_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הקנין הנעלה מכל

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

פלוני או אלמוני מכם יתפלא למצוא בתפילה, ואפילו שלוש פעמים ביום, ביטוי שיש בו לכאורה מן האירוניה האכזרית ושותתת-הדמים, כוונתי לברכת-ההודיה: "המברך את עמו ישראל בשלום".   ישראל וחיי-שלום, הא כיצד? האם אין שתי הלשונות האלה סותרות זו את זו? בבואנו לסקור את דברי-ימינו העתיקים בני אלפי השנים, למן יציאת מצרים, מאז ראשית התהוותה של האומה הישראלית עד לימינו אלה, אין אנו מוצאים – ורשאים אנו לומר זאת בגלוי וללא כל פחד שמא יתפסונו על דברי-שקר – אפילו מאת-שנים אחת ויחידה, ואולי גם לא כימי דור אחד בלבד, שנוכל לומר עליו שהוא עמד בסימן של שלום ושלווה בחיינו.

ימי ממשלתו הלא-קצרים בערך של שלמה, ששמו כבר מוכיח על תקופה של רווחה, שבה "ישב יהודה וישראל איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים א ה', ה'), נצטיירו בדמיונו של העם כגן-עדן של צדיקים ומאושרים.   אולם חבל! עם התבוננותנו המעמיקה יותר גז ונעלם מעינינו החזיון הזה.   שכן דווקא אז נבטו והנצו הנבטים הראשונים של הפירוד וההתפלגות; והיתה זאת תוצאה מנישואיו של המלך עם בת-המלכה המצרית, שבעטיים כמעט עברה ארץ-ישראל לרשותם של הפרעונים, שעוד מעט וכבשוה מיד לאחר שעצם המלך את עיניו.   בשל המותרות שהשתלטו בחיי החצר והפריצות של נשותיו ופילגשיו, שהמלך לא ידע לרסנן, גברו בקרב העם ההתמרמרות והרוגז, שעלו לו ליורש-כסאו של שלמה בחלק ניכר ממלכותו, ועוד בשנות שלטונו האחרונות של שלמה כבר בישרו אותות סופה וסערה.   ואם אנו חושבים על מאות-השנים שלאחר מכן, על ימי הבית הראשון והשני, ועל אלפיים שנות גלותנו, הרי איננו מוצאים באמת אפילו כימי דור אחד של שלום ושלווה בחיי ישראל.

סדר התפילות שלנו התחיל מיד לאחר שיבת-ציון, או ביתר דיוק, לאחר שחלק קטן מגולי-בבל שבו לארץ-ישראל, לקבל צורה קבועה ומגובשת.   האם יכלו אולי מנהיגי היהדות שבאותו דור לראות את זמנם מבורך בשלום? והרי אנו יודעים, כי הנטע הרך של מדינת-ישראל האוטונומית החדשה צפוי היה לסערות ולזעזועים מסוכנים ביותר.   כשבנו שבי-ציון בימי נחמיה את חומות ירושלים, היתה אחת ידם של הבונים והעומשׂים עושה במלאכה והאחת מחזקת השלח, כדי להתגונן בפני התנפלויותיהם הערמומיות של השומרונים.   אימתי יכלו איפוא חכמינו לשלב לתוך התפילות של כל יום, בלי לזעזע על-ידי כך את מצפונו של העם, את תפילת ההודיה לאלוהים על השלום שבירך בו את עמו? דבר זה ודאי מן הנמנע היה לבארו, אילו נתכוונו למשמעותן המלוּלית של מלים אלו – לקביעת עובדה.   אולם כוונתם של מחבר הברכה ושל אומרה מכוונת היתה רק לקביעת המגמה– מגמה המודה כי היסוד האלוהי שבנו מלמד אותנו לראות ולהרגיש את השלום כקניין הנעלה מכול.

לא על נקלה ניתן לומר, איזו חשיבות נודעה לו לדבר הזה בשביל התפתחותה של הנשמה הישראלית, שבמשך מאות בשנים חוזר היהודי מדי יום ביומו, בוקר, צהרים וערב, בפני עצמו ובפני כל העולם כולו, ואומר שהשלום הוא הברכה היקרה מכול; ואילו השבתתו של זה, המלחמה, היא ממילא הפורענות האיומה מכול.   מכאן אתה למד בראש וראשונה, כי מאז שובו של עמנו מן הגולה, ואפילו באותה תקופה שעמד לו הכוח להתפשטות ולהתקפה, היה מתנגד לכל ניסיון של מלחמת-תגרה.

בשביל להדגים זאת אביא לכם דוגמה למופת: שני מלכים מבית חשמונאי, יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי, ודאי לא מן הצדיקים ומן הטובים אלא מאמיצי-הלב שבהם, ביקשו לספח לממלכת ישראל כמה מדינות קטנות שגבלו עמה.   אך המעשה הזה לא רק עורר את אי-רצונו והתנגדותו של העם, אלא – מה שיותר חשוב – השליטים לא יכלו למצוא למערכה זו חיילים מישראל, ונאלצו לגייס חיילים שכירים מבני הנכר (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות, ח, ח', ד').   עם ישראל היה הראשון, ואולי גם היחיד בזמן העתיק, שהיתה קיימת אצלו חובת-הצבא, שחלה על כל האזרחים בעלי כישור-קרבי, בשעה שהיה צורך להגן על אדמת המולדת.   אבל מלחמת-רשות, ואפילו אם עשויה היתה לשמש להבטחת הגבול הלאומי, לא ראה אותה ישראל כמלחמת-חובה, ולפיכך לא רצה לתת למענה למלכים אלא את דם בניו.   במשך שש מאות השנים למן שיבת-ציון ועד למרד בר-כוכבא אנו מוצאים לעשה רק שלוש מלחמות לאומיות בלבד, מלחמות שהעם רצה בהן באמת ואפילו המבקר הקפדן והמחמיר ביותר לא יוכל לערער עליהן ולומר, שהללו לא היו מלחמות-מגן; כוונתי למלחמת-הגבורה של המכבים נגד האויב שרצה להרוס הרס גמור את חיינו הרוחניים, ושתי המרידות נגד רומא האדירה בימי טיטוס ואדריינוס קיסר.   ואם העם, האמון על השלום ורואה אותו כקניין היקר בעולם והוא שואף ומתאווה אליו, אנוס היה במקרים המועטים לשלוח ידו לנשק ויצא למלחמה, כשחזון-השלום נר לנתיבו, הרי לעולם לא יכלה המלחמה להיעשות אצלו טבח או מלחמת השמדה וכליון חרוץ, שבה כלים ונצמתים רגשות האנושות, גם כאן יכול אני להמשיל לכם משל טיפוסי הראוי לתשומת-לב יתירה, משום שמקורו באגדת-עם המשקפת בנאמנות ובבהירות את נשמת האומה.   מובן וטבעי הוא, שמשך זמן מסוים נצטייר  פרעה וחי בדמיון העם שלנו כשונאם בנפש של ישראל, שכן הוא החזיק במשך מאות בשנים את אבותינו בבית-העבדים ורצה בהשמדתם על-ידי אותה גזירה שגזר על הבנים הנולדים.   ואם תשַוו לעצמכם כל זאת יוסיף ויגדל  שיווי-המשקל המוסרי שהסיפור דלהלן מעיד עליו.   כשטבעו המצרים בים-סוף, נתכסו מלאכי-השדרת עם שחר סביב כסא-כבודו של כביכול, כמשפטם בכל יום, לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא.   השתיקם הקדוש ברוך הוא ואמר להם: "מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?" אמרו נא, ידידי ורעי, כלום יש למצוא רמה מוסרית גבוהה מעין זו ביחסי העמים אל אויביהם כיום? וכי אין אנו רואים, שאפילו האומות התרבותיות-ביותר צוהלות ומריעות לאחר נצחון-דמים בתרועות-גיל והלל על אבידותיו הנוראות של האויב, והן שרות שירים והימנונות-נצחון מלאי קנאה ושנאה, כאילו אויביהם של היום לא היו מעשי-ידיו של הקדוש ברוך הוא, כאילו לא אחינו הם, וכאילו אמותיהם לא קוננו ולא ספדו גם להם, או כאילו לא היו המנוצחים יצורים חיים אלא אבנים דוממות? טבעי ואנושי הוא, שהדיפת האויב מעוררת בלב המנצח רגשות של קורת-רוח מרובה; אבל קורת-רוח זו מן ההכרח הוא שקורטוב של צער ושל תוגה ייבזק ויתערב בה, בחינת וגילו ברעדה.

ותוצאה אחרת של ההוראה הישראלית הממושכת והמתמדת לראות בשלום כלי מחזיק ברכה מרובה היתה זאת, שמיד לאחר שהתחילה המלחמה וישראל נאלץ להילחם באויבו, לשחרר את מולדתו ואת נשמתו מפלישת הבארבארים, שיווה לנגד עיניו אפשרות של הסכם ומשא-ומתן, כדי לכונן מחדש את חירותו שאבדה לו.   היהודים לא חשבו על השמדת האויב, אדרבה; הם ציפו לשיתוף-פעולה עמו בעתיד בדרך של שלום.   כך מוכנים היו המכבים, מיד לאחר שהובטחה עצמאות מדינתם, לחיות ביחסי-שכנות טובים עם מדכאיהם של אתמול.   ההסכם ששם קץ למלחמה לא היה יכול – דווקא משום שהיה צפוי מראש – להנחיל אכזבה לעם, אפילו כשלא עלה בידו לספק את כל מאווייו, ולא השאיר אחריו משום-כך מורשת של שנשאה ונקמה.

והנה מה מאוד אחר ושונה מזה הוא המחזה המצוי גם בקרב המתורבתים שבעמים בדורנו! כלום אין אנו שומעים, כי אפילו הגורמים האחראיים של החיים הציבוריים באנגליה טוענים, שיש להמשיך במלחמה עד לכליונה והשמדתה הנחרצת של גרמניה? וכי אין אנו רואים אולי בגרמניה, כמו באנגליה, את המנהיגים של חיי-הרוח מפיחים ומלבים את השנאה הפראית-ביותר בקרב עמם נגד ה"דודנים"? כשלעצמי רואה אני כסימן המעציב ביותר של הטמיעה ללא-תנאי את העובדה, שהיא הצמיתה בקרב רבים כל-כך מאחינו את האידיאלים היהודיים ומילאה את ליבותיהם שאיפות שהן זרות לרוחנו.   אחד מן הסימנים הקודרים ביותר של מצב זה רואה אני בכך, שיהודי הוא מחברו של אותו שיר-שטנה נגד אנגליה, שהוא עתה אחד השירים העממיים המושרים ביותר בגרמניה*.

אולם גם המלחמה הנוכחית לא תיגמר – במידה שאפשר לו לבן-תמותה לחזות זאת מראש – בכליונו החרוץ ובהשמדתו השלימה של אחד היריבים, אלא להפך, הם יהיו מוכרחים לבוא לידי פשרה; והתוצאה מכך תהיה, כי העם שהשמדת אויבו הובטחה לו, יראה עצמו מאוכזב ומרומה בתקווֹתיו, שנקנו לו במחיר קרבנות מרובים עד מאוד.   ולא עוד, אלא אותה אכזבה תוסיף ותחולל עוד שנאה ועוד תאוות-נקם ומשטמה.

וזאת היא בעצם הסיבה, על שום מה אין אנו יכולים לצערנו לקווֹת, כי השחיטה האיומה של היום תהיה התבערה האחרונה בקרב עמי-התרבות.   יותר מזה, ראוי לנו לפחד, כי במשך שנים רבות עוד יוסיפו הללו וישאו עמהם נטל רב ומעיק של אי-הבנה וניגודים חריפים.

אך מה שאנו מעזים לקווֹת הוא זה, שעל-ידי חינוכה העתיד של אנושות מוסרית מפותחת יותר ילמדו אומות-העולם מעמנו, ויחזרו על אותה ברכה שכל אדם מישראל אומר אותה שלוש פעמים ביום, בוקר, צהרים וערב: ברוך אתה ב' המברך את עמו ישראל בשלום.

בכל בתי-המדרשות, ולהבדיל אלף הבדלות, בכל בתי-היראה, ברשות היחיד וברשות הרבים, בבתים ובאסיפות הפומביות, בבתי-הנבחרים ובמועצות מלכים ושרים, יאמרו וישנו השכם והערב, כי האלוהי שבנו תובע מידינו שנהיה מכירים ומודים ונכספים אל הקניין הנעלה ביותר עלי-אדמות – השלום. 

שמיני במאי 1915

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* הכוונה לשירו של ארנסט ליסאוּאֶר:Hassgesang an England.