_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הציונות כבעייה עולמית

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

(נאום בקונגרס הארבעה-עשר בווינה, ב-17 באוגוסט 1925)

לפני שלושים שנה היה הדבר, ואז הוציא תיאודור הרצל את שאלת-היהודים ממיצר רחובם של ישראל ומאבק חדרי-הקהילות ומשרדי-ממשלות והביאה לפני הציבור הרחב.  פירוש הדבר, הוא כפה על הציבור לראות בעיות של יהודים, של יחידים ושל קיבוצים יהודיים, כשאלת-יהודים.  הוא העמיד לפני עמי העולם ולפני האישים שעמדו בראשיהם של עמים את השאלה: "הרוצים אתם, כי הפצע הפתוח זה אלפי שנים בגופה של האנושות יוסיף לצרוב, או רוצים אתם, כי יימצא פתרון לשאלתם של היהודים הסובלים? ואם רוצים אתם בפתרון – הנה הוא לפניכם!" זו היתה שאלת-היהודים, שאלת האדם היהודי, השאלה של היהודים ולא של היהדות.  הווה אומר, זו עדיין לא היתה השאלה: איך לעצב את הכוחות האצורים בנו זה אלפי שנים ולעשותם כלי מחזיק גאולה לכל האנושות? שאלת האדם היהודי, השאלה שקריאתו של תיאודור הרצל העלתה אותה לחוג התעניינותו של הצבור, לא היתה עדיין בעייה עולמית, הציונות עדיין לא היתה בעיית-העולם, כפי שאנו מבינים אותה כיום.

משום מה לא היתה זאת? האם משום שהציונות עדיין צעדה אז את ראשית צעדיה? לא, לפחות לא בשל כך בלבד.  זה היה משום כך, שהאנושות עדיין לא הוכשרה אז לפרוש ולא כל שכן לפתור בעייה זו.  רק שלושים שנה עברו מאז, ואף-על-פי כן איזה שינוי! לא יהיה זה דבר חדש אם אומר לכם, כי קנה-המידה לתרבותם של העמים הוא יחסם לישראל.  ומעטים מאתנו ואנשים מועטים בכלל מבינים, באיזו מידה התקדמה בעשרות שנים מועטות אלו התפתחותה של האנושות.  אם באים להעריך תרבותו של עם, הרי אי-אפשר לעשות זאת לפי מספר הבורים ועמי-הארצות שבו.  יצירות-תרבותה הגדולות ביותר של האנושות, אצל המצרים, היהודים, היוונים ואצל שאר כל העמים בזמן העתיק, נוצרו והתפתחו בזמן שמספר האנאלפאביתים היה גדול הרבה יותר מבימינו.  אם רוצים לעמוד על מידת-תרבותו של עם, הרי גיתה ישמש קנה-מידה, ולא מספרם הגדול או הקטן של שאינם יודעים תמונת אות, וכך יהיו קובעים טולסטוי או רוֹמן רוֹלאן.  אני אומר זאת, משום שאני רואה מראש את תשובתכם.  האם באמת חלו שינויים לטובה ביחס העמים אל ישראל? וכי אין גם היום עדיין רבים בקרב הלא-יהודים, המאמינים בדיוק כמו לפני מאה שנה ולפני מאות רבות בשנים בכל דבר שדמיונם בודה ומספר על היהודים: בעלילת הדם, בזקני ציון, ובדיוק כמו לפני עשרות ומאות בשנים הם קוראים גם היום "בוז ליהודים!"? אולם לא זהו הדבר המכריע.  המכריע הוא זה, שאנו רואים כיום זו הפעם הראשונה מאז מאות-שנים מנהיגים בעלי שאר-רוח, הרואים את היהדות ואת הפתרון שהציונות מציעה לשאלה היהודית כבעייה עולמית.  אם אישים כמו לורד באלפור, לורד ססיל ורבים אחרים בארצות-הברית, בצרפת וגם בגרמניה אומרים, כי הזכות הגדולה שנפלה בחלקה של האנושות לאחר מלחמת-העולם היתה נוסף לרעיון חבר-הלאומים, התכנית להקמת הבית היהודי הלאומי בארץ-ישראל, הרי עובדה זו היא המכרעת לגבי השינוי שחל בעשרות השנים האחרונות.

כשבא הרצל לפני העולם עם פתרונו, אנוס היה לנהל משא-ומתן עם עמים וממשלות, שלא ידעו אלא שאלות, ורק שאלות שהיו כביכול מונחות על כף-היד ידעו לפתור, אבל לא בעיות, כי בעיות הפילו עליהם מורא גדול.  רגש מדכא אנו מרגישים בקראנו בספרי-הימים של הרצל, זו התעודה המופלאה במינה שתנוע-עם זכתה לה פעם.  כיצד הוכרח לדבר אל האישים הדגולים שבדורו, כדי להסביר להם כי הציונות היא לטובתם ולהנאתם של עמיהם, לטובת הנאתם החומרית בלבד; אם דיבר אל הסולטאן, הרי צריך היה לומר לו, כי האוצר התורכי יקבל מזה טובת-הנאה, ואם דיבר עם שריו של קיסר רוסיה, מוכרח היה להרמיז להם, כי תמיכתה של ממשלת רוסיה בתנועה הציונית תסייע לה, שפחות יהודים יצטרפו לתנועת המהפכה, ואם דיבר עם קיסר גרמניה, נאלץ היה להעיר על כך, כי עם ישראל, הדובר גרמנית בחלקו, יתרום להגברת ההשפעה והפרסטיג'ה הגרמנית במזרח.  כך צריך היה לדבר אל גדולי אומות-העולם לפני שלושים שנה, עד כדי-כך קטנה וילדותית היתה האנושות לפני שלושים שנה.  כל אחד ואחד מאתנו יודע, איזו התקדמות התקדמה הטכניקה במאת-השנים האחרונה, ואיך ובאיזו מידה שינתה את פני העולם.  אמנם, כל אחד מאתנו יודע, כי החלק הגדול של האנושות אינו יכול להשתמש בהישגים האלה – ואף-על-פי כן יודעים, עד מה השפיעו השינויים האלה על העולם.  למרות כל אלה אין מבינים במידה מספקת, באיזו מידה התקדמה האנושות בשנים האחרונות.  לא הבינו, מה היה החידוש בהצעת וילסון, לדבר בוועידת-השלום זו הפעם הראשונה לא רק בסחר-ומכר של הארצות, אלא גם על חבר-הלאומים ועל הרעיון הנעלה של הדמוקראטיה.  אחת היא כמה מכל זה היה למציאות, אבל חשוב מאד, כי זו הפעם הראשונה לאחר מלחמה הועלו רעיונות כאלה בדיוניהם של העמים.  הבינו נא, אנו רואים כרגיל רק שאלות, ולא בעיות.  ואם אמרנו, כי במשפטנו על עם מן העמים קובע יחסו אל שאלת-היהודים, הרי מחובתנו לקבוע, כי בשלוש עשרות-השנים האחרונות הלכה והתקדמה האנושות התקדמות עצומה מן השאלה אל הבעייה.  כיום אין אנו צריכים עוד לבוא בטעמי-תועלת טפלים, כיום יש בני-אדם המבינים, כי אנו רוצים לתרום תרומה כלשהי לגאולתה של האנושות.  כל אחד מאתנו כאן מעוניין בכך, שהיהודים יועברו למקצועות פרודוקטיביים.  אבל אילו היו דברים אמורים בזה בלבד, הרי זה היה אך ורק עניין יהודי-פנימי – ורבים מאתנו, ולאו דווקא הרעים שבתוכנו, לא היו מקדישים את כל חייהם, כל כוחם, כל שעה מימיהם וכל טיפה מדמם למטרה הזו.  זה אלפי שנים אנו חיים עם כל העמים בכל הארצות.  זה אלפי שנים מאז כניסתנו אל ההיסטוריה, חושבים טובי עמנו, כי מתפקידנו הוא לעשות למען גאולתה של האנושות.

אחת היא, אם סבורים אתם שאנחנו הננו באמת עם נבחר; אבל עובדה ודאית היא, כי זה אלפי שנים האמַנו בכך אמונה חזקה, ועליה ביססנו את כל ההיסטוריה ואת כל ההווייה שלנו.  משום כך אי-אפשר בשבילנו, שניתן את כל כוחו וחיינו לעניין, שאינו נוגע אלא אך ורק לאדם מישראל בלבד.  אין אנו יכולים להפריד את יעודנו שלנו מיעודה של האנושות.  ואם אנו אומרים, כי אנו רוצים לסייע בידי העם למען גאולתו, הרי פירושו של דבר זה ל גבינו הוא: רוצים אנו לתרום את חלקנו לגאולת האנושות.

במשך שנים טרחתי למצוא נוסחה לְמַה שעמנו מבקש בארץ-ישראל במובן נעלה זה.  ונדמה לי, כי מצאתיה: " אנו מבקשים את הנקודה הארכימדית שלנו".

הרשוני נא, שאפרש לכם נוסחה זו.

כל אומה ולשון, פרט לעם ישראל, יש להן נקודה ארכימדית זו.  כל עם בטוח ומעוּגן בעצמו, מכיר את עצמו ויודע עד כמה הוא יכול מתוך עצמו, מתוך נקודת-מעגנו, להשפיע לפי כוחותיו ברב או במעט על העולם.  רק אנו לא, וזה אלפיים שנה לא.  שכן כל קיבוץ מקיבוצי היהודים – ואנו מפוזרים על-פני כל העולם – חי בחלקו הגדול את חיי הארץ והעם שבתוכם הוא חי.  הריני רוצה להביא דוגמה ממשית.  העם הגרמני הושפע מאוד בשחרית ימיו על-ידי התרבות הרומית.  וכשהכיר העם הגרמני את עצמאותו ואישיותו, לקח מן התרבות הרומית מה שהיה מתאים למהותו, ויכול היה לנער מעליו כל מה שהיה זר לרוחו.  העם הגרמני יכול לעשות את שקספיר, אנגלי, למשוררו שלו.  אנו איננו יכולים לעשות כן.  היהודים החיים בגרמניה נתונים בחלקם הגדול לפי מהותם להשפעתה של התרבות הגרמנית, ואינם יכולים להגיע לידי המרחק הדרוש בינם ובינה, משום שהם עומדים בתוך תוכה.  והוא הדין בתרבות האנגלית, הצרפתית והאיטאלקית.  אין אנו יכולים לדעת, איזה חלק ממהותנו מצטרף אל התרבות הגרמנית, הצרפתית והאיטאלקית ואיזה חלק מתנגד לה.  וזהו מה שאני קורא בשם "הנקודה הארכימדית".  האפשרות הזאת, למצוא נקודה, שממנה נוכל לפתח בהתאם לחוקי הגניוס שלנו את תרבותנו, את הנקודה הזאת נוכל למצוא רק בארץ-ישראל.  ואמנם, מצאנו אותה.  מכאן אנו מאמינים כי נוכל לתת לאנושות גדולות ונצורות ונוכל להניעה.  אין זאת הפרזה.  אנו כבר עשינו זאת פעם אחת, ומה שנתַנו עתה בפזורה, ובתנאים שתיארתים בזה – ואני מדבר בתנאים רוחניים – לתרבות של כל העמים, נותן לנו את הרשות לומר, כי לאחר שנמצא את הנקודה הארכימדית הזאת יכול נוכל באמת להורות לתרבותה של האנושות דרכים חדשות.

יש לנו זכות לומר זאת; לא רק מתוך שאנו מרמזים על הזמן הקדום, שבו נתַנו לאנושות את הספר, שהשפיע עליה את ההשפעה החזקה ביותר; אנו יכולים גם להצביע על מה שכבר עלה בידנו במשך התקופה הקצרה של פעולתנו מן הנקודה הארכימדית שלנו.  עשינו משהו, שגם אנו בעצמנו עדיין לא עמדנו על כל חשיבותו; והוא, שבלא כפייה מבחוץ אלא אך ורק מתוך הכרה פנימית בלבד החיינו שוב את הלשון העברית.  אינני יודע, אם אתם מבהירים לעצמכם כראוי את חשיבותה של עובדה זו.  הגיעו בעצמכם, זה אלפיים שנה לא היתה שפה זו מדוברת עוד בפי העם, ובניינה של ארץ-ישראל אפשר היה בלי להביא קרבנות עצומים כאלה.  לשנות מן הלשון ולהשגיר חדשה במקומה.  ורק מתוך האמונה, כי לא נוכל למצוא את הדרך אל הגניוס שלנו, אם לא נדבר בלשון שדיברו יוצרי תרבותנו, ורק מתוך שאנו מבינים, כי הלשון הוא המכשיר העיקריי ביותר של הרוח, בחרנו את הדרך אל העברית, כמעט נגד האינטרס החיצון.  כמה קל יותר היה ליהודים השבים לארץ-ישראל לדבר בלשון השגורה בפיהם! רק מתוך אותה אמונה ורק מתוך כורח פנימי גמרנו אומר לשוב אל לשוננו וניסינו להחיותה מחדש.  והנסיון הזה עלה בידנו.  ואם זה עלה בידנו, שוב אין לך דבר בבניין ביתנו, שאינו עשוי להצליח.  ואם אנו מרבים לדבר כל כך על אלפי האנשים מישראל, הבונים את חייהם על יסוד אחר ומארשים להם את הארץ, והרי אין אנו רואים את הגדולה בזה, שזכינו עתה לאלפי עובדי-אדמה יהודיים, שכן כאלה ישנם בכל אומה ולשון.  אנחנו היהודים היו לנו איכרים ועובדי-אדמה ברוסיה ובארגנטינה עוד מלפני עשרות שנים – אבל עובדה זו לא שינתה ולא כלום את האֶתוֹס, את הגורל הרוחני של ישראל.  הדבר המכריע כאן הוא זה, שהם אינם עוברים לעבודת-האדמה מתוך שהם נושאים עיניהם להנאתם ולטובת עצמם, אלא מתוך ההרגשה, שעל-ידי כך הם עושים בדרך היעילה ביותר למען עתיד עמם ועל-ידי עמם לטובתה של האנושות.  שום אחד מן האנשים המייבשים שם את הבצות לא חשב על טובת הנאה עצמית, או שייהנה רק הוא לבדו מפרי ידיו.  כל אחד מהם יודע, כי מחכה לו שם הקדחת, וכי הוא צפוי לכליון ולהתנוונות בשל החוסר בתזונה מספקת – שישים אחוז מן החלוצים שלנו בעמק היו עוד לפני שנתים נגועי קדחת – ואף-על-פי כן כל אחד מוכן להקדיש לעבודה זו את כל חייו, והוא מקדיש אותם לאנושות.  בכל ההיסטוריה של הזמן החדש אינני יודע משל אחר מסוג זה.

ואם הדבר הזה עלה בדינו, אינני יודע שום דבר, שיוכל לא להצליח.  ואם הדבר הצליח בידנו, לא מתוך צורך לאומי פנימי, אלא מתוך הצורך לבקש נתיבות חדשות לגאולת האנושות, הרי רשאים וזכאים אנו לומר: מצוא מצאנו את הנקודה הארכימדית שלנו.

ועוד דבר, גבירותי ורבותי.  אנו נותנים לעולם לא-יהודי את האפשרות להבין, להכיר ולדעת אותנו.  המלחמה הוכיחה להם לעמים, כמה הרת-פגעים היא העובדה, שעמים החיים זה מאות בשנים זה בצד זה, כתף בכתף, אינם מכירים איש את רעהו, שאפשר לספר להם לגרמנים על הצרפתים ולצרפתים על הגרמנים ככל שעולה על הלב והם מאמינים לכל דבר.  גבירותי ורבותי, זה אלפיים שנה אנו חיים יחד עם כל העמים.  סבלנו מידי כל העמים, סבלנו בין כל העמים וסבלנו גם יחד עם כל העמים.  יחד עמהם עבדנו ושאפנו, ולמען האידיאלים שלהם ושל האנושות הורגנו ומתנו יחד.  ואף-על-פי כן, לאחר אלפיים שנה, אינם מבינים אותנו.  השנאה, המשפטים הקדומים, מונעים מלהבין את הזולת.  טעות היא אם אומרים, כי מצביאים ושליטים של מדינות יריבות יש בידם האפשרות לחדור לפסיכולוגיה של העמים הנלחמים.  חושב אני, כי לשוננו העתיקה צודקת, כשהיא משתמשת במלה "ידוע" גם במשמעות של "להבין" וגם "להעריך" ו"לאהוב".  שכן לא השנאה נותנת לנו את האפשרות להכיר ולדעת את זולתנו, אלא האהבה.  רוֹמן רולאן, הצרפתי יודע גם את נפש הגרמני וגם את נפש היהודי, משום שהוא מלא אהבה.  לפיכך, גבירותי ורבותי, מחמת העדר האהבה, אין יודעים אותנו, החיים זה אלפי שנים יחד עם כל העמים והסובלים יחד עם כל העמים.  ואין יודעים אותנו, משום שאין אנו עצמנו יודעים את עצמנו.  אמתי קודם: כל קיבוץ מאתנו, החי בתוך איזו תרבות מסויימת, הריהו תלוי בה ומוכרח גם להחזיר לה כל-כך הרבה, ששום אחד מן הקיבוצים האלה אינו יודע מה משלו ומה אינו משלו.  ואם אין אנחנו יודעים את עצמנו, איך אנו רוצים שהאחרים יבינו אותנו! וכאן, בארץ-ישראל החדשה, אנו נותנים להם את האפשרות שיבינו לנו.  ואם הבן יבינונו, גם ידעו ויעריכו אותנו, ואולי ילמדו גם לאהוב אותנו.  אין אנו מבקשים מעמי העולם שום עזרה.  מה שאנו מבקשים מהם הוא, שיעזרו לנו למלא את יעודנו ושנוכל לעשות ולהועיל למען גאולת האנושות.  אנו נותנים להם את האפשרות, לדעת ולהכיר אותנו.  למען האנושות ולמען גאולתה אנו מבקשים וגם דורשים: למדו להבין ולדעת אותנו, אומות-העולם!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה