_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

האם עשרת הדיברות הם באמת יסוד התרבות האירופית?

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

רגילים אנו לחשוב ולאמור, כי עשרת הדיברות הם היסוד לא רק של היהדות, ופרי יצירתה הנעלה ביותר, אלא גם של כל תורות הדת, שכולן נסתעפו פחות או יותר מתורת ישראל, ומתוך כך הם ממילא גם היסוד של כל התרבות האירופית.  אולם בבחינה מעמיקה יותר של בעייה זו לא יקשה עלינו לראות, כי דעה מעין זו נכונה למעשה רק לגבי חלקם האמצעי של הדיברות, או ביתר דיוק, רק ביחס לשבעה מעשרת הדיברות.  למעשה הרי מאיימים כל ספרי-החוקים של העולם התרבותי על שבועת-שוא בעונשין חמורים; בכל ארצות אירופה  – או כמעט בכולן – קובעת התחיקה את חובת יום-המנוחה השבועי; בכל מקום שהתרבות שלנו הגיעה וחדרה לשם נדרש הכבוד הגדול-ביותר ביחס אל אישיותם המקודשת של ההורים; בכל ספרי-החוקים נחשב הרצח כמעשה-פשע האכזרי ביותר.  הכל מענישים את מי שמסכן את כבוד המשפחה; ואחרון אחרון – הכל מציינים את הגניבה ואת עדות-השקר כפשעים המחללים את כבודו של אדם.

אולם אחר לחלוטין הוא הדבר, כשאנו באים לבחון את שלושת הדיברות האחרים.  אין אנו יכולים להביא כאן במניין גם את הדיבר הראשון, שיותר משהוא מצווה הריהו זכירה היסטורית, הפונה לישראל שיצא מעבדות מצרים לחירות-עולם, ואינו נוגע כלל לשאר כל אומות-העולם.  נפתח איפוא בדיבר השני שהוא, כפי שיש לראות בעליל, היסוד של עשרת הדיברות כולם, כי על-כן הוא מבאר את עיקר תורתה של היהדות: האמונה באל אחד.  דיבר זה של שני חלקים הוא: החלק הראשון כולל את האיסור בדבר ריבוי האלוהות; דתות שונות, שמוצאן מדת ישראל, החזיקו בו פחות או יותר בשלימות וללא הסתייגות; שונה הוא דרך האזהרה הנמרצת, שלא לעשות תמונה או פסל לשם פולחן ועבודה זרה, במקומות העתידים לשמש לתכלית ההתרוממות הרוחנית.  אין צורך לומר לכם, כי חלק ניכר מבין האנושות סבור, שהוא יכול ללא עונש כלשהו לפנות עורף לאיסור הזה, שנצטווינו עליו מתוך בינה יתירה וידיעה ברורה ומדוקדקת של נפש האדם.  לא נהסס לומר, כי הזניחה וההתרשלות באזהרה חמורה זו הן אחת הסיבות הראשיות לקפאון בהתקדמות הדתית של עמים רבים כל-כך ובארצות רבות כל-כך.

בממלכה הסמוכה נוסדה זה מקרוב חבורה של "המאמינים החופשיים", ששמה לה למטרתה העדינה לחקור את סיבתה של הרמה הרוחנית הנמוכה באיטאליה ולהציע אמצעים ודרכים להעלאתה.  שאלון נשלח לשם כך לכל הגורמים של החיים הרוחניים באיטאליה, הכולל את השאלות דלהלן: "רבים סבורים, כי האיטאלקים הם עם מעט מאוד דתי; הואיל והדת אינה בשביל ההמונים אלא אמונת הבל בלבד, לפיכך יש בקיומה משום עניין פוליטי, חברתי או בלתי-דתי אחר; אצל רבים הנמנים על המעמד התרבותי, ודווקא אצל הטובים שבהם, אין זו אלא דתיות בלתי-ברורה עם הצביון המיוחד שבהתגוננות בפני כל צורה של ליכוד חברתי, או ביתר דיוק, של שיתוף העבודה, האם מצטרף אתה לדעה זו? במקרה שכן, מה הן לפי דעתך סיבותיה של ירידה זו? מה הן השפעותיה הנראות-לעין על המצפון הציבורי ועל החיים הלאומיים? מה, חושב אתה, מן הצורך הוא לבקש בשטח החיים הדתיים למען עתידה המוסרי והרוחני של המדינה!"

גם אני קיבלתי שאלון זה, ויכול הייתי לענות על השאלה העיקרית לאמור: אינני מאמין, כי אפשר לדבר על ירידה דתית במשמעה האמיתי של מלה זו באיטאליה.  שכן ירידה מניחה מראש מציאותה של תקופת-פריחה לשעבר; אולם אם נעיין למעשה ביחסים הדתיים של העבר, נצטרך להסיק בהכרח, שכל הנסיונות הרציניים של התרוממות רוחנית או של ריפורמות דתיות שנעשו במאות שעברו – בכל צורותיהן השונות, החל בסאווֹנארוֹלה וכלה בגיאוברטי ומאצ'יני – נחלו תבוסה איומה.  והסיבה העיקרית לכך, לפי דעתנו, היא זאת: איטאליה היתה אחת משתי ארצות-המולדת של האלילות הקלאסית; וכשבאו לשנות את דרך-מחשבתה הדתית של האומה שינוי יסודי, מן הצורך היה להרוס לחלוטין וללא רחם את כל הגשרים שהובילו אל האלילות.  דבר זה ניסתה אמנם, ובהצלחה, תעמולת היהודים העקשנית ברומא במאות הראשונות של הספירה המקובלת; ואין כל ספק בדבר, שהיהדות היתה משיגה את מטרתה – אילולא באה הנצרות האלילית, שבשביל להחיש את נצחונה היתה מוכנה ומזומנה לעשות הנחות לצורותיו הישנות של הפולחן הדתי; ואלה אמנם קבעו גם את הישארותם ואריכות-ימיהם של עיקרי-האמונה הישנים בנפש העם.  שכן את הפסלים, התמונות וכיוצא בהם הרי ניתן לתפוס להלכה כסמלים, וכך גם תפסום גדולי-הרוח של הקדמות האלילית; אבל בדרך-מחשבתו של העם נשארה בתוך שאר כל הצורות האמונה העתיקה שנתכוונו לערערה ולסתרה.  וכיוון שעבודתה הרוחנית של היהדות באיטאליה, שנעשתה לפני שמונה-עשרה מאות שנה, נהרסה מחמת נצחונה הזול של הנצרות האלילית, נראית הכוונה לעקור רעה-חולה ומושרשת כזו ודאי וּודאי כמשימה קשה מאוד.  האפשרות היחידה של רפאות ותעלה מונחת בשימושם של שני חלקי הדיבר השני, שיבוצעו בכל חומר-הדין ובכל פרטי-הפרטים.

ועתה הבה נבחן את הדיבר העשירי והאחרון, הדיבר האוסר עלינו לחמוד את נכסי זולתנו.  הכרח הוא לזכור, כי בשביל ישראל כתבי-הקודש הם לא רק ספר בעל תוכן דתי, במלוא משמעותה של מלה זו, אלא הם היוו גם את החוקה של מדינת ישראל.  ואנו אומרים, כי התגבשות אופיו של עמנו תלויה היתה במידה לא מועטה גם בעובדה, שקבעו כאחד היסודות בחינוכנו הלאומי את האיסור של לא תחמוד את שאינו שלך.  מכאן מקור מוצאה של תכונת ישראל שוחרת-השלום במידה הגבוהה ביותר – תכונת-נפש שאינה רוצה לדעת דבר בענין כיבושים אכזריים ושיעבוד הזולת.  מאחר ששבטי ישראל התנחלו בארץ-ישראל כעם, הורום נביאיהם להסתפק במדינתם ולפתח את מרצם במידה כזאת, שיוכלו לכבוש את העולם בנשק-הרוח ובדרכי-שלום.  אין זה נכון לומר, כי עמנו חסר היה כביכול את הכוח שיוכל להיות עם של כובשים; אומה שאפילו בירידתה ובשפלותה יכלה לאיים ולסכן כמה פעמים, ולעתים אפילו באופן רציני למדי, את האימפריה הרומית במדינותיה האפריקניות והאסיאתיות – ודי להזכיר את ההתמרדויות בימי טריינוס ואדריינוס קיסר – הרי יכולה היתה גם למצוא, אילו הרשתה זאת גם נטייתו הרוחנית, את המרץ להתפשטות טריטוריאלית לא קטנה כלל.  אולם היה זה הלאו של "לא תחמוד", ששימש כאן מעצור גדול וחזק.

האם צריך אני לומר לכם, באיזו מידה היתה גדלה והולכת התקדמות האנושות, אילו עשו גם שאר עמי העולם לאו זה מעוז לחינוכם המדיני? סברה גוברת והולכת היא, וההיסטוריון הבלתי-מפלגתי, העתיד לכתוב את תולדות המלחמה הנוכחית יקבע זאת – כי מחרחרת-המלחמה האמיתית היא לא אנגליה, ועוד פחות מזה המונארכיה שלנו, אלא אך ורק הממלכה הרוסית, אותה מדינה דווקא, שהיתה היחידה בין המעצמות הלוחמות, שלא ניטל עליה להדוף שום סכנה שנשקפה לאיזה עניין חיוני שהוא משלה.

בסופו של דבר יש לראות את סיבתה של תבערת-העולם הנוכחית בעובדה, ששכננו הצפוני אינו מודה בדיבר העשירי מעשרת הדיברות כיסוד של החיים הציבוריים.

ודאי עובדה מדכדכת היא, שאפילו לאחר שלושת אלפים שנה ויותר לא עלתה לו לחלקו היסודי של רעיוננו הדתי לחדור בשלימות לתוך רוחו של העולם התרבותי.  אולם מצד שני יש להסיק מכאן את ההוכחה וההכרה המשמחת, כי האנושות צריכה לנו, היא זקוקה להדרכת היהדות גם בשביל עתידה הדתי.  בכרוז ה"מאמינים החופשיים" הנזכר למעלה הובעה הסברה, כי מן הסבל הטראגי של השעה הנוכחית "יוכל להתעורר מצפונה החדש של אירופה לתיקון המעוּות ולשיקום ושיפור העתיד".  אנחנו איננו אופטימיים כל-כך; אולם הדבר שגם אנו מאמינים בו הוא זה, שבקרב אומות העולם , ששואת המלחמה פגעה בהן פחות או יותר באורח ישיר, תתעורר התקוממות – לאו-דווקא נגד הדת, שהרי אדרבה, הצורך הרוחני יזכה לחיזוק – אבל ודאי ובלי שום ספק שום ספק נגד הצורות שהמחשבה הדתית עדיין מסתגרת בתוכן.  ומיד כשיפרוץ מרד זה – תבוא שעתנו אנו, ואז נתחיל מחדש בעבודה שנפסקה לפני מאות שנים, ונקרב את העולם לאידיאלים הנשגבים שלנו.  בראש וראשונה יהיה תפקידנו לפעול בכיוון זה, שעשרת הדיברות יהיו למעשה ובמציאות היסוד לחיים האזרחיים של העמים, ולא רק בספרי הלימוד והדת.  היום שבו תושג המטרה הזאת יהיה גדול – בשל חשיבותו יוצרת-התקופה – לא פחות מן היום הגדול והנעלה שבו ניתנה לעמנו לפני יותר משלושת אלפים שנה אותה מתנת אלוהים היקרה, ששמה עשרת הדיברות.

פרשת ירו, תרע"ה

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה