_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

החינוך העברי בגולה

יוסף ויתקין

לתוכן הענינים

 

א

מחלה כי תתקוף אורגניזם ידוע, סכנה עת נשקפת לו, ומיהרו להתגלות כוחות הניגוד למחלה או סכנה זו, כוחות אשר ילחמו אתן בכל עוז.  ברוב המקרים תכריע לא מהות המחלה או הסכנה, אלא כמותם ואיכותם של כוחות הניגוד הללו.  חוק שכזה שורר במידה ידועה גם באורגניזם עממי, ולפיכך בבוא אורגניזם שכזה בסכנה, צריכים אלה הדואגים לקיומו לפתח את כוחות הניגוד וההגנה שבו.  התרשלות ואי-שימת לה מצדם מגדילות את הסכנה שבעתים.

סכנה נוראה, סכנת כָליה מרחפת כעת על ראש אומתנו.  והסכנה אינה באה אך מבחוץ, היא אינה סכנת חרב ודם, היא באה מבפנים מתוך רקבונו והתפרדותו של הארג[1] האורגני של האומה, זאת אומרת, מתוך התבוללות וטמיעה.

אמנם סכנה זו כשהיא לעצמה אינה מפחידתנו היותר.  היא ריחפה על ראשינו לא פעם ולא שתים בימי חיינו הארוכים.  יחד עם השאיפה להתבדלות, ניכרת היתה תמיד באומה שאיפה להתבוללות, והיו ימים ושאיפה זו גברה ותהי לזרם כביר, שאמר לשטוף אותה כולה ולמחוק את שמה מתחת השמים.  זכורים ימים שהאומה העברית מנתה אך במספר מועט את אלו שנשארו נאמנים לדגלה, את הברכּיִם שלא כרעו לבּעל ואת הפיות שלא נשקו לו.  ובכל זאת ניצלה כל פעם, ניצלה הודות לכוחות הניגוד להתבוללות, שמיהרו תמיד להתפתח בכל עוז, להגביר ולעודד את שארית הפליטה ולבנות ממנה את בית ישראל.

מה שמבהילנו עכשיו, מה שיכול להביא אותנו לידי יאוש, הוא חוסר התפתחותם של כוחות הניגוד וההגנה על הרוח העברי בערך [2] אל הסכנה הגדולה המרחפת על ראשינו!

לפנים, כשגברה ההתבוללות בישראל, נשארו לפחות המעטים, שנשאו את אלוהי ישראל ואת לאומיותם בלבבם, מוצקים כברזל, מוצקים באמונתם בנצחיות האומה, מוצקים באמונת נצחונם הם, מוצקים ברצונם הכביר להציל ויהי-מה! בחוש נפלא, הנובע מתוך אהבה רבה, מצאו תמיד את הדרכים והאמצעים המובילים להצלה – והצילו! גם מיעוט מספרם, חולשתם ורדיפות הסביבה וניגודה הרוחני לא עצרו בהם.  המה נלחמו בכּל ונגד הכּל והמשיכו את מלחמתם עד הניצחון.

ומה רואים אנו כעת בתוך מחננו אנו, בתוך אלו "השרידים היחידים",החושבים את עצמם ליורשי קניני האומה המחודשת ונושאי דגלה? ומספרם היום רב בכל אופן מ"חבל הנביאים", "קהל הענַוים", "החסידים" וכל אלו המועטים שהצילו בשעתם את האומה.  כעת רואים אנו את המועטים הללו עצמם אכולי ספק ויאוש, תועים בדרכי ההצלה, חסרי רוח-הקודש, חסרי מרץ, ובמצב-רוחם זה וברפיון-ידיהם כרוכה הסכנה הגדולה!

אך גם בציוּן בעובדה המעציבה הזו לא ניוָשע.  עלינו לעורר בעם את כוחות הניגוד, שישנם בקרבו למוות וכליון, לפתחם ולהגבירם ויהי-מה!

ומהותם של הכוחות האלו וכיצד להגבירם נלמד מדברי-ימינו ומחיי הגיטו היהודי.

 

ב

במה היה כוחנו גדול להתקיים בתור אומה כל אלו אלפי השנים הנוראות של גלותנו? השאלה הזו, שכה נדושה ושרבים עוד יחשבוה בכל זאת לחידה סתומה, תיפתר על נקלה אם נסתכל אל תוך פנימיות חיינו במשך כל אותן השנים.  אנחנו התקיימנו עד עתה בתור עם הודות לזה שגם בגולה לא אבדו לנו אף אחד משלושת הקנינים השׂמים קיבוץ ידוע לעם, והם: ארץ, שפה ותרבות משותפת.

אם גויותינו חובלו בגולה, נשמותינו נשארו מרחפות מעל ארץ-ישראל וגבולותיה האידיאליים, ולא חדלו מהתבטא בשפתה ומלהגות בקולטורה שלה.  בידי אבותינו עלה תמיד לברוא סביבם בכל מקומות ישוביהם אתמוספירה עברית ארצישראלית ויעשו את רחוב היהודים לפינת ארץ זו, מלאה זכרונותיה, שפתה וקולטורה שלה.

ועלה בידי אבותינו לשמור את שלושת הקנינים האלה, דבר שהוא בבחינת "שבור את החבית ושמור את יינה", על ידי החינוך שלקח את לבם ונפשם.  את כל חייהם וכוחותיהם הקדישו אבותינו להקיף את בניהם באתמוספירה עברית ארצישראלית מיום היוָלדם.  אבותינו ידעו והבינו את השפעתו של החינוך ורשמיו על השקפת עולמו ועתידו של העם, לכן לא הסתפקו בלימוד בלבד, אלא השתדלו לחנך את בניהם ברוחם ולהשפיע עליהם על-ידי אלפי רשמים שיסודם בחיי הבית והסביבה, רשמים שהיו כה חזקים, עד כי הילד יכול היה לינוק מהם כוחות רוחניים לכל ימי חייו.

והרשמים האלה, שלכאורה היו דתיים, בעיקרם היו לאומיים וקשורים בקשר בלתי-ניתק עם ארצנו ושפתנו, ומכוּוָנים היו כלפי שמירתה וחיזוקה של הלאומיות העברית.  האם לא היתה קריאת "שמע", שקראו תינוקות של בית רבן על-יד עריסת ילד שנולד,

 הברכות והתפילו שהושמעו בפיו אחר כך בהחילו לבטא מלים אחדות, הסיפורים והאגדות שסיפרה לו אמו או זקנתו ורשמי השבתות והמועדים, – האם לא היה מקור כולם בארץ-ישראל ושפתם העברית? וכאשר החל הילד היהודי לקרוא ולהבין במקצת מה שהוא קורא, – איזו ספרים באו לידו ראשונים ולאן נשאוהו? האם לא נישא הילד בדמיונו, על-ידי התנ"ך, לארץ-ישראל? הן זוכרים אנו עוד את הימים עת הילד היהודי היה מביט על העולם המקיפו דרך האספקלריתה של ארץ זו.  אילן כי ראה – והנה תמר וגפן לפניו; הר וגבעה – הלבנון, המוריה; נהר-הירדן; נכרי – עשיו; חַייל בעל קומה – גלית הפלשתי; יהודי בעל כוח – שמשון הגיבור.  החי איפוא הילד היהודי בגולה? וכאשר גדל מעט ונכנס לבית-המדרש או לישיבה – איפה ריחפה אז נשמתו, האם לא "מהכא להתם" ן"מהתם להכא" כלומר מארץ-ישראל לבבל ולהיפך? ומה היתה השתפכות נפשו, ניגונו העגום ובכיו העצור גם בלמדו את סוגיות התלמוד היותר יבשות, אם לא געגועי נפש נוראים אל אותם המקומות החביבים שצלצול המילים עצמן, שפתן, הזכירום לו.

והודות לרשמים העזים האלה הוסיף הילד גם בגדלו לחיות בעולם זה שבו ראה אור בראשונה, בעולם שהספיק להסתפג אל תוך נשמתו, וַיעש לו את בית תפילתו ומדרשו לפינת ארץ-ישראל ובבל ויחי שם את חייו הרוחניים.

הננו רואים איפוא, שהודות לחינוך נשמרו בתוכנו שלושת קנינינו הלאומיים גם בגולה.

אמנם, בחסור להם, סוף-סוף, כל בסיס ריאלי, הלכו הלוך והתרוקן מכל תוכן חומרי, גשמי, ויהיו רוחניים, שמימיים, או יותר נכון – דתיים.  אך כל עוד שמלכות שמים היתה תקיפה, נשמרו בתקפם גם הם, ואִתם, והודות להם, התקיימה האומה כולה.  כשהחלה מלכות שמים להתמוטט, באה האומה בסכנה, כי החלה אומתנו לאבד את שלושת קניניה, ויהי עליה או למות או להשיגם מחדש ממשיים, ריאליים, זאת אומרת, להשיג את מטרתה של הציונות.  היהדות המערבית באה ראשונה עד משבר זה.  אך בהיותה מחוץ למרכזה של היהדות כולה לא פיתחה כוחות הצלה מספיקים, ואלו המעטים שקמו להציל, טרם מצאו את עוגן ההצלה שנמצא אחרי-כן.  המה אמרו לחדש את היהדות ולהצילנה גם בגולה עצמה, בתחילה על-ידי תחיית שפת-עֵבר (תקופת המאַספים[3] ואחרי-כן על ידי הפצת חכמת-ישראל[4] ורעיון התעודה,[5] אך כיון שנותק הקשר בינם ובין ארץ-ישראל לא הועילו כלום.  השאיפה לזכויות בגולה בלעה את כל כוחותיהם, למטרה זו סיגלו את כל חייהם, את חינוך בניהם (החינוך הישן הדתי כבר אבד לו ערכו וכוחו – כמלה שהתרוקנה מתכנה).  וכיון שהשפה העברית, חכמת ישראל וגם רעיון התעודה לא הואילו באותה השעה להשגת הזכויות, נעזבו ונשתכחו מאת העם.  ובידי המעטים שנשמרו נצטמקו ונבלו כאותו הפרח הנעקר ממקום גידולו.

לא כן היה הדבר במזרח אירופה, מרכזה הגשמי והרוחני של האומה, שם החלו כוחות הניגוד להתפתח בעוד מועד ובעוז בערך.[6] בטרם שנעלמה מעיני העם ארץ-ישראל הרוחנית-שמימית והחלה משתכחת שפתו, שפת קודש, החל [אברהם] מַאפּו להסב את עיני הצעירים אל ארץ-ישראל הגשמית, לחַבבה עליהם ביפי טבעה, בזכרונות החיים הרעננים, חיי הנוער שחיתה האומה העברית בחיק הטבע הנפלא של ארץ זו.  ובזה משך את לבם אליה ועורר בהם את התשוקה לשוב ולחדש בה את החיים האלה.  הוא החל לתת לשפה גם נושאים גשמיים מחיי העבר וההוֹוה, ובזה היה מהראשונים לעשותה לשפת-החיים ממש.  אחריו בא [פּרץ] סמולנסקין לעורר את העם לשוב אל ארצו הריאלית, להחיותה ולשוב בה לתחיה.  והציוניות המעשית החלה.  ומצאה לה תנועה זו מאות עובדים חרוצים, שהתמכרו אליה בלב ונפש.  אלה הלכו ישר לארץ-ישראל להגשים בפועל את מטרתם העיקרית, ואלה היו נביאיה ויפיצוה בפה ובכתב.  אלה תבעו כסף ואלה נתבעו ונתנו, ובכל מקום שחדרה תנועה זו הביאה איתה אור וחיים, תקוה ובטחון.

אולם לאסוננו, לא הבינו עסקנינו להביא את האור הזה אל הפינה היותר חשובה והיותר חשכה בחיינו – אל ה"חדר", כמו כן נשכח מהם חינוכן של הבנות.

נושאי התחייה ונביאיה ראו אז את רחוב היהודים חי עוד חייו הפּטריאַרכליים ויחשבו שהשכינה עודנה שורה בו, הם ראו את ה"חדר" והוא עודנו בתמונתו[7] הקדומה ויחשבו שהוא עודנו "בית-היוצר של נשמת האומה", ובהיותם בטוחים בעמדתם זו הסיחו דעתם הימנו, כמו-כן טעו לחשוב, שדי להן לבָּנות לספוג אל קרבן את האתמוספירה הלאומית הממלאה את הרחוב היהודי [כדי] להישאר נאמנוֹת ליהדות כאמותיהן, ויסיחו דעתן גם מחינוכן, ולא התבוננו אל השינוי הרוחני הכביר שבא ברחוב היהודי, למרות זה שתמונתו החיצונית נשארה לכאורה בעינה – ולא הבינוהו.  המה ראו הורים אדוקים שולחים בהמון את בניהם ובנותיהם אל בתי-ספר זרים, עוקרים אותם מדעת היהדות, והעסקנים הציוניים ראו כל זה ולא למדו כלום! המה לא ראו את הסתלקות השכינה מרחוב היהודים, דבר שנעשה לעיניהם, המה לא הבינו שפוזרה כבר האתמוספירה העברית הארצישראלית שלנו, שכּבתה בלבות יושביו האהבה הגדולה אל יהדות וַתשאיר אחריה ריקנות, צביעות מדעת ושלא-מדעת ואהבת-בצע.  המה לא הבינו גם כן, שה"חדר" פסק זה כמה מהשפיע כשהוא לעצמו בתור מוסד חינוכי, לרגל בערוּת מלמדיו ושפלת מצבו, לרגל שיטת-הלימודים הערוכה, לרגל הז'רגון הנדבק אל הלימודים העבריים, הנוטל מהם כל טעמם ויהי להם כסד אל רגלי האסיר.  ועתה, מתוך ריקנותה של הסביבה, ולרגל בתי-הספר הזרים המסודרים והיפים, לפחות בחיצוניותם, שנפתחו בצידו, החל ה"חדר" אמנם להשפיע, אך בשלילה, להשניא את היהדות אמר לנטוע.  המה לא הבינו גם זה, שמתוך ריקנותה של הסביבה מחויבות היו להתרוקן גם נשמותיהן של הבנות.  וקוצר-ראוּתם זה הביא לנו את הסכנה הנוכחית.

נמצאו, אמנם, מעטים שהרגישו זה כבר בשגיאה זו, וירימו קולם לאמור: הַכשׁירו את העם ההולךְ ומתרחק מכם! הכשׁירו דור הרוצה בגדולה! אחדים החלו להגשים בפועל את עבודת ההכשרה על-ידי "חדרים מתוקנים",[8] אך בודדים היו הקוראים וקולם לא נשמע במחנה הציונים עצמו מהמון הצעקנים קצרי-הראוּת, ומעטים ובלתי-מסודרים היו גם אלו שניגשו אל עבודת ההכשרה, וגם נפסקה עבודתם על-ידי המאורעות הנוראים שקרו במדינה אשר שם רוב מנינה ובנינה של האומה,[9] ולפיכך לא נרגיש את פרי עמלם.  אמנם עתה אחרי עבור בולמוס הציונות המדינית,[10] אחרי אשר רוב העסקנים הציונים נוכחו לדעת, שגם "היד החזקה" ו"הזרוע הנטויה", כוחות שחשבום מעולם לסגולה בדוקה להשיב את העם לעצמו, עזרו הפעם להרחיקו עוד יותר מתחיה, אחרי אשר ראו שה"חדר" הפטריארכלי, שם בתחום, נותן לנו לא גיבורי היהדות כקאנטוניסטים שלפני 60 שנה, אלא גיבורי ה"בוּנד" הקטן והגדול,[11] את כל אלו רבבות הצעירים הנושאים בלבם בוז ושנאה כבושה ליהדות ולכל מה שריבתה וטיפחה הנשמה העברית.  עתה אחרי ראותם כל זה מהניסיון המר, החלו לנטות אחרי עבודה לאומית קולטורית, אולם הנטיה נשארה בעיקר אַפּלטונית, ועוד לא עברה למעשה.  העסקנים הציונים מוסיפים לרכז את כל כוחותיהם הדלים להשגת הארץ בדרך מדינית, וכמובן אינם משיגים כלום.

 

ג

אך הגיעה השעה שכולנו נבין שבעיקר חסר לנו עם, שהארץ היתה מוּשׂגה גם בתנאים הנוכחיים, אילו היה לנו עם החפץ בה, עם החפץ בחיים לאומיים! הגיעה השעה שכולנו נבין, שלהיגאל יכול רק דור הרוצה בגאולה, ודור שכזה עוד אין לנו, ועלינו להכשירו! ואם רוב הציונים טרם מבינים זה, יקומו מחדש כל אלה שהרימו את קולם ברוח זו לפני עשר שנים, וכל אלה המבינים זה עתה, יתאחדו ויגשו לעבודת ההצלה, כלומר הכשרת העם!

אל יבזבזו את כוחותיהם המעטים במלחמה עם הצעירים שכבר הלכו מאתנו ולמשכם אלינו בחזקה.  יֵדעו נא שאין בכוחנו לתקן עתה את השגיאה הגדולה שׁעשׂינו ואת החטא שׁחטאנו לנשׁמותיהם, שׁנתַנו להן להתרוקן בעודן רכות, שהשארנו את מקדשם בלי אלוהים.  עתה כבר תפסוהו אלוהים אחרים, ואם גם תמשכום אלינו, והביאו את אלוהיהם החדשים אִתם והרעו לנו יותר.  מקדשינו סובל אך אֵל אחד!..

אל ישלוּ את נפשם בשוא לאמור: אכסניתה של התורה עוברת כבר לארץ-ישראל, ומפני זה אין חשיבות עברית לאכסניה זו שבגולה ההולכת ומתרוקנת, ואין כדאי להילחם עם המכשולים הנוראים העומדים על דרך חיזוקה של אכסניה זו, הישנה.  אמנם כן, בוא יבוא היום שמרכזה של היהדות, [גם] הגשמי וגם הרוחני, עבור יעבור לארץ-ישראל, ומציון תצא תורה, אך רחוק הוא עוד היום ההוא! מדברי ימינו נוכל ללמוד, שאין התורה משנה את האכסניה שלה בן לילה.  מאות שנים עברו ליהדות הארצישראלית מימות שיבת בבל, והיא הוסיפה לינוק את כוחותיה הרוחניים מזו האחרונה.  ולוּ נפסק קשר זה באמצע, אזי היתה נובלת גם היהדות הארצישראלית.  מאה שנים ויותר כבר עברו על ירושלים המחודשת, והיא מלאה ישיבות ולומדי תורה, וטרם נתנה אף גדול אחד בתורה.  עשרות שנים רבות תעבורנה גם לישוב החדש קרם ייהפך גם הוא, ולוּ רק במקצת, למרכז רוחני, ועד העת ההיא עליו, גם הוא, לינוק כוחות רוחניים מאכסניתה הקודמת של התורה, מהגולה.  ואם משם תפרח נשמתינו, נבּוֹל גם אנו בני הישוב החדש הארצישראלי!

כאבותינו לפנים, צריכים כל חפצי חיים לאומיים לשים לבם אל החינוך, אל חינוכו של דורנו הצעיר בגולה משחר ילדותו.  עליהם להשכין בלבו מחדש את השכינה, להפיח בו מחדש את הנשמה העברית ולנטוע בו את האהבה הגדולה לשלושת קנינינו הלאומיים, לא אהבה אפלטונית, כדי לחלום עליהם בגולה, אלא אהבה ממשית, כדי להשיגם בארצם! עליהם לחזק את גופו [של הנוער] שהתרופף, את עצביו שנהרסו, לעורר בו את אהבת הטבע שנרדמה בתוך לבו, והיה בהצליחם לחנך דור שכזה, אם גם יהיה דל בכמותו – וגאל את עצמו וגאל את האומה כולה. 

ועלינו, המורים העבריים הלאומיים, מוטלת החובה הגדולה להיות החלוצים במחנה התחיה הרוחנית!

אין לכחד שקשה מאוד תעודה זו לפי תנאים שבהם נתון עמנו בגולה.  קשה מאוד לתת שם לחינוך נטיה[12] ברוחנו אנו, מפני סיבות פנימיות התלויות בבערותה,  בצביעותה והתבוללותה של סביבתנו אנו,וחיצוניות, שיסודן באותם הזרמים הרוחניים המתפרצים לתוך רחובותינו מהחוץ.  קשה מאוד להגביר את השפה העברית בבתי-הספר שלנו בגולה, כל עוד שהחיים הכלליים מפכים סביבם בשפה זרה בעלת קולטורה גבוהה פחות או יותר, אך כל המכשולים האלה בל יעצרו בנו, כי גדולה הסכנה מאוד!

נשתמש בבית-הספר העברי הלאומי, ב"חדר", כל עוד הוא מתקיים, ונעשהו באמת לבית-היוצר של נשמת האומה.  מה שלא עושה עתה בסביבה, יעשה בית-הספר ועצמיותו של המורה.  ואם מעט מספרינו ודלים כוחותינו, נתאחד, נסתדר, נַתוה לנו תכנית ברורה ומסוימה, נקרא לעזרה את כל אלו הציונים המבינים את ערכה של עבודתנו, ובכוחות מאוחדים, באהבה ואמונה נגיע אל מטרתנו!

וארבע מטרות שהן אחת, והיא – תחייתנו החמרית והרוחנית על אדמת ישראל, עלינו להשיג בבתי-ספרנו המחודשים:

א.  בריאת אתמוספירה עברית ארצישראלית סביב התלמידים.

ב.  תחיית השפה העברית בפיהם, מסירת[13] ידיעת השפה וספרותה, ונטיעת אהבה בלבם אליה.

ג.  פיתוח השקפת-עולם עברית ומוסר היהדות.

ד.  חיזוק הגוף ופיתוח אהבת הטבע.

 

עתה ננסה לציין כיצד נשיג את ארבע המטרות שהצבנו לנו.

ראשית כל עלינו לדעת, כי הזמן שהילד נמצא ב"חדר" אינו מספיק להשריש עמוק בנפשו את השפעתו, עד כי תוכל לעמוד בפני כל הרוחות שבעולם.  ולכן עלינו, ראשית כל, להשתדל לפתוח גני-ילדים, למען נקדים להביא את הילדים תחת השפעתנו, ולהשתדל עד כמה שאפשר להמשיך את השפעתנו גם אחרי עזוב התלמיד את ספסל בית-ספרנו, על-ידי המצאת ספרי-מקרא ועל ידי שעורי-ערב ושיחות ספרותיות.

ובבתי-ספרנו עצמם נשיג את מטרותינו בעזרת האמצעים הבאים:

את מטרתנו הראשונה, והיא בריאת אתמוספירה עברית ארצישראלית סביב תלמידינו, נשיג, אם נעשה את גן-הילדים ובית-הספר לפינת ארץ-ישראל ומדינה עברית בזעיר-אנפין.  כי יבואו הילד והילדה* לגן הילדים, ומצאו על קירות הבית המון תמונות-נוף מהמקומות היותר יפים שבארץ-ישראל.

(עתה נקל יהיה להשיג תמונות שכאלו, על-ידי "בצלאל", ואם יידפסו במספר אֶכסמפלרים גדול, והיה מחירן נמוך, ונקל יהיה גם למוסדות שכאלה להשיגן.  בכל אופן, על הציונים להשתדל בזה, כי גדול כוח [ההשפעה] של תמונה על דמיונו של ההמון והילדים, לעורר בהם משאת-נפש ואהבה אל המקום שיינשא בדמיונם הודות לתמונה זו.)

השפה השולטת בבתים האלה צריכה להיות עברית, הסיפורים הראשונים, שישמע הילד מפי המורות והמורים יהיו על נושאים עבריים ארצישראליים ושאובים מהמעיין הגדול של האגדות העבריות.  בכל חג ושמחה, בכל הזדמנות יַראו לילדים תמונות חיות או בפנסי-קסם, שׁיציגו לפניהם את מחזות ארץ-ישראל וחייה הקדומים וההוֹויים.  התמונות הבוֹטניות והזואולוגיות תהיינה ברובן מהצומח והחי של ארצות החמות בכלל ושל ארץ-ישראל בפרט.  גם צעצועי העץ והאבן, גם ה"מתנות" של פרֶבּל[14] בגני-הילדים יכולים להיות מארץ ישראל.  בצאת הילד מגן-הילדים אל בית-הספר ייפגש גם שם עם כל אלו הדברים היכולים להסב את מחשבותיו ודמיונו כלפי ארץ זו.  אך בבית-הספר צריכים הלימודים להגביר ולהעמיק את הרשמים האלו, ובפרט לימוד כתיבת ארץ-ישראל.  הלימוד הזה צריך לתפוס מקום גדול בבתי-ספרנו, הוא צריך להיות נלמד עד כמה שאפשר מפורט.  על המורה לתת לילדים עד כמה שאפשר תיאורי ארץ זו, הרריה, בקעותיה, ימיה ואגמיה.  כללו של דבר, על המורה לשאוף, שנפשם של תלמידיו תרחף תמיד בארץ, אשר שם ריחפה נשמתנו הלאומית כל אותם אלפי שנים.

אך, היש לו למורה רשות להסיח את דעת תלמידו מהמציאות המקיפתו, ואשר הוא צריך לחיות בה, אל עולם זר ורחוק לו אשר ספק ישיגהו וספק לא? השאלה הזאת נשאלה זה כמה על-ידי אלו, החושבים את המציאות הגלותית שלנו למציאות פחות או יותר נורמַלית, אך אלו המעטים, החושבים את המציאות הגלותית הנוכחית למַעבר אל הגאולה הקרובה או אל המוות הלאומי היותר מהיר, להם אין כל ספק שעליהם לחנך את בניהם בדרך המובילה אל הגאולה והחיים.  ואין גם חינוך שכזה שולל מאת המורה היכולת למסור לתלמידו סכום הגון של ידיעות כלליות, להרחיב את חוג מבטו והשקפת עולמו, באופן שיוכל להסתגל גם אל המציאות שתקיפהו בגולה, כל עוד לא יוכל לצאת ממנה.

 

בהשגת המטרה השניה והיא:תחיית השפה העברית וכו' אין המורה רק  גורם לפעולות מצד תלמידיו בעתיד, אלא הוא בעצמו צריך להיות המגשים במידה ידועה.  השפה צריכה להיות, ראשית כל, חיה בפיו הוא, ברורה ונעימה, הוא צריך לאמץ את כל כוחותיו להחיותה, עד כמה שאפשר, גם סביב בית-הספר.  על המורה לדעת, שכשם שאין אנו יכולים להתקיים עתה בארץ לאומית מופשטת שמקומה מחוץ לחיים, כך אין אנו יכולים להתקיים עתה בתור אומה גם בשפה שהיא לאומית מחוץ לחיים, בשפת קודש.  החיים סביבנו זורמים עתה בעוז ובמהירות נוראה, וכל מה שמפגר מעט, כל מה שלא מספיק לתפוס מקום בזרם זה עתיד להישכח ולהיאבד.  אי-לזאת על השפה-העברית להיות שפת הספרות והחיים או למוּת מוות מוחלט.  על המורה לזכור ששלושת קניניו הלאומיים אחוזים ודבוקים אלו באלו, ובאבוד לנו אחד – ואבד לנו הכל! אמנם ידועים אנו כולנו שבגולה לא יעלה בידנו לעולם להחיות את שפתנו במלוא מובן המילה ומה גם לעשותה שפה מדוברת בפי המוננו.  אך אמרנו כבר, שעל המורה להביט על תלמידיו לא כעל אזרחי הגולה, אלא כעל גרים שעתידים לעזבה בזמן היותר קרוב, ועליו איפוא לחנכם בתור ילדי ארץ-ישראל, הצריכים לבוא שמה בדגלם ולחיות חיים לאומיים נורמַלים בארץ זו.

אולם הדיבוּר העברי כשהוא לעצמו, גם אם יוּשם בפי בנינו, לא יביא אותנו אל מטרתנו, והיא תחיית השפה, אם לא נתן להם גם ידיעה הגונה בשפה זו ובספרותה, ואם לא נחבב את זו האחרונה עליהם.  הנסיון הראה לנו, שהדיבור העברי ייעזב ויישכח עד מהרה, אם לא התרגל המדבר בקריאת ספרים עברים ולא הספיק לחבב את ספרותה.  אך קצר הזמן שבנינו נמצאים ברשותנו, כדי למסור להם ידיעה הגונה בשפה זו, ולפיכך עלינו לבקש את הדרכים היותר קצרים, את השיטות היותר קלות בלימודים, וכמובן, שעלינו להשתמש ראשית כל בשיטה הטבעית.  ידוע הדבר, שאדם יכול להימצא שנים רבות בארץ זרה, לשמוע צלצול שפה זרה ולא לדעתה, אם רק ימצא אפנים להבין ולהיות מובן בשפתו הוא; אם רק ימצא אנשים טובים שיתרגמו לו לשפתו את אשר שומע מדברים, ולהיפך.  לא כן הדבר בבוא האדם בסביבה שכזו, אשר לרגל השפה הזרה הוא מרגיש את עצמו פתאום כחרש-אילם.  מתוך מצב קשה ילמד את השפה הזרה בזמן היותר קצר; כל כוחות נפשו יתרכזו לרכישת שפה זו, והתקדמותו תהיה מפליאה.  ואם בגדולים כך, בקטנים על אחת כמה וכמה! התרגום בכלל, בנתנו לתלמיד את מושגה של המלה החדשה בשפתו הוא, מחליש את התרכזות כוחות נפשו וזכרונו ביחס אל המלה החדשה.  ולהיפך הילד הבא לבית-הספר שבו נהוגה השיטה הטבעית, מרגיש אמנם את עצמו בזמן הראשון רע מאוד, אך מצבו אי-הנעים הזה מעורר את כל כוחותיו לרכישת השפה החדשה.  כל תנועה או תמונה תתרשם עמוק בזכרונו, ואחרי זמן קצר הננו רואים אותו מבין ומדבר.

כמורה עברי בשיטה הטבעית במושבות ארץ-ישראל זה עשר שנים, קשה היה לי לתאר שאפשר עוד לעורר איזו שאלה בנידון זה.  ויש אשר הנני מוצא את עצמי נעלב לדבר עם מורים על אמיתות אלפביתיות שכאלה, אך מה לעשות והננו פוגשים עד עתה סופרים ומורים המתגעגעים בסתר ובגלוי על ה"חדר" ו"שיטתו"; סופרים השולחים חצי רעל ולעג כלפי השיטה הטבעית, כלפי המתודות המקילות את לימוד השפה (אם רק לא יצאו מתחת עטם), כאלו השיטות והמתודות אשמות בזה שאין ממשיכים את השיעורים העברים די מסור לתלמיד ידיעה הגונה בהם.שכחו, כנראה, האדונים האלה, שב"חדר" קנה הילד את הקריאה המיכנית במשך שנים, ואת הקריאה המובנת כמעט שלא השיג כלל (זולת בעלי הכשרונות הגדולים), והיודעים עברית המה אלו, שהמשיכו את לימוד הספרות העברית, תהי הישנה, שנים רבות אחרי-כן.  ואם השיטה הטבעית מקילה את לימוד הקריאה והבנת הנקרא, היא מקרבת אותנו אל מטרתנו.  נשתמש בהבנה זו לתת לתלמידינו ספרים קלים למקרא בראשית ימי לימודיהם, ונעשה להם את הקריאה בעברית לצורך הכרחי ואז ידעו את הספרות העברית ויחבבוה.  כל מורה צריך איפוא להשתדל, שעל-יד בית-ספרו תימצא ספריה הגונה, שתכיל בקרבה את כל מה שיש לנו בספרות הילדים והנעורים (החלק הספרותי הזה הוא כה דל עדיין אצלנו, עד כי אידיאל שכזה נקל לו להתגשם בכל מקום).

מטרתנו השלישית – היא פיתוח השקפת-עולם עברית ומוסר היהדות – תושג על-ידי התנ"ך, דברי-ימינו וספרותנו.

אין אנו יכולים להביט על התנ"ך כעל ספר קלאסי, שהיה לו בשעתו ערך גדול בחיים ועתה אין לו אלא ערך היסטורי-ספרותי, התנ"ך עודנו גם עתה ספר-הספרים שלנו, ספר, שבו התקפלה הנשמה העברית, [ובו] התבטאו כל אלה האידיאלים הגדולים, שהננו נושאים בלבנו זה אלפי שנים ושטרם התגשמו, ולוּ רק במקצת, גם היום, אידיאלים, שהרימוּנו מעל כל העמים וישימוּנו לעם עליון.

ובפרט אין ערוך לכוחו החינוכי! בכל חלקיו עלול הוא לצודד את נפשו של הילד והנער ולהשפיע עליהם השפעה עולמית, אם רק לא ישחיתו את טעמו על-ידי אופן לימוד גרוע.  סיפורי התנ"ך ועלילותיו, הנושמים באיזו ריאליות ואהבת-אמת נפלאה ויחד עם זה באיזו חום ונועם ילדותי, שרק טבעה הנפלאה של ארץ-ישראל יכול היה לברוא, מקסימים ממש את נשמתו של הילד וקושרים אותה בקשר אמיץ אל עמו וארצו.  אולם, אם סיפורי התנ"ך בכללם עלולים לפתח בלבו של הילד אהבה לארצו ולעמו, הנה עלולים החלקים הנבואיים והחוקיים [15] שבו לפתח בקרבו רגש כבוד עמוק לעמו יחד עם ההכרה הלאומית שלנו הנפלאה, זו ההכרה העוברת חוט-השני על-פני כל תולדותינו שהננו עם עליון וגוי קדוש; הכרה הרחוקה משוביניזם כרחוק הכרת עצמיותו הגדולה של הנביא וגאון-הרוח מזו של עריץ ובעל-אגרוף; ההכרה המטילה עלינו אך חובות מוסריות, המזקקת את נפשנו והמרוממת אותנו תמיד מעל החיים הסובבים אותנו; ההכרה ששׂמַתנו בני-חורין בתוך עבדות, שנתנה לנו תוכן לחיינו והוד וקדושה למותנו...

בנביא הלוחם בלי חת עם הכוהנים והלויים, המלכים והשרים, זאת אומרת, עם ממשלת העריצות של הקודש והחול גם יחד; בנביא ההולך למות בשמחה לשם האמת והצדק, יכיר התלמיד את עמו הגדול, נביא העולם.  בנביא העברי ילמד להבין גם את כוח עמו, עתידו ונצחונו.  מהנביא יושפע גם הוא, וחדרה לתוך נפשו הצעירה אהבת אמת, הצדק והחופש, כמוהם יאהבם יותר מחייו וימסור את נפשו עליהם.  מיעודיו הנפלאים של הנביא, מאמונתו הכבירה בנצחיות האמת ונצחונה, ישאב התלמיד כוחות רוחניים להילחם, כשיגדל, להשגת מטרתו הגדולה: תחיית עמו בארצו.  גם בחלק החוקי יכיר את נשמת עמו הגדולה, את זרמי הצדק והרחמים שזרמו מתוך נשמה זו אל החושך הרוחני הנורא ששׂרר סביבו.

כללו של דבר: גדול מאוד כוחו של התנ"ך והשפעתו על לומדיו הן מהצד המוסרי והן מהצד הלאומי, אם רק המורה בעצמו יבינהו, יאהבהו וישתמש בו כראוי.

כהמשך להשפעתו של התנ"ך לפיתוח השקפת עולם עברית ומוסר היהדות, יבואו דברי-ימינו, שגם הם בעיקרם דברי-ימי עם נביא מוּכּה ומעוּנה בעד האמת והצדק שהוא נושא בלבו ומרים על שפתיו, בעד ממשלת הרוח והאהבה שהוא חפץ ליסד בעולם.  על הילד העברי לראות ביסורי עמו, יסורי הנביא, יסורי קודש.  אך ייזהר-נא המורה שלא יוציא התלמיד מתוך דבריו את המסקנה הידועה,[16] שבגולתנו העולמית תעודתנו היא [להיות] זורעי אור בגוים ופרומיתאוּס נודד.  על המורה לשלול את הגלות בכל עוז.  דברי-ימינו צריכים ללמדהו שׁהאור, שׁנתַנו לעולם, מארץ-ישׂראל בא, שׁהגלות שללה ממנו גם את כשרון היצירה והנבואה.  על המורה הלאומי, להחדיר עמוק בלבות תלמידיו (בתלמידים גדולים הכתוב מדבר) ההכרה כי רק אחרי תחיה גשמית ורוחנית נופיע בעולם עוד פעם בתור עם עליון.

בימים האחרונים החלו, כידוע, לבזות לרעיון התעודה בכלל.  "מטרת החיים בחיים עצמם" – זאת היא האמת שרוצים להניח בתור יסוד למלחמת קיומינו.  אך, אל נא נשכח שאישיות פרטית או ציבורית עלולה להימצא בתנאים שׁכאלה, שׁבהם ינָטל טעם חייהם הפרטיים מרוב יסורים, חולשׁה או זקנה, מרוב תקוות נכזבות וכדומה, ואז תאבד לאישיות זו מטרת חייה ואיבדה את עצמה לדעת.  ורק מטרה רחבה ומקיפה, חוג יותר רחב מחיי האישיות הזו, יכולה לעודדנה למלחמה גם בעד חייה היא הפרטיים הנחוצים לה באותה שעה לתכלית המטרה הגדולה.  השאלה הנוראה: למה לנו החיים הלאומיים האלה הנותנים לנו אך יסורים בלי סוף? ולמה המלחמה בעד החיים שאין בהם אור ואין תקוה לאור, כי "יבשו עצמותינו, אבדו תקותנו, נגזרנו?" השאלה המרה הזאת מתגנבת גם אל לבות הלאומיים שלנו ומחשיכה רגע את עולמם, ורק הכרת תעודתנו הגדולה, הכרת סגולתנו [היא] המעודדת אותנו.  היא אומרת לנו שלא לזה נוצרנו, לא [לשם] זה סבלנו אלפי שנים ונלחמנו עם העולם כולו, למען התבולל אחרי-כן ולרדת מעל במת העולם באופן כה מכוער.  מתוך עומק נשמתנו בת-קול יוצאת ומכרזת: "לא תמותו, כי עוד לא הגדתם לתבל את מלתכם האחרונה, עוד לא ניצחתם אותה ברוחכם, עוד אור נפלא גנוז שם בנבכי נשמתכם, ועד אשר לא תשפכו מרוחכם הנפלאה על-פני כל הארץ, ועד אשר לא תוציאו את אורכם הגנוז – לא תמותו, אין לכם רשות למות!" הרעיון הזה כמה שנלעג לו, שנתבייש לפעמים בו, ממלא הוא את לבותינו, והוא, הוא הנותן לנו כוח לחיות ולהילחם בעד החיים! אם תקחו ממנו את ההכרה הזו – וּמַתנו!

ואבדן הכרתנו הלאומית הגדולה, [הוא] הגורם תמיד להתבוללות.

יחד עם זה צריך המורה לפתח בלבות תלמידיו את ההכרה שגאולתנו בידינו אנו, ויעורר ביותר את שימת לב תלמידיו אל אותן התקופות בדברי-ימינו, שלקחנו את גורלנו בידינו.  גם אותן התקופות, שבהן לא הצלחנו במלחמותינו ובשחרוּרנו, לא יחלישו, בעיקרן, את ההכרה הזו בלבות התלמידים.  להיפך, גבורתם ומסירות נפשם של לוחמי החירות יתחבבו כל-כך על הנער הרך, עד כי יציבם לו לדוּגמה וירצה וישאף ללכת בעקבותיהם.

ואחרון-אחרון חביב: חיזוק גופם ועצביהם של ילדי הגולה.

עלינו המורים להכיר, שדור הגאולה צריך להיות לא רק דור דעה,דור של הכרה לאומית חזקה, הוא צריך להיות גם חזק בגופו ועצביו! עבודת בגאולה דורשת ממנו זולת כוחות רוחניים, גם כוחות הגוף והשרירים, ואלו הראשונים תלויים על-פי-רוב באחרונים.  מפני תנאי חיינו הנוראים הננו עתה העם היותר חלש והיותר עצבני בעולם.  חולשת גופנו והרס עצבינו שוללים ממנו היכולת לעבוד עבודת-גוף קשה ולהתחרות בזה עם עמים אחרים, הם שוללים ממנו את היכולת לעבוד בקרירות-רוח, בסבלנות, ללכת אל המטרה בצעדים אִטיים אך בטוחים.  אדם עצבני משולל כל התכונות האלה, ובזה [יש] לבקש את סוד אי-הצלחתנו בנסיונות ישוביים שונים שעשינו עד עתה.  ולכן צריך חינוך הגוף לתפוס אצלנו מקום בראש.  התעמלות, משחקים, טיולים ואי-העמסת עבודה רוחנית יתרה – אלו הן התחבולות שישנן עתה בידינו להשגת מטרה זו.

אולם כאשר הזכרתי למעלה, עלינו לפתח עוד בלבות בנינו את האהבה אל הטבע והכרת יפיוֹ.  אהבה זו התאַטרפה[17] בנו הרבה יותר מאשר אצל עירונים בני עמים אחרים, כי המה ברובם ניתקו מעל אדמתם בזמן מאוחר ולא נפסק עוד הקשר בינם ובין הטבע בכלל.  החסרון הזה עומד גם הוא לשטן לנו על דרכנו, דרך הגאולה.  אדם מישראל ימהר לעזוב את כפר-מושבו החדש, הרבה יותר קל מבן עם אחר.  את יפי הטבע ונעמוֹ אינו זוקף בחשבון כלל, כי אינו מרגישו.

לעורר את האהבה אל הטבע יכול המורה על-ידי טיולים בשדה וביער, על-ידי טיפול בצמחים, על-ידי קריאות תיאורים ספרותיים טובים.

והיה, אם יעלה בידנו לפתח בגולה ביתי- ספר שישיגו את ארבע המטרות, ולוּ תהי כמוּתם של בתי-ספר אלו מעטה בזמן הראשון (להרבה אין אנו מקווים כלל), ושמרו המעטים האלה את גרעין נשמתנו הלאומית, והגרעין הזה יצמיח לנו דור עברי חי, נגאָל וגואל, בהשפעתו הרוחנית, את העם כולו.

ובאחדות ורצון עלה יעלה הדבר בידינו.

תרס"ח (1908)

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הרקמה.

[2] בהתאם לעומת,

[3] קבצים ספרותיים שהוציאו המשכילים הראשונים בסוף המאה הי"ח ותחילת המאה הי"ט.

[4] מחקר תולדות העם, חייו, ספרותו, דתו ומנהגיו.

[5] ראה עמוד 89.

[6] יחסי.

[7] בצורתו.

[8] שהוסיפו על לימוד התורה גם לימוד השפה העברית וקצת לימודים כלליים. מיסדיהם של בחדרים המתוקנים היו הציוניים.

[9] הכוונה, כנראה, לגל הפרעות שעבר על יהדות רוסיה בתקופת המהפכה הראשונה (1905).

[10] ששמה את הדגש על הפעולה המדינית – להכרת זכויות היהודים על ארץ-ישראל, ומזלזלת בפעולה מעשית בארץ-ישראל.

[11] הסתדרות פועלים יהודית, שקמה ב-1897 ברוסיה, והתנגדה לציונות ולעברית. במקומות שונים התקיים גם ה"בוּנד הקטן" – של נוער וילדים.

[12] מגמה.

[13] הקניית.

* כמעט למוֹתר להזכיר, שעלינו לפתוח גני-ילדים ובתי-ספר משותפים לילדים וילדות, ואם אי-אפשר – עלינו לפתוח גני-ילדים ובתי-ספר עבריים לבנות במידה לא פחותה מאשר לבנים.

[14] פרידריך פרבּל (1851-1782) מייסד גן-הילדים הראשון, ב-1837, ואבי המשחק הדידקטי. "מתנות פרבּל" – כלי-משחק שהיה מביא "מתנות" לחניכיו הפעוטים, העשויים לפתח, תוך משחק, את הכרת חשיבותו של הילד, כושר הבעתו ובכרת העולם הסובב אותו.

[15] הכוונה לתקנות בספרי התורה הדורשות צדק ושויון ודואגות לשכבות המקופחות בעם – העני, הגר, היתום והאלמנה

[16] של המתבוללים היהודים במערב אירופה.

[17] לקתה באטרוֹפיה – התנוונה, קמלה.