_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תקוותו של עם ישראל

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

אחד הפרקים הסתומים ביותר שבתנ"ך הוא החזון שקראנוהו זה עתה בהפטרה.  הלא הוא הפרק האחרון בזכריה, הנביא שהתחיל בפעולתו רבת-ההיקף בתחילת ימי הבית השני.  ברור שאי-אפשר עתה ובמקום הזה לייחד את הדיבור על הקשיים, שהחזון הזה גורם להם למפרשי המקרא, וכן גם על נסיונות-הפתרון הרבים, שאינם מניחים את הדעת.  אולם לתכלית הרצאתנו היום על כורחנו יש להרמיז אי-אלה רמזים בקשר לכך.

הנביא מדבר על מאבק-דמים קשה של אומות-העולם על ירושלים.  מעצמות העולם נלחמות על עיר-הקודש, שנפגעה קשה באימי המלחמה הנוראה.  ולפתע והנה נפלה ההכרעה רבת-הנצחון, והעיר שוחררה והיתה שוב לנחלת-ישראל, "וישבנו בה וחרם לא יהיה עוד וישבה ירושלים לבטח" (זכריה יד, יא).  פורענות קשה תבוא על העמים, שצבאו על ירושלים וסיכנו את שלומה, ואור-יקרות יגיה על הארץ וישכיחנה את ימי התלאות והרעות, "וכל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים, ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות" (שם, טז).

בין שאר כל החידות הסתומות, שאנו נתקלים בהן בנבואה זו, המוזרה והמתמיהה שבכולן היא זו הכוללת את הדברים האחרונים, והיא מקבלת עוד תוספת חיזוק על-ידי הכתוב: "זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגויים, אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות" (שם, יט).  מריה דאברהם, כלום חג הסוכות הוא סמלה הנעלה של היהדות, וכי אין בהשקפת-העולם שלנו משהו אופייני יותר ומכריע וקובע יותר, כדי למשוך ולקרב בו את העולם הלא-יהודי אלינו? וכי אין דעה זו סותרת את השקפת הנביאים על יעודנו ההיסטורי, שכל כוונתו אינה אלא להודיע לעמים על תפיסת האלוהות ואת חוקי המוסר שלנו, הקרויים בפי קדמונינו "שבע מצוות בני נוח" – אבל לא לכפות עליהם בשום פנים ואופן את מנהגינו ודרכינו המיוחדים? מאיזו סיבה, אם כן, יעשו דווקא את סוכות, כיוצא מן הכלל, קנה-מידה להתקרבותה הדתית של האנושות? עם גישה ראשונה נדמה שאין להתגבר על קושי זה, אבל חלילה לנו מלהתייאש מן הפתרון.

אנו צריכים לצאת מן ההנחה, שבתקופה העתיקה בתולדות חיינו המדיניים בארץ-ישראל היה חג-הסוכות חג עליית הרגל של אבותינו.  ודאי, התורה מדברת על שלוש פעמים בשנה, חג-המצות וחג-השבועות וחג-הסוכות, שבהם "ייראה כל זכורך" במקדש שבירושלים.  אבל למעשה יכול היה רק חלק קטן של האוכלוסיה לקיים ולצאת ידי חובתה של מצווה זו בכל שלימותה.  אם אנו נותנים את דעתנו על קשיי התחבורה הגדולים בזמן העתיק – שכן שבועות רבים נדרשו למשפחה כדי להגיע מצפונה של הארץ ליהודה – הרי יובן לנו על נקלה, כי רק בני-עלייה מועטים, עשירים בנכסים, היה לאל ידם לצאת למסע תלאות כזה, הכרוך בהוצאות מרובות.  רובם המכריע של יהודי ארץ-ישראל יכלו לכל היותר רק פעם אחת בשנה לעלות לרגל, שכן עליית-הרגל הרחיקה אותם למשך חדשים מעבודתם הרגילה, שנזקקו לה לשם מחייתם וכלכלתם.  וכיוון שכל היהודים היו אז איכּרים עובדי-אדמה, והמסחר היה בידי שכניהם צור ואדום, יכלה לבוא במנין רק תקופת-זמן אחת לצורך זה, והיא תקופת הסתיו, שלאחר עבודת האסיף.

בעונה זו יכול היה האיכּר, לאחר שאסף את ברכת אדמתו, להרשות לעצמו את המותרות ולנוח קצת מעמלו ולהיראות את פני אלוהיו במקום הנבחר, בירושלים, בקרבנות ובשלמי-תודה על הברכה שבירכו ממרום.  לפיכך נקרא חג-האסיף בתורה חג סתם, חג של עלייה לרגל.  במאות השנים שלאחר תקופת המקרא, במחצית השנייה של הבית השני, חלה דחייה מכרעת, המובנת על נקלה בשל שינוי מצב הדברים.  בזמן שרוב האוכלוסין לא עסקו עוד בעבודת האדמה, עם השפעת היוונות, שבאה לאחר מסעות כיבושיו של אלכסנדר הגדול, כשהתחיל עם היהודים להכיר את חשיבותו של המסחר, פינה חג הסוכות, שחל בתחילת עונת הגשמים וגרם משום כך מכשולים גדולים לעולי הרגל עם שובם לבתיהם, את מקומו לחג הפסח; וחג-האביב של זמן חרותנו התחיל לוקח את לבם של עולי-הרגל בכוח המושך שהיה מותנה בקסמה של תקופת השנה.  אולם בפרק זמן זה, שהנבואה שקראנוה היום נתחברה בו, היה עדיין חג-הסוכות השליט היחיד.  לעלות ירושלימה לחוג את חג-הסוכות אין פירושו אלא לעלות לרגל לבית המקדש שבירושלים, כדי להשתחוות ולהודות לאלוהי ישראל.

עתה סבורים אנו, שהבינונו וירדנו לסוף דברו הסתום של נביאנו.  כשעמי-העולם עולים בימי הסוכות לבירת ישראל, הרי אינם באים כדי להכיר במנהג מיוחד, שכשהוא לעצמו אינו עולה בחשיבותו על שאר כל מנהגינו הלאומיים הרבים, או כדי להישמע לאיזו מצווה או תקנה מסוימת, אלא הם באים כדי להביא לידי גילוי את הסכמתם עם השקפת-עולמו של ישראל.

למה אני משוחח עמכם על עניין זה דווקא עכשיו ובשעה זו? לא רק כדי לשפוך אור על בעייה מסובכת בפרשנות המקרא, אלא יותר מזה: לספר לכם על התקווֹת הממלאות שוב את לבנו, כמו לפני אלפי שנים, בשעה שנביאנו הביא לידי ביטוי ברגע מכריע בהיסטוריה העתיקה שלנו את כיסופיו ומשאלותיו.  גם עתה אנו מאמינים ומקווים כי לא ירחק יום, שבו יתחיל בשביל ארצנו הנצחית – לאחר מאבק-דמים קשה, בתוך עולם יותר טוב ומזוכך על-ידי חבלי המלחמה – זמן של שלווה ממושכת ושל יכולת התפתחות בלתי-מוגבלת.  אנו יש לנו העוז והאומץ לומר קבל כל העולם כולו, כי ועידת-השלום הבאה תאפשר לנו לחיות במולדתו העתיקה של עמנו חיי-חופש עצמאיים, היא תעשה בזה מעשה שיאפיל בתוצאותיו שאין-לשערן-עדיין, ובחשיבותו לגבי הנערתה המוסרית והרוחנית והעדנתה של האנושות, על כל החידושים המדינתיים והמדיניים העתידים להתחדש על-ידה.

יודע אני שיש רבים, בני-ברית ושאינם בני-ברית, הסבורים כי עמנו אינו מוכשר לשלטון עצמי, לנהל מדינה עצמאית, וכי במשך עשרים מאות בשנים של פיזורנו בגויים והתפוררותנו הפנימית כאילו שכחנו כל זאת.  אולם אנו מאמינים ומקווים, כי יכול נוכל להוכיח, ששום אומה בעולם אינה מוכשרת ומסוגלת במידה רבה כמו עמנו לבנות צורת חברה ומדינה חדשה, המסוגלת לכוון ולהצעיד דאת התפתחותו העתידה של העולם בדרך הנבונה.  שום אומה עלי-אדמות לא היתה לה ההזדמנות לחזוֹת מבשרה במשך שלושת אלפי שנות ההיסטוריה שלה ולידע ולהכיר כעמנו, בבחינת פועל ונפעל, את כל צורות-השלטון של האנושות, למן האבסולוטיזם התיאוֹקראטי של ממלכת הפרעונים העתיקה ועד לדימוקראטיה החופשית של שווייץ ושל ארצות-הברית, ולתפוס כמונו את מהותן של צורות-השלטון, לעמוד על יתרונן ולבחון את חסרונן.

בארץ-הפלאות שעל הנילוס ישבו אבותינו כעבדים, והללו ודאי שאינם מסוגלים להרהר ולחשוב על טיבה וערכה של צורת ממשל; אבל התורה יודעת גם לספר לנו על יהודי אחד, שהיה המושל-בפועל במדינה, והשפעתו נודעה לה חשיבות מכרעת בשביל מבֶנהָ הפנימי של המדינה.  ממדינה זו עצמה בא גם למשה, גואלו של ישראל, כל מה שלמד מפי הניסיון של ארץ-לידתו בשביל ליצור את חוקת התורה הקשורה בשמו.

גם בבל ישבנו כגולים, אבל בממלכת כורש החדשה היתה רוחו של ישראל לגורם חשוב.  ההילניזם היה, בזמן שפרש את שלטונו של הכובש המוקדוני הגדול על המזרח, למשעבדם של אבותינו, אבל באדירה שבממלכות שהוקמו בידי יורשיו של אלכסנדר, בממלכת התלמיים, אנו מוצאים יהודים שפעולתם בחייה הצבוריים של המדינה היתה מכרעת.  כאן היו לא רק סוחרים יהודיים גדולים ומוכסנים, לא רק משוררים והוגי-דעות, אלא גם אנשי מדינה, מפקדים ומצביאים.  כתובת אחת שגילוה לפני כמה עשרות-שנים מספרת על תודתם של מלכי מצרים לראשי-האלופים מישראל.  למן הווזירים היהודיים שבמדינות המוסלמיות של ימי-הבינים ועד ליהודי שטאהל, שהניח במאה שעברה בפרוסיה את היסוד למדינת היונקֶרים הקונסֶרבאטיבית, למן ראש המיניסטרים היהודי באיטליה ועד לפקידים הדימוקראטיים בהונגאריה, למן רבי-המדינאים היהודיים בארצות אירופה המערבית ועד לשגרירים ולמזכירי המדינות באמריקה, נמשכת שלשלת ארוכה של אישים מזרע ישראל, שהביאו ברכה בפעולתם בתחומי המדינה והשלטון.  בנדודיו הרבים והארוכים בעולם במשך מאות-שנים השפיע עם-ישראל על כל סוגי התרבות, והוא גם הושפע מהם.  ברוחנו וגם בנשמתנו חָברו ונתמזגו היסודות של כל התרבויות.  שכן נפל בגורלנו לסבול מכל העמים; אולם בצרתם נשאנו וסבלנו גם אנו עמהם.  אנו יודעים את צערם של כל החלכאים, וקוֹוים גם את תקוותם של כל הנענים והמשועבדים.  אנו הננו קרבנותיהן הנמכרים של כל המלחמות, וגופנו מצולק מכולן צלקות ופצעים, שעדיין לא הגלידו ולא העלו ארוכה; למן מלחמות בבל העתיקה, מסעות כיבושיה של רומי גברת הממלכות, מסעות-הצלב, ועד למלחמות שפרצו בארצות שבני ישראל נחתים שם והמביאות עתה אנדרלמוסיה על העולם.

שום אומה בעולם לא חוננה איפוא בכושר הזה להיות למבצר-עוז של השלום, כמו עמנו.  היכל-השלום, שנפתח בהאג בפרוס מלחמת-העולם כאירוניה מרה, לא יכול להגשים את מטרתו; אבל מלא ימלא את חובתו ותעודתו אותו ארמון השלום שיוקם בציון הר קדשו, המקום שעליו השמיע הנביא לפני שלושת אלפי שנים בערך את בשורתו אל העולם: והיה באחרית הימים…

לפיכך יש לנו העוז והאומץ לומר קבל כל העולם כולו, כי אם חוזה-השלום יחדש שוב את הקשר שבין ישראל ומולדת התנ"ך, הוא יבצע בזה פעולה שאת תוצאותיה בשביל האנושות אין לשער עדיין.  יחד עם הנביא, שאת נבואתו קראנו היום, אנו מלאים ביטחון, כי בוא יבוא יום, והוא לא ירחק-חוק, שכל העמים יעלו בו ירושלימה, לשמוע את דבר האלוהים – בשורת הצדק ואחוות-האדם.  למרות כל הצער והרדיפות, היסורים והסכנות, אנו מצפים בשקט ובשלווה לעתיד, משום שיודעים אנו, כי עתידה של האנושות תלוי בעתידו של ישראל.  אם אנו נותנים את דעתנו על הגדולות שאנו עתידים לזַכות בהן את העולם, הרי רשאים אנו בעצם השואה של מלחמת-העולם, שתלד עולם חדש, לומר כדברי אוּלריך פון הוּטן: תענוג הוא לחיות!

מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

א' סוכות תרע"ט

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה