_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רעיון החופש ועם ישראל

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

כשם שעבדותו של עם באה לידי גילוי בזה, שהשפעות זרות שולטות בו, בלשונו ובתרבותו, במחשבתו ובחייו, כך גם חירות היא דחיית כל השפעה הבאה על העם מבחוץ, המונעת את התפתחות התרבות העצמית.

שיחרורו של עם ישראל מעבדות מצרים משמעו התגברות מתמדת על הכרעתה של עבודת-גלולים שפלה, על רוח-ההכנעה חסרת-הכבוד כלפי רודנים ועריצים וגם על משפטם-הקדום של מעמדות וכיתות, שאיפשר לה לכמורה לכבול את הרוח ולשעבדה.

רוח זו של החירות, כפי שצמחה לו לעמנו מתוך שיחרורו ממצרים, ידעה היהדות לשמרה ולהעמיקה.  אופייני הדבר, שאנו חוגגים את חג חירותנו זה למעלה משלושת אלפי שנים.  גם עמים אחרים חגגו חגים של חירות, כגון הגרמנים לאחר מלחמת-השחרור.  אבל מיד כעבור זמן קצר היה זכר חירותם נטול כל רושם.  ועמים כמו הסרבים והבולגארים, שזכו לחירותם רק לפני עשרות שנים מועטות, רוב בני העם כמעט שאינו זוכר עובדה זו.  ואל תאמר, כי טעמו של דבר אצלנו היהודים אחר הוא, משום שזכר החירות היה לנו לחג דתי, שהדת לא פסקה מעולם מלהדגיש את חשיבותו שלחג זה כזמן חירותנו והתגשמותה.

עם ישראל ספג את רעיון החירות כל-כך עמוק לתוך נפשו, עד שהוא בא לידי ביטוי בתופעותיה הנעלות ביותר של תרבותו הרוחנית.  שכן אחרת איך יתפרש הדבר, כי ספר מהפכני כאיוב נתקבל לתוך כתבי-הקודש.

ורוח זו עצמה מצויה גם בימיהם של חכמי-התלמוד.  במאה השנייה חי "פאוסט היהודי", אחד התנאים, שבגד אחר-כך בעם ישראל ובאמונתו, ואף-על-פי-כן נתקבלו דבריו, שתלמידו הגדול אמרם משמו, להלכה.

וכאשר קם בימי-הביניים אדם כחיווי הבלכי, שנלחם בדיבור ובכתב כנגד האמונה בניסים – אצל אומות אחרות היו מוקיעים אותו ככופר-בעיקר – ושלא נרתע אפילו מלנהל תעמולה נמרצת לסתור את הדעות המקובלות של כתבי-הקודש, הרי שומעים אנחנו כי רב סעדיה גאון ואחרים נלחמו בו מלחמה ספרותית, אבל לא הטילו עליו חרם.

וכשנתעוררה אחר-כך בלבם של קצת מחכמי זמנו ובדור שלאחריהם טינה כלפי ספריו של הרמב"ם, הגיעו אמנם הדברים, בהתאם להשקפות הזמן ההוא, לידי שריפת כתביו.  אולם העם היהודי ברובו הגדול לא שעה לא לחרם ולא לגידופי-המינות, ומיד אחר-כך היה הרמב"ם לאחד מעמודי ההוראה שכל בית ישראל נשען עליהם.

וכשקמה במאה השמונה-עשרה תנועת החסידות, יצא כנגדה הגאון מווילנה בכל מרצו ותוקפו והטיל חרם על מייסדה.  לא חשוב בשבילנו מי צדק, הבעש"ט או הגאון מווילנה חשובה בשבילנו רק העובדה, שהחרם הזה נשאר ללא תוצאות, העם היהודי פשוט לא הכיר בו, משום שחוש-החופש הבריא של עמנו אינו סובל שום אפוטרופסות על המחשבה.

ועוד בעבר הקרוב, כשהיהודי בפולין או ברוסיה עמד לפני מפקח-המשטרה באימה וברעדה, היה בכל זאת יחסו הפנימי כלפיו וכלפי עמדתו אחר לגמרי מזה של האיכר או האזרח הפולני והרומני.  מעולם לא נראה לעיניו בא-כוחו של השיעבוד האכזרי, כמו לאיכר הזה, כשליחו של הסדר העליון והאלוהי.  לפיכך יכול היה בזמנים של שיחרור, לאחר הסרת הכבלים החיצונים, להסתגל ביתר קלות ויסודיות מאחרים אל תנאי-הזמן שנשתנו.

באיטליה מספרים בדיחה אופיינית בקשר לעובדה זו.  כשהוכרזו בעקבות המהפכה הצרפתית כמה מדינות זעירות, שעמדו תחת שלטונם של דוכסים אוסטריים, זמנית כקהיליות, השמיע רבה של ליווֹרנוֹ, ר' חיים דויד אזולאי, הביבליוגרף המפורסם, שהיה יליד ארץ-ישראל, את התלהבותו על שינוי-המשטר בקול גדול.  ומשנשאל עם שום מה הוא, שמימיו לא שם את המאורעות המדיניים עניין לענות בהם, מייחס לעניין הזה חשיבות רבה כל-כך, השיב: "ואיך לא אשמח, אם מכאן ולהבא יכולני ללכת לבית-הכנסת דרך כל חוצות ליווֹרנו, ולא רק באלה של הגיטוֹ, עטוף בטלית פרושה לעין כול".  מתוך תשובה זו, אשר רק באזני בער תישמע כמצחיקה, מדברת אלינו הוקרתה העמוקה ביותר של החירות כמסד להתפתחות התרבות, המחשבה, שכל אדם בן-חורין גמור הוא להיות בן-עולם-הבא לפי דרכו שלו.  העם היהודי הוכיח, כי תפס את רעיון החירות בשלימותו.

לפיכך ימלא רגש של אושר וגיל את לב היהודי כפעם בפעם, מדי קראו בתורה על השגת החופש של עמנו.  ופעולתו של רעיון-החופש בקרב עמנו, שנבלע בחלבו ודמו, נותנת לו את הזכות המוסרית להצטרף אל הקריאה: "יחי החופש!"

א' של פסח תרפ"ד

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה