_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מגיבורי ישראל

יוסף ויתקין

לתוכן הענינים

 

גיבורַי, שאת גבורתם חפץ אני להרים על נס, דם אדם לא שפכו, ראש אויב לא מחצו, על חזיהם לא יתנוססו אותות כבוד ושמם לא נישא על שפתיים – ובכל זאת גיבורים אמיתיים, גיבורי ישראל המה...

   ושדה-מלחמתם ארץ אבותינו הוא, בקצה עמק יזרעאל, מזרחה להר תבור, ובעלי מלחמתם הם הטבע והאנשים. אולם קשה עליהם המלחמה עם האנשים הרבה יותר ממלחמתם עם הטבע, כי האנשים – עצמם-ובשרם הם: הורים, קרובים, ידידים ורֵעים  ומוסדות שונים אּשר בשבילם נוסדו, בכלל, כל הקהל הזה שבשבילו מקריבים המה את תמצית דמם. שוּרה, הנה הם הולכים אחרי מחרשותיהם, השוָרים מתנהלים בכבדות והמה מזרזים אותם: "הוי, הוי קדימה, קדימה!", וההד מצלצל ומשתפך על-פני הבקעה וההרים מסביב: קדימה-מה... והאוהל השחור, התראהו שם גלמוד על ראש אחת הגבעות? אהלם הוא. כמוהם בודד הוא על-פני המרחב הזה. הנה כלה התלם, והם קרבים אלינו, ותוכל להסתכל בהם. פניהם שחרחרים ושזופי-שמש, אך שערותיהם בהירות, כי צפון ודרום נפגשו בהם, ומעיניהם נשקפים אומץ-לב ותוגה נסתרה... הבה אספר לך פרשת גבורתם, ויחד עם זה פרק מדברי-ימיהם: מארץ הצפון באו הנה, והמה במבחר ימי-העלומים. לב בוער בקרבם הביאו מהצפון הקר, לב בוער לעמו ולארצו, ובעמל נורא מגינים המה עליו שלא יצטנן מהרוחות הקרות הנושבות בארץ החמה... ראשית בואם נפלה בראשית המשבר לישוב, בימים שגבר היאוש בו ובעתידותיו,  בימים שבושו בתקוות ובשאיפות של שנות-הישוב הראשונות כבחטאות-נעורים, בימים שהבריחה מהארץ התחילה להתפשט כמחלה אֶפּידמית. בימים ההם החלו הצעירים הללו לעבוד בתור שכירי-יום במושבות.

     קשים הם בכלל החיים לפועל עברי בארץ-ישראל, וקשים הם כפליים לזה שמביט על עבודתו כעל עבודת הקודש; קשים הם לו בראותו סביבו כפירה באמונתו היקרה, לעג לכל הקדוש לו; בראותו שכולם, גם נותני-עבודתו יחשבוהו למיותר ואת חלבו ודמו שהוא מקריב לישוב – למנחת שוא. "למה לכם העבודה הזאת!" צעקו חמס הורים וקרובים. "שובו, שובו!" צעקו כולם קול אחד. והמה לא ענו כלל או ענו בדבר המשורר:

            טוב לי ללכת ערום ויחף

            במקום שנגלה אלוהים לנביאיך וחוזיך.

            אבחר לנפשי להשתפך

            במקום רוח אלוהים שפוכה על בחיריך.[1]

  אך הנה אפסה העבודה לרגל המשבר שהלך וגבר. ויהי עליהם לבחור ברעב ושפלות, עוני וחוסר-כל מצד אחד, וחיים נעימים בחיק משפחות אוהבות ואהובות מהצד השני. והמשפחות לא חדלו מקרוא אותם אליהם ולהשביעם בכל קודש שישובו אליהם. ולעיניהם עוזבים את הארץ לעשרות ולמאות, ויק"א פותחת את ידה הרחבה לכל יוצא.[2]  הה, מה קשה הנסיון! והמה עמדו בו וישארו בארץ! גם עצות ה"ידידים" פה, שחקם ולעגם לא שינו את החלטתם, ובאין עבודה במושבות נדדו לסג'רה ויהיו לשכירי-יום או, יותר נכון, עבדים לפקידי יק"א.

   מרירות חייהם יכולים להבין רק בני ביל"ו, שהתענו בדומה להם בראשית בואם הנה. אולם גם מצבם של הביל"ויים אז יכול היה להיחשב למאושר מול מצב צעירינו אלה. חבורת בני ביל"ו היתה גדולה בערך ועשירה בכוחות רוחניים. העת ההיא היתה תור הזהב לתקוות הישוב, זרמי אהבה ותודה זרמו עליהם מכל עבר, והדבר הזה עודדם ויגדיל כוחותיהם, והודות לכל זה היו גם נותני-עבודתם מוכרחים להתיחס אליהם ברגש כבוד. [לא כן] צעירינו בסג'רה; הם בטלו ברוב [ה]גדול מילידי הארץ,[3]  והמה עזובים ונשכחים מכל; אין זיק אהבה ואין ניצוץ של השתתפות: רק יאוש, יאוש נורא מסביב. ומצבם זה לא רק שלא החליש את רוחם הכביר, אלא להיפך, הרקב שראו סביבם, העצלות והשנוררות מצד אחד והבוז ומרמס הרגלים מצד השני, ומאלה ואלה שנאה ובוז לארץ ותקוותיה, כל אלה עוררו את קנאתם לעמם ולארצם, ויחליטו להראות בפועל כפיהם הם, כי עוד לא פסו אוהבי עבודה ואוהבי ארצם ועמם מקרב הפועלים ומצעירי הישוב, וכי ארץ-ישראל תוכל לכלכל את בניה-עובדיה ואוהביה באמת גם בתנאים היותר קשים.  לתכלית זאת השתדלו לפני הפקידות, שתתן להם חלקת אדמה באריסות כמו לפלח, ובעמל רב עלה מבוקשם זה בידם. אמנם עד שנתקבל ההסכם מצד יק"א ונעשו כל ההכנות מצד הפקידות, נתאחר מעט זמן העבודה, אך המה ניגשו אל עבודתם בשמחה רבה, כי זכו לעמוד ברשות עצמם ולהראות את כוחה של העבודה והאהבה. ובאמת התמכרו לעבודתם בכל חום הנעורים, לא ידעו מנוח לא ביום ולא בלילה, כי היום היה להם לעבודה, והלילה – לשמירה או להשגחה על המִקנה.  ובכל זאת נעם להם הפעם מצבם, לולא הבדידות הנוראה. המה התישבו על חלקתם באוהל, כי רחוקה החלקה הזאת מסג'רה, ובאוהל הזה נשכחו מאדם כמת מלב. גם משפחותיהם, בראותם שכל עמלם להשיב אותם היה לשוא, חדלו מלבוא עמהם בכתובים, ויהיו כקבורים חיים. ובין כה וכה עברה השנה הראשונה, שנה קשה ומרה וגם בלתי-מוצלחת... מפני המכשולים הרבים שפגשו על דרכם.

   עבר הקציר, כלה הדיִש ופרי השנה לא הספיק להם גם ללחם יבש ולצרכים המעטים שכמעט הגיעו לאפס.

   עתה הגיע להם רגע של חשבון הנפש, – רגע נורא! המה הביטו מאחריהם, והנה שנות העלומים כמעט חלפו. הכוחות הולכים ודלים, המטרה עודנה רחוקה מאוד, ומי יודע אם ישיגוה בתנאים כאלה, ועזרה והתחזקות אין משום צד. בודדים עומדים הם בתבל הגדולה, הקרה והזרה להם, והשׂפק הה, אוכל כעש את הלב הפצוע.

   הוי, מה קשה הנסיון! והמה עמדו בו ויוסיפו שנית לחכור את האדמה הזאתי מהפקידות, והנה המה לפניך חורשים שנית את אדמתם.

אכן, לא "כ"מוות, כי אם גם "מ"מוות עזה האהבה!

  "הוי, הוי, קדימה, קדימה!" מצלצל ומשתפך קולם בין ההרים, ואין עונה ואין שומע זולתם... הה!  מי יתן לנו רבים כמוהם, גיבורי ישראל אמיתיים! נקל למות בן רגע בשביל דבר קדוש ואהוב, אבל לסבול ולסבול, להיות קבור חי ובמבחר השנים במשך שנים, שנים ארוכות, הה, מה מעטים עוד בינינו מוכשרים לזה. נקל לסבול הכל ולהקריב הכל בעת שמאחריך יש איזה קיבוץ היודע את מעשיך, הסופרם באהבה והמעודד את רוחך, אבל לעבוד בהסתר, בהעלם גמור, והמעטים סביבך, הרואים את מעשיך, אינם מבינים אותך ואינם מוצאים למענך אלא לעג, לעג קר ומר, הה, איזה כוח ענקי צריך להיות אצל גיבורים כאלה.  אולם גם כוח ענקים ייכשל סוף-סןף, באין  כל עודד ותומך, ולוּ גם רוחני.

   אולם, אחי הגיבורים, ישנם עוד לבבות מרגישים דפיקות לבכם הטהור והאמיץ, ישנן נפשות משתתפות ביסוריכם הרבים, ויבוא יום, וקרוב הוא, ומאות ואלפים יֵצאו בעקבותיכם, והיו מעשיכם אלה לעמוד-אש להאיר להם את דרכם ולחמם את לבם.

תרס"ג (1903)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] משירי ר' יהודה הלוי

[2]  משהעביר הבארון רוטשילד את מפעלי ההתישבות שלו בארץ-ישראל לידי יק"א, נסעה משלחת פועלי ארץ-ישראל, ב-1901, לפאריס לבקש תמיכה מאת הבארון ומאת הנהלת יק"א להשתרשותם בארץ. התשובה היתה שמוכנים לתת לפועלים  אמצעים להגירה לארצות אחרות ולא כדי להחזיקם בארץ-ישראל.

[3]  העובדים בחַוָה