_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תפארתו החדשה של ישראל

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

(דברים מתוך הרצאה בחגיגת "החלוץ")

לפני עשרים שנה בערך, זמן קצר לאחר שהתחלתי להורות באוניברסיטה בפירנצי, גלגלתי שיחה עם אחד המורים המפורסמים שבאותה אוניברסיטה והיא שמורה בזכרוני עד היום.   האיש שעמו גלגלתי אותה שיחה – אני מקווה שהוא עודנו בחיים ומוסיף לעבוד ולפעול – הוא מומחה ליוונית ופּאפּירוֹלוֹג מפורסם ונודע גם מחוצה לאיטליה; לא רק היוונית המתה מעניינת אותו, הוא גם יודע להחיותה.   הוא בעל הבנה כל-כך עמוקה ליופיו של כל דבר, שאינו יכול כמובן לצמצם עצמו אך ורק בזה שיפרש טכסטים ויפענח פּאפּירוסים, אלא גם כל יופייה של הילאס העתיקה ניעור בו לחיים חדשים.   אולם האיש הזה, אוכל לכנותו גם בשמו, פרופסור וִיטֶללִי, הוא גם אדם לבראלי לפי המושג הישן, הטוב והמקובל.   בנעוריו היה עוד עד למלחמה ההירוֹאית למען איחודה של איטאליה, המלחמה למען איטאליה חדשה, והוא נמנה עם אותה משמרת ותיקה, שרצונה באמת ובתמים ליצור איטאליה מאוחדת, ומאוחדת לא רק כלפי-חוץ, אלא גם כלפי-פנים; מאוחדת בהגותה ובהרגשתה.   כאדם חופשי-בדעתו באמת אין לפניו כל משפט-קדום, והיהודי חשוב בעיניו כמו הלא-יהודי שנולד וחי בארץ כבן איטאליה.   והנה לפני כעשרים שנה, עם כניסתי לפאקולטה שפרופיסור ויטללי היה, ואני מקווה שעודנו גם כיום, תפארתה והדרה, באה לידי ההזדמנות לשוחח עמו על שאלת-היהודים, וניסיתי להסביר לו, על-שום-מה ולמה איננו רוצים בטמיעתה של היהדות, או של איזה קיבוץ יהודי, בתוך עם-הארץ שהם חיים בתוכו.   נפשו באמת עגמה עליו למשמע דברי, והוא אמר: "למה אתה מפריע לחוגים שלנו? למה אתה רוצה למנוע, שבאיטאליה ירגישו עצמם כל בני-המדינה, כיהודים כלא-יהודים, בכל דבר אך ורק כבני איטאליה?" ואני עניתי לו: "הרואה אתה, פרופיסור ויטללי, אתה אדם היודע להרגיש את היופי בכל האופנים והדרכים, גם במובן האסתיטי וגם במובן המוסרי.   כלום אינך רואה, כמה מן היופי חי ופועם במאבק על עצמאותו של עם ישראל ושל כל קיבוץ וקיבוץ באומה זו? כלום אינך מרגיש כי העולם, שאינו משופע עתה בשפע של יופי, היה מקפח חלק ממנו אילו פסקה מלחמה זו של עצמות מיוחדת, מלחמה שלא מתוך שנאה נולדה בקרבנו, ואשר אנו מצדנו איננו משתמשים בה בשום כלי-זין אחרים זולתי במלה שברוח, מלחמה שמלכתחילה לא נועדה אלא כדי לשמור ולקיים את מורשת תפארתנו, גוננו וקולנו בשביל העולם? וכי אינך סבור, שבתוך ההארמוניה של העולם יחסר משהו אם גוון זה, קול זה ותפארת זו לא יהו קיימים עוד?"

כך אמרתי לפני עשרים שנה.   גם כיום הייתי מדבר ואומר כדברים האלה, אבל ביתר זכות אולי משניתן לי לעשות כן אז, לפני עשרים שנה; שכן אילו המשכנו באותה שיחה, ודאי הייתי מקבל תשובה מעין זו: "אולם, האם אין זו תפארת עקרה? וכי אין מקומה של תפארת מעין זו בבתי-משכית? וכי כל עיקרו של דבר זה, שאתם רוצים לשמרו ולקיימו, אינו בעצם אלא תפארת מורשה? ומה עשיתם כדי לעשות תפארת זו חיה, להמשיכה ולהפעילה?" ייתכן שאילו שאל אותי שאלה זו לפני עשרים שנה, הייתי עומד נבוך.  כיום יכול הייתי לענותו במצפון יותר שקט.   כיום אנו רשאים לדבר על תפארת פוריה באמת של עמנו, ולא רק על כזאת שמקומה בבית-המשכית, שהיא לנו ירשה, אלא גם על תפארת שאנו יוצרים אותה כל יום מחדש.   ותפארת זו גנוזה בחלוצים שלנו.

עד כמה שידיעתי ההיסטורית מגעת – והיא מגעת רחוק למדי – אינני יודע בתולדות העמים ואפילו – אולי רשאי אני גם לומר כך – בתולדות עמנו שום דבר שיכול להתמודד בתפארת המוסרית שבתופעה הזאת.   כאן מדובר על בני-אדם הרוצים ליצור בארץ העתיקה עולם חדש, ורק מתוך כך, לשם בריאתו של העולם החדש הזה, ולא בשביל עצמם, אלא בשביל הדורות הבאים, רק מטעם זה הם הולכים לארץ-ישראל וסוללים שם כבישים, נלחמים בקדחת ועושים את כל העבודות, שלא הורגלו בביתם לעשותן.   אינני יודע, אם אצל אומה אחרת תמצאו נוער כזה.   אינני מזלזל באידיאליזם של הנוער אצל אומות-העולם.   יודע אני כי גם בקרב שאר כל העמים מוכן ומזומן ודאי עוד כיום חלק מבני-הנעורים להילחם למען החופש, למען קנייניה הנעלים של האנושות.   אולם התופעה שהרחק-הרחק מבית-ההורים, בתנאים הקשים ביותר, בלי לצפות אפילו לטובת-הנאה עצמית כלשהי, אלא פשוט, אך ורק כדי לעשות למען העתיד, כדי לברוא לעם עולם חדש, הולכים אלפים ורבבות טובי אדם בדרך קוצים זו – אינני חושב כי אי-שם בעולם נמצא עתה משהו בדומה לזה, משהו שאפשר לדמותו לחזיון שלפנינו, וכן גם איני יודע, ככל שידיעותי בהיסטוריה מגיעות, חזיון בדומה לזה בעבר שלנו, ואף לא הנוער בימי המכבים; שכן הללו נלחמו את מלחמתם באויב ששיעבד ודיכא אותם, הם לחמו למען דתם, הם לא יצאו למלחמה באויב, שרצה ליטול מהם את נשמתם, שקיוו לשמרה ולהצילה.   אולם כאן העניין אחר.   כאן יש מלחמה למען העם, מלחמה שבה אין הנוער מקווה לשום תועלת לעצמו.   חושבני כי זוהי תפארת מוסרית, שאנו צריכים לכנותה ובצדק חיה וחיונית, תפארת פרודוקטיבית במובן הנעלה ביותר.   אולם בספירות העליונות נעשית התפארת להארמוניה ולאמת.

ואמת זו מזדקרת ומתגלה לעין כל.   והאפיזודה הקצרה שלהלן תוכיח: מעשה בפקיד-מדינה אוסטרי גבוה, שהיו לו עמי בטריאַסי בשנות-המלחמה הראשונות שיח-ושיג רשמיים ושלא הגה חיבה יתירה ליהודים, והיתה לו בשנת 1917 ההזדמנות ללכת כפקיד-המִנהל עם הגדודים האוסטריים לארץ-ישראל.   כשחזר משם בשנת 1918, הפציר בי שאספר לו משהו על ארץ-ישראל ועל עם-ישראל, על היהודים הקשורים והצמודים כל-כך לארצם, על הסטודנטים ועל הדוקטורים העובדים את האדמה, פשוט רק משום שהם רוצים לשרת את עמם וארצם.   חזיון זה הפך את השקפותיו בדבר היהדות על פיהן.   מי שמבקר בארץ-ישראל, אם לא-יהודי ואם בן-ישראל שנתרחק מעמנו, לבו מלא עם שובו תענוגות-גיל ורחשי-אהדה אנושיים, ולא של חמלה ורחמים, אלא של שיתוף רגשות מסעיר כלפי המפעל הגדול שבני-הנעורים עוסקים בו בארץ-ישראל.

הכול יודעים מהי עמדתה של הממשלה הסובייטית כלפי הציונות.   הציוני נחשב שם כמעט פושע כמו אויב-המהפכה, וכשאיפשרו לנו לאחר יגיעות מרובות להציג בקיץ זה בתערוכה במוסקבה מהישגי-הייצור של עבודתנו החקלאית בארץ-ישראל, נתגלתה באופן ספונטאני אהדה עמוקה – אהדה שהאני-מאמין הקומוניסטי מונע אותה בדרך כלל מאתנו ושהיא בחזקת אסור – ואהדה זו באה לידי גילוי לא רק בקרב היהודים, אלא גם בקרב לא-יהודים, למראה הפעולות והמעשים שנעשו בידי ישראל בארץ-ישראל.   ובחודשים האחרונים ניתן להרגיש מעין שיפור ביחסים, שכן ממשלת הסובייטים אישרה את תנועת "החלוץ" אישור חוקי, ואף העמידה לרשותם של החלוצים אדמות, כדי שיכשירו עצמם כעובדי-אדמה.   הם רואים בזה משהו מאותה אמת, הכובשת גם כאלה הרוצים לדכא מדעת כל מה שקם ומתעורר מתוך תחייה יהודית.   בין כל כלי-הזין שהיו ברשותנו ושימשו להגנת כבודנו במשך אלפי שנות קיומנו, אין לך נשק כל-כך יעיל ובטוח כמו חלוצינו בארץ-ישראל.

ודאי – בין האנשים הצעירים הבאים לשם בלב רוגש ומלא התלהבות, יש כאלה שלא הוכשרו הכשרת גוף ורוח בשביל תפקיד כזה.   אבל בכך אנו אשמים.   שכן החלוצים מרגישים עצמם גלמודים ובודדים הם מרגישים כי הם עושים את עבודתם לא בשביל עצמם כי אם בשביל אחרים, והאחרים, המשאירים להם עבודה זו, אינם מסייעים בידם.   היהודים האחרים אינם יודעים עדיין מה שמחובתם לדעת – כי רק שם מצויה אותה תפארת עילאית ללא רבב כלשהו, ורק שם נראית ומתגלה אותה אמת, שאנו רואים אותה כנשק היעיל והבטוח.   העולם, כל העולם אבל עולמנו היהודי בייחוד, אינו משופע בשפע של תפארת עד כדי-כך,שיוכל לוותר על תפארת זו; ואנחנו המוקפים, בכל מקום ומקום שאנו חיים בו, שנאה ודיבה, איננו עשירים כל-כך שנוכל לוותר על נשקנו זה, הבטוח והיעיל ביותר.   מחובתנו היא לשמור ולהגן על תפארת טהורה ועמוקה זו, על נשקו הקדוש ביותר של עמנו.

יולי תרפ"ג (1923)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה