_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לשנה הבאה בירושלים

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

מה היא הסיבה שכתבי-הקודש שלנו, הספר שאומות-העולם קוראים לו בשם הברית הישנה, בעוד שלמעשה הוא הספר הצעיר, הרענן והפורח ביותר בכל העולם כולו – מה היא הסיבה שספר-הספרים של עמנו, הספר בה' הידיעה, יכול להיות ספרה של האנושות כולה? מה היא הסיבה, שאנשים מכל האמונות והגזעים, מכל הכיוונים והתרבויות, כמשכילים כעמי-ארצות, כפשוטי-עם כבעלי-טעם – יכולים לשאוב מן התנ"ך שלנו קורת-רוח פנימית וכוחות שלעולם אינם פוסקים? לא בלי גאווה מוצדקת אנו רואים מתוך פירסום אחד של החברה האנגלית להפצת כתבי-קודש, כי בין ארבע מאות מיליוני הטפסים של התנ"ך שהופצו בכל חלקי העולם ללשונותיהם השונות, אחד הספרים המעורר ביותר את התעניינותם הערה והחיונית של העמים ומספר קוראיו רב מזה של שאר כל הספרים – הוא ספר התהילים.   אולי לא פחות מעניינת העובדה, כי גם יאפאן, אף-על-פי שהיא בת-בריתה של הארץ בעלת ההמרה הדתית הגוברת, יודעת להרחיק מעליה את לחישותיהן של חברות-המיסיון הנוצריות, ובחוגי האינטליגנציה שלה מורגשת משיכה יתירה לדבריהם הנאצלים של נביאי ישראל.   מהו איפוא סודו של קסם אדיר זה, של התרשמות זו שאין להביעה במלים? האלוהי הנצחי של כתבי-הקודש שלנו בא לידי גילוי דווקא במהותו האנושית-אוניברסאלית העמוקה כל-כך והשלימה כל-כך.

ספר הספרים שלנו רואה את האדם כמות שהוא באמת ובמציאות, על כל תכונותיו, שלפי המוסר המקובל של ספרי-הלימוד לדת ניתן לציינן כמידות טובות, וגם עם האחרות,שאותו מוסר רואה אותן כחטא ועווֹן.   התורה שלנו לא ניתנה, כדברי חז"ל, למלאכי השרת, יצורי-מעלה, שהם שלימים מכל פגם, אלא לבני-אדם ילודי אשה, שעם היותם בנים למקום הריהם גם ילדי האדמה.   כל הרגשות כולם מוצאים כאן את ביטוים, וכל מאוויי הלב והנפש מוצאים כאן את סיפוקם.   יודע ספר התנ"ך שלנו, כי כשם שבכל רחבי העולם אין לך אדם אף אחד שיש לראותו כמשולל לחלוטין מן המאור האלוהי, כך גם אין למצוא בכל תחומי-הנפש שלנו אפילו רגש אחד בלבד, שאפשר יהיה לומר עליו כי הוא לגמרי לשוא ולריק ונפסד.   התנ"ך שלנו מביא לידי-כך – אם נדבר בלשונו של גיתה – כי גם אותם הכוחות שבנו הרוצים תמיד את הרע, אנוסים בעל-כורחם ליצור את הטוב.   מטעם זה אין כתבי-הקודש, חסרים גם התפרצויות, ואפילו עזות, של זעם וקנאה ואפילו של שנאה; רוגז, התקפות ושטנה – כלום אין אלו תכונות, שהמוסר של ספרי הדת נלחם בהן ומתעב אותן? אולם התורה יודעת,כי גם התכונות האלה עשויות ליהפך למקור של מידות טובות, בתנאי שהזעם יותר משהוא פוגע בחוטאים יהא פוגע בחטאים, והחימה תהא מכוּונת כלפי האוון יותר משהיא מכוונת אל עושה-האוון, והשנאה לרע תיהפך לאהבת הטוב, ספר-הספרים יודע, כי אילולא היתה בעולם השנאה אל הרע, הזעם נגד העוול, הקנאה נגד שלטון החמס והעושק, אילו יכולה היתה לשלוט בעולם תורת הכניעה הענוותנית, אילו יכולה היתה לנצח ההשקפה המשיאה לנו את העצה, להגיש את הלחי השנייה לאחר שסוטרים לך על האחת, כי אז עדיין היתה האנושות כבולה ומכובלת באזיקי העבדות האיומה ביותר, ללא תקווה לחרוג פעם ממסגרותיה.

אולם למה, ידידי ורעי, אני משמיעכם כל זאת בליל התקדש חג הפסח, שהוא מוקדש כולו לקרבת-משפחה מענגת ולזכרון נעים על השתחררותו הראשונה של ישראל, שהיתה מכריעה כל-כך בגורלו של עמנו?

יש בני אדם, יהודים ולא-יהודים, המתפלאים על כך ואפילו מתרגזים, כשהם רואים כי באמצע הסיפור הפשוט והנאה, שכל בתי-ישראל קוראים אותו בלילה הזה כבר מאות בשנים, מצויה בתחילת חלקה השני פנייה קנאית לזעם האלוהי, שישיג את כל הכוחות העוינים את ישראל ואת רוחו: " שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו, כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו" (תהלים ע"ט, ו'-ז'); "תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ד'" (איכה ג', כ"ו).

אכן, אילו היתה התפרצות נואשת זו של הרגש הכבוש זמן ממושך רק זעקת-נקם ושילם איתנה בלבד– גם אז היתה זו מוצדקת מבחינה אנושית וראויה לסליחה וכפרה.   מי זה יהין לשלול מאתנו את הזכות הזאת, למראה העינויים המזעזעים, ההרג והרצח והאונס, שהיו מנת-חלקם של מיליוני אחים כיום הזה כמו לפני אלפי שנים? יודע אני יפה, שום אחד מכם אינו יכול להסב הערב בלב שמח אל הסדר; הלב מלא על גדותיו מזוועת-הדמים וההרס, המכסים כיום את האדמה כמים לים מכסים.   לא הייתי רוצה להוסיף ולהכביד עוד על לבכם בזכר אותן ידיעות המגיעות לאזנינו – וכיצד בכלל יכולתם להסיח דעת מהן? – על ההתעללויות והאסונות והפורענויות הרבים מני-ספור, על גורל בני עמנו האומללים היושבים בממלכת הצאר או במדינות הכבושות עתה בידי צבאותיו.   אין ברצוני לדבר לפניכם על אותם הקלגסים הפראים העטים ופושטים כזאבי-ערב על גופו הדל של זרע יעקב וגוזרים אותו לגזרים – "כי אכל את יעקב".   אולם אינני יכול להימנע מכך, שלא להזכיר את הפורענות הגדולה מכולן, שרישומה לא יימחה גם לאחר שסדר העולם ישוב לתיקנו כמקודם, הצרה שבאה לידי ביטוי בדברי הכתוב המובאים למעלה: "ואת נוהו השמו".

חז"ל אמרו, כשראה בלק מלך מואב שכל מדוחיו להטות את בלעם לקוב את ישראל עלו בתוהו, אמר לו לאותו קוסם רב-מג: מכיר אני בך ויודעני, כי לבך כלבבי נוטר איבה לישראל; אך הואיל ואלוהיהם של אלה ממחה בידך להכות אומה שנואה זו בקללתך הנמרצת, בבקשה ממך, הבינני נא באיזו דרך אחרת אוכל להתיש ולהרוס את כוחם של אלה, ובלעם השיא לו את העצה לאמור: חלל את כבוד בנותיו, הבא את הזנות בתוך בתיהם! אללי, האויב האכזרי של ימינו הולך בעקבותיו של משטיננו מלפנים.   אללי, בנות-ישראל הכשרות והצנועות נטמאות ונאנסות בידי הקלגסים שתויי-הדמים, אהה! הטומאה מטמאה ומזהמת את הטוהר והאצילות באלפי בתי-אבות מישראל! אוי לנו, כי דם טמאים ופראים מתערב בדמם של הטהורים והקדושים בבני עמנו האומללים! אכן, למראה ממשלת-זדון זו, שהיא יותר מכול משוללת-אלוהים, למראה נמרים וצבועים אלה בצורת אדם, מי ומי יהין לחלוק על זכותנו לשווע ולזעוק מתוך יאוש לנקמה? זעקת-איתנים לנקמה תהיה אמנם מוצדקת וראויה לסליחה ולכפרה, אבל היא נוגדת את רוחם של כתבי-הקודש.   כתבי-הקודש, כאומר למעלה, מכירים אמנם בזכות הקנאה, הזעם והשנאה, אבל הם אינם רוצים, שכוחות אלה יהפכו לכוחות הרס והשחתה, אלא שיהיו לכלי מחזיק ברכה וצדק.   ואם תעיינו עיין היטב בכתוב זה, שכל-כך רבו עליו עוררים, תמצאו בו את היסודות של המפעל החינוכי הנעלה האצור בספר-הספרים שלנו.

ואמנם, הכתובים שהזכרנום למעלה אין בהם מן הדרישה להעניש את הממלכות והמדינות, הרוצות לשלוח בנו את כל המרעין-בישין, אלא אדרבה, יש כאן קריאה ושוועה לצדק האלוהי, שיופיע וייפרע מאותן האומות שאינן מודות ביסוד האלוהי שבעולם, המתנגדות לנצחון ההתקדמות האנושית, והמענות ומייסרות את ישראל אך ורק משום שהן רואות אותו כרוֹזם הנצחי ונביאם של האידיאלים, שהללו היו רוצות בחורבנם וכליונם.   לפיכך, כדי לשחרר מיליוני אחים מממשלת הרשע והזדון, אנו מצווים לבקש פתרון העשוי עם זאת לאפשר לעמנו את הגשמת יעודו, להביא אור ואושר לכל אומות-העולם, לרבות אלה שתליינינו הפראיים באים ויוצאים מהן.   ופשרו של הפתרון האידיאלי הזה מרומז במפורש בהגדה הפשוטה והתמימה הזאת, אשר מאות-שנים רבות כל-כך היא נאמרת בליל זה בפי כל בית בישראל: כוונתי לשלוש המלים הקוסמות: לשנה הבאה בירושלים! כלומר: מי יתן ובשנה הבאה יזכה ויתערה שבט חזק מבני ישראל בארץ האבות, והאדמה שנתנה לנו את הנביאים, מורי האנושות, שהעלוה לפיסגת יעודה, שוב תהיה לאדמת ישראל.

יש לי העוז והאומץ לומר, כי אם עצרת-המעצמות העתידה תחזיר לנו בצורה זו או אחרת את ארץ-ישראל העצמאית; אם היא תהיה שוב, מוגנת בתוקף זכות-העמים, ארצו של עם ישראל, ייווצר על-ידי כך מפעל, שלגבי עתידו המוסרי של העולם יעלה בחשיבותו על כל הערכים, לרבות כל השינויים הלאומיים והמדיניים הכבירים, העתידים להתחולל מתוך המלחמה הנוכחית.

יודע אני, יש בני-אדם, ומספרם של אלה גדול ורב אצלנו היהודים יותר מאשר בקרב שאר כל אומות-העולם, הסבורים כי עוד לא הוכשר הדור ועמנו עדיין לא הוכשר לשלטון עצמי, שהרי זה אלפיים שנה ניטלה הימנו האפשרות לחלוש על גורל מולדתו.   והנה אנו מצהירים כנגד זה וגם נוכיח זאת, כי עם-ישראל הוא לא רק מוכשר במידה מספקת לשלטון אוטונומי של מדינה קטנה, דבר שגם הסֶרבּים והמוֹנטֶנֶגרים מצליחים בו פחות או יותר, אלא שאין לך אולי אומה כאומתנו, המסוגלת ומוכשרת לייסד מנגנון מדיני, העשוי להיות בקרב הימים אחד המרכזים הראשיים של הפעולה התרבותית.   שכן אין לך אומה בעולם, שהיתה לה ההזדמנות כמו לעמנו להכיר ולדעת – אם בפעילות ואם כמופעלים, כקרבנות – את כל צורות-השלטון, למן שלטון היחיד התיאוקראטי של מצרים העתיקה ועד לדימוקראטיה החופשית-ביותר של שוייץ וארצות-הברית, ולחקור את טיבן ואופיין, להעריך את יתרונותיהן ולעמוד על ליקוייהן.   בארץ הפרעונים, נאמר בתורה, היו אבותינו עבדים, אבל באותו פרק עצמו מסופר גם על אחד מבני ישראל שנתעלה לגדולה והיה לשליט, ופועלו המבורך השאיר אחריו סימנים ניכרים.   אמת נכון הדבר, בבבל ישבו אבותינו בגולה, אבל לא פחות אמת הוא, שכורש ויורשיו בחרו להם מבין הגולים האלה יועצים, שאצלו לממלכה האדירה הזאת אור רוחני חדש.   ההילניות (היוונות), כמות שנהוותה לאחר נצחונותיו הנפלאים של אלכסנדר הגדול היתה במהרה לאויבתם של ישראל; ואף-על-פי כן, במונארכיה הגדולה ביותר שקמה ונוצרה מתוך נצחונותיו של המוקדוני הגדול, בממלכת התלמיים, תרמו היהודים תרומה ניכרת להתפתחות החיים הרוחניים והכלכליים.  מן הווזירים היהודיים במדינות המוסלמיות של ימי-הבינים, ועד לאותו יהודי שהניח – לכאורה אירוניה היא, אך אמת עובדתית היא זאת – במאה שעברה את היסוד למדינה הנוצרית-השמרנית בפרוסיה; מן ראש-המיניסטרים היהודי בממלכה הסמוכה, ועד לנשיאן היהודי של ברית-המדינות של שוייץ בשנה שעברה; וכן מיועצי-הכתר היהודיים וחברי-הממשלות במדינות אירופה המערבית, ועד למיניסטרים היהודיים, השגרירים והנציבים של הריפובליקה האדירה של הדגל זרוע-הכוכבים – אין לך שום צורת-מִמשל שהיהודים לא באו עמה במגע, אם כעושים ופועלים ואם כנפעלים וכקרבנות.   בחיי הנדודים שלנו, במשך מאות רבות בשנים, השפיע העם היהודי כמעט על כל התרבויות, וכן נאצל והושפע אף הוא כמעט מכולן; ברוחנו חברו ונמזגו כל היסודות של כמעט כל התרבויות.   מחמתן של כמעט כל אומות-העולם סבלנו וגם סובלים אנחנו, אבל ברעתן גם אנו ראינו רעה ובצרתן צר גם לנו; אנו יודעים את צערם וסבלם של כל החלכאים והמדוכאים, ואין לך אומה בעולם שתתן כעמנו מכוחה ומחלבה ודמה, ובלבד להביא הרווחה לייסורי האנושות.

אנחנו הננו קרבנותיהן המבוכרים של כל המלחמות, מכולן – למן אלו של הבבלים הקדמונים וכיבוש-רומי גברת הממלכות, ועד למסעי-הצלב ותבערת-העולם האיומה של ימינו, שבחלקה הגדול ערכה את גיא-חזיונה במדינות המאוכלסות המונים צפופים של אחינו – מכולן אנו נמחצים, נצלקים ונפצעים פצעים, צלקות וחבורות, שעדיין לא הוגלדו ולא העלו ארוכה.   ומטעמים אלה אין לך עם כעמנו, שיהא מוכשר ומסוגל לשמש מבצר-עוז של השלום.   ארמון-השיש הקר, שהוקם בלב היבשת שלנו למען השלום, החטיא את מטרתו, אבל לא יחטיא את מטרתו מקדש-השלום ההוא, שייבנה מלב אומה שלימה מסביב לאותו הר-הקודש שמעליו ניבאו נביאי ישראל וחוזיו עוד לפני שלושת אלפים שנה בערך, בזמן שהמלחמה היתה עדיין לחם-חוקם של העמים, על ימים שבהם יכתתו כל העמים את חרבותיהם לאתים ואת חניתותיהם למזמרות, כדי להפוך בדרך זו את כלי-המשחית למכשירי-עבודה מועילים.

לפיכך יש לנו העוז והאומץ לומר, כי אם יחדש הקונגרס העולמי את הקשר בין ישראל לאדמתו, הוא יבצע על-יד-כך מפעל, שתוצאותיו עדיין אין להעריך אותן במלוא היקפן.

זה מאות שנים רבות חוזר עם-הנצח, היודע כי בוא תבוא שעתו, ומשמיע בליל התקדש חג הפסח, שנה בשנה, תחת נהרות דם ודמע, ומכריז בקול איתן ובטוח את זעקת-תקוותו: "לשנה הבאה בירושלים", כדי לזכור ולהזכיר – לזכור בעצמו את חובתו ולהזכיר לעמים את זכותו.   אולם ייתכן כי מעולם לא נראתה ההגשמה של משאלתנו בת אלפי השנים כל-כך חיונית והכרחית, וביצועה כל-כך נוח, כמו דווקא בשעה זו.   בכוונה גדולה, מעומק לבנו, אנו מתפללים לא רק לשלומם של אחינו הנרדפים והמעונים, אלא גם לשלומה של כל האנושות כולה ולעתידה המוסרי: יהי רצון, שהשלום המבורך שהתפללנו לו יביא לנו  במהרה את הכרת זכותנו האיתנה והבלתי-מעורערת! לשנה הבאה בירושלים!

בליל א' של פסח תרע"ה

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה