_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מדיניות

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

לא תופעה חדשה היא, הקשורה בחבלי המלחמה ושלאחריה, שכמעט בכל חלקי-העולם מדברים על המדיניות ועל האישים העוסקים בה בבוז מסוים.   עוד לפני המלחמה ניכרת היתה בקרב השכבות האינטלקטואליות של כל העמים כמעט נטייה שלא להשתתף בפוליטיקה.   ואין זה ענין נטול-חשיבות לדבר פעם בשאלה זו בפני ציבור גדול יותר, הואיל ושאלה זו קיבלה דחיפות לא רק אצלנו היהודים, אלא גם אצל שאר כל העמים.

מה זאת מדיניות? המלה עצמה כבר אומרת זאת לכל מי ששומע יוונית וגם מי שאינו מבין אותה יודע משמעה משימוש-הלשון.   פוליטיקה היא תורת המדינה והעניין במדינה, ההתעסקות בעניינים ציבוריים.   ומי יוכל למצוא במלה זו או במושג זה משהו משפיל או מעליב? כלום מן הדין הוא שבני-עלייה, המחוננים בסגולות רוחניות ונפשיות גדולות, נוטלים לעצמם את הזכות לפרוש מענייני החיים הציבוריים? להיכן עשויה פרישה כזו להוליך ולהיכן הוליכה למעשה, שאנשים מסוג זה הדירו או מדירים עצמם מעבודת הציבור? אם אתה חי בחברה ופורש מן הציבור למרות היותך איש-רוח מרמי-מעלה, הרי אתה אשם בכך, שהדברים מתפתחים בדומה למה שהתפתחו אצלנו.   ומצב-דברים זה אינו בא ללמד רק עלינו היהודים.   לא רק אצלנו ירדה פלאים הרמה הנפשית והרוחנית של חיינו הציבוריים, אלא תופעה זו עצמה אנו מוצאים אצל כל העמים.   מי שמצוי אצל החיים הפוליטיים המתפתחים, תולדות הפארלאמנטאריזם באירופה, הרי זה יודע, כי עם תחילת החיים הפארלאמנטאריים העמידו האנשים רמי המעלה הרוחנית כמעט בכל הארצות, כמו למשל בגרמניה בשנת 1848, המשוררים, המלומדים והסופרים – את כל כוחם לרשות החיים הציבוריים.   אין אני רוצה לומר בזה כי הם גם השיגו את מטרתם הגבוהה ביותר.   זה היה רק נסיון, שהיה אולי מביא אל המטרה אילו לא קוצץ על ידי כך, שמדינאים העמידו עצמם לשירות החיים הציבוריים, שבעיקרו לא היה אלא שירות למען האינטרסים הפרטיים או המעמדיים שלהם, בקיצור: אילו לא הפכה הפוליטיקה למקצוע בידם.   במקרה זה היתה התפתחות האנושות ללא ספק אחרת.   מהי מדיניות – דבר זה ניתן לראותו ביתר-בירור.   אם אדם שואל את עצמו, מה איננו מדיניות.

מה יש בחיים הכלכליים, החברתיים והרוחניים, שאין בו כביכול מיסוד המדיניות? מאריה תיריזה אמרה פעם, כי גם בית-הספר הוא פוליטיקום.   ואפילו החיים הדתיים, אין אתה יכול לראותם אלא בקשר עם החיים הציבוריים.   חופש-הדת וחופש-המחשבה הושגו מתוך מאבק מדיני.   אין לך איפוא דבר שלא יהיה בו מיסוד המדיניות, ואי אתה רשאי להיפטר ממנה כהיפטר מעיסוק מזוהם.   שיר פוליטי הוא זמר מסואב רק כשאין יודעים לשיר, כשאין לאדם קול ערב.   כשעוסקים בפוליטיקה בנקיון-כפיים, הרי אין זאת התעסקות מגונה.   אין לך דבר, שאי-אתה יכול לסאבו,וכן אין לך שום דבר, שאי-אתה יכול לקדש אותו.

השאלה שאני רוצה לדון בה עכשיו היא שאלה אישית ועם זה גם כללית.   בחיים הציבוריים היהודיים נפוצה הדעה, כי קבוצה מסוימת של אנשים אין לה זכות לעסוק בפוליטיקה.   מתכוונים בכך לרבנים.   דעה זו הושמעה באיזו צורה שהיא לפני כמה שבועות באסיפה אחת גם ביחס אלי.   והדברים נאמרו בערך בצורה, שאישיותי מהווה קושי או נזק לקהילה, משום שאני עוסק בפוליטיקה.   אינני יודע בדיוק, באיזו צורה נאמרו הדברים.   לא עקבתי אחרי הדבר ואינני יכול איפוא לקבוע את נוסח-הדברים המדויק.   אולם למה תינטל דווקא מקבוצת אנשים זו האפשרות להעמיד עצמם כמדינאים, במובן הטוב של מושג זה, לרשות עבודת הציבור, כדי להביא לידי ביטוי את השקפתם העצמית? האפשרות שעל-ידי כך יתגלעו חילוקי-דעות היא אמנם גדולה.   וכלום יש לך עלי-אדמות משהו שאין עליו עוררין.   אם מישהו מכוון את פעולתו בחיים הציבוריים, כדי לסייע ביד קבוצת אנשים, משום שהללו מסייעין אותו, הרי זה ראוי לנזיפה.   דבר זה הוא בלתי-הוגן.   אולם הנותן את כל חייו ואת כל הגותו לרעיון, והמחנך אנשים שיעזרו על-ידו בהגשמת רעיונו, הרי זה איננו עסקן מפלגתי.   הוא היה מאושר, אילו היו הכל תמימי-דעה עמו, ואילו יכול להביא לידי-כך, שחסידיו לא יהיו עוד חבורת-אנשים, אלא הכלל כולו.   שום מדינה לא קפצה כמינרווה מושלמת ומוגמרת מתוך ראשו של יופיטר.   לאטן קמו ונוצרו ההתאגדויות הגדולות.   צריך למצוא את הנקודה הארכימדית, שממנה יוצאים כדי להביא את העולם לידי תנועה.   המנהיג הישר נזקק לחבורות חבורות של אנשים, עד שרעיונו הולך וחזק במידה כזו, שהוא כובש את הכל.

רצוני לערוך עתה טיול קצר, בתחומים אקדמיים, על-פני ההיסטוריה הישראלית.   רצוני להעלות בזכרונכם שם, שכולכם מצויים אצלו: משה, וברצוני לשאול אתכם עתה, אם לא היתה זאת פוליטיקה מה שהוא עשה.   שני תפקידים היו לו למשה למלא.   הוא השתדל בראש וראשונה להביא את אחיו הישראליים – אז מותר היה עדיין להשתמש במלה זו, בלי פחד מפני הטעם-לפגם של טמיעה – לידי הבנה שיש בעולם עוד אידיאלים אחרים, מלבד ללבון לבנים.   ותפקידו האחר היה, לשאת ולתת עם מלכי מצרים.   זאת היתה פוליטיקה, פוליטיקה ארורה.   מה נעשה לו איפוא למשה? שמא נורידנו מכהונתו? בחלקו נפל היתרון הגדול, שלא היה למשה? שמא נורידנו מכהונתו? בחלקו נפל היתרון הגדול, שלא היה לו כתב-התמנות ושלא היה פקיד משמש-במשרה.   עמדה לו איפוא הזכות שתהיה לו השקפה משלו ושיוכל להביא קרבנות למען עניין גדול, לאמור: לעסוק בפוליטיקה באמונה וביושר.   אילו כיהן משה, דבר שהקב"ה מנע ממנו ברוב חסדו, כפקיד של איזו קהילה על-פי כתב-התמנות, היו אוסרים עליו לעסוק בפוליטיקה ולחנך את היהודים כאשר עם לבבו.   היו אוסרים עליו לישא-וליתן עם מצרים, והיינו עוד היום, כמו שנאמר בהגדה של פסח, משועבדים לפרעה במצרים.   משה יכול היה לעשות מה שבדרך כלל אין מרשים ברצון לאנשים אחרים.   הוא היה רשאי להחזיק בדעה משלו ולא היה צריך להימנות עם אלה, שכהונתם מלמדת אותם בינה, הרשאים להרחיק לכת רק כפי שמשרתם מצווה אותם, עד כאן תבואו ולא תעבורו.   משה לא היתה לו שום התמנות אלא יעוד, והוא לא שעה לשום ברייה בעולם, פרט לקול האלוהים שבקרבו.

גם את הנביאים עלינו להעמיד בפני בקורת קשה..   שכן הם עשו בדיוק כמו משה – הם כלל לא שמו לב לחפץ המלכים, השרים והעם כולו.   הם עשו אך ורק מה שמצאו לטוב בעיניהם.   עמוס לא נרתע אפילו מהנבא במקדש המלך, כי בית המלוכה ייספה.   וישעיהו השיא למלכים עצות, שהללו מיאנו לשמוע להן, לרעתו של העם.

ואם נרחיק לכת עד לחכמי התלמוד, ניתקל ברבי עקיבא, אדם מטיפוס מופלא במינו.   הוא ערך מסעות במשך עשרות בשנים וגייס אלפי צעירים כדי ללחום את המלחמה הסופית ברומי.   הוא טעה אמנם בבר-כוכבא, אבל זה אינו משנה כלום, שכן הוא נלחם לרעיונו מתוך כוונה טהורה.   הוא דימה כי בר-כוכבא יציל את העם, ולפיכך העמיד לרשותו של האיש הזה את כל סמכותו ואת כל כוחו הרוחני.   ייתכן שהיה גם מצליח במלחמתו, אילולא נשאו ונתנו אנשים זהירים שבמחנה בסתר עם הרומאים על הכניעה.

אולם אין צורך להרחיק לכת כל-כך אחורנית,  בעת מלחמת האמאנציפאציה שלאחר המהפכה הצרפתית עלתה על הפרק שאלת שוויון-הזכויות של היהודים, שהיה כיום לדבר מובן מאליו.   באותו זמן, בשנת 1848, התנגדו נציגי ישראל דגולים לשוויון-הזכויות.   הם סברו, כי תכונות-האופי היהודית ייעלמו, אם חומות הגיטו יפלו ויקום הקשר עם העמים האחרים.   רבני הולאנד, בתוכם גם בעלי השכלה גבוהה, הביעו בכל תוקף את התנגדותם לשוויון-זכויות זה.   אחד המשכילים ביותר בדורו, ש.  ד.  לוצאטו, איש פאדובה, הרמיז תכופות במכתביו בגלוי על הסכנה הצפונה בשוויון הזכויות.   הם ביקשו רק, כי ישמרו על זכויות-האדם.   אבל לא שאפו לשוויון זכויות מדיני.   נאפוליון כינס בשנים 1806-1807 את הסהנדרין, שבראשה עמד רב מן החרדים, והציע לפניה שאלות שנגעו לא רק לענייני דת, אלא כללו גם תוכן מדיני.   כוונתו היתה להביא לידי התמזגות היהודים עם הצרפתים והוא רצה לקבל מפי הרבנים את הסכמתם, שהיהודים מותרים בנישואי-תערובת.   וכן אסר על היהודים להיקרא להבא בשמות-משפחה יהודיים, ונתן להם שמות צרפתיים.   נאפוליון לא היה תלמודי, הוא נתן את לבו רק לפוליטיקה.   הוא שם לפני חברי הסנהדרין שאלות, ומיד נתן גם תשובותיהן בצדן.   מתפקידם היה רק לחזור על תשובותיו הרצויות של נאפוליון, בלי להציק ביותר ליהדות.

ומה היה מצב הדברים בווינה?  מאנהיימר קודמי היה מורשה במועצת-המדינה בקרֶמזיר, וישב לצדו של הרב מייזלש מקראקוב.   מאנהיימר הוצרך להילחם בראשי הקהילה, ולא בשל תפקידו המדיני, אלא על שום היותו שמאלי קיצוני, ובשל כך הוכיחוהו האדונים מפה, שפחדו מפני תגובה.

זה לא היה אלא טיול קצר, שערכתי אל התולדה היהודית.   יכולתי להביא עוד דוגמאות רבות נוספות, שהייתי מוכיח על-ידן, כי היה זה מצב בלתי-אפשרי אילו ביקשו להרחיק מן המדיניות אנשים, שמותר להניח, כי הם משרתים את העם מתוך כוונת-לב טהורה.   מי היה מיטיב מהם דווקא לשרת את היהדות ומי אם לא אנשים מסוג זה מתעניין בעניינים ציבוריים? ומי ייטיב לדעת, מה יועיל לה, ליהדות, אם לא אנשים שכל מעיינם והגותם נתונים לשמור על הקשר המתמיד עם היהדות בכל מקום שהיתה והתקיימה במרחבי-העולם במשך שלושת אלפי השנים? ומי הוא זה שיוכשר לכלכל עניינים ציבוריים ולשתף פעולה במתן עצה והדרכה יותר מאנשים אלה דווקא?

הצד האישי שבשאלה הזאת אינו מעניין כל-כך, אבל השאלה נעשית עקרונית אם ממלאים תכופות את הפה מליצות ובולעים אותן בלתי-מעוכלות, מבלי שטרחו לחשוב עליהן אפילו שעה קלה בלבד.   השאלה היחידה יכולה להיות רק זאת, אם השקפתו של הרב, כשהוא מעמיד אותה לרשות הציבור, טהורה היא או לא.   אם יודעים, שהוא עובד לטובת הכלל מתוך טעמים כשרים, אז חלילה לנו שיימצא אדם שיהין להרוס אליו בפקודות.   ואוי לו לרב אם רפה-אונים הוא עד כדי-כך, שיתרצה לקבל פקודות כאלו.   ושוב אני מדגיש, כי הצד האישי שבשאלה הזאת אינו קובע לגבי דידי ואני חושב בקורת-רוח על דברי שהשמעתים בימי-כהונתי הראשונים לפני שבע וחצי שנים.   לא הנחתי מעולם שום ספק בכך, ואף לא הרשיתי לשום אדם להתוות לפני דרכי.   הלוך אלך רק אחרי אמונת לבבי.   ואם נכונה או לא נכונה היא, זוהי שאלה אחרת.   כי-על-כן אמונתי היא, ולגבי דידי אין לך דבר בעולם שיוכל עוד לבוא בחשבון עמה.   וכמה אנשים אמנם ישנם היכולים לומר על עצמם, שבמשך שבע וחצי שנים של העבודה הקשה ביותר לא סטו באמת כחוט-השערה מאמונתם? בשעות-כהונתי הראשונות אמרתי דבר, שהעלה עלי טינה.   אני חוזר על מה שאמרתי אז: כצור חלמיש היא אמונתי ויכול לא יוכלו לה.   עוד לא נברא האדם, ששיניו יוכלו לצור הזה.

תרפ"ו

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה