_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בגעגועים ובכיסופים אזנינו קשובות…

צבי פרץ חיות

לתוכן הענינים

 

"העם הרוסי זוכר ברגשי תודה את אלה, שנפל בגורלם לשאת ולסבול במשטר הקודם בגלל הכרתם הדתית או הפוליטית.  הממשלה הזמנית מבטיחה חגיגית, להוציא גיבורים ומקדשי-אמונה ורעיון אלה מגלותם ומבתי-האסורים ולפתוח גולים ואסירים אלה ביתה, למען ישתפו עצמם באופן חופשי בחיים החדשים של המולדת שקמה לתחיה".

הדברים האלה, שקראנו אותם בגילוי-הדעת שהוציאו מנהיגי המהפכה הרוסית לעמם, רוח של משיחיות – אין אנו מהססים לומר זאת – מנשבת מהם.  סוף סוף, לאחר שלוש שנות סיוט רוחני, אנו המאמינים בצדק שבהיסטוריה והמשוכנעים בעומק לבנו שכל מאורע היסטורי, וממילא גם טראגדית-עולם בלתי-אנושית זו, יש לו בהכרח ערך מוסרי, אנו יכולים מכאן ואילך לנשום לרווחה.  עד עתה אנוסים היינו לתעות ולהתהלך בתחום הרחב של הסברות וההנחות, מקום שם הפסיחה על שתי הסעיפים כל-כך קלה היא, ואילו עתה אנו נמצאים סוף סוף מול עובדה מושלמת ומוגמרת, שבכוח האופטימיות הבלתי מעורערת שלנו אנו מתאווים לראותה כקיימת ועומדת, עובדה היכולה לשמש לנו עמוד-אש ומורה-הדרך.  סבורים היינו, כי תכליתה של מלחמת-עולם זו צריכה בהכרח להיות להשמיד ולעקור מן השורש את המלחמה, ולבנות מתוך הריסותיו של עולם חרב עולם חדש, שיהיה כשר ומסוגל יותר להבנה הדדית, לחיות מכאן ואילך חיי שלום, אחווה וריעות.  אולם נשאלה בכל אכזריותה וחריפותה השאלה: כיצד והיאך ייתכן, כי מתוך מלחמה זו תקום אנושות שוחרת-שלום, אם הצאריזם, זה העופל והבחן האיתן והאדיר של כל ריאקציה מימי-הבינים, מאנסם ומרצחם של כל מחשבה והחיים חופשיים, המתגרה התוקפני ומהרס, הממשל התיאוקראטי החשוך והאבסולוטי – אם הוא שוב יצא ממלחמה זו שלם פחות או יותר? מפלתה הסופית, כפי שאנו מצפים ומייחלים לה, של העריצות המוסקוביטית, נותנת לנו מקום לקוות לעתיד יותר מזהיר בשביל האנושות.

מה שנוגע לנו, לנו היהודים, עד אתמול עוד מדוכאי המדוכאים בממלכת הצפון הקרה, יורשה נא לי להזכיר, כי מיד בימים הראשונים של המלחמה, כשדיברנו על-כך בפעם הראשונה בשער-בת-רבים, הבלטנו את המחשבה, כי בתוך הצער הגדול האופף אותנו עם הידיעה, כי רבבות מבני עמנו מצווים לכוון את נשקם נגד רבבות אחים אחרים מקרב עמנו היקרים לנו כל-כך, שאנו מוכנים להקריב את עצמנו למען שחרורם – בתוך התוגה הגדולה הזאת, אמרנו לעצמנו, תקוותנו היא נחמתנו, כי המלחמה תהיה המשחרר היחיד ותחלץ אותנו ממדבר-הקור של האבטוקראטיה הרוסית, כך שלמראית-עין בלבד אנו נאבקים עם אחינו שבממלכת הצאר, בעוד שלמעשה ולאמיתו של דבר אין אנו נלחמים אלא לשלומם, לחירות עתידם וליווי-זכותם האזרחי.

והנה עתה דומה עלינו, כי אותה תקווה נעשית מציאות.  לא רק החוקה תהרוס, כפי שמובטח, את כל המחיצות שהוקמו באופן מלאכותי בין המעמדות, הדתות והעמים השונים; אלא, מה שחשוב ומכריע עוד יותר, האדם שהשפעתו בממשלה הזמנית היא המכרעת-ביותר היה לאל ידו להצהיר, כי ברוסיה החדשה יוכל כל מיעוט לאומי, וממילא גם היהודים, לקבוע לעצמו את כללי קיומו הלאומי.  ואם יקיימו הבטחה זו, ישתתפו יהודי רוסיה כאזרחים חופשיים ובני-חורין בהתפתחות מולדתם,ויקימו לעצמם עם זה גם מנגנון אוטונומי לאומי פחות או יותר.

אולם מה שאולי, ואפילו ודאי, חשוב עוד יותר בשביל יהודי העולם, בשביל ההוֹוה והעתיד שלנו, הוא שעם כליונו של אויבנו המאוים-ביותר נעלם גם המכשול הגדול שעמד לנו לשטן בדרך המוליכה אותנו לארץ האבות.  ואמנם, בימיה הראשונים של המלחמה הנוכחית, כשהתחילה דעת-הקהל כמעט בכל הארצות מתעניינת שוב בשאלת-היהודים ובזכותנו לייסד לעצמנו בארץ-האבות, במולדת התנ"ך, את המרכז הטבעי שלנו, נערכה בפטרבורג, בחסות הממשלה, עצרת רבתי של הכמורה הגבוהה והשכבות העליונות, כדי לדרוש את חסותה של רוסיה על ארץ-ישראל; משמעותה של דרישה זו הרי אינה אלא סתימת הגולל על תקווֹתינו בנות אלפי-השנים.  עתה, לאחר שהצאריזם הוכה שוק על ירך, יכלו מנהיגיה של התנועה היהודית שנתאספו זה מקרוב לומר, ולא בלי הצדקה, כי מאז שבתו בגולה לא ראה עצמו עמנו אולי מעולם כל-כך קרוב אל מטרתו, שהוא חותר לקראתה זה מאות בשנים, כמו בשעה היסטורית זו שאנו חיים בה עתה.

ואף-על-פי כן אין אנו רשאים, רעי וידידי, להשלות את עצמנו.  שכן אילו גם היה שיווי-זכויותיהם של היהודים בכל העולם כולו עובדה קיימת, אילו גם היו לו ליהודי כל הזכויות השווֹת בכל דבר – ומה מאוד אנחנו רחוקים עדיין מזה אפילו בארצות התרבות! – כשם שיש לנו כל החובות השווֹת כשאר כל האזרחים, היתה אמנם שאלת היהודים פתורה, אבל לא זו של בעיית היהדות.  להודיעכם כי בעיית היהדות אין פירושה אך ורק בקשת אמצעים, כדי להבטיח לכל אחד ואחד מאתנו את שיווי-זכויותיו המלא, אלא כוונתה בראש וראשונה בקשת אמצעים, שיהו מסוגלים לאפשר לרעיונו של ישראל, למשימתו הרוחנית – שהיא יסוד ושורש קיומנו – להגיע לידי נצחון ולשכנע בו את העולם.

ואת הנצחון הזה אין אנו יכולים להשיג, אם היהדות תישאר מחולקת ומפולגת לאלפי פלגות וקבוצות מפורדות ובלתי-תלויות, בלי מוח משותף שיסדיר את תפקידן, בלי מצבר-כוחות, שיזרים לכל חלקי הגוף התשושים  והרופפים עוז ומרץ חדשים.  צאו וראו, אחי ורעי, גם בנידון זה הננו גוי אחד ומיוחד במינו; שכן בין כל עמי-העולם רק אנחנו לבדנו יכולים לעקוב אחרי ההתפתחות של ההיסטוריה שלנו, של נשמתנו הלאומית, למן ראשיתה, לידתה וצמיחתה, ועד ליום הזה; מכל תקופות-העבר שלנו, ואפילו מן העתיקות ביותר, אף אחת לא מתה בשבילנו.  אדרבה, כל אחת ואחת מהן היא חלק חיוני ומהותי של ההוֹוה שלנו.

כשאנו מעלים על דעתנו היום, בעמדנו על סף תקופה חדשה, את הזמן של יציאת מצרים, פרשת הרדיפות והנדודים לארץ הבחירה, איננו חושבים על כך רק כעל זכר ימים עתיקים, כעל מאורעות שנתארעו להם לאבות-אבותינו; לא, אנו חשים ומרגישים כאילו היתה זאת חווייתנו אנו, כאילו גם אנחנו מוכנים היינו להימלט מבית-העבדים של מצרים ולהיכנס לארץ-הבחירה.

כשם שבעיית-היהדות לא יכלה להיפתר בארץ הפרעונים לא בימי הגדולה והחוסן של בני-יעקב, בעת שחיו חיי עצמאות ברשות עצמם בארץ גושן, ולא כל-שכן בימי התלאה והשיעבוד, כך גם מן הנמנע הוא כי אותה בעייה תיפתר בארצות גלותנו, לא באותן המדינות שאנו חיים בהן פחות או יותר חיים של חופש, ועל אחת כמה וכמה לא באותם המקומות, שעד יום-אתמול עדיין קיימים היו שם הגיטאות על כל העוני והדלות המשמימה והמזהמת.  המחשבה היהודית אי-אפשר לה שתתפתח במלוא עצמאותה השלימה במקום שבו נבצר מן החיים היהודיים שיתפתחו במלוא חירותם וחופשם; והחיים היהודיים אינם יכולים להשיג את חירותם ועצמאותם, כשהתפוצה תישאר עזובה לנפשה, בלי לראות בארץ מולדתה של האומה את מרכזה הטבעי, את לבה ואת מקור כוחה ומרצה.

או שמא סבורים אתם, כי חיים יהודיים אמיתיים יכולים להתפתח במקום שבו גם הטובים שבנו יכולים לחיות רק שעות מועטות בלבד במשך השנה לפי רוח המסורת שלנו, מקום שבו אין מכיר ואין יודע עוד את הילת-תפארתם של השבתות והמועדים שלנו, מקום שבו המשפחות שלנו – לפנים מבצרי-העוז של הווייתנו – לבשו צורה זרה ואפילו עויינת את המגמות של הנשמה הישראלית? האם סבורים אתם, כי חיים יהודיים ממשיים יכולים להתפתח במקום שבו ילדינו חסרי-הישע צפויים אפילו בבתי-הספר הממשלתיים לנסיונותיהם של מדיחים מתועבים, המשתמשים בחוסר-נסיונם ובקלות-דעתם הפלילית של ההורים, כדי להדיח את עצמנו-ובשרנו מאחרי עמנו ואמונתו ולזכּותם בחלק לעולם-הבא של העניים-ברוח? יתר-על-כן, אפילו משפחותינו שלנו, האם רואות הן את נכלי-העורמה והחנופה של אויבי עמנו אלה מאז ומתמיד, ושל התרבות המחזירה את ילדינו אל חשכת ימי-הבינים, והרוצה להזירם מן הכבוד להשתייך אל העם הנלחם ללא-ליאות באלילות ובעכו"מיות, על כל צורותיהן העתיקות והחדשות? או שמא חושבים אתם, כי חיים יהודיים חופשיים יכולים להתפתח במקום שבו המדינה עצמה, – ובארצות המתורבתות הכתוב מדבר, – בעוד שהיא מטילה, ובצדק, על בוגדיה את העונשים החמורים ביותר, היא מפצה את הבוגדים ביהדות ומגינה עליהם, ובעוד שהיא נועלת את כל שערי הלשכות הממשלתיות בפני בניו הנאמנים והגאים של עמנו, היא פותחת אותם לרווחה ובסבר-פנים לפני המומרים, המתכחשים לעמם וליעודו?

וכי לא אמר זה מקרוב אחד ממנהיגי הליבראלים הגרמניים בשער-בת-רבים, אחד מראשי הכלכלנים הלאומיים של גרמניה, כי מטרתו האמיתית של שיווי-הזכויות ליהודים אינה אלא כניסתם לאחת הכנסיות הנוצריות, שהרי כולנו סוף סוף יש לנו אותו אל וכולנו מאמינים בו?

שכולנו יש לנו אותו אל – ודאי שאנו נהיה האחרונים להפריך ולשלול דעה זו; אבל שכולנו מאמינים בו באותו אל עצמו – זאת אחת מאותן המליצות המוסכמות, שאנו רואים אותן הגרועות והמזיקות ביותר לגבי התקדמותה הרוחנית של האנושות, היא מאותן המליצות שגרמו בממלכת רומא הירודה בתקופת הקיסרות למבוכה הדתית ושימשו גם סיבה להתפוררותה.  אילו האמין באמת ובתמים כל העולם האזרחי באותו אל עצמו, כי אז יכולים היינו אנחנו היהודים לעזוב את שדה-המערכה ולהיטמע בתוך שאר כל אומות-העולם.  אולם אנו משוכנעים וגם יודעים זאת היטב, כי בין תפיסתנו שלנו את האלהיי ובין זו של האחרים יש הבדל גדול, ולאו דווקא כמותי-פורמאלי, אלא גם מהותי מבחינת איכותו.  אנו משוכנעים וגם יודעים, כי לעולם לא יהיה לאל ידה של תרבות-העולם לכבוש ולנצח את שיירי האלילות, שבשום פנים ואופן אין לזלזל בערכם, בלי שיתוף-פעולה פעיל ומעשי מצדנו.

בגעגועים ובכיסופים אנו קשובים לארץ-האבות, כדי להאזין אם כבר נשמע קול האלוהים הקורא לכנסת ישראל: "קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך.  כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע" (שיר השירים ב', י'-י"ב).  כשיישמע שוב קול-אלוהים זה, תראו שכל הספיקות והספקנות המענים כל-כך את נפשנו, וכל השאלות המחרידות, אם עַם אנחנו ואם עדיין מוכשרים אנחנו להקים מנגנון ממלכתי – כולם כחלום יעופו וכעננים יפוצו מפני השמש העולה, שריון-הקרח הרובץ על לבות כל-כך רבים מאתנו ימס כמו בלחש-קסמים, ומעיינות חדשים של כוחות בלתי-צפויים יתגלעו וייפתחו בנו.

והיום של חג-חירותנו החדש יהיה חגו של עולם, שיהיה בו מכאן ואילך ישראל משיחי ונבואי, לא עם של רוכלים ותגרים, אלא בנים טפוחי-חזון ולוחמים למען האלוהיי ולמען ערכיה הנעלים ביותר של האנושות.  וכשאנו חושבים מתוך חדווה פנימית על האביב החדש, העומד כנראה לבוא אל האוכלוסין בממלכת הצפון הקרה, ועל האביב המוכרח להופיע במזרח היקר שלנו, כשאנו חושבים על פסח-הגאולה, שאנו רואים אותו כחזות של הכרח היסטורי ושאנו כמהים ועורגים אליו בכל כוחות-הנפש שלנו, אנו שולחים בלב נרגש ברכתנו-שלום לפסח-דמים זה, שהוא השלישי למלחמה, ונקווה גם האחרון.

בליל א' של פסח, תרע"ז

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה