וימשכני בזרועותיו, אבל פנה כה וכה ויאמר:

– לכי, ואקחך עתה מפה, פן יעלו על רוחך רעיוני תוגה, אחרי אשר בא השמש.  הנה עלטה באה.  נלכה נא.  אבל בטרם נפרד שמעי נא עוד:  התחזקי, בתי, התחזקי!  זאת אבקש מאתך.  עתה אנחנו מתפטרים זה מזה במקום הזה.  מחר בבקר השכם אלך לי.  לא אוכל לשבת עוד בביתכם;  גם חפץ אני לדרוש מה משפט דבר כזה על פי חקי הארץ לבעבור אדע את אשר אוכל לעשות.  שקטי נא, אל תבכי, בתי חמדת נפשי.  זכרי נא, כי כאשר אמהר ללכת, כן נמהר להתאחד, אם בכֹה ואם בכֹה. 

בלב נשבר חבקתי אותו ולא דברתי דבר.  אחת ידעתי, כי הוא לֻקָּח ממני. 

והוא הוסיף לנשק לי מנשיקות פיהו ויאמר:

– הלא יכול אוכל לבטוח בך, אהובת נפשי?  הלא תהיי אשת חיל אמיצת לב ותלכי אחרי, גם למרות עיני הבריות אם נחוץ יהי הדבר.  התתחזקנה ידיך?

– מה לי ולבריות?  לבי אמיץ בקרבי לכל דבר, אך לא להֵעָזב ממך.  ארטהור, ארטהור, קחני נא עתה עמך, אלכה נא אתך יחד!

הוא נלחם מלחמה עזה בקרבו;  זאת ראיתי בו.  ראיתי והנה פניו מלבינים, וקמטי מצחו הולכים הלוך ועמוק, והוא חורק שניו ובכל זאת – הה!  מי יתן ואמר "כן נעשה"!

– לא, אמר לי, לא, לא, לא.  לא אעשה כדבר הזה.  לגנוב את אשת האיש אשר באתי בצל קורתו אין לאל ידי.   זה נתעב מאד, נבזה ונמאס!  בראשונה ננסה נא אם אין לנו דרך אחרת.  ובראותי כי אין עצת שלום ולקחתי את אשר לי בחזקה.  שלום לך, אהובתי, שלום.  זכרי אותי, שמרי לי אהבתך ואל תעצבי.  בעוד ימים אחדים אקוה להודיע אותך על אדותי.  שלום, שלום לך.

ככה התפטרנו.

אחר נהג אותי דרך היער העב אל ביתי.

את אישי לא מצאתי עוד בבית, ואלך אל חדרי מהר ואשכב על מטתי. 

נפשי עיפה מאד בשכבי, ואינ התאמצתי לשמוח ולהיות מאֻשרה  בעיני ולא יכלתי עוד.  כל אָשרי החדש כמו טבע בים צרה, וארדם בעינים יורדות מים...

ממחרת בבקר הקיצותי לקול שוט ורעש אופן אשר נשמע מלפני הבית.  

בלב חלל ובאברים כבדים כעופרת קמתי ממשכבי ואקרב אל החלון.  מאחרי המסך מן המארב אשר התבוננתי עליו בבואו ראיתי אותו הפעם בצאתו.  הוא עלה וישב אצל אישי בראש המרכבה הגבוהה.  מבט אחד עף מעיניו אל מול חלוני, ואישי היה עסוק בַּמוֹשְׁכוֹת, ואקרוץ לו בעיני.  אני ידעתי, כי לא ישוב עוד אלי.

הסוסים משכו, והמרכבה נמשכה ותעבור על פני המסלות המכסות רסיסי טל;  עוד ראיתי אותו, עוד רגע אחד...  אחר כסה עליו היער – ויֵעָלם.

 

*    *

*

 

עתה תחלנה צרות לבבי לבוא;  ואני בבואי לכתוב דברי אלה, שהם קשים לי מכל ודויי, אזָהר מאד, כי יהיו דברי אך אמת, אף על פי שלא יהיה קורא להם, כי הם בהראותם לפני בכתב שחור על גבי לבן יאמצו את ידי לפעלי האחרון והנורא.  אין לי רשות לחיות, אין לי רשות ואין לי יכלת ליחל עוד...  בא קצי!

הה, לוּ יכלתי לשוב אל היום ההוא, יום שבתי ביער עצי התדהר לעיני השמש בבואו, כאשר הפיצו הפרחים את ריח בשמם והזמיר נתן קול זמרותיו – כאשר נטיו צללי הערב על פני הנהר והטל ירד ירוד והרטב מסביב – ואני חבוקה בזרועות ארטהור, נשוקה מנשיקות פיהו ומתפטרת מאתו!

מי יתן ויכלתי לשוב אל היום ההוא, אל הרגע ההוא, לוּ גם להתפטר שנית, ולהתפטר בלי תכלה וקץ!  להאריך את הרגע ההוא לעולמי עולמים!  ולמחות את כל אשר נהיה מן הרגע ההוא עד היום הזה, מָחֹה, הָסֵר וְשָׁכוֹחַ!

שָׁכוֹחַ?  – לוּ יכלתי זאת, לו יכלתי לשכוח!  לשכוח פעם אחת, יום אחד, אך שעה אחת!  אבל אויה לי!  הנה השעה הנוראה שבה ובאה לפני!  הנה הקול ההוא באזני!  הנה המראה לנגד עיני!  אהה ה'!  לא אוכל נשוא עוד!  מנוחה, מנוחה נחוצה לי!

מות, מות!  בזה אֲכַפֵּר עלי את עון השעה ההיא;  זה מחיר המנוחה, מנוחת הנצח, אשר אקנה לי.

ובכן אוסיפה נא, אחישה מעשי עד תמו.

כאשר נעלמה המרכבה אשר נשאתהו מעיני שבתי אל משכבי, ועיני זלגו בדמעות רותחות אל הכרים ואישן. 

ואיקץ ואראה והנה הוא, שנוא נפשי, עומד לפני ויאמר אלי:

– הנה חפוץ תחפצי לישן כל היום הזה;  ככה דמיתי כי לא תקיצי עוד.  החולה את?

– כן.

אני לא חפצתי לראותו ואסב פני אל העבר השני.

אך הוא עבר אל העבר ההוא ויקרב אלי ויואל להביט אל עיני. 

ואני הבינותי את אשר יעשה ואעצום עיני לבלתי ראות את מבטו.

– ובכן לא ידעת כי הלך לו האֹרח אשר לנו?

– לא.

– כן הוא.  תמול בערב באה אליו טלגרמה מאביו והיא הזקיקתהו לצאת מפה היום בבקר.  אני הבאתיו במרכבתי אל בית הנתיבות.  מאשר ישנת לא יכול להתפטר ממך, ויצר לו מאד על זה.  הוא נותן לך את ברכתו.

ולא עניתי מאומה.  ומה היה לי לאמר?  ואני יגֹרתי פן יענה בי פי.  מלבד זאת היו דבריו מֻטעַמִים בנגינה מיוחדת, דרך קלסה.  אך אולי שגיתי?  אולי כח דמיוני הוציא דבריו הפשוטים מידי פשוטם ויתן בהם רעיון כזה?

אבל הוא טרם יכלה, וזאת היה עלי לדעת מראש!

– ואת תעצבי על זה?

– על מה?

– על צאת רעך פתאם?

– רעי?

– שמתי עיני על עיניו הירקות והמלאות רשע, ולבי התפעם בקול.

כל ספק לא היה עוד – הוא הכיר בנו.

– כן הוא, רעך!  בכונה אטעים מלה זאת;  הן לא נפרדתם כל היום.  עתה תשובי להסתפק בחברתי בטיוליך אשר תטילי ביערים בין הערבים.

הוא צחק, ואני לא עניתי מאומה, גם לא יכלתי להביט עליו.  ביום ההוא היה נתעב בעיני יותר מבכל עת.  מה מאד מלאו עיניו מרמה בהביטו עלי!  ומה רבה חמת צחקו אשר צחק בכונה מדי דברו!  כל זה ראיתי ואעצום עיני.

– כן הדבר.  גברתי חפצה עוד לישן.  אל נא תִמָּנְעִי למעני. –

– כן הוא, ראשי יכאב עלי.

הוא הלך.  ברוך ה' כי הלך ויעזבני לבדי...

אך לא מצאתי מנוחה עוד על כרי.  בלי הרף הציקתני השאלה:  היודע הוא מעט אם אין?

כמעט האמנתי כי יודע הוא, אך ידוע לא ידעתי זאת.  אולי ידע, אולי ארב לנו וישמע, ובלי דבר דבר, בלי התנפל באף ובחמה, בחר לו למרר חיי בידיעתו זאת – דרך זה היה ראוי לו.

אך מה אעשה?  ומתי תבוא אלי שמועה מארטהור?  מתי אשוב  ואראהו?

אם שמע אישי את דברינו, אם ידע הכל, הלא מהרה אֶלְאֶה נשוא שבתי בביתו.

מה היה לי לעשות?

קמתי ואשים את בגדי עלי ואלך על פני חדרי הלוך וחשוב, הלוך וּפָרֵשׂ בידי.  אחת גמרתי בלבי:  לא אתנהו למרר חיי לארך ימים.

אם יציק לי עד אשר יַלְאֵנִי וברחתי מביתו.

 

*    *

*

 

ימים אחדים היה הכל נוהג כמנהגו, ואולי רק למראה עין.  אך אנכי לא שקטתי ולא יכלתי השקט.

בכליון עינים חכיתי לשמועות מארטהור.  בכל שעה ובכל רגע יכלו לבוא אלי דברים מאתו;  לא ידעתי איכה ואי זה הדרך, אך עיני היו פקוחות ואזני קשובות תמיד.

בראותי איש זר קרוב לביתנו, אמרתי, מי יתן והיה שלוח מאתו. 

בראותי עניה חוזרת, אמרתי, אולי תודיעני דבר.  

בבוא הרץ מבית הפוסט חשתי ואצא לקראתו בבהלה ואחפש במכתביו אם אין מכתב לי. 

פעם אחת בא אישי בעשותי זאת.

– הזה כמה את שולחת מכתבים, כי תבקשי מכתבים?  – שאל בלעג, – רק השולח החוצה, יקבל מכתבים מן החוץ.

הה, דבריו היו בהשכל!  איש לא היה בארץ אשר כתבתי לו או אשר כתב לי, ובצדק היה לו להתפלא עלי.

ורעיון נורא חדש עלה על  רוחי:  אולי כבר באה אגרת מארטהור, והוא לקח אותה אליו, ובכן נודע לו הכל?  אבל קשי לבבי היה לי לישועה.

– מי יתן וידע, אמרתי בלבי, מי יתן ודבר עמדי על זה, והיה לי פתחון פה להביע לו את כל שנאתי ושאט נפשי. 

אך הוא לא דבר...  דבר לא יצא מפיו...  רק כאשר נדמה לו כי לא אתבונן ראיתי אותו מתגנב ומציץ בי מפנות עיניו, ובזה הברר לי יותר כי לא נכחד ממנו דבר.  ובכל זאת לא אמר מאומה.  ואירא מאד ואהי בעיני כצפור אחוזה בידי נער ורואה בידו את המחט אשר הוא נכון לנעוץ בה...  פעמים רבות ישבתי בחדרי או בסלון ואשוב ואראה בחזון לבי את דברי השעה הנעימה ביער התדהרים.

ארטהור, ארטהור, אמרתי בלבי בצהלה ובאבל יחדו, בואה הנה, פן אגוע בכלות נפשי אליך.

ובהגיגי, והנה תמונתו הגסה תחת תמונת ארטהור לפני, עיניו האורבות לי והמלאות משטמה, ותקוה נכזבה זאת הגדילה אש שנאתי אליו עשר פעמים.  והרעיון אשר השמעתי ביער בבלי דעת הוסיף לבוא בלבי לאמר:  "מי יתן ולא היה!"   

לולא הוא שעמד לי לשטן....  לא רבה רעתי עד כה. 

לולא הוא שהיה לי...  כבר התחברתי עם אהוב נפשי והייתי אוהבת, אהובה ומאשרה.  מי יתן ולא היה!     

ואחרק שני לבלתי יעברו דברי שנאתי ואש עברתי העצורות בקרבי על דל שפתי.

ועם זה לא הרפה הרעיון הזה ממני יומם ולילה בהקיץ ובחלום לאמר:  מה מאד שנה מצבי לולא הוא שהיה לי!

כמעט לא יכלתי לעשות לו דבר, חלילה לי מזאת;  אך הלא יכול ה' לחמול עלי ול...  הה, גם בקרבי לא מלאני לבי לחשוב מחשבתי זאת עד תֻּמה, אבל אמת, אך אמת עלי לכתוב פה:  אני חפצתי, כי ימות פתאם.

 

*    *

*

 

ויהי היום ואני יושבת במקומי החביב לי תחת התדהר הגדול, וארא והנה נער קטן לבוש קרעים מבני הכפר – והנער כבן עשר שנים – הולך בלאט ובזהירות כמרגל ופניו מועדות הביתה.  כמעט בכל צעד וצעד פנה כה וכה כמבקש דבר או כירא פן יתָּפש בכף.  

כרגע עברה עלי רוח חשד.

לבי אמר לי, את אשר למרת רוחי נבא זה פעמים רבות על שקר, כי הוא מלאך בא מארטהור.

ואקרב אל הנער;  בראשונה הביט עלי בחרדה, וכאשר הכירני נעוו כל פניו הקטנים והמגאלים מצחוק;  אך טרם יגיד מאומה.

– מה לך?  שאלתי אותו.

בעיני ערמה שם אצבעו על שפתיו ויפן כה וכה.  אחר הרים לעמתי יד סגורה. 

ראיתה וְאָבִין ואוציא את כיסי ואשים מטבע בידו, והיד נפתחה לעיני ואקח מתוכה את האגרת הקטנה והמקפלה אשר החזיק בה.

– בא אתי ואתן לך לאכל מעט, אמרתי בדרך מנוחה ובקול גדול כאשר יכלתי, ואזני שמעו את קול לבי בדפקו.

הנער הלך אחרי אל הסכה הקטנה המעטרת בנצנים הרבה אשר מאחרי הבית.  אך שם בסתר חביון הירק ערבתי את לבבי לפתוח את האגרת. 

בראשונה כמו פֹּרַשׂ מסך ממול עיני, והאותיות פזזו במעגל לפני.  מהרה התחזקתי ואקרא את דברי ארטהור אלי, ואלה היו דבריו הקצרים:

"עד הכפר באתי לתת את האגרת על יד איש, כי יראתי להשתמש בפוסט.  בתקותו למצוא שכר רב, כאשר הבטחתיו, ימסר אותו הנער המשלח הזה לאשר הוא לו.  התחזקי ואל תשכחיני.  בק. השמיעוני דברים לא נחומים.  עוד מומחה אחד יש לי לשאל בעצתו, ואם גם הוא לא יתן תקוה לי, הלא ידעת את אשר אעשה.  היי נכונה.  תני מלה כתובה על יד הנער, והיתה לי לאות, כי באו הטורים האלה אליך.  שעה אחת אחכה.  א."

אני לא התמהמהתי רגע ואקרע את הדף הנותר מעל אגרתו ואכתב עליו בעמל רב באצבעות רועדות מסערת לב: 

"נכונה אני לכל אשר תאמר!"

ואגלום את הגליון ואתן לנער ועוד שקל כסף נתתי על ידו ואלך אחריו עד לפני מוצא היער.  שם עמדתי ואשקיף עוד מרחוק על התמונה הקטנה ההולכת לרחב הככר ברגלים יחפות אך בצעדי און ובלי כל דאגה וגורלי בידה... 

כאשר לא יכלתי לראות עוד את הנער, שבתי אל מקומי תחת העץ, ואשב שם עיפה כמעט מרב שמחה, ולבי פחד ורחב בקרבי.

ואשוב ואקרא את האגרת ואשנה ואשלש ואוסיף לקרוא ובין כה חזיתי לי חזיונות נעימים, חזיונות אֹשר ואהבה, חיים ושמחת לבב. –

מרב הרהור וחזון לא שמעתי את קול הצעדה מאחרי, קול חריקת הרגלים על פני החצץ;  גם קול אישי בקראו לי מקרוב לא בא באזני.  

אך כאשר עמד אצלי מאחרי ויאמר:  "הנלך מעט בטרם יבא השמש?"  נתרתי בבהלה ממקומי.  בכל זאת עוד עמד רוחי בי לקפל בדרך מנוחה וקר רוח את האגרת ולהורידה אל כיס שמלתי.  למנוע ידי מרעד בעשותי זאת לא היה בכחי;  גם לא מצאתי עז בנפשו לפקח עיני מהר ולהביט אל עיניו.  אחרי כן, כאשר מצאתי את לבבי לעשות כן, ראיתי כי עיניו יישירו לנגדי בלעג-חמה כמשפטו אתי תמיד;  אבל עוד זיק נצחון היה נוצץ בהן בפעם ההיא, וזה לא היה בהן עד כה.  בכל אותות מנוחה הלכנו יחד במורד אל תוך היער, בדרך אשר הלכנו בו אני וארטהור בערב ההוא. – הבכונה הוא עושה זאת?  שאלתי בלבי.  כן הוא, בכונה עשה כי אצל גבעת החציר עמד רגע קטן.  כבד היה להרגיש זאת, ועם זה לא יכלתי להסתפק עוד.  הוא היה בערב ההוא בביתו וילך אחרינו ויארב לנו וישמע את דברינו.  ואנחנו הוספנו ללכת דרך היער;  מלמטה נראה הנהר ביריעת כסף רחבה;  וממעל לו התנוססו ההרים ודמות להם כשעירי שחת.  יראה ורעד באו בי, ולא ידעתי מה אירא.  בכל זאת הוספתי ללכת עמו בבלי סור מאצלו.  ובלכתנו דברנו דברים של מה בכך;  ומגורתי עוד מעט ושמה מחנק לנפשי.

הלאה הלכנו;  הלאה במורד, והמקום הזה משפע מאד.  העלים השתקשקו תחת רגלינו בקול מחריד;  הזמורות התרועעו ויתבקעו בצעדנו עליהן;  עבי היער היה לנו כמין כפה מלמעלה, ואנחנו הלכנו הלוך וקרב אל הנהר השוטף במנוחתו.  

בצאתנו למרחב מתוך היער על שפת הנהר רָוח  לי הרבה.  

הערב היה חם ומחניק.  השמש כבר בא, והחשכה גברה.

– התשוטי  אתי?  שאל אותי ויורני את הסירה הרתוקה אשר נעה הנה והנה.

– לא.

– למה זה?

– השעה מאחרת, גם סער קרוב לבוא.

שחוק לעגו נראה לי במקצעות עיניו גם בפעם ההיא.

– מפני סערה את יראה?

– אנכי?  הבל וריק!  הנני.

ואקפץ אל הסירה ואשב בה.  

ויתר אותה וירד בה גם הוא וישב ממולי ויאחז במשוט.  אני נשענתי לאחורי בְהָנְתֵּק הסירה ואביט אליו בעיני העצומות עד חצין, ובלבי דמיתי, מה יפה היה לי, לוּ הייתי עם ארטהור לנצח. 

אך קולו העירני.

– רעך מטיב לחתור ממני?

– מי?

– הידֹע לא תדעי במי אדבר?  – רעך ארטהור.

בקראו בשם זה התאמץ לדבר בקולי.

– לא ידעתי – עניתי בנפש עיפה, – לא חתרתי אתו מימי.

זה הדבר אשר הביאני הנה, אמרתי בלבי, לבעבור יוכל להציק לי בלי מפריע.  פה לא יכלתי לנטות מפניו.

– אולי גם לא טילת אתו בערב ביער, או לא ישבת על גבעת החציר לשמוע זמירות הזמיר? – לדברים האלה התאמץ שנית לדבר בקולי – האמנם תדמי בנפשך –  פה כשל קולו מחמתו – כי לא ידעתי את דרכיך?  האמור תאמרי עִוֵּר אני או חרש?  האמור תאמרי כי לא אראה את הנעשה סביבי?  או אולי תדמי כי אנכי אנקה את אשר יבגד בי?

קול רעם נשמע מאחרי ההרים.

– נשובה נא, אמרתי אליו.  אימת מות נפלה עלי בדברו, ועם זה שמחתי כי פתח שפתיו אתי, כי הגיעה העת הזאת. 

– לשוב?  זאת לא תעלה על לבי עתה!  פה תתוַדי, פה על פני המים.  עתה תגידי לי הכל, כל אשר נהיה בינך ובין האדון ארטהור, התביני, הכל!

– ואחרי כן?

– למה לך לדעת זאת?  אחר אדע את אשר עלי לעשות.  בין כה חשך מאד.  אך לעתים האיר ברֹק מְעֻקָם ויעף בדמות נחש נוצץ ויפל המימה, ובכל פעם ראיתי את פניו הזעומים אשר נעוו אז מאד מלעג ומחמה בוערת. 

והנה נטפי הגשם הראשונים נפלו עלי.

– העוד לא נשוב?  הלא מהרה יהיה גשם שוטף.

– מה לנו ולגשם?  החלי להתודות.  בראשונה הראיני את האגרת הקטנה, אשר טמנת אתך.

– אגרת?  אין לי כל אגרת.

– שקר את דוברת.  אנכי ראיתי אותה.  הראיני אותה, כי חפצי לדעת מה כתוב בה.

לדבריו אלה הניח את המשוט וישלח ידו.

– זה לא יהיה, אמרתי אליו ואתמה בעצמי על קרת רוחי בענותי עזות כאלה.  אחר הוצאתי את האגרת מכיסי ואגלגלה מהר בין אצבעותי ואשליכנה בכח המימה.

– חצופה!  נהם עלי ויחרק שניו.

– הלא תגידי לי?  מה היה בינך ובין האדון הזה?

– בראשונה תגיד לי, מה יש את לבבך לעשות.

– אל המים, אחרי האגרת ההיא, למאכל לדגים, כראוי לך, לא אשליכך.  גם עוד אחשב דרכי מה לעשות לך;  אבל על האדון הזה אטה את ידי;  על האדון הרך והענוג הזה, אשר לפי הנראה משלוח ידו הוא לפתות נשים, אשר עם כבודות תחשבנה, להטות לבותן מאחרי בעליהן ולעזבן אחרי כן לנצח.

  מה זאת...?  קראתי ואתנשא בחרדה.

וברק מפוצץ הגיה ויהי נֹגַהּ אש להבה רגע על כל סביבנו.  והמים הזו ויעלו קצף רב ומטר סוחף נתך.  אך לא עת היתה לי לשית לב לסכנה הנשקפת לנו.

דבר מר אחז בעָרפי כמו בצפרני ברזל ויפצפצני.  הנסתרה בינתי?...  מה זה אמר באזני?  שלש פעמים פתחתי שפתי, אבל גרוני נחר ואך קול הברה התפרץ מקרבי;  ברגע ההוא ראיתי לנגה הברקים התכופים אשר היו אז, והנה גם הוא נבעת מפני הסער, והוא חותר בכל עז להשיב אל היבשה, אך בכל עמלו הלכנו הלוך ורחוק ממנה.

– מה זה אמרת לי?  שאלתי באחרונה בבינה נסתרה, אבל עוד היה בי די בינה להתפלא על קול נחרי.

והוא שחק שחוק גדול, שחוק לעג וקלס.

– האמנם תאמיני כי את היא האשה הראשונה אשר זכתה לכבוד כזה מהאדון הזה?  אל נא תדאגי.  בימים אשר עברו, אחרי ראותי אתכם יחדו בשבתכם  חבוקים על גבעת החציר, דרשתי וחקרתי על אדות אוהבנו הנכבד הזה.  לפי הנראה עשה מעשי שעשועים כאלה זה פעמים אחדות.  את הנשים אשר אמר להוציא מבתי בעליהן בכל הוד הרומַנטיק עזב אשה בית אישה בשלות השקט כסור שכרונו מעליו, והבעלים החרישו עד כה מדאגה פן יהיו לבוז.  כן היה עד כה.  אני אין את נפשי להחריש.  ועל האלוף טהר הלב אשר לך יהי לבך בטוח, כי הוא יושב עתה עם אשה אחרת ומקשיב לשירת הזמיר, אם אך לא יעצרהו מזג האויר הקשה.

– שקר אתה דובר!  קראתי כמשתגעת.

כן הוא, דבריו היו שקר, לא היה כל ספק בזה.  הלא לפני שעות אחדות באה אלי אגרת מאתו – היא האגרת אשר הושיבתני במרומי האֹשר.

– יהי כדבריך, שקר בפי, השיב לי בלעג, אך אין זה נוגע לעניננו.  עליך אך להגיד לי את אשר היה ביניכם ולא יותר.  שאול ואבדון!  הן הסער הולך וחזק!

והסער היה נורא באמת:  רעם אחרי רעם נשמע וברק על ברק יצא.  הגשם הקר נתך כזרמי עבות, והרוח הכה על פני הגלים, וסירתנו הקטנה פעם התרוממה ופעם התהפכה לטבוע, ובכל רגע ורגע חשבה לֵהָפֵךְ על פניה.

ואני החזקתי בשתי ידי בצלעות הסירה ואעצום עיני.

ולא יראתי דבר ולא שתי את לבי לאשר יהיה, כי הייתי חציי בלי דעת.

אך קול גדול, קול קללה מקללות פיהו העירני מעט מתמהון לבבי.

אחד משני המשוטים נפל מידו אל בין הגלים.  ובמשוט הנותר לבדו קצרה ידו להלחם לסירה עם הסער.  "טוב הדבר, עתה נאבד" אמרתי בלבי ואסגור עיני שנית.  ובעד שמורות עיני הסגורות למחצה עוד ראיתי אותו כופף גוו הרחק אל מחוץ לשפת הסירה לתפוש את המשוט הַנִּשָׂא על פני המים – אחר שמעתי קול שבר, נפץ וזרם, אשר יכלתי לדמות על פיו, כי השמים ממעל מתבקעים עלינו...  והנה גל רועש בא ברב כח ונושא את הסירה על שכמו – הנה הוא מגביהה למעלה למעלה ושב ומשליך אותה מעליו;  הנה היא נהדפת הצדה פתאם לפתע ומעמקת, הלוך והעמק:  עתה היא נהפכת...

ואני עוצמת עיני בכל עז ואוחזת בכל כח ידי בשפת הסירה.

והנה צעקה גדולה ומרה באזני.  ואפקח עיני – והנה אנכי לבדי בסירה!  והוא איננו!  אך שם, שם – מה ינשא שם?  מה המשא הכבד המרחף שם? – הוא המשא!!

ברגע ההוא הרפה הסער מעט, והוא מצא און לו להקריב אל הסירה טפחים אחדים.

הוא קורא אלי...  ואני לא אוכל לשמוע...  עוד פעם אחת...:  "הושיטי ל את המשוט" – יצעק אלי, – "והיה לי דבר לאחז בו".

נורא קולו בשאון יללת הסער...

ואני יושבת כִּיבֵשָׁה, בבלי יכלת להניד אבר;  ועיני מבטת בלי נוע על תמונתו אשר לא נכר רשומה למדי בתוך החשכה.

– לעזרתי!  לעזרתי! – נשמע מבין יללת הסער. – לעזרתי!  לעזרתי!  - הוא קרא זאת, אם אני, לא ידעתי.  אני מרגשת, שומעת ורואה הכל, ובכל זאת אין דעתי מיושבת עלי.

והנה גל נושא אותו פתאם אל מול פני הסירה.  דבר לבן אני רואה אצלי.

מה זאת?  אחת מידיו!  היא מתנועעת, ואיומה תנועתה.  היא מבקשת דבר לאחז בו, היא נטויה להחזיק בשפת הסירה ולדבק בה.  ואני מבטת עליה...  הוי יד איומה!  מדוע ככה תתנוסס בלבן מראה בחשכת הלילה?  מה הַלֹּבֶן הנורא הזה?  הנה גם היד השנית. 

יכולה אני לשלוח את ידי אליו, אך עודני יְבֵשַׁת אברים, ולא אוכל לנוע.

האתן אותו למות ולא אעזור לו?  קול שרקה באזני...  תמונות מפזזות נגד עיני...  רגש קֶרַח בכל קרבי... מתעלפת אני... ועם זה... אני חפצה... מה אני חפצה?... מה אעשה?... לא אעשה מאומה... כל מאומה...  כל מאומה!...  אהה ה'!  לא, לא;  אתה ידעת;  אני לא הדפתי את ידו...  אני לא נגעתי בה...  אבל גם עזור לא עזרתי לו!!! – – –

אז נעצמו עיני – ונשימתי נעצרה.

וגל אחר בא וירם את הסירה מאד.  כאשר שבתי ונשאתי עיני על סביבי כבר נעלמה היד הלבנה, ודבר לא נראה מסביב, כל דבר לא נראה עוד.

ואני התעלפתי ואפול על פני תחתית הסירה...

*    *

*

 

בשוב רוחי אלי היו שמים טהורים מעלפים כוכבי זהר פרושים על ראשי.

קר היה לי מאד, שרויה במים הייתי, ובשרי סמר כלו. 

איפה הייתי?  מה נהיה? – בשתי ידי מששתי מסביב, ובהוָּדע לי כי בסירה אני, זכרתי הכל, את כל אשר נעשה זכרתי, כמו זרם זכרונות פרץ בקרבי ויתקפני.

הטיול ביער, הנסיעה בסירה, דברי הלעג והבוז אשר שמעתי במר נפשי, מזג האויר הקשה, הסער – ואחריו המקרה האחרון האיום והנורא!

אהה ה'! – יללתי בלבי – האנכי הֵמַתי אותו?  לא, לא, לא אני עשיתי זאת!  אבל – הן יכלתי להצילו ממות, ולא הצלתיהו!  הה, מה אני אם לא רוצחת?

אחר חלף הרגש הזה, ורגש חמלה על נפשי בא בקרבי תחתיו.

מֻכַּת קרח, שרויה וסמורת בשר הייתי אז, על כן שכחתי כל רעיון אחר רגע אחד. 

מי יתן והייתי בביתי בחדרי החם והטוב!  בקשה זאת מלאה כל חדרי לבבי.  הלא אז הפשיטה אמָתי את בגדי ונתנה לי בגדים חמים ללבש!  מה קר לי, מה קר לי מאד!  שִׁני התדפקו בקול אלה על אלה.  אל ביתי נכספה נפשי, רק אל ביתי.

אך אנה הובאתי?

העמדתי עיני, השקפתי בכל כחי בחשכת הליל וארא כי נצלתי בארח פלא. 

אחד הגלים, אשר קלעו את הסירה הנה והנה כאגוז, השליך אותה אל היבשה. 

אך איפה אני?  מה המקום הזה?

בשנים דופקות, אחוזת קרח, באברים קופאים, בבגדים משטפים במים אשר כבדו כעופרת עלי, התרוממתי מעט מעט ואצא מן הסירה אל היבשה ואתנהג בכבדות. 

עוד לא היתה השעה מאחרת מאד, כי ראיתי אור נר בחלונות אחדים.

מה היה לי?  המקום לא היה זר לי.  הלא זה א....?  שם, כמאה צעדים ממני, בנין שפל וארוך ואור כהה בתוכו.  האין זה בית הנתיבות?  כן הוא, אמרתי בלבי, שם אמצא אנשים, המה ינהגוני אל ביתי.  מי יתן והייתי בביתי.

ואלך לאט בברכים כושלות הלוך וקרוב אל הבית ההוא.   

ואקרב אל בית הנתיבות.  בלכתי חמותי מעט, אך ראשי הלך הלוך וכבד עלי, ואשים ידי על ראשי בבלי דעת.  שערי היה טבול במים, כלו טבול, וצניפי הוסר מעליו.  אולי לא היה לי צניף עוד?  זאת לא ידעתי.  אך מטפחת היתה על כתפי.  ואקח את מטפחתי ואחבשנה לראשי ואורידה עמוק על מצחי, ואיש לא יכול להכירני.  עוד מספר צעדים עברתי ואבוא עד לפני בית הנתיבות.  מרחוק שמעתי שרקת הָרֶכֶב ושאון קולו בקרבו.  נחוץ היה לי לבלתי אחרו, אם זה הרכב הטוב לפני.

ויהי בבואי אל תוך הבית ואעבור בחדר המיוחד לנוסעים, והחדר קטן שם, ואני סֹעֲרָה כאחוזת קדחת, ואגש אל אשר על הבית.

פקיד נראה כמתנמנם הביט עלי בעינים מלאות תמהון.

  הרכב הזה הולך  מ....?

  כן.

  כרטיס למחלקה הראשונה.  הואילה נא.

וישב ויבט בי דרך שאלה ותמהון ויתן לי את הכרטיס ואשלם לו ויתן לי מקום.

במרכבה פניתי כה וכה, ולטוב לי הייתי שם לבדי, ואשכב בלא כח בקרן זוית, ועיני נסגרו, ושנה קלה נפלה עלי ואחלום.

בחלומי:  והנה באתי ברכב ההוא לרוץ, לרוץ אל ארצות מרחק.  וארוץ אחרי ארטהור וארא אותו לפני, ומלאה שמחה חפצתי לנפל בזרועותיו, ופתאם נהפך המראה וישנה כלו, וארא והנה אני בורחת מפניו, מפני הטובע! 

הוא רדף אחרי לתפשני, ולבי שמח בקרבי, על כי אין בידו לרוץ מהר כרכב הזה, ואין לי לירוא מפניו.

כאשר הקיצותי מלאתי חלחלה וכמעט לא ערבתי את לבבי לפתוח את עיני, כי בצללים השחורים, אשר דלגו כשעירים לפני חלונות המרכבה, נראתה לי תמונתו מדי פעם בפעם עם עיניו הנוצצות בעברת זדונו. 

באחרונה נפתחה דלת המרכבה והקונדוקטור קרא:  מ. – הלא חפצה את, גברתי, לרדת פה?

הלא זה היה כל חפצי, הלא חפצתי לשוב הביתה, והנה שכחתי זאת.

וארד בעמל ובעזרת הקונדוקטור מעל מפתן המרכבה, ובעמל רב באתי אל הבית הקטן, שומר בית המסלה, אשר לו משפט בית נתיבות במ. 

והרכב מהר וידא הלאה.

בלי דבר דבר נסמכתי על אחד מעמודי הטלגרף, כי לא יכלתי ללכת, רגלי לא נשאוני עוד. 

שומר המסלה קרב אלי ולא הכירני.

  פה לא תוכלי לעמוד.  אנה תחפצי ללכת? – שאל אותי דרך זעף.

  הביתה, עניתי בלחישה.

  מה זאת?  גברתנו! – קרא האיש.  – אהה ה'!  ומשטפת במים!  מה זה קרה?  ואדונינו?

  הוא טָ–בַע – הֲבִי-אֵ –נִי  – הַ – בַּי –תָה.  ואז נתקו מחשבותי ואתעלף...

 

*    *

*

 

בהקיצי הייתי משכבת במטתי – זאת ראיתי מיד.  אחרי כן נפלה עלי שנה קלה ואתנמנם, אך לרגעים הקיצותי בצעקה גדולה.

בלי הפוגות ראיתי את המראה הנורא מעל פני המים לפני, שמעתי את צעקתו המרה בקראו לעזרה בלילה וראיתי עוד את היד המתנוססת בלבן מראה השלוחה אלי לבעבור אחז בה.  הוי, מראה פחד ובעתה!  האם לא תרף ממני לנצח?  אחרי כן שמעתי קולות אצל מטתי;  אחרי כן נגעו בכף בשפתי ויטיפו לי שקוי ובאחרונה נרדמתי. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

יום תמים שכבתי ואישן שנה קשה ועזה.  כאשר הקיצותי לפנות ערב מצאתי את שמלת אבלי לפני, כי אמתי הבינה הכל, והיא הודיעתני כי נמצאה גם הובאה גוית "אדונינו" וכי היא נבדקת בחדר האֹרחים על ידי השופטים.

מדי דברה פרצו דמעות מעיניה.  לא דמעות אהבה, כי גם היא לא דבקה בו לאהבה אותו, כאשר לא אהבו כל איש, אך דמעות התרגשות היו, פרי ההתרגשות היתרה המצויה באנשים לא מלֻמדים.  ואני הבטתי עליה בתמהון.  לבכות?  על האיש הזה?...  אני לא יכלתי זאת.  הן היה לי לשמוח!  הן עתה נגאלתי!  ה' ראה את עניי!

רק כאשר הואלתי לרדת אל חדר האֹרחים על פי מצות הפקידים, כאשר הלכתי בשמלת האבל הארֻכה והסורחת על פני המעלות, זכרתי כי עלי לראות מהר את הדבר הנורא – את נבלתו...

בזכרי זאת כמעט קפאו דמי עורקי.  לגשת אל הנבלה, להביט עליה, הה!  ומה אם תרים את ידה, את חורת ידה, ותורה אותי לאמר:  הביטו וראו!  הנה שם רוצחת נפשי?! 

רוצחת נפשו?  ההייתי רוצחתו?  לא, לא, לא!  לא רצחתי.  ידי היו נקיות, חפה הייתי מפשע.  ובכל זאת הכה לבי אותי לאמר:  הוא פרש ידו אליך, ובידך היה לנסות כחך לעזור לו, להושיט ידך לו.  וקול אחר ענה בהשתוחח עלי נפשי מרב מכאובי.

– לא יכלתי להושיעו, לא יכלתי – ענתה נפשי בקול ילל.  – לוּ הושטתי לו את ידו, אזי משכני בחזקה אחריו, ועתה שכבתי אצלו;  גם במותי היה לי להיות עמו.  לא, אנכי לא הסבותי בנפשו, לא!

עוד שני קולות אלה נדונים בי, פעם ירפו ופעם יחזקו, ואני התאמצתי בדברי עם הרופא ועם פקידי המשפט להיות שקטה בעיניהם;  ואולם ידעתי, כי אך ראה אראה את הנבלה ואחז בשרי פלצות, אף על פי שלמראה עין שמעתי בשום לב בספרם לי, כי נמצאה הגויה היום בבקר הרחק אחרי א.  כאשר גבר עלי זֵכר השעה הנוראה ומיראה פן לא אוכל להתאפק הסתרתי פני במטפחת, וכל הנצבים נסוגו אחור מלפני בדממת כבוד, וינודו לי על "כאבי".

אחרי כן פתחו את דלת החדר הגדול, אשר השכב שם, ויתנוני לבוא פנימה.

אך צעד צעדתי על המפתן וארא את הארון הַמֻּצָב בקצה החדר השני על במה גבוהה מכסה שחורים;  למראשותיו ולמרגלותיו בערו ארבעה נרות, שנים מזה ושנים מזה;  דלתות החלונות היו סגורות כלן, ואור היום לא חָדר החדרה.

ובעיני הייתי כמו נפרדתי מן החיים, מן האהבה ומכל שמחה, וירדתי גם אני אל תוך הארון הקר והשחור. 

ובקרבי לאט בצעדים ממשכים אל הארון נדמה לי יותר מרגע לרגע, כי המת יפרוש ידו אלי וימשכני מטה מטה...  

כאשר באתי עד הארון ערבתי את לבבי להרים פני רגע מתוך המטפחת ולהביט במעוף עין על המת.  איום ונורא היה מראהו!  כלו בצק ועינו כעין התכלת מורה מאד!

ועיני נסבו אל ידיו, וארא והנה ידו נעה, מתרוממת, מבהלת אותי ונטויה לתפשני...

ואזעק קול גדול, קול פרוע, ואפל על יד הארון.

ודעתי לא נטרפה, כי הרגשתי היטב בעת אשר הרימוני ויבואוני אל החדר הסמוך ויניחוני על ספה.

רק כאשר נסגרה הדלת ביני ובין חדר המת ערבתי את לבבי לפקוח עיני ולשאף רוח ברוחה.

שעה קשה היתה נכונה בידי בשאל אותי הרופא והפקידים שאלות משאלות שונות על דבר האסון ופרטיו, ואהי בעיני כְנִטְעֶנֶת על דבר פשע.

שאלה אחת נשאלה ונשנתה בפיהם פעמים רבות:  איככה יצלל האחד והשני ינצל במקרה אסון כזה?  איככה הוטל הוא המימה ואנכי לא הוטלתי?  אני אמרתי כי לא ידעתי מאומה, אך אחת יכלתי להגיד, כי ברגעים ההם הייתי חציי מתעלפת.  הוא הוציא את גוו לאחז במשוט אשר נשא על פני המים, ואני אחזתי בשתי ידי בסירה.  

יותר לא יכלתי להגיד, ופתאם הברר לי דבר נורא, כי חשודה אני בעיניהם בדבר מותו.  שַׁמה החזיקתני.  הוי, רעה ומחתה! 

ואתחזק ואתאושש ואשיב באֹמץ לבב ובקשי-ערף את תשובתי האחת בלי הוסיף עליה ובלי גרוע ממנה מדי פעם בפעם, עד אשר קצרה נפשם ותתקרר דעתם ויוציאו משפטם לאמר:  "אכן מקרה אסון הוא"...

ביום השלישי הובא אלי קבר.

עתוני המקום הקטנים הקדישו מעט דברי מספד לכבוד הנפטר "הגדול בבעלי האחוזות אשר בגלילם", ויתארו בסגנון נמרץ את מכאובי הרב, על פי השערתם, בטבוע אישי "אהובי" לעיני. 

ואחר כן שבו וישקטו.

שלשת שכנינו, הם בעלי האחוזות הקרובות, ואנשים מעטים מבני משפחת אישי הרחוקים, היו עמנו בעת קבורתו, ולגדל שמחתי היה גם ארטהור בתוך הבאים. 

רגשות נפשי בראותי אותו לא יפרשו בדברים.

ככלות החגיגה הקשה ההיא שלחתי לקרא לו אלי.  ויהי כראותי אותו אצלי, קרוב אלי עד כה, ובשומי על לבי כי נפל הקיר אשר עמד בינינו, ויקצר כחי ולא יכלתי עוד למשל ברוחי ואפל בעליצות נפשי על צוארו;  וכזאת עשיתי אני לבדי, והוא לא עוררני ולא חזק ידי לעשות כן.

הוא נשק לי, אך פנה כה וכה לראות, אם אין רֹאֶה. 

– אלישבעת, אהובת נפשי, השכילי נא!  השיבי אל לבך, פן יראנו איש – והיום יום הקבורה.

– מי זה, מי יוכל לראותנו? – קראתי בבכי הִיסְטֶרִיָּה קלה – הלא יום קבורה זה יום תחִיָה הוא לי או – לדברי זה נסוגותי צעד אחד אחור בפחד פתאם, – אולי לא תוסף אהבני עוד?

לא, לא – אמר במהירות, – אהוב אהבתיך.  אך אבקש מאתך, בתי, להזָּהר מאד.

ואני נשאתי עיני אליו בתמהון.

– להזהר?  מה זאת?  לא אבין.

ויובילני ארטהור אל כסאי, והוא עמד לפני ויכונן אלי את עיניו הטובות אשר נעמו לי עד מאד.

– לא חפצתי להגיד לך זאת – אמר אלי – כי דבר קשה הוא מאד.  אבל...  טוב...  כי תדעי לך... מליו נעתקו.

– מה הוא?  מה?  הגד...  מה עלי לדעת?

– טוב, שמעי ודעי.  אנא, משלי ברוחך ימים מעטים והתאמצי בכל עז להראות אותות אבל עליו, כי...

– מה הוא?

– התבטיחיני לשקט ולנהג בהשכל, אם אגיך לך?

– כן, כן.

– זה הדבר, שמועת הבל יצאה כי – כללו של דבר, יש מתלחשים, כי לא גדלו האהבה והרֵעות בינך ובין המת.  שמי ושמך נזכרים יחדו, והנה פתאם מת עליך אישך...

  ומה זאת?  האמור יאמרו עוד...

– אמור לא יאמרו מאומה, בתי האהובה! – הלא תדעי דרך שמועות כאלה.  הן יוצאות, ואיש לא ידע מוצאן;  הן עוברות ואיש לא ידע איך תעברנה.  באות הן והולכות ואין יודע מאין ולאן, אך מרחפות הן באויר, ורק בהשכל ובדעת יש לשים אותן לאַל.  התביני?

כנציב אבן ישבתי לפניו.  זכרתי את חקירת השופטים אשר חקרוני ביגיעה יתרה ואלחץ ידי אל לבי.

– ומה עלי לעשות?

– להתחפש ולהיות כאשה נעצבת ומתאבלת על אישה. 

– זאת לא אוכל, קראתי בחרי אף.

– אך עליך להתאמץ כן.  שנים, שלשה חדשים עליך לנהג מנהג אלמנה מתאבלת על נעוריה, אז יכלה הקול מאליו כאשר יצא מאליו ולא יזָּכר עוד ולא יעלה על לב.

אני הורדתי ראשי במבוכה.

– אנכי אעשה את אשר תצוני – אמרתי אליו, – אך אותך יכול אוכל לראות?

– לא, חדשים אחדים – אמר במהירות.  – האמיני נא לי כי ידעתי את דרכי הבריות יותר ממך.  נחוץ להשָּׁמר משם רע.  בחדשים הראשונים אין לנו להוָּעד יחד.  גם עתה הרביתי מאד לשבת אתך.  נפרד נא עוד הפעם, זו הפעם האחרונה, אהובת נפשי.

אנכי ראיתי ואבין היטב כי דבריו נכונים, אך מה קשה היה לי לשוב ולהפרד ממנו, מה נורא!

ואפל על צואריו ואחבקהו ואֹמר:

– ארטהור, ארטהור!  התוכל לשער מה מאד אהבתיך, ואתה אומר לשוב ולעזבני!  ואני לא אראך עוד ימים רבים, ימים כבירים!

– אבל ביני נא.  לא נוכל להראות יחדו לעיני איש;  עלי להזהר מזה למענך.  נחוץ להשבית את שמועת ההבל, וזאת נעשה אם נפָּרד.

– הגם לעת פתיחת הצואה לא תהיה פה?  מחר בבקר היא נפתחת.

– זה מגונה מכל, מחמד נפשי, אמר בצחוק קל.

– ועלי לתת אותך ללכת מאתי?

– כן הוא.  שלום לך!  שלום!  בתי האהובה!  מקצה ירחים אחדים אשוב הנה.  התחפצי עוד בי בעת ההיא?  את, בעלת האחוזה המרוממה, רבת הנכסים, התחפצי באיש עני ודל, באכר שליזיא?

– ארטהור! – קראתי אליו דרך תוכחה ואשים ידי למו פיו, – התכתוב לי?

– אכתוב.

  ולאן אשלח דברי אליך?

– עירה בון.  הוא קרא בשם בית המלון אשר ישב בו.

– ארטהור! – עוד דבר אחד.  אתה – על דבר השמועה – הן אתה לא תאמין.

– מה זה יעלה על רוחך?  חלילה לי.

ויחבקני ארטהור בזרועותיו וישק לי.  ואני השיבותי נשיקות לו בנפש צמאה. 

ככה נפרדנו בפעם השנית והאחרונה.

*    *

*

 

ביום השני נפתחה הצואה בפומבי.  

ברצונו האחרון נראתה עוד כל עברת זדונו עלי.  

את כל אחוזותיו, את כל חילו הרב, העביר לי מלבד מתנות קטנות לקרובים, אך תנאי אחד התנה עמי, כי לא אהיה עוד לאיש.  אך אם אהיה לאיש אחרי מותו, תנתן לי רק כתובתי המעטה לבד.  זמן כתיבת הצואה היה בימים האחרונים.  הוא ערך אותה בימי שבת ארטהור בביתנו.  זאת היתה נקמתו על אשר מלאני לבי לבקש טובה לנפשי.

אכן נקמה מגונה היא וראויה לו מאד, אמרתי בלבי.

אך אני לא שתי לזאת את לבי.  הלא בהיותי אשה לארטהור יצוא אצא מאחוזותי אלה ואעבור אל אחוזתו. ונפשי לא אותה לשבת שם עוד, במקום אשר ישבתי עם האיש ההוא.  

ממחרת כתבתי לארטהור, גם הודעתי לו את דבר הצואה, וכי אין לו לירוא פן אהיה בשובו אשה גדולה אשר גבה לבה בעשרה, כי אך נכסים מעטים יהיו לי.

ימים לא מעטים עברו בטרם תבוא תשובתו אלי, ודבריו הרגיזוני מעט, כי היו כדברי הַעֲרָמָה.  על אדות העתיד לא דבר מאומה, או כמעט לא דבר מאומה;  תנאי הצואה אמר כי תועבה הם, ובאחרונה כתב, כי אמנם לא יחפץ להדאיב נפשי גם אין לי לשית לבי, אך השמועות הנפתלות הגיעו עד בון.  והדבר הזה ירע בעיניו ביחוד, על כי אין עוד לאֵל ידו לפתוח שפתיו ולהוכיח צדקי.  "רבו המכשולים מאד" – אמר בקצה מכתבו.

קרירות סגנונו הכזיבה תוחלתי והעציבה את רוחי, ומהרה שתקו רגשותי אלה מפני רעיון אחר, רעיון קשה מהם:  מי יודע אם לא יאמין לשמועות גם הוא?  הן הוא ידע ידיעה גמורה מה מאד שנאתי ומאסתי את אישי!

מה נורא הרעיון הזה!

בלב הוגה אימה ישבתי ואכתוב לו אגרת תחנונים, ובדברים נמרצים חליתי פניו כי יתנני לבא לפניו בסתר ובזהירות רבה וכי לא יחדל להאמין בי.

זמן רב חכיתי לאגרתו. 

כאשר באה אלי, מהרתי ואפתחה כמשתוללת ואקראה במרוצה רבה.

גם הפעם נסבו כל דבריו על הענין האחד ההוא, דבר השמועות הנפתלות אשר אין להשביתן ואין להוכיח כי בשקר יסודן.  כי אבוא אני אליו שמה כאשר אמרתי, או כי יבוא משם אל ביתי, אין להעלות על לב.  כל הענין הזה הרבה את מכאוביו, ועל כן יבקש ממני להניח לו ימים מעטים, כי לא אבוא גם לא אכתוב אליו, עד אשר אשמע שנית על אדותיו.  "וזה יהי מהר" – אמר בסוף מכתבו – "מהרה תשמעי על אדותי".

כהתמי לקרוא את האגרת נדמה לי כי קפא דמי בעורקי – הוא האמין לשמועותיו!  זאת הרגשתי היטב.  אולי לא יאמין עוד אמונה שלמה, אבל מהרה, מהרה יגיע עד הלום!  מהרה ישרש בו החשד הנורא הזה וְהֵמַר את רוחו וימלאהו חמת עכשוב!  אהה, אלי, אך כזה לא יֵעָשֶׂה לי!  כמעט אמרתי למהר אליו, לדבר אתו, לעמוד לפניו עין בעין ולהראותו לדעת כי אין כל שמץ דבר אמת בזאת, כי חפה אני מפשע, כי לא עשיתי דבר, אשר יוכל לאסף אהבתו ממני.  אחר נחמתי על מחשבתי זאת, כי לא חפצתי לעבור את מצותו, והוא צוה עלי אשר לא אבוא לפניו.

החלותי לערוך אליו מכתב אחר מכתב ואקרע אותם זה אחר זה, כי על כן לא חפץ כי אכתוב אליו. – – – – –

"מהרה תשמעי על אדותי!"

הדברים האלה היו נכח פני תמיד.  בלכתי, בעמדי, בשבתי, בכל אשר נשאתי עיני ובכל מעשה אשר עשיתי שמעה אזני את הדברים האלה בקול שרקה דקה, בקול קר ושקט.

בראשונה מצאתי בהם נחם דל;  אחרי כן העציבו את רוחי, ומעט מעט היו לי למצוקות שאול.

מתי אשמע על אדותיו?  ומה אשמע? 

כזאת שאלתי את נפשי בלי הפוגות כל ימי עצבי וכל לילות נדודי הארֻכים.  

מרים היו חיי, אין מנוחה, אין שנה, אין שכחה – אין כל!  רק צרות ומצוקות!  צרות נכונות מיד החי ומיד המת.

ופעם אחת ישבתי כדרכי בחדרי, בלי עבודה וידי טמונות בחיקי, ישוב וחכה והרהר בלי הרף, ואזכור פתאם את אמי, אשר ישבה גם היא ישוב וָדֹם כמוני, עד אשר הושמה בארון. 

  התהי אחריתי כמוה?

לא, לא, קראתי בבהלה;  טוב מזה למות מיד, כרגע! 

קץ כרגע אבחר לי, גם כי יהי קץ זה נורא מאד!

מן הרגע ההוא הייתי כאחוזת קדחת.  נפשי קצרה מחכות.  כמה חכיתי אז?  שני שבועות?  שלשה?  זאת לא ידעתי.  אך לא יכלתי לחכות עוד.

אז גמרתי כי עלי ללכת אל ארטהור, עלי לראותו, לדבר עמו אמרתי, ויעבור עלי מה!

כן גמרתי לעשות ותחי רוחי בקרבי.  הרגשתי כי דמי אשר כמעט נקרשו בקרבי שבו ויזרמו בעורקי.  וארוץ רצוא ושוב במהירות ובהתרגשות;  בבלי דעת היטב את אשר חפצתי נכונותי לצאת ואקח כסף אתי ואשקיף בעד החלון ואשב ואשוב ואנשא.  התרגשותי אז היתה בלי חק וגבול, כאשר היתה גם תרדמת רגשותי אשר קדמה לה בלי חק וגבול.

ואלך ברגלי אל בית הנתיבות. 

הלוך וחשוב הלכתי שמה, וכל מחשבותי היו על אדות הדברים אשר חפצתי ונזקקתי לאמר לארטהור.  מדי עברי ראיתי, כי האנשים אשר פגשוני נטו מפני כמעט בחרדה, ואני לא שמתי לב זה;  אני הגיתי אך בו לבד...

בבאי העירה בון לקחתי מרכבה ואבא אל בית המלון אשר ישב בו ואדרוש לו, ויגידו לי כי הלך משם זה יותר משני שבועות.  

זה יותר משני שבועות!  מהרה אחרי כתבו לי את מכתבו האחרון.  וזאת כחר מלפני!  בכונה!  גם כתֹב לא כתב לי עוד!  ככה אמר להֵחָלץ ממני!  הה, אלי!  אמרתי בלבי.  מה היה לי לעשות?  עוד שאלה אחת ערבתי את לבבי לשאל:  "אנה הלך האדון הזה?  אל ביתו?"

– לא, הושב לי.  הוא הלך עם עוד שלשה אנשים ארצה אנגליא, לפי הנראה, לצוד ציד.  

ואודה למגיד לי ואלך.

כמכונה בלי חיים שבתי ואעל על המרכבה ואצו את הרכב לנסוע אל מחוץ לעיר בדרך אשר ייטב לפניו.  ובכן הברר הדבר, כי עזבני.  הוא לא חפץ להתחבר עמי, כי רוצחת אני בעיניו!  לא יכלתי להסתפק עוד בזה.  מלה זאת לבד היתה בלבי, באזני ולנגד עיני:  רוצחת!  כן הוא, אני רוצחת, אני!

כאשר שאלני הרכב פתאם, אנה יסע עוד, נבהלתי ואדמה כי גם הוא יקרא לי רוצחת.

וארד מעל המרכבה ואתן לו את שכרו, וישב העירה, ואנכי הבטתי אחריו בלי חמדה.

על שפת הנהר עמדתי ואשקיף אל תוך המים.  בודדת, עזובה וגלמודה הייתי בעיני.  מדבר שממה ראיתי מסביב לי, ומדבר שממה היה בקרבי.  השמש בא, צללי ליל כסו ארץ, ואני עמדתי, וקֹר עבר עלי ואשקיף אל תוך המים הקרים והזכים.  והמים שטפו ויהמו המית שמחה.  הרגשתי, כי הם מושכים אותי אחריהם באלפי חוטי מַגנט, ויראה באה בי בהשקיפי אל תוכם.

מה יהיה אם אקפוץ אל הנהר הזה? – מנוחה...  הזאת המנוחה?  וגם השכחה?

רעש וסער היו בקרבי.  הייתי כאחוזה בידי מלאכי חבלה.  ברכי פקו.  "המימה!  המימה!"  שמעתי קול דק ורך לוחש באזני. 

אך כאשר אמרתי לקפץ, כאשר כפפתי את גוי אל מול פני המים, נשקפה לי תמונה על גליהם, ואני ראיתי היטב, והתמונה תמונת נבלת איש, נבלה בצקה ונוראה, וידה התרוממה, והיד לבנה, והיא שלוחה אלי, ואסוג אחור בחרדה גדולה.

לא, לא!  – קראתי בקול.  – לא אוכל!  גם זאת לא תנתן לי!  על כל פנים לא אוכל במקום הזה!  כי הוא שוחה פה!!

ואוסיף שארית כחי, ואלך משם בברכים כושלות.  במקום אחר, אמרתי, אעשה זאת.  במקום אחר, רק לא בזה, כי הוא שוחה בזה!

איכה שבתי אחרי כן העירה בנפש עיפה, בפיק ברכים וברגלים בוערות, ואיך הגעתי עוד עד בית הנתיבות, לא אזכור היטב.  כל חפצי היה אך למצוא מהר מקום אחר במים, אשר לא ישחה בו ואשר אוכל לנפל שמה. 

בלב נבוב וריק קרבתי אל אשר על המסלה.  לפני עמדו איש ואשה;  הם לקחו כרטיסים ללכת בזיליא.

על שאלה הממונה, אנה פני מועדות, אמרתי גם אני בזיליא.

ביום השני באתי שמה.  

אך בבואי לא ידעתי עוד מה לי שם.  רעיוני תעו בדרך זר מאד.  שמלתי השחורה היתה לי פתאם למרת רוח, כי ראיתי את כל העוברים לפני לבושים בגדי קיץ לבנים.

ואבוא אל אחת החנויות ואקנה לי שתי שמלות לבנות ועוד דברים רבים ואצו לצרור כל אלה ולשים בסל ואבוא אל בית מלון.

 

*    *

*

 

יתר הדברים כתובים בדמות ספר זכרונות – ואני אתנם לפני קוראי כאשר מצאתים:

 

*    *

*

 

20 ספטמבר.

שבוע הייתי בבזיליא.

את חפצי אשר חפצתי לבוא במים – שכחתי בבואי, גם כי עזבני ארטהור – שכחתי, הרגשתי תשוקה גדולה, תשוקת שגעון, לנוח ולישן.

קראתי לרופא ואבקש ממנו סם שנה.  הוא אמר כי עורקי רוגשים מאד.  

עורקי רוגשים?  הוא, איש תם!  הנה דעתי נטרפת.  ירושה היא לי מאמי האמללה!  אולי היה זה יצוק בדָמהּ מבתחלה, ואני ירשתיה מיום הולדי!  ואמנם ישנתי עוד אחרי כן;  שנתי היתה קשה ותלאני מאד, ולא השיבה את נפשי.  מקצה שבוע אחד נלאיתי לשבת בבזיליא.  בגשת אלי איש פתאם נדמה לי כי המת לפני וידו הלבנה נטויה אלי.  בלהות צלמות השיגוני למראה הזה.  אנוסה הייתי לצאת משם.  מנוחה דרשתי לנפשי, לחשב דרכי ולדעת מה לעשות.

וביחוד היה עלי לבלתי ראות מים לפני.  בהביטי אל הנהר מת לבי בקרבי, ומוח עצמותי קפא.

לא אצל מים, רק לא אצל מים!  ועם זה היה גם קסם על פני המים אשר משכני אליהם בארח פלא.  על הגשר הגדול עמדתי ואשוב ואעמוד סמוכה על המעקה ומשקפת אל חשכת המים ומבקשת בלב רועד, אולי אשור עוד את התמונה האיומה, תמונת הנטבע!  אך אותה לא ראיתי עוד;  רק לפעמים ראיתי יד לבנה מתנוססת ממעל לגלים, והיא כמו רמזה לי בלי הרף וכמו חפצה לאמר לי:  "באי, באי!  פה מתחת מצע רך וקר!  פה אך שלום – באי הנה!"

ופעם אחת הורדתי עיני שם, וארא והנה תמונתי על פני הגלים.  והפנים פָּנַי, זאת הכרתי כרגע.  וארכין לה בראשי, והנה גם היא הניעה ראשי, ואשחק שחוק קל, ותשחק לי גם היא;  ואשלח ידי לקראתה, ותשלח גם היא את ידה אלי.  "כן הוא" – אמרתי אליה – "בא אבא מהר, בא אבא בלי ספק, אנכי אבטיחך" ועוד הפעם הרכנתי לה בראשי דרך רֵעות וגם היא הרכינה לי.  הסבותי עיני ואראה והנה עדת נערי חוץ הקיפוני והם מביטים אלי ומעלים פנים ושוחקים.

– שכורה, אמר האחד.  ואני ידעתי כי עלי כונתו, ונפשי נבהלה מאד.  והשני דפק בקצה אצבעו על מצחו, והדבר הזה הבהילני עוד יותר, מדעתי כי כן הוא.  ואעלה על המרכבה הבאה לפני ראשונה ואלך אל בית מלוני. 

שם חבשתי את חפצי, שלמתי שכר מלוני ואלך במרכבה אל בית הנתיבות ואסע הלאה, הלוך ונסוע בקרב ארץ שויץ. 

פתאם נפלה עלי אימת המים, לבי נבא לי כי עתידה אני למות במים, ואירא מפניהם יראה אינסטיקטית, כאשר יירא מי שנגמר דינו למיתה למראה הטבח.

ובכל זאת בחרתי את המקום הזה למושב לי, את הבית הזה הנשען מאד לשפת האגם, אשר יראו המים בו לעינים תמיד!  אנשי המקום טובים בעיני מאד!  הה, מה מאֻשרים הם!

הוי, אשה נעימה, טובה ומאֻשרה!  היכלתי גם אני להיות טובה ומאֻשרה כמוה, לוּ גדלתי בדרך אחרת?  שאלתי אותה לימי ילדותה.  אמנם לא כילדותי היתה ילדותה.  אבותיה היו עניי עם, אך הם אהבו זה את זה בכל לבב ויאהבו גם את בתם למאד.  אחרי כן היתה לאשה והנה אוהבת את אישה והוא אוהב אותה עד מאד.  עתה ילדים להם והילדים יקרים בעיניהם מכל הון ומכל חמדה.

כן הדבר;  עתה ידעתי מה חסרתי לנפשי מיום עמדי על דעתי.  אהבה חסרתי!  מעט אהבה!  אֹכל נתן לי למכביר כל ימי, ואני רעבתי!  משקה רב היה לי ונפשי היתה שוקקה!  יקר וחם היה לבושי, וצנה תקפתני תמיד, צנת שלג! 

רעב כזה, צמא כזה וצנה כזאת – מה מאד יכאיבו!  מה מאד!

אשה טובה!  משפחה טובה!  היו טובים ואהבו זה את זה תמיד!  ויהי ה' בעזרכם!

 

24 ספטמבר.

אני משתגעת!  כן, כן הדבר!  דעתי נטרפת!  בין כל החזיונות הנוראים המציקים לי עולה על לבי זכר קול אחד...  צלצול ערב מלא עדן!  – אך בחפצי לזכרו היטב ולהחזיק בו... הנה הוא מתחמק... ולא אוכל לברר לי מה הוא...  ועם זה ידעתי כי ממין זה הוא...  ממין זכרונותי אלה.  מה הדבר הזה...  מה הוא?  אנכי מפשפשת במחשבותי, לוחצת מצחי בידי ומיגעת את מחי, וכל זה לשוא!  הוא עבר ואיננו!  – ובכל זאת ידעתי, כי מחר הוא עתיד לשוב...  מחר.  בין הערבים...  וצלצולו יערב מאד ועיני תדמענה, ואשוב לבקשו...  ואבקשהו בלי הפוגה, ובכל עמלי לא אמצאהו!  מה מאד אתענה בזה!

 

25 ספטמבר.

בארטהור אני יכולה עתה להגות בלי זעף.  אני יכולה לסלוח לו על היראה אשר הוא ירא מלפני.  הן גם אנכי אירא יראה כזאת.  כי על כן רוצחת אני!  אני גם במחשבה לבד! 

אמת היא, ואותה אגיד!  כאשר ראיתי אז את היד הלבנה קרובה אלי מאד ונוגעת כמעט בשפת הסירה, וכאשר אמרתי אל לבי "הנה הוא נִצָּל כרגע ואת עודך בידו כבראשונה" ילחש לי קול שטן בלבי לאמר:  "הדפי את היד, הדפי אך פעם אחת בכח וטבע, ויצאת לחפשי".

אני ידעתי אז כי השטן הוא הדובר בי ועתה אשבע כי לא עשיתי זאת.  אני עצמתי עיני לבלתי ראות את הנסיון הנורא הזה, והוא טבע באפס יד;  אבל חפוץ חפצתי בטבעו, וחפצי זה ענה בי, ועל כן אבין היטב כי פנית ערף אלי בשאט בנפש – אבל דָּוֶה לבי, דוה עד מאד כי סרת ממני.

על כן הנני נכונה למות.  פה אבוא במים, פה לא ישחה, פה אמצא לי מנוח!

 

26 ספטמבר.

אמור אמרתי לחיות עד תם הכסף אשר תחת ידי;  עתה נחמתי על מחשבתי זאת;  באחרון לחדש זה מתה אני.  עוד שלש מאות פרנק בכיסי, אותם אניח לשאֶנצלי הטובה. – הן היא תבכה לי, כי טובה ורכת לבב היא;  אך על הכסף תשמח;  מי יתן ויכלתי לראות מה תגדלנה עיניה היפות, עיני התכלת, בראותה את "הכסף הרב", – כי לכסף רב יחשב בעיניה – שמח אשמח על שמחתה!  דבר נפלא הוא!  אדמה, כי לוּ ישבתי פה ימים רבים, הייתי גם אני לאשה טובה.  מי יוכל לדעת זאת?

 

27 ספטמבר.

עוד הפעם לא יכלתי לישן.  כל הלילה התהלכתי אחת הנה ואחת הנה.  מדי פעם בפעם בשכבי ובעצמי את עיני להטה אש מאחרי אֹזני;  ברקותי היתה הלמות פטישים כמו בבית חרש ברזל, ושטף מים רבים עבר עלי, וקול רעם שמעתי, וברקים ברקו לעיני, וקול קורא לעזרה עלה באזני, ואראה את היד ההיא, את היד הלבנה!...

לאור הירח וכוכבי הזהר יצאתי אל המרפסת.

הבטתי אל המים אשר שטפו מתחת לרגלי במראה תכלת כהה.  פה המרגעה, פה אמצאנה! – מדוע לא אקפץ מיד?  אמרתי בלבי.  אך פעם אחת אקפץ ולא אשנה!  פה לא ראיתי אותו עוד על פני המים, רק את היד אראה לפעמים.  אך ממנה לא אֵחת!

ובעמדי כה שמעתי בלבי פתאם את הקול הערב ההוא, קול תרועה, ששון ובכי!  לא, לא!  עוד לא אוכל למות!  לא אוכל עוד!  בראשונה עלי לדעת מה הקול הזה!

מה הצלצול הזה אשר בידו לשכח הלמות רקותי ודפיקת לבי?  הכבר מתי?  הבשמים אני?  הזאת נגינת שמים?  מי יתן ויכלתי להחזיק בו, אך פעם אחת!  אך מה זה אדבר?  אין להחזיק בקול.

ובכל זאת נדמה לי, כי דבר שיש בו ממש אחוז בקול הזה, אך רב לי, לא ידעתי, לא אוכל להחזיק.

 

30 ספטמבר.

שעת ערב היא, שעה מאֻחרת.  הלילה הזה ליל מותי;  כן גמרתי.  היעמד לבי ברגע האחרון?

זה מעט ישבתי בסכה אצל בעלת ביתי הטובה.

– איך תשני עתה, גברת צעירה? – שאלה אותי.

בלילה הזה אישן היטב, שאֶנצלי גברתי, עניתי אותה. 

היא הכבירה עלי במלים על אדות סמי השנה כי קשים הם לגוף, ולבבי לא פנה אל דבריה;  אך חבקתי אותה פתאם ואשק לה ויפלא הדבר בעיניה.  אחר עליתי אל חדרי ואסגור את הדלת בעדי.

אני שקטה, שקטה מאד.  אין בי כל התרגשות.  אני מתה על כי אין בחיים כל מאום בעדי עוד.

אין לי להבין דבר, אין איש לכתוב אליו.  אין כל איש! 

פה אשים את הכסף בעד שאֶנצלי הטובה ומלים אחדות אכתוב לזה.

אני יושבת לפני דלת הזכוכית, והדלת פתוחה בכתבי את דברי האחרונים האלה, ואני משקפת החוצה, והלילה ליל נחמד. 

השמים תכלת כלם, והם מעלפים כוכבי כסף לאין מספר.  אֵד קל על פני ההרים, ועיני לא תראינה אותם.

אך דבר אחר אני רואה!

הנה מחזה לנגד עיני פתאם, ואני מבטת בו כהביט אחד הרואים על במת התיאטר.  אני היא הרואה.  ומה אני רואה?  מה זה ימריצני, כי תרדנה עיני דמעות רותחות, אחרי אשר לא דמעו זה זמן רב?

יער אני רואה לפני, יער עצי תדהר רבים וענפים.  וספסל אראה, והספסל מכסה שיחים, חציר ושריגים עֲבֻתים.  ועליו אשה צעירה לימים, והיא חובקת בשתי זרועותיה צואר איש כורע לפניה.  היא בוכה ושוחקת ומבטת אל עיניו.  והוא נושק לה ומחבקה בעצמת יד, כמו יחפוץ להמית נפשה באהבתו.  ריח היער ואשר בו עולה באפי.  כל הריח המשכר העולה מן העלים המשלכים בבא רקב בהם זורם לקראתי, ורוח הערב הקר אשר בימי הקיץ ינשב סביבי ויצנן בשרי ואני שומעת!  שומעת אני!  מה זאת?  עוד הפעם הקול הֶעָרֵב ההוא?  קול הזמרה והששון, האנחה והבכי?  קול הזמיר הוא.  אהובה אבד ממנה, וגם לי אבד אהוב נפשי.  הכל אבד לי, הכל.  ארטהור, ארטהור, חיה בשלום.  אני סולחת לך על המעשה אשר עשית לי.  מתה אנכי, אבל אהבתי אותך עד אחרי מותי.  יביא נא הזמיר לך את ברכתי האחרונה.

אך שם מן האגם...  מה הדבר הלבן המתנוסס שם?  היא היד!  היד הלבנה!  הנה היא רומזת לי.  כן, כן, כן!  הנני באה!  הנני באה!!

= = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = =

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה